ההפך המושלם

זה היה אמור להיות לילה אחד…

רוקסי קווין, היפהפייה המקועקעת, חשבה שלעולם לא תראה שוב את אדוארד קוואנדיש השלישי. המלונאי הבריטי העשיר, שדפק על דלת מכון הקעקועים שלה בניו יורק, היה קצת שיכור, ובעיקר שבור לב. הוא גם היה מאוד־מאוד מקסים.

אבל אין לה זמן לרדוף אחרי לובש החליפות הלוהט. לא כשהעסק שלה כושל. לא כשהעובדים שלה סומכים עליה.

אחרי חיים שלמים שבהם היה לכוד בניסיון להרשים את הוריו, המפגש של אדוארד עם רוקסי הוא טעימה מתחושת חופש שמעולם לא חווה. אבל זה לא מה שהוא מחפש. הוא צריך למצוא את האישה המתאימה כדי לעמוד בתנאי קרן הנאמנות שלו לפני שיפסיד הכול. ורוקסי היא בהחלט לא אישה מהסוג הזה.

כשדרכיהם מצטלבות שוב בתוכנית החונכות של בית הספר לעסקים, אדוארד ורוקסי מוצאים את עצמם במצב מאתגר. הם חייבים להישאר מקצועיים לחלוטין.

וזה לא עניין פשוט.

כי גם אם נדמה שאין ביניהם מכנה משותף, הם עומדים לגלות שלפעמים כל מה שצריך זה למצוא את האדם שיטלטל את היסודות היציבים של חייך לפני שתוכל לבנות אותם מחדש, חזקים מתמיד.

“ההפך המושלם” הוא רומן רומנטי לוהט ומצחיק, והוא גם ההוכחה הניצחת שלאהבה אין כללים ושהפכים מנוגדים הם לעיתים מה שהופך את החיים לשלמים.

פרק 1
אדוארד
"אני ממש מצטער," אמרתי והטיתי הצידה את ראשי. "אני לא בטוח ששמעתי אותך טוב. את מוכנה לחזור על מה שאמרת?"

אמילי, החברה שלי זה שנתיים, נראתה כמו בובה עם העור החלק והחיוור שלה ועצמות הלחיים הבולטות. היא כיווצה את שפתיה המשופצות והמושלמות ותחבה כמה מהשערות הזהובות שלה בחזרה לתוך פקעת השיער שעל ראשה.

"אנחנו נפרדים," היא אמרה. "ברגע שארוחת הערב הזאת תסתיים, אתקשר למובילים שקיבלו הוראה לארוז את החפצים הבודדים שהחזקתי בדירה שלך ולהעביר אותם בחזרה לדירה שלי."

היא פרסה בקפידה פיסה דקיקה מהדג שהונח על הצלחת שלה, תחבה אותה לתוך פיה ולעסה בנימוס. כמו תמיד, אמילי הייתה מודעת לכל מי שהיה עלול להתבונן בנו. ישבנו במרכזה של מסעדת 'לה ברנארדין', אחת המסעדות היוקרתיות ביותר במנהטן, מוקפים בזוגות שמנהלים שיחות מהסוג המנומס והמאולץ שנתפסו כאינטימיות בעולמם של האנשים הכי עשירים. על השולחן עמד בקבוק יין לבן בשווי חמש מאות דולר. אמילי ענדה שרשרת פנינים שחורות נדירות שנתתי לה בשנה שעברה כמתנת יום הולדת.

והיא זרקה אותי.

"מתוקה," התחלתי לומר, תוך כדי שאני מושך בצווארון שלי, שלפתע הרגשתי שהוא הדוק מדי. "את תצטרכי לסלוח לי. לא היה לי מושג שאנחנו מתכוונים להיפרד הערב. אז אני די מופתע, אם לומר את האמת."

"טוב, אין ספק שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה, אדוארד. נכון?"

פתחתי את הפה, ואז סגרתי אותו, מכיוון שלא הייתי בטוח מה לומר. להמשיך איך? מנקודת מבט של אדם זר, אמילי ואני נראינו כמו זיווג משמיים. אף על פי שחבל, כמו שניסחו זאת ההורים שלי, שאמילי היא אמריקאית.

