הלביאה הלוחמת - חלק ב'

היא

אני ממשיכה במסע, רודפת אחר הצדק שלא נעשה. את העבר לא ניתן להשיב, אבל העתיד עוד לפניי. אני לא רוצה להכות שורשים, אבל אתה מושך אותי חזק, דורש שאחשוף את עצמי ואת הסודות שנאבקתי לקבור. אתה נלחם בי כמו אריה, כמו שנלחמתי בעצמי ואתה לא מוותר, אבל אני לא מוכנה לספר לך את כל האמת שלי.

“יום אחד, את תקבלי סימן ממני. הוא יגיע כשתלכי לאיבוד בחייך.”

הוא

נכנסת לחיי והפכת את עולמי. אני רוצה להילחם לצדך במלחמה הזו, אבל את נאבקת בי כמו לביאה. את חושפת את הסודות שלי, ועדיין קוברת עמוק את שלך. מה את לא רוצה שאגלה? מעולם לא הפסדתי בקרב ועכשיו אני מוכן לקרב הקשה בחיי, אבל איך אני אמור להילחם עבורך, אם אני לא יודע על מה אני נלחם?

הקלפים נפרשים, הסודות נחשפים. רוחות רפאים מהעבר צצות מכל עבר ומאיימות להרוס את מה שנבנה בדמעות, אך הגורל ממשיך לתעתע.

פרק 1

 

אנטוני

 

אני סורק במבטי את המוקד של משרדי מטריקס 6. אין ספק שכסף מאפשר הכול, ובזמן קצר מאוד; אם לא הייתי יודע איפה אני נמצא, הייתי בטוח שהגעתי לקזינו בלאס וגאס. כל עמדות המחשב שהיו כאן עוד הבוקר פונו ובמקומן עומדים מולי שולחנות פוקר, בלאק ג'ק, רולטה ועוד. ליד כל שולחן הימורים עומד דילר לבוש בטוקסידו. לאורך קירות המוקד הוקם בופה ועליו כיבוד עשיר. פינה אחת הפכה לבר משקאות ענק ובפינה אחרת הוקמה במה גבוהה ועליה שני תקליטנים.

המקום כבר מלא. הגברים לובשים חליפות טוקסידו והנשים שמלות ערב. אני לא רואה את אלה ולא מרגיש את נוכחותה.

"טוני," קוראת גרייס, "היית אמור להגיע לפני שעה. מה קרה?" גרייס מהממת. היא לובשת שמלת ערב סגולה בעלת מחשוף עמוק.

"היא הגיעה?" אני שואל.

"לא, עוד לא."

אני מעביר יד בשערי. איפה היא, לכל הרוחות? הלכתי לדירה שלה, אבל היא לא הייתה שם. התקלחתי והתארגנתי אצלה, רציתי לדבר איתה לפני הערב, אבל היא לא חזרה. הטלפון שלה מנותק, השיחות עוברות ישירות למענה הקולי. אחרי שהיא אמרה לי ללכת להזדיין, בפעם השנייה, לא הצלחתי לדבר איתה כל היום. אף אחד לא מדבר אליי ככה אבל היא, החוצפנית הזאת, אומרת לי את זה שמונה פעמים בשעה.

אני בלחץ מטורף, אולי היא לא תסכים לדבר איתי? היא חייבת לשמוע את מה שיש לי לומר.

אני אוהב אותה. אני לא יכול לאבד אותה. נבהלתי, פחדתי ואני עדיין פוחד. אני לא מי שהיא חושבת שאני. יכול להיות שהיא חושבת שהיא אוהבת אותי כי אני מזכיר לה את הגברים שהיא אהבה, את הקול של אביה, אבל אני לא הוא, אני לא הם. אני שונה מהם. יום אחד היא תגלה שאני איש רע ותעזוב אותי.

אנשים מברכים אותי כשאני צועד אל הבר. אני לוחץ ידיים שמושטות אליי ונד בראשי למי שמחייך אליי, שמח לראות שלמרות ההתראה הקצרה כל העובדים שלי הגיעו. נשים רבות שעובדות בדורנטו מסתכלות עליי, מחייכות בפלרטטנות. אני מתעלם ומבקש מהברמנית החייכנית ויסקי נקי.

"אז, הצלחת לדבר איתה?" שואל דיוויד, שעומד ליד הבר עם לוקאס. גרייס מחבקת את בעלה והוא מנשק אותה.

"לא," אני עונה ביובש.

"טוני, התקשורת רוצה לשמוע אותך. אתה חייב לשתף קצת פעולה," דיוויד משנה נושא. הוא יודע שעדיף שלא נדבר על אלה עכשיו.

"התקשורת היא הבעיה שלך, לא שלי. תטפל בזה," אני אומר.

הוא מתחיל לומר משהו, אבל אני כבר לא שומע. אני לא רואה אותה אבל יודע שהיא כאן, אני מרגיש אותה. אני לא מסתובב, אני לא יכול. אני רק שולח מבט אל דיוויד, לוקאס וגרייס, שפניהם פונות אל הכיוון ההפוך.

עיניהם ולסתותיהם פעורות לרווחה. אפילו לברמנית יש את אותה הבעת הפנים. נראה כאילו המקום נעשה שקט פתאום וכולם הפסיקו לדבר.

"עד כמה היא יפה?" אני שואל.

"אל תסתובב," אומר לוקאס מייד, לא מנתק את מבטו ממנה.

"טוני, תשתה עוד משהו," אומר דיוויד, מביט לעבר אותה הנקודה.

"מה היא לובשת? היא חשופה מדי?" אני שואל שוב.

"לא, אבל זה לא משנה כי היא..." מילותיה של גרייס נעתקות והיא לא מצליחה לסיים את המשפט.

אני שותה את המשקה שלי בלגימה אחת, לפני שאני מסתובב.

נשימתי נעתקת ברגע שאני רואה אותה. זרועותיה וכתפיה חשופות ושמלתה אלגנטית מאוד, שחורה, ארוכה ונטולת מחשוף, בדיוק כמו שרציתי. אבל היא צמודה אל גופה כל-כך, מדגישה את גזרתה הפאקינג מושלמת.

