החלקים 5 - חלק משלה

“נמאס לי שהיא מתערבת בחיים שלי. אני בסדר גמור. אני בריאה, אני מאושרת, לא חסר לי כלום. תניחו לי לנפשי.” אני מתחילה להתרחק ממנו, אבל נעצרת כשהוא אומר, “כשמניחים את האמת מולך, את יודעת לעשות רק דבר אחד – לברוח. את יודעת מה, סמנתה?” הוא לוטש בי מבט כועס. “זה הפסיק להזיז לי.”

סמנתה

לכל אחד יש קול פנימי שמזהיר אותו מפני החלטות שגויות. בשנים האחרונות הקול הפנימי שלי שידר רק על תדר אחד, עד שפגשתי את אית’ן. עשיתי את טעות חיי והתאהבתי, ואז הרסתי הכול. האם אית’ן אי פעם ייתן לי סיכוי לתקן?

אית׳ן

סמנתה היא פצצת אנרגיה, יפהפייה, מצחיקה ועוקצנית. היא סופת חול מטורפת שסחפה אותי

מעל רגליי ולבסוף הפילה אותי על הישבן. הצבתי לה אולטימטום, שתפסיק לברוח או שתסיים את מה שזה לא היה שהתרחש בינינו, והיא הלכה בלי להביט לאחור.

החלטתי להמשיך הלאה. האם אהיה חזק מספיק כדי לעמוד בהחלטות שלי?

חלק משלה מאת סופרת רבי המכר אם. אן אלן, הוא החלק החמישי בסדרת החלקים, קדמו לו: חלק ממני, חלק ממך, חלק מאיתנו, חלק משלנו.

הסדרה ראתה אור בהוצאת יהלומים, כיכבה ברשימות רבי המכר וזכתה לביקורות אוהדות בקרב קהל הקוראים.

פרולוג
אית'ן
מעולם לא נשביתי כך בקסמה של אף אישה, אבל סמנתה היא משהו מיוחד.

אני מסוגל לדבר איתה שעות, לבלות איתה בלי להשתעמם במשך ימים. אני רוצה לנשק אותה, להפשיט אותה, לאהוב אותה, להפוך אותה לשלי שוב ושוב. מתחשק לי לסיים את הישיבה המיותרת הזאת וללכת אליה, אני ממילא לא מרוכז. אני לא יודע מאיפה האישה הזאת נחתה, אבל אני מתחיל לחשוב שהיא נבראה במיוחד בשבילי.

אני נאנח בתסכול כשאבא ממשיך לעבור על הנתונים, נתונים שאני ויתר הנוכחים בישיבה כבר מכירים בעל פה. אני מוציא את הנייד מהכיס ושולח לסמנתה הודעה.

אני: היי.

סמנתה: היי, חתיך.

אני: ארוחת ערב בשעה שמונה?

סמנתה: בשעה תשע. אני צריכה למסור מתנה קטנה לג'סיקה. לא לקנא, קניתי גם לך אחת.

אני: את לא צריכה לקנות לי מתנות, בייבי.

לעזאזל, התחלתי לקרוא לה 'בייבי'. אני מחוק.

סמנתה: אתה בטוח? קניתי אותה במיוחד בשבילך.

היא שולחת לי תמונה שלה, לבושה בתחתונים ובחזייה בצבע אדום. היא מושלמת, אבל לא בגלל זה נראה לי שהאוויר בחדר הישיבות מתחמם. אני משחרר את העניבה ומביט בחיוך היפה שלה, זה שהיא מעניקה בקמצנות ורק ברגעים נדירים, כשהיא מאבדת את עצמה לכמה שניות. החיוך שכדי שהוא יפציע על פניה היפות אני מוכן לעשות הכול.

"פאק," אני מסנן. הנוכחים מביטים בי בסקרנות.

"קרה משהו, בן?" אבא שואל.

"לא, אני מצטער."

הוא חוזר להתעסק בנתונים המוצגים על המסך. זה לא בדיוק הזמן לספר לו שהוא צדק ושגם לי זה קרה ברגע שהכי פחות ציפיתו לו. פגשתי אישה מדהימה ששבתה את ליבי.

