האמת שבפנים

“את כמו רעל, אלה. כמו וירוס שאי אפשר להיפטר ממנו. מהיום שהכרתי אותך נכנסת לי לעצמות ואני לא מצליח להוציא אותך משם! אני פאקינג לא מצליח להוציא אותך משם!״

שיחת טלפון לא צפויה באמצע הלילה תופסת את עדי ימיני לא מוכן. אביו, שאותו לא ראה עשר שנים, נפטר, ועליו לטוס לישראל. עדי מבטיח לעצמו שהביקור יארך עשרה ימים בלבד אך תוכניותיו מתפוררות וחייו עוברים טלטלה עמוקה עם השיבה הביתה. את העבר אי אפשר לשנות, את זה עדי יודע, אבל עתה עתידו מוטל בספק, בעוד גילויים חדשים מטילים אותו למערבולת ומכריחים אותו להתמודד לראשונה עם כל הדברים שמהם בחר עד היום לברוח.

חוות עילם, חוות הסוסים הטיפולית של אלה עילם, שקועה בקשיים כלכליים ונאבקת על קיומה. אלה תולה תקוות רבות בחממת עשבי התבלין שהקימה על אדמות המשק של אריאל ימיני. הצלחת החממה משמעה הצלת החווה שבה גדלה והסוסים היקרים לה מכול. אבל אז אבא של אריאל נפטר ואחיו התאום, עדי, שב בסערה אל חייה ומאיים להרוס את כל מה שעבדה קשה מאוד להשיגו. אלה צריכה להיאבק כדי לשמור על שלמותה של החווה שלה ועל שלמותו של ליבה.

האמת שבפנים הוא ספרה השמיני של סופרת רבי המכר, שרון צוהר, שכתבה בין היתר את הספרים כשהגלים מתחזקים ומלאכים מעל העיר.

האמת שבפנים הוא רומן סוחף, מרגש ומטלטל על אהבה, נאמנות למשפחה ולאדמה ועל התמודדות עם משקעי העבר.

ספריה הקודמים של צוהר ראו גם הם אור בהוצאת יהלומים וכיכבו כולם ברשימות רבי המכר.

"אני אקדח טעון געגועים

וזה חוזר, את מבינה,

חוזר אליי בחדר

כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע."

-                        מתוך 'שדות של אירוסים'. מילים ולחן: שלמה ארצי.

פרולוג

"עדי, תזיז את התחת!" יוסי צועק מתוך המשאית, קולו נבלע מעט על ידי ערמות הרהיטים והקרטונים הסוגרות עליו מכל עבר ומהוסה על ידי צפירות המכוניות החולפות באיטיות על פנינו ברחוב העמוס.

"מה?" אני קורא לעברו.

 "תזיז ת'תחת!" הוא צועק, "עוד שנייה יבוא פקח וידפוק לי דוח בגובה משכורת של שבוע, אינעל רבאק!"

"אז לא היית צריך לחנות כמו איזה מניאק," אני קורא בתגובה, מנצל את השהות הקצרה כדי לאסוף באצבעות זריזות את שערי הארוך והכהה לקוקו מאולתר על עורפי, מושך את המזרן שהוא דוחף החוצה מהמשאית ומעמיס אותו על גבי, "תראה איך חנית, המשאית בולטת לכביש, פלא שאתה מביא עצבים לכל השכונה?"

"תסתום ותרים כבר את המזרן למעלה," הוא מסנן, ראשו עטור צמות הדרדלוקס מציץ מעבר לקצה המזרן, עמוק באחוריה של המשאית, "אחר כך נרים יחד את השידה הזאת למעלה. מנשה הבטיח לנו בונוס אם נסיים את הפריקה לפני השעה שלוש."

אני מרים את עיניי אל הקומה השנייה בבניין הלבנים האדומות, מקפיץ את המזרן שעל גבי מעט גבוה יותר וצועד לעבר דלת הכניסה, מנסה שלא לחשוב על המדרגות התלולות המצפות לי.