שערה פזור בחלקו, והחלק האסוף חושף את צווארה.

היא מפנה אליי את פניה. מבטינו נפגשים. אני לא יודע מה היא עשתה לעיניים שלה, אבל אני יכול לראות מרחוק את ירוק האש הבוער בעיניה.  

אלוהים, אני לא מאמין בך, אבל אם יש סיכוי שאתה קיים, עזור לי לא לקחת אותה עכשיו.

היא מברכת אותי במנוד ראש אדיש, נראית מלאת ביטחון, גאה להיות יפה כל-כך. אני יודע שהיא רק משכנעת את עצמה שעליה להיות כזאת. אני בטוח שלמרות כל הביטחון שהיא משדרת, בתוך תוכה היא חשה אי נוחות מול כל המבטים.

היא מסתובבת ומתחילה לצעוד, זקופה. אני חושק שיניים כשאני רואה שגבה חשוף לחלוטין. רגלה הארוכה נחשפת עם כל צעד שהיא עושה, עד לחלק העליון של ירכה.

 היא מתכוונת להרוג אותי?!

"תשתה את זה לפני שתדבר איתה," לוקאס מושיט לי כוס ויסקי נקי. אני שותה אותו בלגימה אחת ומתחיל לצעוד לכיוונה.

ג'רמי עוצר אותה. הוא מדבר עם האישה שלי. היא עומדת בגבה אליי והוא מחייך כמו ילד קטן, מהופנט ממנה. אני צועד מהר יותר, מרגיש שאני עולה בלהבות. אלה צוחקת בתגובה לדבר-מה שהוא אומר לה, כשאני מגיע אליהם.

"אלה, אני יכול לדבר איתך רגע?" אני שואל ומניח את ידי על גבה התחתון, מרגיש את עורה הנעים להפליא תחת אצבעותיי.

היא מתרחקת ממני מייד. אני רוצה לתפוס אותה בכוח.

אני שולח מבט קודר אל מנהל החשבונות שלי. הוא מבין ומתרחק מאיתנו בן רגע.

אלה מסתובבת ומביטה בי.

אין דבר יפה ממנה בעולם כולו.

"את עוצרת נשימה!" אני פולט ללא שליטה.

היא לא אוהבת מחמאות, אבל נשארת אדישה למחמאה שלי. "תודה, מר ספקטור," היא אומרת בנימוס וצועדת צעד נוסף לאחור.

פאק!

היא כועסת ופגועה, מציבה בינינו מרחק של אוקיינוס כדי להגן על עצמה. אני מזהה במבטה את הלביאה הלוחמת, מוכנה לתקוף בכל הכוח. אני יודע שיהיה קשה להחזיר אותה אליי, קשה משחשבתי. זה מגיע לי, לעזאזל!

"תקשיבי, ניסיתי לדבר איתך כל היום. הבוקר נבהל – "

"טוני!" אני שומע את קולה של אימי וחושק שיניים לפני שאני מסתובב אליה. היא מחבקת אותי חזק.

"עשית את זה, טוני. אני גאה בך כל-כך," היא לוחשת באוזני ומתרחקת ממני. עיניה נפערות כשהיא רואה את אלה.

"אלה! את נראית... וואו!" היא אומרת ומחבקת אותה.

החיבוק שלה מפתיע את אלה. אני מבחין בגופה שמתכווץ מייד. רגע ארוך חולף לפני שהיא מחבקת אותה בחזרה ועוצמת את עיניה. לפתע, זה נראה שהיא מתרפקת על חיבוקה של אימי.

"תודה. גם את נראית נהדר," אלה אומרת כשהן מתנתקות זו מזו.

אימי צוחקת, "טוב, זה אירוע מיוחד עבור הבנים שלי."

אלה מחייכת חיוך קטן, "גברת ספקטור – "

"גלנדה," מתקנת אותה אימי.

"גלנדה," חוזרת אחריה אלה. אני רואה שהיא קצת נבוכה. "רציתי להתנצל בפנייך על אותו יום, במסעדה." מה היא עושה? למה היא מתנצלת?

אימי מכווצת את מצחה בבלבול, "להתנצל? על מה, מתוקה?"

אלה בולעת רוק ושולחת אליי מבט שאומר 'תעזור לי', אבל אני לא מבין אותה.

היא חוזרת להביט באימי, "את יודעת, על הצורה שבה דיברתי. לא הייתי צריכה לדבר ככה על הבן שלך, מולך. השתמשתי במילים גסות וזה לא היה מנומס מצידי."

"מתוקה," אומרת לה אימי, "לא נעלבתי, אם מזה את חוששת. חוץ מזה, גידלתי שני בנים שמדברים ככה כל היום," היא צוחקת. "אין לך על מה להתנצל. אני זאת שצריכה להודות לך על שגרמת לי לצחוק כמו שמזמן לא צחקתי."

אלה מחייכת חיוך נבוך, "בכל זאת, זה לא היה בסדר להגיד דברים כאלה בנוכחותך, ועוד כשהם לא נכונים. רציתי שתדעי..."

לא נכונים?!

אולי הם לא היו נכונים באותו הרגע, אבל אני צריך להזכיר לה איך היא גמרה על הזין שלי הבוקר? את כל הפעמים שבהן צעקה את שמי בסוף השבוע הזה?

"...שאני מתנצלת." היא מסיימת את המשפט.

אימי שוב מרגיעה אותה ואז פונה לנשק אותי. "אני ממש אוהבת אותה," היא לוחשת באוזני, "צריך הרבה אומץ כדי להתנצל ככה. אל תפגע בה," היא שולחת אליי מבט מלא משמעות, מסתובבת וצועדת לכיוונם של לוקאס וגרייס.

אלה עדיין מתבוננת באימי.

"למה עשית את זה?" אני שואל.

"כי זה לא היה בסדר," היא עונה בלי להביט בי.

"שמעת מה היא אמרה, היא לא מתרגשת מדברים כאלה. לוק ואני תמיד מדברים ככה לידה."

היא מפנה אליי את ראשה באחת, מבטה חמור. "זה לא אומר שזה בסדר. היא אימא שלך, היא אוהבת אותך בלי גבול וצריך לתת לה כבוד. אני בטוחה שאם אימא שלי הייתה בחיים, היא לא הייתה מסכימה שהאחים שלי ידברו ככה לידה."

