צ'ייס דונר נולד למשפחה בעייתית. 
עושי צרות. תוקפניים. אנשים שעדיף להתרחק מהם.
זה היה המוניטין שליווה אותו כל חייו, עד שהוא גדל והבין שהוא יכול להשתפר. להיות טוב. לעשות טוב.
אבל הבחירה הזאת הגיעה עם מחיר. מחיר החופש שלו, המשפחה שלו, הסיכוי שלו לאהבה.
הוא תיקן את דרכיו ומצא קבוצה חדשה של חברים. משפחה חדשה.
החיים היו טובים. הוא חשב שסוף־סוף יש לו כל מה שהוא צריך.
ואז היא ראתה את המודעה שלו.
עכשיו הם חולקים דירה, והשותפה שהוא צריך היא האישה שהוא רוצה.
נואשות.
כמה זמן הוא יצליח לשמור את רגשותיו מתחת לרדאר?
או שמא האנה גלאגר היא זו שתעזור לו להשתחרר מעברו אחת ולתמיד?

מתחת לרדאר הוא הספר הרביעי בסדרת מחממים מנועים. קדמו לו הספרים הצתה פראית, מהירות מופרזת, מעבירים הילוך.

פרק 1

צ׳ייס

התיישבתי בכבדות על הספה והעברתי יד בשיער שלי בתסכול.

איזה בלגן.

כשפרסמתי שאני מחפש שותף לדירה, חשבתי שיהיה קל למצוא מישהו.

חלק מהאנשים שראיינתי היום היו ממש מפחידים. שניים מהם, הייתי בטוח, היו כאן רק כדי לראות את המקום ולתכנן פריצה. דיברתי באריכות על מערכת האבטחה המתקדמת ביותר ועל הרובים שהחזקתי בבית.

לא היה לי אף אחד מאלה, אבל קיוויתי שזה ירתיע אותם.

אישה אחת ביקשה ממני להפחית בשכר הדירה. היא ׳תשלם לי בדרכים אחרות,׳ היא הודיעה לי וקרצה בערמומיות. היא אפילו הציעה להדגים.

נפטרתי ממנה מהר ככל שיכולתי.

אישה אחרת חיפשה מישהו שיטפל בה. כשהסברתי את החובות המשותפות, היא העבירה יד בשערה ושאלה אותי אם אני יכול פשוט ׳לעשות את כל הדברים האלה,׳ והיא לא תפריע. בקושי הצלחתי להסתדר לבד, אז לא הייתי מה שהיא צריכה.

הבחור הגבוה ששאל אם יוכל להשתמש במרתף לגדל את ה׳תרופה׳ ההכרחית שלו לא היה אופציה כמובן.

התכוונתי לוותר.

היה רק מועמד אחד נורמלי, אבל אז הוא התקשר שעה אחרי שהיה כאן כדי לומר שמצא מקום אחר.

נאנחתי והסתכלתי סביבי. זה היה בית נהדר שקל לחלוק, אבל אם לא אמצא שותף, אצטרך להתחנן בפני צ׳ארלי לתת לי לחזור לדירה במוסך כי לא יכולתי להרשות לעצמי לגור כאן לבד.

ידעתי שאם אספר לה, היא תצחק ותזכיר לי שיש לי מיליונים בבנק, אבל סירבתי לגעת בכסף הזה. הוא נועד כדי לעזור לאחרים, כי הוא מעולם לא עשה לי טוב כשהייתי צריך אותו. לא רציתי להשתמש בו עכשיו. ידעתי שהיא תיתן לי הרצאה שאני צריך לשחרר את העבר ושרכישת הבית היא צעד חיובי ואחראי מבחינה כלכלית.

פעמון הדלת נשמע, וכיווצתי את מצחי בבלבול. לא ציפיתי לעוד מישהו. פתחתי את הדלת קצת יותר מדי מהר משהייתי צריך, והבהלתי את מי שעמדה בצד השני.

עיני ענבר, שיער אדום־זהוב ואלפי נמשים בצבע קינמון על פנים בצורת לב שרדפו את חלומותיי ופגשו עכשיו במבטי המופתע. אלה היו פנים שראיתי לעיתים קרובות כשעצמתי את עיניי.