אני נכנס אל הדירה ומניח את המזרן על המיטה שכבר הצבנו בחדר, מתעלם מעיניה של הגברת הזקנה שעומדת בשילוב ידיים כמו שוטרת תנועה ובוחנת כל תנועה שלי, מוחה בקצה הגופייה את מצחי המזיע וממהר לצאת שוב אל המדרגות ואל הרחוב. למטה, יוסי מחכה לי ליד המשאית, נשען על שידת עץ גדולה ועתיקה למראה.

"בחיי," הוא גונח, מניח את ידיו על שולי השידה ומביט בי, ממתין לסימן ממני, "אמרו לי שעושים מלא כסף ב'מובינג' בניו יורק, אבל אף פעם לא חשבתי שזאת עבודה כזאת קשה."

אני מניד בסנטרי ושנינו מרימים את השידה יחד, צועדים לעבר הכניסה לבניין. "מה חשבת?" אני מתנשף כשאנחנו עולים במדרגות לאט, מדרגה אחר מדרגה, "שתגיע לניו יורק ותנהל פה צוות של תאילנדים כמו שעשית במושב? פה אנחנו התאילנדים."

יוסי מגחך, זיעה גולשת על צווארו. יוסי הוא בחור שגר באחד המושבים בתחום המועצה האזורית שבה שוכן גם המושב שלי. הוא צעיר ממני בשנתיים ורק השתחרר מהצבא. לאחר שהוא השתחרר הוא יצר איתי קשר ושאל אם אני יכול לסדר לו עבודה בניו יורק. שמחתי לעזור ליוסי, כי כשאתה רחוק מהבית, כל חבר מישראל הופך להיות עבורך יותר מאח, בייחוד כשאין לך אף אחד. לא אחים, לא משפחה, כלום. בשנתיים שאני פה, מנשה, הבעלים של חברת ההובלה, הוא המשפחה שיש לי.

"אני לא מפחד מעבודה קשה," הוא מודיע לי, מתקדם עקב בצד אגודל בין שני גרמי המדרגות במעבר שבין קומה לקומה, "והכסף טוב, אבל אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך לעשות את זה, זה מתיש וזה שובר." אנחנו מתמרנים בזהירות את המעבר בכניסה לדירה, מטים את השידה, נזהרים שלא לפגוע במשקוף הצבוע לבן. "אני לא יודע איך אתה עושה את זה כל־כך הרבה זמן."

אני לא עונה.

מאוחר יותר, בשעת ערב, כשאני שוכב על המיטה בדירתי הצנועה, אני חושב על הדברים שיוסי אמר. אני מביט אל החלון המלבני הקטן הקבוע בקיר, סמוך מאוד אל התקרה, וצופה אל קומת הרחוב, אל המדרכה שעליה צועדים מדי יום אלפי אנשים, תמיד ממהרים. קולות הרחוב מסתננים אל דירת המרתף הקטנה. בימים אלה קולות של מכוניות וצפירות, ובלילות צעקות וקולות של צחוק ושל מוזיקה רועמת מהבר הסמוך. אני עובד בהובלות כבר שנתיים, מאז נחתי בניו יורק, והסיבה היחידה שלא נשברתי עד עכשיו היא, שיש לי מטרה, ואני חותר אליה בצעדי ענק. יש לי תוכנית. הדרך אל המטרה היא אולי דרך חתחתים, לא סלולה ורצופה מהמורות, אבל היא תביא אותי לאן שאני רוצה להגיע, בסופו של דבר. זה עניין של נחישות ושל התמדה, ואם יש משהו חיובי שלמדתי מאבא שלי ומהמקום שממנו אני בא, זה שהכול תלוי ברצון. כמו שאתה שותל זרע באדמה ומחכה שהוא יגדל - הוא יגדל, ואתה תראה תוצאות, אבל רק אם תשקיע הרבה משאבים בדרך - בעבודה יום יומית קשה - רק ככה אתה תגיע למשהו, ואני לא מפחד מעבודה קשה - אף פעם לא פחדתי. בניגוד למה שאבא או אחי אולי חושבים עליי, אני יודע לעבוד קשה כשצריך, ואני רואה את המטרה לנגד עיניי כל הזמן.