ברור שהיא לא הפגינה אפילו אחת מהתכונות של האמריקאים החצופים ואוכלי הצ'יזבורגרים שההורים שלי ייחסו לתושבי הקולוניה־לשעבר של אנגליה. חוץ מזה, היא הגיעה מרקע מעמדי דומה, מאותה תערובת של כסף ישן וכסף חדש שבני משפחת קוואנדיש תפסו בתור מקור לגאווה.

שנינו גם ירשנו כסף וגם הרווחנו אותו.

"אפשר לדעת למה פתאום החלטת לשנות את דעתך?" שאלתי.

היא שלחה מבטים חטופים בזוגות האחרים במסעדה. "אז," היא אמרה בשקט, "יש את העניין המאתגר, למשל, שאני שוכבת עם סטיוארט כבר שישה חודשים."

נחנקתי מהיין ששתיתי והשתעלתי לתוך מפית הבד שלי במשך כחצי דקה לפני שהצלחתי להתעשת. כשהסתכלתי עליה קצות האוזניים שלה היו ורודות, אבל שאר גופה נשאר מעודן, כמו תמיד.

"סטיוארט... החבר שלי, סטיוארט? סטיוארט שאני משחק איתו טניס בכל שבוע?"

"כן," היא ענתה בפשטות, כאילו אנחנו בוחרים באיזו אופרה לצפות. "סטיוארט הזה."

הרגשתי זעם שהתעצם בתוכי, לצד תחושת חרדה מעוררת גועל, כי כעסתי על אמילי ורתחתי מזעם על סטיוארט. אבל לא הייתי בטוח אם אני עצוב כי אני מאבד את אמילי, או פשוט צופה את תגובת האכזבה הקרה והמחושבת שציפיתי לקבל מההורים שלי, על כך שמערכת היחסים האידיאלית הזאת הסתיימה.

"אמילי," סיננתי. "את אומרת לי שבמשך שישה חודשים מזורגגים, את..." התקשיתי לומר את המילה הזדיינת. "את... עם סטיוארט. ורק עכשיו את מספרת לי?"

הגבות שלה התרוממו מעט. "אל תתעצבן, אדוארד. אנחנו במקום ציבורי."

"את זאת שרצתה לצאת לארוחת ערב," הטחתי בה בתגובה.

לאט־לאט קירות המסעדה התחילו לסגור עליי, לכלוא אותי.

"כן. חשבתי שאם נהיה במקום ציבורי, אתה לא תעורר מהומה. כנראה טעיתי בקשר לזה." היא חתכה פיסה נוספת מהדג שלה, ואז אכלה חתיכה קטנה ממנה.

לא הרגשתי כעס לעיתים קרובות. אסור היה לי להרגיש רגש עוצמתי כמו כעס. אבל קיבלתי ריגוש מענג לנוכח התחושה שגעשה בוורידים שלי. רציתי להפוך את השולחן, לשבור את בקבוק היין ולשאוג בקולי קולות.

"תזכור," היא אמרה בקור רוח. "כשנכנסו לפה ראינו לא מעט מכרים של ההורים שלך. לא הייתי רוצה שההתפרצות שלך תגיע לאוזניים שלהם."

ואז, בתוך שנייה, כל הרוח יצאה לי מהמפרשים.

נשמתי נשימה עמוקה וחייכתי חיוך מאולץ.

"את צודקת, מתוקה," אמרתי ומזגתי לשנינו עוד יין. "עבר עליי יום עמוס בעבודה, ואני חושב שאני פשוט קצת מותש."

לאורך השנים למדתי את כל הטריקים שיעזרו לי לכבוש את הרגשות שלי.

"זה מובן לגמרי. שנדון בנשף המט גאלה שייערך בשבוע הבא? שנינו אמורים להשתתף באירוע, אבל אם אנחנו כבר לא יחד, אני אשמח לקחת איתי את סטיוארט."

חייכתי בנבזיות כשדמיינתי איך אני מפרק לסטיוארט את העצמות במחבט הטניס שלי. "אה, ברור. כבר קנית שמלה והכול. ומה את חושבת שכדאי שאומר לזוג אלסוורת' בנוגע לארוחת הערב החגיגית שלהם? שאבטל ואגיד שאני חולה?"