פגשתי את השוטרת גלאגר ביום שבו התמודדתי עם כמה מהזיכרונות הכואבים שלי. נחוש בדעתי להיפטר מהם, ישבתי לבד אצל זיק׳ס, שתיתי יותר מדי שוטים של טקילה והוספתי גם בירה. כשייסורי הזיכרונות הפכו לשאגה עמומה, אני זוכר את עצמי מדדה לעבר הטנדר שלי, בידיעה שאני חייב לישון. הספסל האחורי שימש אותי יותר מפעם אחת לנמנום קצר, וניסיתי לפתוח את המנעול של הטנדר, שסירב לעבוד.

כמו מלאך, האנה הופיעה. במקום לבעוט לי בתחת על רמת השכרות שלי, היא דיברה איתי, ואני ניסיתי להסביר לה את הבעיה שלי. היא הייתה מתוקה ומבינה, מודאגת יותר מהכאב שלי מאשר מהעובדה שהייתי שיכור. ידעתי שאמרתי לה כמה דברים לא הולמים, אבל היא רק חייכה והמשיכה לדבר איתי. לא הייתי ממוקד, דיברתי שטויות, ולפני שקלטתי מה קורה, ברט וקלי היו שם. סיפרתי לברט במה שחשבתי שהיה קול שקט, שנדלקתי על השוטרת היפה ועל הנמשים שלה. הייתה לי חולשה מיוחדת לנמשים. קראתי לה השוטרת קינמון, אבל זה נשמע יותר כמו השורטת במצב שהייתי בו באותו רגע. ברט היה משועשע ועצבני באותה מידה, והוא דחף אותי למכונית שלו כדי לקחת אותי הביתה. שנאתי לעזוב את השוטרת היפה, וכנראה הייתי די קולני בקשר לזה. הייתי חייב את מספר הטלפון של השורטת קינמון לפני שיכולתי ללכת הביתה ולהתעלף.

מעולם לא קיבלתי אותו.

למחרת ברט די שמח לעדכן אותי איך הבכתי את עצמי מול האנה, ולא החסיר שום פרט. ולמרות זאת בפעם הבאה שנפגשנו, היא הייתה מתוקה ונחמדה כמו שזכרתי במעורפל. לא ניסיתי להתחיל איתה, לאור העובדה שהיא הייתה שוטרת ולי היה עבר פלילי.

אבל היא הייתה כאן. בדלת שלי.

למה?

הבנתי שאני בוהה בה ושותק.

היא חייכה, ואם קודם היופי שלה הימם אותי, עכשיו היא נראתה אפילו מדהימה יותר. הייתי חייב לבלוע רוק לפני שיכולתי לדבר.

"השוטרת קינמ... אני מתכוון, גלאגר. יש איזו בעיה?"

היא הנידה בראשה. "פרסמת מודעה בחנות המכולת שאתה מחפש שותף לדירה. מצאת כבר?"

פערתי עיניים לעברה.

"את רוצה להיות השותפה שלי?"

"טוב, אני צריכה מקום לגור בו. אתה צריך שותף לדירה. זה פותר שתי בעיות, נראה לי," היא קימטה את מצחה. "אפשר להיכנס?"

"אה, כן. בטח, כמובן, תיכנסי."

היא נכנסה לבית, הריח שלה הסתחרר סביבי כשהיא חלפה על פניי ופנתה לסלון. הלכתי בעקבותיה, שאפתי את הניחוח שלה והתענגתי עליו. הדחף להושיט יד ולגעת בה היה חזק, אבל הדחקתי אותו.

"אז את מחפשת מקום חדש לגור בו?" שאלתי.

היא חייכה כשהתיישבה. "מאוד," היא קרצה. "עד כדי כך שהורדתי את המודעה שלך כדי שאהיה המועמדת היחידה."

"אה, הייתה לי גם מודעה אחת בעיתון." רכנתי לעברה. "האנשים שהגיעו היו מפחידים."

"טוב מאוד. אז אני מניחה שחיכית לי, נכון?"

לא היה לה מושג.

היא שילבה את רגליה. "תשאל אותי כל מה שאתה רוצה, צ׳ייס."

הגרון שלי התייבש.

אלוהים. החלום הרטוב שלי ישב מולי, הרגליים הסקסיות שלה היו בתצוגה מלאה, והיא רצתה לגור בבית הזה. איתי. אני אראה אותה כל יום. אשמע אותה מדברת וצוחקת. אולי אראה אותה במגבת.

או בפחות מזה.

ניערתי את ראשי. ידעתי שאם אתן לה לעבור לגור כאן איתי, אהיה בצרות צרורות. זה היה רעיון ממש ממש גרוע.

"מתי את יכולה לעבור לגור כאן?" מיהרתי לשאול.