אני מביט סביבי. הדירה אולי פשוטה ואין בה הרבה - מטבחון קטן, מקלחת ושירותים, מיטה זוגית וארון בגדים, אבל אני בקושי בדירה גם ככה, עובד כל היום וחוזר רק כדי להתקלח ולישון. אני צריך מקום לשים בו את הראש בלילה, ולא הרבה יותר מזה. הדבר הכי חשוב כרגע זו העבודה, והשכר שלה. כבר צברתי סכום רציני בשנתיים האלה, ועוד קצת יאפשר לי לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות. אני חי פה שנתיים כמו נזיר, לא מבזבז כסף על בילויים, לא יוצא עם בחורות, רק חוסך. לא אגור עוד זמן רב פה, בחור הזה. זו רק תחנת ביניים.

דפיקה חלשה נשמעת על הדלת, כל־כך חלשה עד שלרגע אני חושב שדמיינתי אותה ואולי אלה סתם כמה אבנים שניתזו מרגליהם של הולכי הרגל על המדרכה והוטחו על חלון הזכוכית המטונף, אבל אז אני שומע את הדפיקה שוב ומסובב את ראשי אל הדלת. מה בעל הבית רוצה? שילמתי לו שכר דירה בתחילת השבוע. אני מביט בדלת אבל לא קם לפתוח, מקווה שהוא פשוט ילך.

הדפיקות בדלת מתחדשות, הפעם מעט חזק יותר. אני נאנח במחאה וקם, צועד את הצעדים הספורים אל הדלת, פותח אותה וקופא על המקום, פוער עיניים בהפתעה כשאני רואה את העומדת מולי, אצבעותיי מתהדקות על הידית. לרגע אני לא יודע מה לומר, לא יודע איך להגיב. היא בוהה בי בעיני איילה גדולות ירוקות-חומות שפתיתי זהב שזורים בהן, עיניים שאני תמיד מנסה לשכוח אבל לפעמים חוזרות אליי בחלומות ובמחשבות. העיניים האלה אדומות עכשיו והריסים הארוכים שמעטרים אותן רטובים ורוטטים.

אני מתאושש מההלם, מעפעף כמה פעמים. "מה את עושה פה?"

1

שמונה שנים אחרי

זמזום מטריד נשמע בחדר השינה הרחב והמפואר. האייפון, המונח על השידה, רוטט בוויברציות קצובות, מחליק על משטח העץ הממורק, ובכל פעם שקצהו נוגע באקווריום הזכוכית הקטן המוצב עליו, נשמע קול צורמני של מתכת החורטת בזכוכית. אדוות קטנות מתפשטות על פני המים בקערה העגולה, מחרידות את דג הזהב הקטן ממנוחתו.

״לעזאזל, עדי,״ אנסטסיה גונחת באנגלית במרמור, עיניה מכוסות במסכת שינה ממשי שחור. ״הטלפון שלך מצלצל.״ היא מסתובבת לצד השני, מושכת את השמיכה איתה, חושפת את גופי לאוויר הצונן.

אני פוקח חצי עין אך לא מתעורר, מסתובב לעבר גופה העירום ונצמד אליה מאחור, מושך עליי את השמיכה, ממשיך לישון. הטרטור המעצבן נדם.

השקט בחדר השינה מופרע שוב לאחר כמה דקות על ידי הטרטור המתכתי, במתקפים קצובים. אנסטסיה גונחת שוב במורת רוח. ״שיט, עדי - מי מתקשר אליך בשעה כזו?״

אני ממלמל מתוך שינה משהו לתוך שערה, אך הטרטור עדיין נמשך.

״עדי!״ היא תוקעת את מרפקה לאחור לתוך צלעותיי, כועסת ורוטנת. ״יש לי הופעה מחר ואני צריכה לישון! תענה כבר לטלפון המחורבן!״

אני נאנח עמוקות ומתגלגל על גבי, משפשף את עיניי בידיי, מעביר אותן בשערי הכהה, מקיץ לאיטי. אני מסובב את מבטי אל השידה, שם הטלפון ממתין, דומם כעת. אני שולח ידי לשידה, ממשש אחר הטלפון וטובל את אצבעותיי במי הקערה בטעות.