"לא, לא," היא אמרה והנידה בראשה. "בבקשה, אל תבריז להם. מבחינה טכנית, הם החברים שלך, לא שלי."

"טוב," תיקנתי אותה. "מבחינה טכנית הם החברים של סטיוארט, ככה שמבחינתי אין שום בעיה ששניכם תלכו ותיהנו."

חוץ מזה, ארוחת הערב הזאת הייתה אמורה להיערך בעוד יומיים, והיו לי תוכניות להמשיך להשתכר מאלכוהול יקר.

"נחמד מאוד מצידך. תודה, אדוארד," היא אמרה.

"כן, אז, שנדון בעניינים הלוגיסטיים?" שאלתי וסימנתי למלצר שיגיש לנו את החשבון. ניסיתי להבין איך לעזאזל מצאתי את עצמי במצב הזה, שבו עולמי קורס ללא רעש וצלצולים באמצע המסעדה הכי ראוותנית במנהטן. כשאמילי דנה בפרטים היבשים של תהליך הפרידה שלנו, סרקתי את הזיכרונות שלי כמיטב יכולתי בחיפוש אחרי הרמז הכי קטן לפרידה הזאת. מערכת היחסים שלנו אף פעם לא הייתה מהסוג הלוהט, היא הייתה דומה יותר למערכת יחסים של שני מכרים מנומסים שאוהבים להשתתף באותם האירועים החברתיים. מערכת יחסים שהייתה דומה למערכת היחסים של ההורים שלי.

מערכת יחסים שמצפים לה מבן למשפחת קוואנדיש.

מערכת יחסית שזכתה לחותמת האישור של ההורים שלי.

האם לאחרונה אמילי התחילה להתנהג בצורה מרוחקת יותר? האם אני התחלתי להתרחק? אלוהים אדירים, רק לפני כמה ימים עשינו סקס, אבל צריך לומר שעשינו את זה במכניות ובחושך, כמו תמיד. האם אחר כך היא בילתה עם סטיוארט? האם היא התקשרה אליו?

הזעם הציף אותי שוב, והוא התעצם ורתח, ובפעם הראשונה בחיי לא הייתי בטוח אם אצליח לדכא אותו להרבה זמן. הנהנתי לאורך השיחה וחתמתי על החשבון במחווה ראוותנית. קמתי והושטתי את היד שלי לאמילי, והיא אחזה בה ברשמיות.

"אולי את תיקחי את המכונית? אני לא רוצה שהמובילים יצטרכו להתעכב בגללך."

"אבל איך תחזור הביתה?" היא שאלה כשיצאנו אל האוויר הרטוב של חודש ינואר. שאפתי עמוק את האוויר הקר.

"אה, אל תדאגי לי," אמרתי בשקט והעפתי מבט אחרון וממושך באישה שחלקתי איתה את החיים שלי בשנתיים האחרונות. היא נראתה לי כמו זרה גמורה.

האם היא הייתה כזאת כבר מההתחלה?

נישקתי אותה בלחי, והיא טפחה על הכתף שלי בנימוס.

"בהצלחה, אדוארד," היא אמרה.

"גם לך," עניתי והתבוננתי בה כשהיא נכנסה למכונית בחינניות, ונראה שהיא בכלל לא הייתה מוטרדת מאירועי הערב.

סידרתי את החפתים שלי, סילקתי מהשרוול שלי פיסת מוך מרדנית ויישרתי את העניבה.

מחר אצטרך להודיע על זה להורים שלי ולהתמודד עם רמת האכזבה הקבועה שלהם מהעובדה ששוב הרסתי את ההזדמנות שלי להמשיך את המורשת שלהם.

מחר אניח לעצמי לעכל טוב־טוב את משמעות העובדה שהחברה שלי סבלה איתי כל כך, עד שהיא נאלצה למצוא נחמה בין הזרועות של אחד מחבריי.

מחר, מחר.

אבל מה בנוגע להיום בערב?

החלטתי להשתכר עד שאאבד הכרה.