אני רוצה לומר משהו, אבל אני שומע פתאום את אילן קורא בקול, "אלה! אלה אברמוביץ', זאת את?!"

אלה פונה להביט בו צוחקת לקראתו. הוא ניגש אליה ופורש את זרועותיו באוויר, כמו מישהו שרוצה לחבק אותה, אבל הוא לא עושה את זה מייד. הוא אומר לה משהו בעברית קודם. אני לא מבין את המילים, אבל מהבעת פניו אני בטוח שהוא שואל אם הוא יכול לחבק אותה.

היא מהנהנת והוא אוסף אותה אליו בחיבוק חם.

היא לא נרתעת מקרבתו ומחבקת אותו בחזרה.

מה זה צריך להיות, לכל הרוחות?!

הם מתחילים לשוחח ביניהם בעברית בהתלהבות.

עודד מגיע ועיניו נפערות כשהוא רואה אותה. הוא עושה בדיוק את אותו הדבר – פורש את זרועותיו, ממתין לאישור ואז מחבק אותה. הם מתחבקים כמו שני אנשים שלא התראו מזה שנים, וכשהוא מסובב אותה ובוחן אותה מכף רגל ועד ראש, היא משתפת איתו פעולה.

מה זה, לעזאזל?! איך הם מכירים?!

האם הייתה עם אחד מהם? אולי עם שניהם? אני עומד להתפוצץ ונושם עמוק כדי לשלוט בעצמי.

אלה מדברת בשפת האם שלה. שמעתי אותה מדברת בעברית רק פעם אחת, כילדה בת עשר, בהקלטה. אז היא בכתה, ועכשיו היא צוחקת כמו ילדה קטנה. אילן ועודד משוחחים איתה בהתלהבות ומביטים בה בהערצה. רואים שהם חולקים קשר של שנים.

"מה קורה כאן?" שואל דיוויד בשקט, מתקרב ומושיט לי כוס ויסקי נוספת. אני נוטל את הכוס מידו, עדיין מנסה להשתלט על עצמי. "אני לא יודע," אני עונה ביובש.

"אתם מכירים?" שואל לוקאס שמצטרף אלינו.

אילן מחבק את אלה והיא מחייכת חיוך גדול.

'תוריד את הידיים לפני שאני שובר אותך!' אני שואג עליו בראשי. לוקאס תופס את זרועי בדיסקרטיות, מנסה לסמן שעליי להירגע.

"מכירים?" עונה אילן באנגלית, "ועוד איך! לא ידעתי שהיא עובדת אצלך," הוא אומר לי, לפני שהוא אומר לה משהו נוסף בעברית.

"אנגלית, בבקשה!" מטון קולי, כולם מבינים שזאת אינה בקשה. זאת דרישה.

"אני מתמחה כאן," אומרת להם אלה, באנגלית הפעם, עדיין מחייכת.

"איך אתם מכירים?" אני שואל.

"מתמחה?!" שואל עודד ומתעלם משאלתי. "את לא יכולה להיות רק מתמחה." הוא פונה להביט בי, "מר ספקטור, אתה יודע איזה יכולות יש לה? איך אתה מעסיק אותה כמתמחה?"

אני רוצה לענות, אבל אלה קוטעת אותי, "הוא היה יודע על היכולות שלי אם הוא לא היה זורק את העבודות שלי לפח כל הזמן," היא מביטה בי במבט קודר.

מזל שאין לה אקדחים במקום עיניים, כי הייתי מת עכשיו במקום. אני גם די בטוח, שהיא הייתה זו שקוברת אותי מתחת לאדמה.

"אני יודע כל מה שאני צריך לדעת עלייך," אני אומר בביטחון, מזכיר לה במבטי את מה שאמרתי לה אחרי שנטרלתי אותה במטבח שלה. מזכיר לה עד כמה הייתה מופתעת שאני יודע הרבה כל-כך.

היא מתקרבת אליי, נוטלת את המשקה מידי, שותה אותו בלגימה אחת ומושיטה לי את הכוס חזרה, "אתה כנראה לא יודע הכול, מר ספקטור."

למה היא מתכוונת? מה עוד היא מסתירה?

היא אומרת לאילן ולעודד משהו בעברית מבלי להוריד את מבטה ממני. היא סקסית כל-כך כשהיא מדברת בשפת האם שלה. אני לא מבין מה היא אומרת, אבל זה נשמע כמו פקודה. שניהם נראים מופתעים, אבל הם מהנהנים בו-זמנית.

מה קורה פה, לכל הרוחות? הם חולקים סוד, אני בטוח.

"סלחו לי, בחורים, מתחשק לי לשחק בלאק ג'ק," היא אומרת, מסתובבת, צועדת לעבר השולחן, מתיישבת ולוקחת ז'יטונים.

 אילן פונה להביט בעודד, "כן, 'לשחק', בטח! היא מתכוונת לספור את הקלפים." עודד מתגלגל מצחוק.

הם מכירים אותה ממש טוב. אני חייב לשים את העצבים בצד ולהשתמש בזה לטובתי. אולי אוכל להוציא מהם מידע על התקופה שבה נעלמה.

"אז מה הסיפור? מי מכם היה איתה?" אני מנסה לגשת אליהם בגישה קלילה, אבל בא לי לשבור את הקירות עכשיו.

 "מה הסיפור?" שואל אילן, "ספר לנו אתה, מה עשית לה? למה היא כועסת עליך כל-כך?"

אני מושך בכתפיי באדישות, "לא עשיתי לה שום דבר."

שקר מוחלט.

פגעתי בה, התעללתי בה וזלזלתי בה במשך חודש שלם. הכרחתי אותה להתפטר וכשהתפטרה לבסוף, הבטחתי לה שאשלוט בעצמי ובמשיכה שלי אליה. היא עזרה לי לצאת מהחרא, ואני שברתי את המילה שנתתי לה. הייתי בתוכה כל סוף השבוע, לקחתי ממנה את כל מה שנתנה לי ואז אמרתי לה שאין לנו עתיד יחד.