״לעזאזל, אנסטסיה,״ אני מקלל בלחש, ״אני שונא את הדג המחורבן הזה.״ אני מושך את הטלפון אליי - השעה שלוש לפנות בוקר, וזה אומר שהספקנו לישון רק שעתיים מאז נרדמנו, לאחר ערב מוצלח ביותר. לאחר ששבנו מהפרמיירה המושקעת של אנסטסיה, עשינו סקס סוער במיטתי.

המספר אינו מוכר לי, ובעל קידומת חיוג בין-לאומית. בטח ענייני עבודה, אני חושב בעייפות, מה שלא יהיה, זה יכול לחכות למחר. אני מניח את הטלפון בחזרה על השידה, עוצם את עיניי, שוקע בחזרה אל השינה, כשהזמזום המעצבן מתחדש.

אני נאבק לפקוח את עיניי, מרגיש כאילו הטרטור שולח יד ושולה אותי מתוך תהומות הנשייה, מתוך בור שחור של עייפות וערפול הכרה. אני מושך את הטלפון בלאות ועונה בקול כבד - ״הלו?״

הקול בצד השני אומר רק מילה אחת. מילה אחת שמנערת את כל חושיי לתחייה.

״עדי?״

אני מתיישב במיטה בקפיצה, ערני לחלוטין, מושך את השמיכה על גופי העירום. שנים שלא שמעתי את הקול הזה. כמה זמן עבר? אני לא זוכר בדיוק, אבל אזהה את הקול הזה בכל מקום ולא משנה כמה שנים חלפו - כי זה קולי שלי.

״אריאל?״ אני עונה בהלם. אנסטסיה מסתובבת לעברי במיטה, שואלת בחושך באנגלית, ״מי זה, עדי? עם מי אתה מדבר?״

אני לא עונה לה. הקול בצד השני, המגיע מעברו האחר של האוקיינוס, אומר, ״עדי. אני מצטער להעיר אותך. יש לי חדשות לא טובות. אבא נפטר.״

אני מקשיב עוד כמה דקות ללא מילים, המילים מהצד השני של הקו עגומות, צורבות, מציירות תמונה כואבת. אצבעותיי חובקות את הטלפון הצמוד לאוזני, עיניי עצומות בחוזקה. כשהקול בצד השני משתתק לבסוף, אני מניח את האייפון במקומו על השידה בתנועה זהירה, קם מהמיטה לעבר חדר האמבטיה, סוגר את הדלת מאחוריי.

כשאני יוצא משם, לבוש רק בג׳ינס ושערי לח, אנסטסיה מזדקפת לישיבה במיטה, עוקבת אחריי במבטה, לא אומרת דבר. אני מתעלם ממנה וצועד לעבר הסלון, פותח את חלונות הזכוכית הגדולים ויוצא אל המרפסת הרחבה, המוקפת באדניות פרחים, אל האוויר הקר של ניו יורק, לופת את מעקה המתכת המעוגל, נושם עמוק ומקווה שהקור יצנן את הבעירה שאני חש בחזה, יצנן את הדמעות הרותחות שצורבות את עיניי.

אני מתעלם מהכפור הנוגס בגופי העירום החשוף לרוח, מביט למטה אל הסנטרל פארק, ואל התנועה הערה ברחוב מתחתיו, שלעולם לא מפסיקה.

אנסטסיה יוצאת אחריי אל המרפסת, גופה עירום תחת השמיכה הלבנה העוטפת את כולה מלבד כתפיה הלבנות כשיש, החשופות ומלוטפות ברכות על ידי גלים משיים של שערה הבלונדיני המלאכי.

״מה קרה, עדי?״ היא שואלת מאחוריי, ״מי זה היה בטלפון?״

״אחי,״ אני עונה לה בקצרה, חושק את שיניי שוב ושוב, מביט קדימה לעבר הפארק, לא מסתובב אליה, אוחז במעקה בחוזקה עד שפרקי אצבעותיי מלבינים. ״אבא שלי נפטר. אני צריך לנסוע לישראל.״

״אני כל־כך מצטערת,״ היא מתנשמת בכאב ובהשתתפות, צועדת לעברי במהירות, מניחה יד על כתפי. ״אלוהים אדירים, איזה חדשות רעות... ״ אך אני קופא למגעה, כל שריר ושריר בגופי מתקשח, מתנגד. אני מכווץ את כתפי תחת ידה בתנועה מינימלית אך מורגשת, שמפתיעה אותה וגורמת לה להירתע לאחור.

