דואט ההסכם
ריצ׳ארד ואן־ריאן הוא רודן בימים ופלייבוי בלילות. הוא חי בדיוק כפי שהוא רוצה, לא אכפת לו מאיש מלבד עצמו, ואין לו שום ייסורי מצפון או רצון להשתנות.
קתרין אליוט היא העוזרת האישית של ריצ׳ארד. היא בָּזָה לו ולערכיו, אבל מצליחה לסבול את ההתנהגות שלו משום שהיא זקוקה לכסף. יש לה מטרות חשובות הרבה יותר מהתביעות ומההצקות שהיא סובלת מדי יום מהבוס המרושע שלה.
בקשה בלתי צפויה עומדת לשנות את חייה. ריצ’ארד רוצה שקתרין תמלא תפקיד חדש, ומציע לה לחתום על הסכם סודי שבו תתחייב להעמיד פנים שהיא ארוסתו.
מה קורה כששני אנשים שמתעבים זה את זה מוכרחים לגור יחד ולשכנע את כולם שהם מאוהבים עד מעל הראש?
עפים ניצוצות.
זה מה שקורה.
האם האהבה באמת מסוגלת לשנות מישהו?
האם הם ישרדו את ההסכם?
מה עושים כשהאדם השנוא עליכם הופך להיות האדם שבלעדיו אינכם מסוגלים לחיות?
מלאני מורלנד היא סופרת רבי מכר בין־לאומית שכיכבה ברשימות רבי המכר של הניו־יורק טיימס. היא חיה באזור שקט של אונטריו, קנדה, עם בעלה האהוב ועם חתולה שהצילו בשם אמבר. היא חובבת אפייה, מכורה לקפה ומאותגרת בכל הקשור למחשבים ולעניינים טכניים כאלה ואחרים. היא נהנית לנסוע לחו”ל, ובעיקר נהנית לחזור הביתה בכל פעם.
“ההסכם” הוא ספר ראשון בדואט וכולל את הנובלה “נספח התינוק”. הספר השני בדואט, “התיקון”, ממשיך את סיפורם המרגש של ריצ’ארד וקתרין.
1.
רכנתי מעל השולחן, והמולת המסעדה התפוגגה ברקע כשהתאמצתי לרסן את הכעס שלי. הדחקתי את הדחף לצעוק, שמרתי על קול נמוך, אבל הזעם נטף מכל מילה שלי. "מה אמרת? אני בטוח שלא שמעתי נכון."
דייוויד נשען לאחור בכיסאו, לגמרי לא מוטרד מכעסי. "אמרתי, שאני מקדם את טיילר להיות שותף."
ידי התהדקה סביב הכוס בכוח כזה, שהופתעתי שהיא לא התנפצה. "זה אמור היה להיות הקידום שלי."
הוא משך בכתפיו. "דברים השתנו."
"קרעתי את התחת. הכנסתי יותר מתשעה מיליון. אמרת לי שאם אעבור את הסכום של השנה שעברה, אהפוך לשותף."
הוא נופף בידו. "וטיילר הכניס שנים־עשר מיליון."
חבטתי בשולחן, שמתי קצוץ על תשומת הלב שמשכתי אלינו. "זה בגלל שהמנוול הזה גנב לי לקוח מאחורי הגב. הרעיון לקמפיין היה שלי. הוא פאקינג גנב ממני!"
"זאת המילה שלך מול המילה שלו, ריצ'ארד."
"בולשיט. הכול בולשיט."
"ההחלטה התקבלה. תשקיע מאמץ, ואולי השנה הבאה תהיה השנה שלך."
"זהו?"
"זהו. תקבל בונוס נדיב."
בונוס.
לא רציתי עוד בונוס דפוק. רציתי את הקידום הזה. הוא אמור היה להיות שלי.
קמתי במהירות כזו, שהכיסא שלי נפל ונחבט ברצפה ברעש גדול. הזדקפתי למלוא המטר ותשעים שלי, והשפלתי אליו מבט זועם. מאחר שדייוויד לא הגיע אפילו לגובה של מטר שמונים, הוא נראה קטן למדי.
דייוויד הרים את גבותיו. "זהירות, ריצ'ארד. תזכור, בחברת אנדרסון ושות' עבודת צוות היא העיקר. אתה עדיין חלק מהצוות – חלק חשוב."
נעצתי בו את עיניי, כשאני מרסן את התשוקה לומר לו שילך להזדיין. "הצוות. ברור."
הנדתי בראשי והלכתי משם.