סמנתה: התעלפת? :)

אני: נפלתי על הראש. את מושלמת.

סמנתה: אתה אוהב אדום.

אני: אני אוהב את החיוך שלך.

סמנתה: אית'ן... מה אעשה איתך?

אני: אל תדאגי, יש לי כמה רעיונות. נתראה בעוד כמה שעות.

סמנתה: XOXO

*

כמה שעות לאחר מכן אני נוסע לביתו של טיילור, שם סמנתה מוסרת לג'סיקה את המתנה שרכשה עבורה. אני מנסה לעשות סדר במחשבות, אבל זה לא מצליח במיוחד. במשך שנים יצאתי לדייטים ספורים והסתפקתי בסטוצים. אין לי רתיעה ממערכות יחסים כמו שיש לטיילור בגלל מערכת היחסים שהייתה לו עם שרון המגעילה, פשוט לא הכרתי מישהי ששבתה את ליבי. עד שסמנתה הגיעה.

"היי, סקסי."

סמנתה פותחת את דלת המכונית ומתיישבת לצידי.

"היי, יפיופה. ג'סיקה הייתה מרוצה מהמתנה שלך כמעט כמוני?" היא מצחקקת. אני אוהב את הצחוק שלה.

"לא בדיוק, אבל אני מאמינה שאחרי שהיא תשתמש בה היא תאהב אותה." חיוך מסתורי מדגדג את שפתיה.

"מה קנית לה?"

"אני לא יכולה לגלות לך, לצערי. היא השביעה אותי שזה יישאר בינינו."

"קנית לה ויברטור, נכון?"

היא פוערת את עיניה הכחולות ומלאות ההבעה. "מה? איך ידעת?"

"כי בשבועות האחרונים למדתי להכיר אותך."

"אולי תכיר אותי קצת יותר לעומק הערב, מה אתה אומר?"

אני יודע למה היא מתכוונת, אני הרי מחכה להגיע לנקודה הזאת עם כל אישה שאיתה אני יוצא, אבל לראשונה בחיי אני לא רוצה למהר. אני רוצה להתענג על כל רגע.

השתפכות רגשית על כמה אני חושב שהיא מיוחדת כמעט משתחררת מבין שפתיי, אבל במקום לומר את המילים אני מחליט להראות לה. משהו בתוכי מאותת לי שהיא מרגישה כמוני, אבל אולי היא לא בהכרח יכולה להתמודד עם האמת.

אני מניח את כף ידי על לחיה, רוכן לעברה ומנשק אותה ברעבתנות, מאבד את עצמי ברגע. "בואי נלך אליי. אזמין לנו אוכל ממסעדה," אני אומר כשאנחנו מתנתקים, "מתחשק לי שנהיה לבד."

"בסדר," היא לוחשת בצרידות. אני משלב את אצבעותיי באצבעותיה ונוסע אל הבית שלי. אני לא נוהג להביא הביתה בחורות. אני תמיד מעדיף ללכת לבית מלון או אל הבחורה הביתה. ככה הפרידה בבוקר מביכה פחות.

אבל עם סמנתה לא תהיה פרידה מביכה בבוקר.

*

"הבית שלך מדהים, רואים בו את המגע המיוחד שלך," היא אומרת כשאני מסיים לערוך לה סיור.

"תודה, אני שמח שאהבת. מה את רוצה לאכול?"

היא מכווצת את שפתיה האדומות. "לא משנה, אני לא רעבה במיוחד."

אני מניח את זרועותיי על מותניה הדקיקים ומצמצם את המרחק בינינו. היא מניחה את אצבעותיה הארוכות על החזה שלי והצורך לנשק אותה משתלט עליי. אני רוכן לעברה ומדביק את פי לפיה, לשוני מלטפת את לשונה. הגוף שלה נצמד לגופי.

במקום להזמין אוכל אנחנו הולכים לחדר השינה. אני מפשיט אותה באיטיות, מתענג על כל סנטימטר חשוף של עורה העדין. אני טועם אותה, מנשק אותה, נהנה לשמוע אותה גונחת את השם שלי, מתחננת למגע שלי. מראה שערה הבהיר המפוזר על הכריות שלי מטריף אותי. אני מסתכל בעיניה המזוגגות מעונג כשאני לובש על עצמי קונדום.