היא צחקה. "הו, אתה מצחיק."

הייתי צריך להסיט את מבטי. הייתי רציני.

והאינסטינקט הראשון שלי היה נכון, אלא שכבר הייתי עמוק בתוך הצרות.

העובדה הייתה שהייתי מסובך בהן לגמרי.

ולא התכוונתי לעשות שום דבר כדי לעצור את זה.

היא חייכה אליי. "אפשר לראות את המקום לפני שאני חותמת?"

חייכתי לעברה חיוך מתוח. "כמובן, אה, השוטרת..."

היא קטעה אותי. "מספיק עם זה. אני האנה. אתה יכול לקרוא לי האנה. אלא אם כן, כמובן, אני אצטרך לשים עליך אזיקים."

התמונה שעלתה במוחי לא עזרה לי להתמודד עם המצב כרגע.

האנה, שעליה רק כובע השוטרת שלה והחגורה, ולא שום דבר אחר.

אני, אזוק למיטתה בזמן שהיא מחליטה מה לעשות איתי.

אלוהים, זה היה רעיון גרוע.

נעמדתי. "תני לי לעשות לך סיור."

נכנסנו למטבח, והיא חייכה. "הו, הוא גדול!"

"את אוהבת לבשל?" שאלתי.

"אה, כן. אימא שלי לימדה אותי. מה איתך?"

"טוב, ברט ואני הזמנו אוכל בעיקר, אבל אני מכין ארוחת בוקר מעולה ואני יודע לעשות ברביקיו. צ׳ארלי לימדה אותי לבשל פסטה ולהכין טוסט," עניתי בכנות.

"צ׳ארלי — היא אשתו של מאקס, נכון?"

הנהנתי. "היא גם אחותי מבחירה ולפעמים אימא. היא נותנת לי עצות — אם אני רוצה או לא."

האנה צחקה. "נשמע טוב."

פתחתי את הדלת במסדרון. "זה יהיה החדר שלך."

בליבי הוספתי, ׳בינתיים.׳

היא נכנסה לחדר, הציצה בארון ונראתה מרוצה לגלות שיש לה חדר רחצה משלה. "אפשר לצבוע?" היא שאלה.

הסתכלתי סביב, ראיתי את קירות הבז׳ הפשוטים, השרוטים והדהויים במקומות מסוימים. "כן, בטח."

"מעולה. אימא שלי תעזור לי."

"גם אני חשבתי לצבוע קצת. אנחנו יכולים לעזור זה לזה."

"מדהים."

הראיתי לה את החצר האחורית, והיא כיווצה את שפתיה והסתכלה על הצמחים שגדלו פרא. "הייתי רוצה לנכש את זה. אני אוהבת לעבוד בגינה בשעות הפנאי שלי."

"בטח."

חזרנו לסלון, הצעתי לה לשתות והיא חייכה וביקשה קפה. היא עקבה אחריי למטבח וישבה ליד השולחן בזמן שהכנסתי קפסולה לתוך המכונה ולחצתי על הכפתור. למרבה המזל, היו לי שמנת וסוכר. היא ערבבה את שלה, ואני רשמתי לפניי שהיא הוסיפה חצי כפית סוכר ומנה נדיבה מאוד של שמנת, כדי שאוכל להכין לה קפה בזמן שהיא מחכה לי במיטה.

ואז ניערתי את המחשבה מראשי.

ישבתי מולה והוספתי שמנת לספל שלי. לגמנו בשקט לרגע לפני שדיברתי.

"האנה, אני רוצה להתנצל על הפעם הראשונה שנפגשנו. הזיכרון שלי די מעורפל, אבל אם התנהגתי אלייך בחוסר כבוד, אני מצטער. היית כמו מלאך, וחשבתי שאת ממש יפה. אני יודע שזה לא תירוץ, אבל היה לי יום חרא. את היית כל כך נחמדה, ואני רוצה להודות לך על זה. לעיתים נדירות אני שותה ככה, אני מבטיח לך."

היא הנידה בראשה. "אני מבינה מה זה ימים רעים, צ׳ייס. אני שמחה שהייתי שם. ולא התנהגת בחוסר כבוד — היית מקסים. אני שמחה שהחברים שלך באו לעזור לך." היא כיווצה את אפה. "אני לא חושבת שמישהו אי־פעם חשב שאני מלאך. ואתה חשבת שאני יפה?"

התכוונתי רק להנהן, במקום זה הפה שלי תפס פיקוד. "אני עדיין חושב ככה. זה מה שאני חושב עלייך. את המלאך בחלומות שלי. ואת מאוד יפה."