נכנסתי לחלל המשרדים וטרקתי את הדלת מאחוריי. העוזרת שלי הרימה אליי מבט מבוהל ובידה כריך חצי אכול.
"מה פאקינג אמרתי לך על אכילה ליד השולחן שלך?" התפרצתי.
היא נעמדה בתנועה מגושמת. "אתה... לא היית כאן," היא מלמלה. "עבדתי על ההוצאות שלך. חשבתי ש..."
"טוב, מה שחשבת היה פאקינג לא נכון," הושטתי את ידי, חטפתי את הכריך הדוחה מידה ועיוויתי את פניי בגועל. "חמאת בוטנים וריבה? זה המקסימום שאת יכולה להשיג עם המשכורת שהם משלמים לך?" קיללתי כשהריבה נטפה על שולי הז'קט שלי. "לכל הרוחות!"
פניה, שהיו חיוורות גם כך, הלבינו עוד יותר כשהיא הביטה בכתם האדום על החליפה האפורה שלי. "מר ואן־ראיין, אני כל כך מצטערת. אני אקח את זה מייד לניקוי."
"ועוד איך תיקחי. ובאותה הזדמנות תביאי לי כריך."
היא מצמצה. "חשבתי ש... יצאת לארוחת צהריים?"
"שוב, תהליך החשיבה שלך שגוי. תביאי לי כריך וקפה לאטה עם הרבה קצף וחלב רזה. אני רוצה את בריאן מקסוול בטלפון – מייד." פשטתי בחוסר סבלנות את הז'קט ווידאתי שהכיסים שלו ריקים. "קחי אותו לניקוי – אני רוצה שיחזור עד אחר הצהריים."
היא התיישבה וקפאה על מקומה, כשהיא לוטשת אליי את עיניה.
"את חירשת?"
"מה תרצה שאעשה קודם?"
השלכתי לעברה את הז'קט. "זאת העבודה הדפוקה שלך. תפתרי את זה!"
נכנסתי למשרד שלי וטרקתי מאחוריי את הדלת.
רבע שעה לאחר מכן קיבלתי את הכריך ואת הלאטה שלי. האינטרקום שלי זמזם. "מר מקסוול בקו שתיים."
"בסדר." הרמתי את הטלפון. "בריאן, אני חייב להיפגש איתך. היום."
"שלומי טוב. תודה שאתה שואל, ריצ'ארד."
"אין לי מצב רוח. מתי תהיה פנוי?"
"אני תפוס כל אחר הצהריים."
"תבטל."
"אני בכלל לא בעיר. הכי מוקדם שאני יכול זה בשבע."
"בסדר. תפגוש אותי ב'פִינְלִי'ס'. בשולחן הקבוע שלי." ניתקתי ולחצתי על האינטרקום. "תיכנסי לכאן."
הדלת נפתחה, והיא מעדה פנימה – פשוטו כמשמעו. אפילו לא טרחתי להסתיר את העובדה שאני מגלגל את עיניי בגועל. מעולם לא פגשתי מישהי מגושמת כמוה – כל דבר גרם לה למעוד. אני נשבע שהיא בילתה יותר זמן על הברכיים מרוב הנשים שיצאתי איתן. חיכיתי עד שהיא הצליחה לעמוד על רגליה, להרים את הפנקס שלה ולמצוא את העט. פניה היו סמוקות, וידה רעדה.
"כן, מר ואן־ריאן?"
"השולחן שלי בפינלי'ס. שבע. תזמיני מקום. כדאי מאוד שהז'קט שלי יחזור בזמן."
"ביקשתי טיפול דחוף. זה, אה, היה בתשלום נוסף."
הרמתי את הגבות. "אני בטוח ששמחת לשלם, מאחר שזו הייתה אשמתך."
פניה קדרו עוד יותר, אבל היא לא התווכחה איתי. "אביא אותו בעוד שעה."
נופפתי בידי. לא היה לי אכפת מתי היא תביא את הז'קט, כל עוד הוא יהיה ברשותי לפני שאצא.
"מר ואן־ריאן?"
"מה?"
"אני חייבת לצאת היום בארבע. יש לי תור. שלחתי לך מייל על זה בשבוע שעבר."