"את מדהימה." אני נשכב עליה ומלקק את צווארה, "נעימה כל־כך." אני חודר אל גופה המתפתל.

"כן," היא גונחת כשאני נע בתוכה, נועצת את ציפורניה בגבי וכורכת את רגליה הארוכות סביבי. אני מנשק אותה שוב, בקושי מצליח לשלוט בעצמי. היא לוחשת את שמי כשאני מגביר את הקצב, עיניה נעצמות וחום בוקע מעורה כשהיא מתקרבת אל השיא. להיות בתוכה זה חלום שהתגשם. היא מושלמת.

כשהיא גומרת וזועקת אני מעמיק את חדירותיי ומתרוקן בתוכה. מבטינו מצטלבים והרגש נשפך מעיניה הכחולות, כמו מפל. אני המום מעוצמת הרגע.

אני מדביק נשיקה עדינה לשפתיה הפשוקות. "את ממכרת. אני לא חושב שאצליח להיגמל ממך גם אם אנסה. רק אל תשברי לי את הלב." אני קורץ לה ומנשק אותה שוב.

פרולוג
סמנתה
לכל אחד יש קול פנימי שמזהיר אותו מפני החלטות שגויות. בשנים האחרונות הקול הפנימי שלי שידר רק על תדר אחד. היינו לגמרי מסונכרנים, הוא ואני, עד שפגשתי את אית'ן.

אית'ן חתיך הורס ומצחיק בטירוף. יש לו קסם מיוחד שהפיל אותי, שועלת הדייטים הראשונים שלא טורחת להתקדם למערכות יחסים כבדות.

הייתי צריכה להתרחק ממנו. לא הייתי צריכה להישאר לפגישה העיוורת שג'סיקה תכננה לנו. לא הייתי צריכה להחליף איתו מספרי טלפון ולאחר מכן לדבר איתו במשך שעות מדי לילה.

לא הייתי צריכה לצאת איתו לארבעה דייטים. אסור היה לי לתת לו לנשק אותי. הייתי צריכה לעצור ברגע שהבנתי שאני מפתחת רגשות כלפיו.

אבל לא עשיתי שום דבר מכל אלה. הרשיתי לעצמי להיסחף עם השיחות העמוקות לתוך הלילה, עם הדייטים הרומנטיים, עם הנשיקות המפתות. השלתי מעליי שכבה אחר שכבה, מגננה אחר מגננה, עד שנותרתי כמעט עירומה.

אתמול בלילה נרדמתי בזרועותיו, והבוקר כבר לא הצלחתי לשקר לעצמי יותר. הבנתי שנשארתי יותר מדי, שנשאבתי פנימה.

אפילו שנשבעתי שלא אעשה זאת יותר לעולם, התאהבתי בו. זה הפחיד אותי כל־כך עד שלא הצלחתי לנשום.

אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

קמתי, התלבשתי וחמקתי אל מחוץ לדירה שלו בלי לומר לו מילה. בלי להשאיר אחריי אפילו פתק.

סיימתי את זה.

1
אית'ן
שלוש שנים לאחר הפרידה מסמנתה
אני יושב במשרדי, שממוקם בקומה השלושים וחמש בבניין משרדים בלב העיר. תמונות של בני משפחתי ושל חבריי הקרובים מקשטות את השולחן.

עברנו, חבריי ואני, הרבה בשנים האחרונות – שינויים, חתונות, הלוויות, לידות, ובכל זאת נשארנו קרובים.

אני לוגם מכוסית הוויסקי שלפותה באצבעותיי. אני לא נוהג לשתות בעבודה, אבל ההחלטה שקיבלתי מצריכה חגיגה, לדעתי.

אני מסתובב בכיסאי ומביט החוצה אל עבר העננים. צבע השמיים מצליח להרגיע אותי מעט. בקרוב מאוד טיילור צפוי להיכנס לכאן. לפני שעה שלחתי לו הודעה שאני עומד לעשות משהו שהוא לא ציפה שאעשה, וסיפרתי לו את החדשות מייד לאחר מכן. הוא היה מופתע כל־כך מהבשורה, שעזב את הכול והוא בדרכו לכאן, והוא בדרך כלל מדייק מאוד כשהוא קובע איתי שעה לפגישה.