כן, אני בן זונה. ויש לה את כל הסיבות שבעולם לכעוס עליי.

"תקשיב, מר ספקטור," אומר עודד, "אלה חשובה לנו מאוד. אנחנו מכירים אותה מאז הייתה נערה, אנחנו אוהבים אותה כמו אחות ואנחנו חייבים לה הרבה. אנחנו מעריכים אותך מאוד, כי אתה תותח וכי אתה אנטוני ספקטור הגדול. היינו נאמנים לך עד הסוף, אבל אם יום אחד נצטרך לבחור בינך לבינה – "

"וואו! תירגעו, חברים," אומר דיוויד. אחרי הכול, רק עכשיו סגרנו את העסקה הכי גדולה שלנו עם שניהם. "אף אחד לא בוחר באף אחד. אלה חשובה לנו מאוד. היא עובדת מצוינת ואני מבטיח לכם שהיא חשובה מאוד גם לטוני."

אילן בוחן אותי, "עד כמה היא חשובה לך?" הוא שואל.

"היא שלי," אני עונה מייד. "ואם יש לשניכם בעיה עם זה, אז תתמודדו איתה, כי היא נשארת שלי."

"טוני..." מזהיר לוקאס.

אני מרים את ידי ומשתיק אותו. אני רוצה לדעת האם היא הייתה בקשר אינטימי עם אחד מהם או עם שניהם. אני רוצה לדעת אם אחד מהם מאוהב בה. אני רוצה לדעת הכול.

שני הבחורים מביטים בי, לפני שהם מחליפים ביניהם מבטים. אחרי רגע, אילן מחייך ועודד מביט בי בסיפוק.  

אני מופתע מתגובתם.

"אף אחד לא טוב מספיק בשביל אלה אברמוביץ', אבל אתה נראה כמו אחד שיטפל בה כמו שמגיע לה," אומר עודד ומושיט לי את ידו ללחיצה.

אני לוחץ אותה ולא בטוח כיצד עליי להגיב.

אילן טופח על כתפי.

"תפסיקו להתנהג ככה ותתחילו לדבר," אני עצבני.

"חשבנו שאתה כבר יודע את כל מה שאתה צריך לדעת עליה," אומר אילן בחיוך תחמן.

"אתה לא יכול להפיל אותי עם מה שאני לא יודע, כבר ראיתי הכול." אני נזכר במה שעשתה כדי שאוכל לתפוס את גינדי. שום דבר לא יכול להפתיע אותי יותר.

"אני בטוח שנפיל אותך עכשיו, ספקטור," עודד מתגרה בי.

"נסו אותי."

עודד מחייך חיוך גדול ומסמן לנו להתקרב אליו, כמי שעומד לגלות לנו סוד, "דורנטו," הוא לוחש, "לא הייתה קיימת בלי אלה אברמוביץ'. היא זו שפיתחה את הפטנט שהפך אותנו לעשירים, את אותו פטנט שקנית היום."

או-קיי, אז טעיתי.

היא עדיין מצליחה להפתיע אותי.

אילן לוקח את זכות הדיבור, "החברה שבנית הפכה היום להיות החברה הגדולה בעולם, כי רכשת את הפטנט שהיא פיתחה בגיל ארבע-עשרה."

החדר מסתחרר סביבי.

חיכיתי לזה שנים. כל-כך הרבה פעמים רציתי שהם יגלו לי מי המציא את אחד הפטנטים הגאוניים בעולם והייתי מוכן לשלם מיליונים עבור המידע הזה. הם מעולם לא הסכימו לגלות לי. זה גם היה אחד הדברים שאהבתי בהם – הנאמנות הזאת לאדם שלישי. ידעתי שהם יהיו נאמנים גם לי, אם אתן להם את הסיבות לסמוך עליי.

עכשיו אני מגלה שמה שהפך את דורנטו לחברה גדולה כל-כך, ומה שהפך אותי להיות האיש שאני היום, הוא מה שאלה עשתה לפני שש שנים, כשהייתה נערה בת ארבע-עשרה. לא רק שהייתי בתוכה כל סוף השבוע, גם העסקתי אותה כמתמחה בחברה שלי במשך חודש שלם מבלי לדעת על זה.

"מה?!" אני צועק.

הם צוחקים עליי, נכון?

איך זה פאקינג יכול להיות?!

אני מרים אליה את מבטי. היא מדברת עם חברתה סוזנה, בעודה משחקת קלפים. סליחה, סופרת קלפים. מבטה פוגש במבטי. היא מרימה כוס מלאה במשקה, מסמנת לי 'לחיים' מרחוק ושותה אותו.

אני חושק שיניים. איך, לכל הרוחות, היא הצליחה להסתיר את זה ממני? ולמה היא לא לקחה בזה חלק פעיל? אילן ועודד הפכו למיליונרים כי החזיקו בפטנט שלה, הכסף הזה אמור להיות שלה.

"היא אמרה לנו עכשיו שאפשר לגלות לכם, אבל רק לכם," מסביר אילן, "היא לא רוצה שידעו על זה, אז אתם חייבים לשמור את זה לעצמכם. היא כנראה סומכת עליכם מספיק שתכבדו את מה שהיא מבקשת."

אז זה מה שהיא אמרה להם בעברית קודם, מה שהיה נשמע לי כמו פקודה כשעיני הלוחמת שלה הביטו בי. אני בטוח שאם לא הייתה כועסת עליי כל-כך, היא לא הייתה מגלה לי את זה עכשיו. היא רוצה להוכיח לי שהיא לא כמו כל אחת אחרת שאני זורק אחרי זיון. שהיא שונה, שהיא זאת שהמציאה בגיל ארבע-עשרה משהו שכל העולם רצה, משהו שהפך את דורנטו למה שהיא היום. ואותי לגדול מכולם.

"למה היא לא רוצה שידעו מזה?" שואל דיוויד, עדיין המום.

"יש לה את הסיבות שלה," אילן עונה מייד.

ניכר עליו שקיימת לדבריו משמעות רבה, אבל הוא לא מתכוון לספר לנו על זה.