נקשתי באצבעותיי על השולחן והבטתי בה. העוזרת שלי – קתרין אליוט – קללת חיי. עשיתי כל שביכולתי כדי להיפטר ממנה, אבל לא היה לי מזל. כל משימה שנתתי לה, היא השלימה. אפילו מטלות תובעניות היא ביצעה ללא תלונות. להביא את הכביסה שלי מניקוי יבש? בוצע. לוודא שחדר השירותים הפרטי שלי מאובזר בסבונים ובקונדומים האהובים עליי? בוצע ללא דופי. לנקות ולסדר לפי האל"ף־בי"ת את אוסף התקליטורים הענק שלי אחרי שהחלטתי להביא אותו למשרד? הושלם – והיא אפילו ארזה מחדש את כולם אחרי ש"שיניתי את דעתי" ושלחה אותם בחזרה לביתי, מצוחצחים ומסודרים. היא לא אמרה מילה. לשלוח פרחים והודעות פרידה לנשים שזרקתי אחרי חודש או שבוע? ברור.
היא הייתה במשרד מדי יום, מעולם לא נעדרה, מעולם לא איחרה. היא יצאה רק לעיתים רחוקות כדי לבצע מטלה שהטלתי עליה או שנמלטה אל המטבחון ואכלה שם את הכריכים המגוחכים שהכינה בבית, מאחר שאסרתי עליה לאכול ליד השולחן. היא הקפידה על סדר מופתי ביומן שלי וברשימת אנשי הקשר, המסמכים שלי אורגנו על פי צבעים בדיוק כמו שאהבתי, והיא סיננה את השיחות כדי לוודא שהאקסיות הרבות שלי לא יטרידו אותי. ידעתי משמועות שכולם מחבבים אותה, שהיא לעולם לא שוכחת יום הולדת של אף אחד, שהיא מכינה את העוגיות הטעימות ביותר ומחלקת אותן באירועים. היא הייתה פאקינג מושלמת.
לא יכולתי לסבול אותה.
היא הייתה כל מה שתיעבתי באישה. קטנה ועדינה, עם שיער כהה ועיניים כחולות. היא לבשה חליפות חצאית פשוטות – מסודרות, נקיות, ולגמרי מיושנות. השיער שלה היה תמיד מגולגל לפקעת, היא לא ענדה תכשיטים, וככל ששמתי לב, גם לא התאפרה. לא היה לה שום ייחוד וגם לא מספיק כבוד עצמי כדי לעשות משהו בקשר לזה. היא הייתה כנועה וביישנית, וקל היה לרמוס אותה. היא אף פעם לא עמדה על שלה, השלימה עם כל מה שדרשתי ומעולם לא ענתה בשלילה. אני אהבתי את הנשים שלי חזקות ומלאות חיים – לא סמרטוטיות כמו מיס אליוט.
בכל אופן, נתקעתי איתה.
"בסדר. שזה לא יהפוך להרגל, מיס אליוט."
לרגע חשבתי שראיתי את עיניה נפערות, אבל היא רק הנהנה. "אביא את הז'קט שלך ואשאיר אותו בארון. שיחת הווידיאו של השעה שתיים מוכנה, ויש לך פגישה בשלוש וחצי בחדר הישיבות," היא הצביעה על המסמכים שבפינת השולחן שלי, "כל הרשימות שלך שם."
"ההוצאות שלי?"
"אסיים איתן ואשאיר לחתימה שלך."
"בסדר. את יכולה ללכת."
היא נעצרה ליד הדלת. "שיהיה לך ערב טוב, מר ואן־ריאן."
לא טרחתי לענות.
2.
בריאן לגם מהוויסקי שלו והביט בי מעל שולי משקפיו. "אני מסכים איתך שזה כואב, ריצ'ארד. אבל מה אתה רוצה שאעשה בקשר לזה?"
"אני רוצה עבודה אחרת. תמצא לי אחת. זה מה שתעשה."
הוא צחק ביובש וייצב את משקפיו. "כבר שוחחנו על זה. עם מכתבי ההמלצה שלך, אני יכול להשיג לך כל משרה שתרצה – רק לא כאן. יש שני שחקנים ראשיים בוויקטוריה, ואתה עובד אצל אחד מהם. אם אתה סוף־סוף מוכן לזוז, רק תגיד. יהיו לי בשבילך הצעות בכל עיר גדולה. טורונטו משגשגת."
נשפתי ברוגז. "אני לא רוצה לעבור. אני אוהב לגור בוויקטוריה."
"יש לך סיבה מיוחדת להישאר כאן?"
תופפתי באצבעותיי על השולחן והרהרתי בשאלה שלו. לא היה לי מושג למה אני מסרב לעבור. אהבתי את העיר. אהבתי את הקרבה שלה למים, את המסעדות ואת התיאטראות, את ההמולה שאפיינה עיר גדולה אף שהייתה עיר קטנה, ובעיקר את מזג האוויר. היה עוד משהו – משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע – משהו שקשר אותי לכאן. ידעתי שאוכל לעבור. למעשה, לא היה לי ספק שזה הדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות, אבל לא רציתי.