"אה," היא אמרה ולגמה מהקפה.

הרכנתי את ראשי.

את המלאך בחלומות שלי.

גרמתי לכל זה להיות מביך. אני אידיוט.

אבל היא חייכה אליי והתנהגה כאילו הכול בסדר. "מה שכר הדירה?"

"אלפיים לא כולל חשבונות. לפחות בינתיים. חוזה השכירות שלי עומד להסתיים, אבל הייד הזקן תמיד הוגן. אם הוא מעלה את שכר הדירה, זה סכום סמלי. אני חושב שבגלל שברט ואני משפצים ומכסחים את הדשא, ודברים כאלה. אז את תצטרכי לשלם חצי מזה."

היא הנהנה. "ואיך מערכת היחסים שלנו תעבוד?"

כמעט נחנקתי מהקפה שלי. "דף חדש?"

היא קימטה את מצחה. "כן. במשך תקופה הייתה לי שותפה נהדרת. חלקנו בכל המטלות, אבל אם אחת מאיתנו הייתה עסוקה במיוחד, עזרנו זו לזו. מדי פעם בישלנו בתורות אם שתינו היינו בבית, והסתדרנו ממש טוב." היא השתתקה לרגע ולגמה מהקפה שלה. "כשהיא התחתנה לפני כמה חודשים, הכנסתי שותפה חדשה, והיא הייתה סיוט. היא התעקשה שלכל אחת מאיתנו יהיו מדפים משלה במקרר ובארונות המטבח. היא מדדה הכול ולעיתים קרובות האשימה אותי שלקחתי לה אוכל. כשהייתי מזכירה לה שעבדתי כל היום, היא הייתה נזכרת שהיא אכלה את זה. היא הייתה לגמרי מעופפת. ביום שהיא הודיעה לי שהיא יודעת שהשתמשתי בשמפו שלה, איבדתי את זה. היא סירבה לעזוב, אז לפני חודש יצאתי מהחוזה ועזבתי את הדירה. לאחרונה שמעתי שהחבר שלה עבר לגור איתה."

"אני מקווה שהוא אוכל אותה."

עיניה התרחבו. "מה?"

"את הדברים שלה, אני מתכוון," הוספתי במהירות. "ומשתמש בשמפו שלה וגם בסכין הגילוח שלה," הוספתי למען הסדר הטוב.

האנה צחקה. "אוי. כן. גם אני."

"אני די קל. אנחנו יכולים להחליט מי עושה מה, ואין לי בעיה לעזור. ברט ואני עשינו כל אחד את הכביסה שלו וניקינו את השירותים שלנו, אבל חלקנו את השאר. בקשר לבישול, אנחנו יכולים למצוא פתרון. מה שעובד לנו. אני לא אשקול את דגני הבוקר שלי. רק אל תבחרי בטעם מרשמלו," קרצתי לה.

היא צחקה. "עשינו עסק."

"איפה את גרה עכשיו?"

"מתנחלת על הספה אצל חברה."

"יש לך הרבה דברים להעביר?"

"חדר השינה שלי, כמה ארגזים, ויש לי ספה חדשה יותר שהייתי שמחה להעביר. ועוד כמה כיסאות. כמה שולחנות ותמונות. כולם במחסן של החברה שלי."

"אין בעיה. הסלון די דליל. לא באמת עשיתי כאן משהו מאז שברט עבר לגור עם קלי. רוב הריהוט היה שלו, למרות שהוא השאיר לי קצת."

"אז אני יכולה לשים את הספה בסלון?"

"לכי על זה."

"מתי אני יכולה להיכנס?"

"היום מתאים לך?"

"אתה לא רוצה לבדוק את ההמלצות שלי או לעשות בדיקת רקע עליי? יכול להיות שאני צרה צרורה," היא הוסיפה בקריצה.

"אני חושב שהעובדה שאת שוטרת היא בדיקת רקע מספיקה. ואני סומך עלייך."

לא הגבתי להצהרה שלה שאולי היא צרה צרורה. כבר ידעתי שהיא עומדת להיות צרות. מהסוג הטוב ביותר.

היא צחקה והושיטה את ידה. "הרגע זכית בשותפה חדשה, צ׳ייס. אני אלך להביא כמה דוגמאות צבע היום."

לחצתי את ידה, הייתי מרוצה לראות עד כמה הידיים שלנו מתאימות יחד. "ברוכה הבאה."

"מדהים."