"אז שניכם לקחתם קרדיט מלא על משהו שלא היה שלכם?" אני מאשים.

"הרעיון היה שלנו," מתגונן עודד, "אבל לא הצלחנו לפתח אותו. אלה עשתה את זה. היא לא רצתה שנרשום את הפטנט על שמה ולא רצתה לקחת חלק בזה. אל תאשים אותנו, אף פעם לא הסתרנו ממך שהפטנט לא שלנו, למרות שהוא רשום על שמנו."

הוא צודק. כשטסתי לישראל לפני חמש שנים כדי לקנות אותו, הם אמרו לי שהם לא מוכנים למכור אותו כי הוא לא שלהם. אף על פי שהוא רשום רק על שמם. דורנטו הייתה אז חברה קטנה מאוד ולשני הבחורים הללו היה רעב אמיתי להצליח. ידעתי שהם יגיעו לזה ובמהירות, אז הצעתי להם לבוא לניו-יורק. הצעתי להיות המשקיע המשמעותי הראשון שלהם והבטחתי לתת להם יד חופשית בתהליך הפיתוח מבלי להתערב, בתנאי שיסכימו למכור לי את דורנטו כשהמניה שלה תעלה באופן ניכר. הם לא שיקרו. אני יודע שהם עבדו קשה.

"זה לא הגיוני," אומר לוקאס, "הפטנט שווה מיליונים, מיליונים שאמורים להיות שלה."

"אבל זה המצב," אומר עודד, "ניסינו לשלם לה בסיום כל עסקה שסגרנו, אבל היא לא הסכימה. ידענו שהיא הגיעה לניו-יורק לפני חודש ושאלנו אותה למה לא יצרה איתנו קשר. היא אמרה שהיא לא רצתה שנדע שהיא עובדת עבורך, כי לא רצתה להיות מעורבת במכירה של דורנטו. הופתענו עכשיו, כשהיא אמרה לנו שאנחנו יכולים לספר לך, אבל זאת ההחלטה שלה. ואם זה רצונה, אנחנו נכבד אותו."

"הרעיון הוא שלנו, כל העבודה שהושקעה היא שלנו," אילן מתרגז, "אלה רק פיתחה את הפטנט. עבדנו קשה כדי שדורנטו תצליח. רצינו לתת לה את הקרדיט אבל כיבדנו את בקשתה שלא לעשות את זה."

אני מבקש מכולם להשאיר אותי עם אילן לבד.

ראיתי שאלה קרובה לשניהם, אבל שמתי לב שהקשר שלה עם אילן שונה. הוא יודע עליה יותר מעודד. אני גם יודע שהוא נאמן לה ושלא יחשוף את הסוד שלה, אבל אני חייב לקבל קצת מידע.

אנחנו ניגשים לאחת מפינות הבר. אני מעיף מבט נוסף באלה, שמרוכזת בקלפים הפרושים מולה.

תחמנית...

"איך אתה מכיר אותה?" אני שואל.

הוא מספר לי שהגיס שלו לעתיד היה האפוטרופוס שלה לאחר שבני משפחתה נרצחו ושהוא עומד להתחתן עם אחותו, אלינור.  הם היו זוג עוד בימי התיכון, הוא אומר, והיו אמורים להתחתן לפני שנים, עד שבן – גיסו לעתיד – שינה את דעתו ונסע לטייל מסביב לעולם. בן חזר לישראל לפני קצת יותר משבועיים, חזר לאהובתו ששוב הסכימה להתחתן איתו.

זה מסתדר.

בן הוא בטח הלוחם עם החיוך הממזרי שרקד איתה בבר, שהסתכל עליה כמו שמסתכלים על אחות. אני מנחש שהוא לא התחתן עם האישה שלו כי עבד עבור המוסד. לפני קצת יותר משבועיים הוא נטרל בעזרת אלה את הפיגוע שהיה אמור להתרחש בבית הספר בברוקלין. מסיבה כזו או אחרת, הוא החליט לחזור לישראל, לאישה שלו. אולי הוא פרש מהמוסד?

זו תשובה שלא אקבל, אז אני לא מתעכב עליה.

"הוא טיפל בה כשהייתה בת עשר?" אני שואל את אילן. לשמחתי, הוא עונה על שאלותיי.

"לא. הוא קיבל אותה לחזקתו באופן חוקי כשהייתה בת שלוש-עשרה."

זה הגיוני. הרי היא נעלמה במהלך שלוש השנים הללו.

"ואיפה היא הייתה עד אז?"

אילן משפיל את מבטו ולא עונה.

"היא נחטפה, נכון?" אני שואל.

הוא מתבונן בי שוב, מנסה לומר משהו, אבל אני קוטע אותו, "אילן, אפילו אל תחשוב לשקר לי."

הוא מבין שאין לו ברירה ונאנח, "כל מה שאני יודע הוא בגדר שמועות. היא אף פעם לא דיברה על זה, וגם בן."

"אתה מאמין לשמועות?"

"ראיתי אותה אחרי שהיא חזרה. כן, אני מאמין שהיא עברה גיהינום." אני מזהה כאב בעיניו.

"מה עוד אתה יכול לספר לי?"

הוא לא עונה מייד. לאחר רגע ארוך הוא נושם עמוק, "אני מספר לך את זה, כי אני מאמין שאתה היחיד שטוב בשבילה."

אני נד בראשי לאות תודה ומקווה בכל ליבי שהוא צודק.

"אני לא יודע מה קרה, איפה היא הייתה ועם מי, אבל אני יודע שבן חיפש אותה במשך שלוש שנים ושהוא היה שבור אחרי שמצא אותה."

"למה?" משהו בסיפור הזה מפחיד אותי.

"ערב אחד, בן היה בחדר של אחותי. כשעברתי ליד החדר שמעתי, בלי להתכוון, את בן מספר לאלינור שאלה הייתה בין חיים למוות כשמצאו אותה. אני לא יודע איפה. הוא רק אמר שהם היו חייבים לבצע פעולות החייאה כדי להחזיק אותה בחיים ושכמה ימים לאחר שהחלימה, ממש ברגע האחרון, הוא חטף סכין גילוח מידה. היא ניסתה..." הוא בולע רוק. קשה לו לדבר.