״תחזרי לישון.״ אני מורה לה בקול מהוסה, משחרר את ידיי מהמעקה ודוחף אותן עמוק לכיסיי, עדיין מביט קדימה, לא אליה. היא מביטה בי במשך דקה ארוכה, רואה את ראשי המורכן מטה, רואה את המתח הנבנה בלסתי, את ניצוץ הרטיבות החשוד בעיניי הכהות שאני מסרב בכל תוקף להפנות לעברה, עפעפיי משוכים נמוך על עיניי, ריסיי הכהים והצפופים מסתירים את מה שמתחולל בתוכי.

״אולי יהיה עדיף שתלכי הביתה.״ קולי עולה סדוק ומחוספס מתוך גרוני. אני מסתובב ונכנס בחזרה אל תוך הדירה. ״וקחי את הדג המזוין הזה איתך.״

2

אנסטסיה נכנסת אל חדר השינה, משליכה את השמיכה מעליה ומתחילה להתלבש, תנועותיה קצרות, מביעות כעס. אני יודע שאני מעצבן אותה, שמעתי כבר יותר מדי פעמים מפיה שאני לא משתף אותה במה שקורה לי בפנים, אבל אין לי אנרגיות לחשוב על זה כרגע. אני חולף על פניה וצועד אל המטבח, שולף מהמקרר בקבוק בירה שנותר עומד מיותם על אחד המדפים, מצטער בכל ליבי שמאז המסיבה שערכתי בבית בשבוע שעבר לרגל החתימה על חוזה שיתוף הפעולה עם חברת השילוח הגדולה באמריקה, לא הספקתי לחדש את מלאי בקבוקי האלכוהול בבית. לא הייתה מזיקה לי איזו כוסית טקילה עכשיו. אני מסיר את פקק המתכת במשיכה מהבקבוק הירוק, לוגם ממנו ממושכות, ואז מצמיד את הבקבוק הקר למצחי הכואב ביד אחת, נשען בידי השנייה על השיש, מרכין את ראשי.

אנסטסיה מפציעה מחדר השינה, לבושה בשמלת מקסי לבנה שנצמדת לגופה החטוב ומתרחבת באזור הברכיים, נשפכת למטה אל קרסוליה בגזרת בת־ים, אותה שמלה שלבשה לפרמיירה מוקדם יותר. היא נתמכת בדלפק השיש המפריד בין המטבח לפינת האוכל, מתכופפת קלות ונועלת נעל עקב אחת, ולאחר מכן את השנייה.

״אני מצטער,״ אני אומר בשקט, מציץ בה מזווית עיני. ״אני לא מתכוון להיות כזה גועלי. אני מרגיש צורך עז להיות לבד.״

אנסטסיה מתכווצת לשמע דבריי, אך משתדלת לא להראות זאת בפניה. זה שנה שאנו מתראים על בסיס קבוע. אני יודע, לפעמים נראה לה שאני ממש בעניין שלה, ולעיתים אני נראה מרוחק ובלתי מושג, עד שהיא חושבת שהכול אשליה. היא טורחת לומר לי את זה על בסיס שבועי כמעט. רוב הזמן אני לא מסכים איתה בכלל, אבל לעתים, בייחוד ברגעים שבהם אני מרגיש לבד ובודד בעולם, עמוק בפנים אני יודע שאני לא בעניין שלה, ובטח שאי אפשר להגיד שאני שלה.

דווקא ברגעים קשים כאלה, בעת שקיבלתי בשורת איוב מהבית, היה מתבקש שארצה לשתף זאת עימה, למצוא בה נחמה, לדבר על זה, לחלוק. אבל לא - אני מגלה שאין לי בעיה לבקש ממנה ללכת הביתה בשלוש לפנות בוקר ולהשאיר אותי לבד. אני יודע שהיא הייתה רוצה שאהיה שלה, מאוד. היא התאהבה בי ברגע הראשון שעיניה נתקלו בעיניי.