"לא, שום דבר מיוחד. אני רוצה להישאר. למה אני לא יכול לקבל עבודה בקבוצת גאווין? הם פאקינג יגידו תודה אם אעבוד אצלם. תיק הלקוחות שלי מדבר בעד עצמו."
בריאן כחכח בגרונו ונקש על הכוס שלו בציפורן מטופחת. "וכך גם האישיות שלך."
"בוטה וסמכותי, זה מה שעובד בעולם הפרסום, בריאן."
"לא בדיוק לזה אני מתכוון, ריצ'ארד."
"אז למה אתה פאקינג מתכוון?"
בריאן אותת למלצר שיביא משקאות נוספים ונשען לאחור, כשהוא מהדק את העניבה שלו לפני שדיבר. "המוניטין שלך ושמך מדברים בעד עצמם. אתה יודע שבהרבה חוגים מכנים אותך 'דיק'1," הוא הרים כתף אחת, "מסיבות ברורות."
משכתי בכתפיי. לא היה לי אכפת איך מכנים אותי.
"קבוצת גאווין היא חברה משפחתית. להבדיל מאנדרסון, הם מנהלים את החברה על פי שני עקרונות בסיסיים: משפחה ויושרה. הם מאוד קפדניים בכל מה שקשור למאגר הלקוחות שלהם."
נחרתי בבוז. אנדרסון ושות' היו מוכנים לעבוד עבור כל אחד. כל עוד יכלו להרוויח כסף הם היו מוכנים ליצור כל קמפיין – ולא משנה כמה פוגעני היה בעיני חלק מהצרכנים. ידעתי את זה, ולא היה אכפת לי כך או כך. ידעתי גם שקבוצת גאווין הרבה יותר בררנית בכל הקשור ללקוחותיה, אבל יכולתי לעבוד במגבלות האלה. דייוויד שנא את קבוצת גאווין – ואם אעזוב את אנדרסון ושות' כדי לעבוד שם, זה יעצבן אותו כל כך שהוא יציע לי שותפות כדי שאחזור. הוא עשוי אפילו להציע לי ברגע כשיגלה שאני מתכוון לעזוב. הייתי חייב לגרום לזה לקרות.
"אני יכול לרסן את עצמי ולעבוד בהתאם לערכים שלהם."
"זה לא רק זה."
חיכיתי עד שהמלצר שהביא לנו משקאות חדשים התרחק. בחנתי את בריאן בחטף, ראשו הקירח הבריק באור המנורות, ועיניו הכחולות הבהירות נצצו. הוא היה רגוע ומרוצה מעצמו וכלל לא מוטרד מהבעיה שלי. הוא מתח את רגליו הארוכות ושילב אותן בנינוחות, מנדנד אחת ומושיט את ידו אל הכוס.
"מה עוד?"
"גראהם גאווין הוא איש משפחה, וכך הוא מנהל את העסק. הוא שוכר רק אנשים שיש להם תפיסת עולם דומה לשלו. החיים ה... אה, אישיים שלך אינם נחשבים ראויים בעיניו."
נופפתי בביטול, ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון. "זרקתי את אריקה לפני כמה חודשים."
האקסית שלי או מה שהיא לא תהיה הגיעה לכותרות בזכות בעיית הסמים שלה כשירדה ממסלול תצוגת האופנה בהיי מטורף. דאגתי שמיס אליוט תשלח פרחים למוסד הגמילה עם פתק ממני שהודיע לה שגמרנו, ואז חסמתי את המספר שלה. בשבוע שעבר היא ניסתה לפגוש אותי, ודאגתי שהמאבטחים ילוו אותה אל מחוץ לבניין – או ליתר דיוק, מיס אליוט דאגה שזה יקרה, ונראתה כאילו היא ממש מרחמת על אריקה כשירדה למטה. היא חזרה כעבור זמן קצר והבטיחה לי שאריקה לא תטריד אותי שוב. ברוך שפטרנו.
"זו לא רק אריקה, ריצ'ארד. יצא לך שם כזה. מחוץ לשעות העבודה אתה פלייבוי ובמהלך היום אתה רודן. הרווחת ביושר את הכינוי שלך, וזה לא מתיישב עם הערכים של גראהם גאווין."
"אתה יכול לראות שהשתניתי."