"ניסתה להתאבד?" אני משלים את משפטו בקול חנוק.

הוא נד בראשו, "לא, גרוע יותר. היא... היא... היא ניסתה..." הוא מגמגם, "לחתוך לעצמה את... הפנים, כי היא לא רצתה להיות יפה יותר."

אני קופא במקומי. בראשי, אני מדמיין ילדה בת שלוש-עשרה, יפהפייה, אוחזת סכין גילוח בידה ומכוונת אותו אל פניה. אומנם ראיתי שהיא נבוכה מכך שמחמיאים לה, היא גם ביקשה ממני שלא לומר לה שהיא יפה או מושלמת וידעתי שהיא שונאת את העובדה שהיא יפה, אבל לא באמת הבנתי עד כמה.

אני מרים את ראשי ורואה אותה. היא מביטה בנו ומצחה מכווץ. היא בטח שואלת את עצמה על מה אנחנו מדברים. היא יפה כל-כך ואפשר לחשוב שהיא לא אמיתית.

אני מבטיח לעצמי, לא משנה במה זה כרוך, שאלה אברמוביץ' תהיה גאה להיות האישה הכי יפה בעולם. אני אלחם גם בה אם אצטרך, עד שתלך בראש זקוף. לא כי היא תשכנע את עצמה שעליה לעשות זאת, אלא כי בסופו של דבר, היא תאמין בעצמה.

 

 

 

 

 

 

פרק 2

אנטוני

 

השיחה עם אילן הצליחה להרגיע אותי קצת. שאלתי אותו אם הוא או עודד מאוהבים בה, אם הייתה בקשר אינטימי עם אחד מהם. הוא היה מופתע מאוד מהשאלה.

הוא אמר שאלה הייתה רק בת ארבע-עשרה והם בני עשרים ושלוש. הוא סיפר שהייתה מרוכזת מאוד בעבודה, לא אכלה הרבה וכמעט לא ישנה עד שהייתה מסיימת. היא הייתה שונה מאוד בתקופה ההיא, הוא אמר, אגרסיבית מאוד וכועסת כל הזמן. הוא סיפר לי שיום אחד היא צרחה על עודד כמו משוגעת, כי הוא הניח את ידו על כתפה – 'באופן ידידותי' – הוא הדגיש. מסתבר שהיא לא סבלה שהתקרבו אליה או שנגעו בה, שהיחיד אליו היא הייתה קרובה היה בן ושאפילו הוא, בזמנו, שמר מרחק ממנה.

גם למדתי שהיא נרגעה מעט כשהתחילה ללמוד באוניברסיטה. היא השתדלה להיות נורמלית ומדי פעם היו לה חברות, אבל לא לאורך זמן. בגיל שמונה-עשרה עברה לגור לבד, הם הציעו לה כסף כדי לעזור לה מבחינה כלכלית, אבל היא לא הסכימה לקחת אותו. במקום זה, היא עבדה במלצרות מדי ערב ובסופי שבוע.

לאחר שעברו לעיר הגדולה, הם הציעו לה להיות חלק מהצוות של דורנטו אבל אילן אמר שהיה חשוב לה להישאר בישראל, אחרי כל הזמן שלא הייתה שם. הוא אמר ששירותה הצבאי היה אפילו יותר חשוב עבורה. שאלתי אותו אם הוא הכיר בחורים שיצאה איתם והוא ענה בשלילה, אבל ידע על כמה מערכות יחסים שלא שרדו זמן רב.

הקפדתי לשמור מרחק ממנה במשך כל הערב, אבל לא הורדתי ממנה את מבטי.

ראיתי אותה משחקת, סליחה, מרמה בקלפים. היא דיברה וצחקה עם גרייס, עם ורוניקה ועם סוזנה. היא גם דיברה עם כריס, אבל תמיד שמרה על מרחק פיזי. היא שתתה הרבה ולא אכלה כלום.

ראיתי איך כולם מסתכלים עליה – גברים שרוצים אותה ונשים ששונאות אותה. שמתי לב גם לקנאתן של הנשים אבל אלה התעלמה מכולם. אני לא יודע אם היא מתעלמת בכוונה תחילה או שהיא כה רגילה לזה, עד שהיא כבר לא שמה לב.

"טוני?" שואלת אליסון, שמספרת לי משהו כבר דקות ארוכות.

אני לא מקשיב לה.

"אתה מקשיב לי?"

אני מנתק את מבטי מהיצירה המושלמת שלי ופוגש את פניה היפות של אחותי הקטנה.

"מה? לא הייתי איתך."

אליסון מחייכת, "אחי הגדול מאוהב," היא לועגת לי.

"אלי!" אני מזהיר.

היא מבטלת אותי בהינף יד, "אני מבינה אותך. היא מושלמת, האישה הזאת."

"אישה? היא צעירה ממך."

אחותי מושכת בכתפיה ולוגמת מהמשקה שלה, "כן, אבל היא גדלה לבד אז היא בטח התבגרה מאוד." נקודה לטובתה. "חוץ מזה, אני מזכירה לך שגם אני אישה."

אני מגלגל את עיניי.

"את לא נוסעת לאספן."

היא מזעיפה פנים, "אתה לא הוגן, טוני. למה אתה לא סומך עליי?" ומייד לובשת הבעת כלבלב.  

"זה לא עובד. תפסיקי לעשות את הפרצוף הזה, לא אשנה את דעתי."

"טוני – "

אני קוטע אותה מייד, "חוץ מזה, אני צריך אותך פה לפני שתחזרי לקליפורניה. אני רוצה שתעצבי מחדש את חדר השינה שלי."

אליסון קופצת בהתלהבות ומחבקת אותי.

זה כל מה שצריך כדי שתשכח שהיא כועסת עליי. אני מחבק אותה בחזרה וצוחק. היא מתחילה לדבר איתי על עיצוב: צבעים, בדים ועוד נושאים בהם אני לא מבין דבר. אני סורק שוב במבטי את החדר בחיפוש אחר אלה אבל לא מוצא אותה. כולם צוחקים, רוקדים, אוכלים, שותים ומשחקים בקלפים, אבל אלה לא כאן.