"צפית בי מן הקהל," היא סיפרה לי לפני כמה חודשים, "גבוה, כהה ומסתורי בחליפה שחורה, מביט בי בעיניים לוהטות כמו אגמים של רגש, פניך קפואות וחסרות הבעה אבל עיניך... עיניך היו סיפור אחר לגמרי."

אני זוכר את הערב הזה. הפילהרמונית של ניו יורק שלחה הזמנות לכל עשירי העיר ונכבדיה, למופע ההתרמה לטובת שיקום הספרייה המרכזית של ניו יורק. ישבתי בשורה הראשונה. עיניה התרוצצו ביני לבין כן התווים שלפניה, ידיה פרטו על הצ׳לו החבוק בין ירכיה החטובות. היא המשיכה לנגן ללא הפסקה. לא הסרתי את עיניי ממנה, והיא ראתה את זה, בכל פעם שהרימה את מבטה לעברי.

"גם כשלא הבטתי בך," היא סיפרה לי לא פעם, "עדיין חשתי את מבטך עליי, חורך אותי, גורם לליבי להחיש את פעימותיו. כל מה שידעתי באותו הרגע על הזר המסתורי בחליפה שישב בשורה הראשונה הוא, מעבר למראך הים תיכוני השונה והמושך עד מאוד, שאתה לבטח איש עסקים מצליח ועשיר."

בתום הרסיטל חיכיתי לה מחוץ ליציאת האומנים שמאחורי הבמה, שעון על היגואר שלי, רגליי משוכלות לפנים וידיי מוצלבות על החזה, ושאלתי אותה באדישות אם תרצה לצאת איתי לשתות משהו. הלילה ההוא הסתיים בדיוק כאן, בדירת הגג היוקרתית שלי על הסנטרל פארק, בסקס סוער שנמשך שעות.

״לא ידעתי שיש לך אח,״ היא נשענת על הדלפק מולי. "אתה יודע, אנחנו יוצאים כבר שנה, אבל אני ממש לא יודעת עליך הרבה, ועל המשפחה שלך - כלום.״

היא צודקת, אני לא מתווכח על הנתון הזה. בכל פעם שהיא שאלה היא נתקלה בשתיקה רועמת. לא סיפרתי לה כמעט כלום. פעם אחת, כשהיינו במיטה, מחובקים ומנומנמים לאחר מעשה אהבה לוהט, היא העבירה ידה ברכושנות על עורי, ליטפה את שרירי בטני הקשים והמעוצבים ואמרה בחיוך, ״אתה כזה חתיך. יש לך לוק הורס. מעניין למי אתה דומה - לאבא או לאימא?״

״אני מקווה שלאף אחד מהם.״ עניתי בקול נמוך והסתובבתי לעברה, טיפסתי עליה והצמדתי את שפתיי לשפתיה, מפתה אותה בנשיקה חושנית, בולם את שאלותיה.

״יש לי אח.״ אני מצמצם את עיניי עכשיו, לוגם מהבקבוק. ״אח תאום.״

היא משתנקת בהפתעה. ״אז יש שניים מכם? את זה אני צריכה לראות.״ שמץ של אתגר עוטף את קולה, מנסה לגרום לי לספר לה יותר, להיפתח, אך אני מביט בה בזעף, מטיח את הבקבוק הריק אל הפח שמתחת לכיור. ״בואי, אקפיץ אותך הביתה.״

אנו נוסעים בשתיקה ביגואר. אורות הדרך חולפים על פנינו, אני ממקד את עיניי במכונית הנוסעת לפניי.

"אתה יושב ממש לידי," היא לוחשת, "אבל נראה כאילו אתה מרחק אלפי שנות אור ממני."

היא צודקת, אני חושב בשתיקה, מהדק את אצבעות ידי על ההגה מצופה העור בעוד ידי השנייה שעונה על מסגרת החלון, תומכת בראשי, מחשבותיי משייטות בגלקסיה אחרת.

לבסוף, לאחר מחשבה מרובה היא שוברת את השתיקה, אומרת בהיסוס, ״אם תרצה, אבוא איתך. אסע איתך לישראל. אני אסביר למאסטרו, הוא יבין...״

״לא,״ אני קוטע אותה בחדות, לא מסיר את מבטי מהכביש. ״אני צריך לעשות את זה לבד.״