בריאן צחק. "ריצ'ארד, אתה לא מבין. החֶברה של גראהם משפחתית. בת הזוג שלי, איימי, עובדת שם. אני יודע איך הם פועלים. מעולם לא ראיתי חברה כזו."
"ספר לי."
"כל המשפחה שלו מעורבת בעסק. אשתו והילדים, אפילו בני הזוג שלהם עובדים שם. יש להם פיקניקים וארוחות ערב לעובדים ולמשפחותיהם. הם משלמים היטב ומתייחסים אליהם יפה. הלקוחות אוהבים אותם. קשה לזכות שם במשרה, כי רק לעיתים נדירות מישהו עוזב."
הרהרתי במה שאמר. זה לא היה סוד שהמשפחה חשובה כל כך לאנשי קבוצת גאווין, ושמעט עובדים מתחלפים שם. דייוויד שנא את גראהם גאווין ואת כל מה שהוא ייצג בעולם העסקים. בעיניו, זה היה עולם של 'אדם לאדם זאב', וככה הוא התנהל בו. כמה שיותר דם, יותר טוב. לאחרונה איבדנו שני תיקי לקוחות גדולים במיוחד לקבוצת גאווין, ודייוויד זעם. באותו יום ראשים נערפו – ולא מעטים. לי היה מזל שאלה לא היו הלקוחות שלי.
"אז אין לי שום סיכוי."
הוא היסס, הביט בי לרגע ואז הביט אל מעבר לכתפי. "אני יודע שאחד המנהלים הבכירים שם עוזב."
רכנתי קדימה. הידיעה הזו עניינה אותי. "למה?"
"אשתו חלתה. סיכויי ההחלמה שלה טובים, אבל הוא החליט לעשות שינוי למען המשפחה ולהישאר בבית."
"זאת משרה זמנית?"
בריאן הניד בראשו לשלילה. "ככה זה אצל גראהם גאווין. הוא מאפשר לו לצאת לפרישה מוקדמת עם כל הזכויות ועם פנסיה מלאה. הוא אמר לו שברגע שאשתו תחלים, הוא ישלח אותם להפלגה כדי לחגוג."
"איך אתה יודע את זה?"
"איימי היא העוזרת שלו."
"אז הוא צריך מחליף. תשיג לי ריאיון."
"ריצ'ארד, לא שמעת מה אמרתי? גראהם לא יקבל לעבודה מישהו כמוך."
"הוא יקבל אם אצליח לשכנע אותו שאני לא מי שהוא חושב."
"ואיך אתה מתכוון לעשות את זה?"
"תשיג לי ריאיון, ואני כבר אמצא דרך." לגמתי לגימה ארוכה מהוויסקי שלי. "זה חייב להיעשות מתחת לרדאר, בריאן."
"אני יודע. אבדוק מה אני יכול לעשות, אבל אני אומר לך, זה יהיה קשה."
"תקבל שכר טרחה נדיב אם תכניס אותי לשם."
"זה שווה לך כדי להוכיח לדייוויד שאתה מוכן לעזוב? אתה כל כך רוצה את השותפות הזו?"
שפשפתי את הסנטר בהרהור, ואצבעותיי התחככו בזיפים. "שיניתי את דעתי."
"מה זאת אומרת?"
"דייוויד שונא את גראהם. שום דבר לא ירגיז אותו יותר מאשר להפסיד אותי לטובתו. אני יודע שלא מעט מהלקוחות שלי ינטשו יחד איתי, וזה יחמיר את העלבון שלו. אני מתכוון לגרום לגראהם גאווין לקבל אותי לעבודה, וכשדייוויד ינסה לשכנע אותי לחזור, יהיה תורי לומר לו ש'דברים השתנו'."
"אתה די בטוח בעצמך."
"אמרתי לך – ככה זה עובד בעסק הזה."
"אני לא בטוח איך אתה מתכוון לעשות את זה, אבל אני אבדוק אם אוכל להכניס אותך לשם," הוא כיווץ את שפתיו. "למדתי עם החתן שלו, ואנחנו עדיין משחקים גולף יחד. אנחנו אמורים להיפגש למשחק בשבוע הבא, אני אגשש אצלו."
הנהנתי. מוחי דהר במהירות של אלף קילומטרים בשעה.
איך משכנעים זר גמור שאתה לא מי שנדמה לו שאתה?
זאת הייתה שאלת מיליון הדולר.
נותר לי רק למצוא את התשובה.
1 קיצור של ריצ'ארד, אבל גם כינוי לזין
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