אני מתנצל בפני אליסון וקם לחפש אחריה. אני מוצא את כריס בדרך. הוא האדם האחרון שראיתי איתה. אני שואל אותו אם הוא ראה אותה. הוא עונה שהיא נכנסה לשירותים.

 

אני נכנס בשקט אל שירותי הנשים. כל התאים פתוחים חוץ מאחד. אני יודע שהיא שם, אף על פי שאין לי דרך לראות אותה. אני מרגיש את נוכחותה. אני מנסה להשתלט על הזקפה שלי כשאני קולט שרק שנינו כאן, ומחכה לה בסבלנות.

אחרי רגע קצר, אני שומע את רעש הדחת המים. הדלת נפתחת והיא יוצאת מהתא, לא אומרת מילה ופונה אל הכיור. היא לא מפנה אליי את פניה, למרות שהיא יודעת שאני כאן. הלביאה מרגישה אותי כמו שאני מרגיש אותה.

היא שוטפת את ידיה בנחת וממתינה שאדבר.

אני לא רוצה לדבר. אני רוצה להעביר את ידי במורד גבה החשוף, אבל מתאפק.

"הייתי מגלה את זה במוקדם או במאוחר," אני אומר לבסוף.

היא סוגרת את הברז ומייבשת את ידיה. "לא היית מגלה שום דבר שלא הייתי רוצה שתגלה," היא אומרת בביטחון ומשליכה את מגבת הנייר לפח.

"למה לא רצית לקחת בזה חלק? זה הפטנט שלך. את יודעת כמה הוא שווה?"

"הוא לא שלי. הרעיון היה של אילן ושל עודד אבל כן, ידעתי כמה הוא יהיה שווה ברגע שפיתחתי אותו." היא מחטטת בתיקה הקטן ושולפת ממנו חפץ ארוך ודק. היא פותחת אותו ומורחת את... מה שזה לא יהיה, על שפתיה. אני מהופנט כשאני מביט בהן מבעד למראה.

היא מביטה בעצמה. שפתיה מבריקות ואני רוצה לנשק אותן.

"אז למה לא, אלה?" אני שואל.

היא מרימה את מבטה ופוגשת במבטי מבעד לראי, "לקחתי סיכון גדול כשהחלטתי להחזיר לעצמי את השם שלי. לא רציתי להיות חשופה מדי," היא עונה, ואני מבין מייד.

"לא רצית שמי שחטף אותך ידע איפה את," זאת לא שאלה. היא לא עונה. רק סוגרת את החפץ ומחזירה אותו לתיק שלה.

"יכולת לקחת את הכסף שאילן ועודד הציעו לך, ואז היית בטוחה יותר מבחינה כלכלית."

אני יודע שהיא לא רצתה להשתמש בכספי ביטוח החיים של אביה, אבל אני גם יודע שהייתה זקוקה לכסף כדי לשרוד. כסף שכמה מהבוסים הקודמים שלה איימו שלא לתת לה, אלא תמורת סקס.

היא מסתובבת ומביטה היישר אל תוך עיניי.

"הדבר היחיד שבטוח בחיים הוא המוות. ויש לי חדשות בשבילך, מר ספקטור. כשזה קורה, הכסף לא בא איתך לקבר."

מה שנכון, נכון.

"אז למה לגלות לי עכשיו? למה את לא לוקחת בזה חלק היום?"

היא לא עונה, ואני עונה במקומה, "את לא רוצה שימצאו אותך, נכון?"

"אני רוצה שימצאו אותי, אבל עוד לא מוכנה לזה."

מי חטף אותה ולמה? האם זה היה איש אחד או יותר? מה הם עשו לה ואיפה הייתה? אני מדמיין את הגרוע מכל ומנסה לסלק ממוחי את התמונות.

אני מתקרב אליה, אבל היא נסוגה לאחור.

זה מכעיס אותי.

"אני מוכן. אף אחד לא יפגע בך יותר," אני אומר בביטחון. אני מוכן להרוג כל אחד בשבילה.

היא מביטה בי בעצב. עיניה מזכירות לי שאני הוא זה שפוגע בה כל הזמן. עכשיו אני רוצה להרוג את עצמי.

"מתי תהיי מוכנה?" אני שואל.

"אף פעם," היא רצינית מאוד, "ואני לא צריכה אותך כדי שתגן עליי. למדתי לעשות את זה לבד."

אני לא דוחק בה. היא חזקה ומוכנה יותר משהיא חושבת, אבל לא אשאיר אותה לבד בזה. לא אתן למי שפגע בה להתקרב אליה שוב, גם אם חיי יהיו תלויים בזה.

אני צועד אליה צעד נוסף, אבל היא מתרחקת ממני שוב.

"אלה, תקשיבי – " אני מתחיל לומר, אבל שומע את קול צחוקן של הנשים שמתקרבות אלינו.

לא יניחו לי לדבר איתה היום?!

אסור שיראו אותי בשירותי הנשים עכשיו, עם העובדת הכוסית-אש שלי. אני תופס את ידה ומכניס אותה בכוח, יחד איתי, אל תא השירותים שהייתה בו קודם.

"מה אתה עושה?" היא שואלת כשאני נועל את הדלת.

אני מסמן לה לשתוק. היא מזעיפה פנים אבל לא מתווכחת.

הנשים נכנסות אל חדר השירותים וצוחקות בקול. אנחנו עומדים בתא הקטן, אלה צמודה אליי ואני יכול לנשום אותה, את ניחוחה הנפלא. היא מנסה לשמור על מרחק ממני עד כמה שניתן, אבל אני, בן זונה שכמוני, מנצל את העובדה שהיא לא יכולה לדבר כדי להתקרב אליה.

היא מסמנת לי ללא קול אך בכעס מובחן לשמור מרחק, אבל אני לא מקשיב. אני מעביר את ידיי על זרועותיה וגופה מגיב למגעי מייד. היא נלחמת, זזה בחוסר נוחות ומרכינה את ראשה.

"ראיתן את ספקטור?" שואלת אחת הנשים, "האיש הזה סקסי כל-כך, שהוא לא אמיתי."