אף אחד ממקורביי או מחבריי לא יאמין לי שזו ההחלטה שהחלטתי כשאשתף אותם בה. אני מניח שכולם יגיבו בדיוק כמו שטיילור הגיב כשסיפרתי לו בטלפון – בהלם מוחלט.

לאחר שלושים שניות המזכירה שלי, אודרי, מעדכנת אותי שטיילור הגיע. טיילור נכנס למשרד ונראה מעוצבן. "עזבתי פגישה חשובה מאוד כדי לבוא, ואני מקווה מאוד שזו אחת המתיחות הדפוקות שלך," הוא אומר, עיניו הירוקות אומדות אותי.

"זאת לא מתיחה." אני מוציא מהמגירה את קופסת התכשיטים ופותח אותה.

"פאק! אתה באמת עומד לעשות את זה?" טיילור מביט בטבעת המנצנצת שקניתי לאמרסון ומעווה את פניו.

"כן." אני מנסה להישמע בטוח בעצמי, אף שעמוק בפנים אני לא בטוח במאה אחוזים. אפילו לא בשמונים אחוזים.

"אתה אוהב אותה בכלל? אם כן, זה חדש לי."

טיילור ואני חברים יותר מעשרים שנים. היה לי ברור שהוא לא יקבל את הבשורה בקלות ראש. הוא לא מעריץ גדול של אמרסון, ואנחנו לא נוהגים לשמור דברים בבטן.

"אני מחבב אותה," אני משיב בכנות. אמרסון חכמה וסקסית, וזה לא מזיק שאבא שלי פחות או יותר יניח כתר על ראשי אם אתחתן איתה. החלום הרטוב שלו הוא למזג לתאגיד ענקי את החברה שלנו עם החברה של אבא שלה. אם נתחתן זה יהיה אפשרי.

"החלקת על השכל? לא מתחתנים עם מישהי שרק מחבבים. מתחתנים עם אישה שאוהבים עד שזה כואב," הוא פוסק בהחלטיות, כאילו הוא זה שקובע את החוקים.

אני לוגם שוב מכוס הוויסקי שלי ונאנח. טיילור מאוהב בג'סיקה, אשתו, כמו מטורף. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל בכל יום שעובר נראה לי שהוא אוהב אותה יותר. בכל זאת אין לו זכות לשפוט אותי. לא כולם זוכים לסוף טוב כמוהם. "מאיפה אתה מביא את המשפטים האלה, אחי? התרככת בשנים האחרונות. רק שתדע שלפעמים אני מתגעגע לחבר הזיין שלי, שהיה מחליף בחורה מדי ערב ולא מדבר על אהבה," אני מתגרה בו.

"עזוב אותך משטויות, הייתי אומלל. ג'ס והילדים הם הנס שלי."

לא אספר לו את זה לעולם, אבל אני מקנא בו ובשינוי שהוא עשה בחיים.

"מה בנוגע לסמנתה?"

הוא זורק את שמה בקלילות, כאילו האפקט לא זהה במהותו להשלכת פצצת אטום. "זה הסתיים," אני אומר, "אני לא עושה את זה לעצמי יותר."

סמנתה היא אחת החברות הכי טובות של ג'סיקה. הכרנו לפני שנים בפגישה עיוורת באדיבות ג'סיקה, שלא טרחה לקבל רשות מאף אחד מאיתנו לפני שניסתה לשדך בינינו. סמנתה היא פצצת אנרגיה. היא יפהפייה, מצחיקה ועוקצנית. היא סופת חול מטורפת שסחפה אותי מעל רגליי ולבסוף הפילה אותי על הישבן.

בפעם האחרונה ששכבנו, בחתונה של לוקאס ושל זואי, הצבתי לה אולטימטום – שתפסיק לברוח או שתסיים את מה שזה לא היה שהתרחש בינינו. היא נתנה לי לעשות איתה אהבה, ואז הלכה בלי להביט לאחור. שוב.

זה כאב כמו גיהינום.

החלטתי להפסיק לחכות לה והמשכתי הלאה.