אלה חורקת שיניים ואני מחייך כמו ילד קטן. לא בגלל מה שאותה אישה אמרה, אלא בגלל תגובתה של אלה. היא מקנאה כי היא אוהבת אותי.

"כן, אלוהים!" אומרת אישה נוספת, "אני חייבת להיכנס למיטה שלו."

הן פורצות בצחוק, ועיניה של הלביאה בוערות בכעס.

אני, לעומתה, ממשיך לחייך.

"בהצלחה עם זה," אומרת האישה שדיברה קודם, "החוק הראשון במטריקס 6 הוא שלא מתעסקים עם העובדים. ועכשיו, כשעובדי דורנטו שלו, אין לך סיכוי."

"אל תדאגי לגבי זה, אף אחד אף פעם לא סירב לי. אני אסיים במיטה שלו עוד הערב."

אלה מתכוונת לצאת מהתא אבל אני מחזיק אותה.

מטריף אותה לחשוב עליי עם אישה אחרת, כמו שמטריף אותי לחשוב עליה עם גבר אחר.

הן ממשיכות לצחוק ביניהן. נשמע שיש איתן אישה נוספת.

"אין לך סיכוי הערב," אומר הקול הראשון, "הוא לא מוריד את העיניים מהבחורה ההיא עם השמלה השחורה. היא אמיתית בכלל? לא ראיתי דבר כזה בחיים!"

אלה מרכינה שוב את ראשה. היא נבוכה.

"אני לא מתרגשת ממנה, סתם ילדה טיפשה."

עכשיו אני זה שחורק שיניים.

"קטרינה! אל תדברי עליה ככה!" אומר הקול השלישי, שמדבר לראשונה. קול נשי עם מבטא דרום-אמריקאי כבד. אני מזהה אותו מייד. זה קולה של סוזנה פרנדז – חברתה של אלה. "היא לא טיפשה בכלל, להיפך."

אני רואה שאלה מתרגשת מהתערבותה של סוזנה. על שפתיה נמתח חיוך קטן.

"איך את מכירה אותה?" שואלת זו שקוראים לה קטרינה.

"היא חברה שלי, אנחנו לומדות יחד ב-CCE."

"אהה, אז היא רק מתמחה. היא בטח פותחת את הרגליים שלה לספקטור כמה פעמים ביום."

"מה?!" קוראת סוזנה, "לא! למה את אומרת את זה?"

"כי הוא לא מעסיק מתמחים למשך זמן רב. הוא בטח משתמש בה מתי שהוא רוצה, היא הצעצוע שלו, בגלל זה היא עדיין כאן," היא אומרת בארסיות.

אני רואה את זה קורה, את הדבר הכי מפחיד שראיתי בחיי.

עיניה של אלה מתגלגלות לאחור, היא עומדת להתנתק. זאת לא הפעם הראשונה שהיא שומעת את זה. אני תופס אותה חזק ומנער אותה. היא חוזרת מייד אל ההווה. אני מסמן לה במבטי שעליה להילחם בניתוק. היא מרוכזת במבטי, לא מורידה את עיניה המרהיבות ממני.

"היא לא הצעצוע שלו!" אומרת סוזנה, "היא גאון, היא מוכשרת מאוד. את לא צריכה לדבר עליה ככה, את לא מכירה אותה!"

אלה, שלא מורידה את עיניה ממני, מחייכת מאוזן לאוזן כשהיא שומעת את חברתה מגינה עליה.

נראה שהיא לא רגילה ליחס כזה מצד בנות אחרות. ראיתי איך רוב הנשים הסתכלו עליה הערב – בבוז או בשנאה. עכשיו אני מעריך את מיס פרנדז אף יותר.

"אני מכירה בנות כאלה," אומרת קטרינה, "את לא צריכה להסתובב איתה. לא תחשבי ככה כשהיא תגנוב ממך את החבר הבא שלך. היא בדיוק הטיפוס."

פניה של אלה נופלות.

"זה ממש לא – " מתחילה סוזנה לומר.  

"חוץ מזה, סוזנה," הקול הנשי הנוסף קוטע אותה, "את צריכה ללכת לארוז עכשיו. ספקטור יפטר אותך מחר על הבוקר. את בסך הכול מתמחה ומכיוון שהוא מזיין את הזונה ההיא ולא אותך, התחת הברזילאי שלך יהיה מהר מאוד על המטוס, בדרך חזרה אל החור שממנו באת."

"אתן כלבות מרושעות!" יורה סוזנה.

"לא, אנחנו כנות," אומרת קטרינה, "קלייר צודקת, את איטית מאוד בעבודה. אולי את טובה בעיני אילן ועודד, אבל ספקטור לא יבזבז את הזמן עלייך."

זה נכון, סוזנה איטית מאוד כיוון שהיא מתקשה באנגלית, אבל אני יודע שהיא נחושה ועקשנית. היא לא ויתרה עד שהתקבלה ל-CCE, למרות שדחו את בקשתה פעמיים. היא גם לא מוותרת בכל מה שקשור לעבודה שלה. למרות שהיא לא עומדת בזמנים, הדוחות שלה טובים. עודד אמר לי שהיא איטית כי אנגלית היא לא שפת האם שלה, אבל עם העידוד הנכון היא תהיה עובדת מצוינת. עכשיו אני גם מגלה שהיא נאמנה לאנשים שהיא אוהבת. נאמנות, בעיניי, היא אחת התכונות החשובות ביותר אצל עובד. כשבדקתי את עובדי דורנטו לא התכוונתי לפטר אותה. ועכשיו, היא נשארת לתמיד.

"אתן בלתי אפשריות!" אומרת סוזנה בטון פגוע ויוצאת מהשירותים.

אני מחזיק את אלה, שרוצה לצאת בעקבותיה.

היא אומרת לי, ללא קול, 'זאת החברה שלי!'

ואני עונה לה, גם כן ללא קול, 'אטפל בזה'.

אני רוצה לצאת מהתא הזה בדיוק כמוה, כדי להרוג את קלייר ואת קטרינה שמדברות ככה על היצירה המושלמת שלי, אבל אני לא יכול. אומנם אני רוצה שכולם ידעו שאלה שלי, אבל לא ככה. אני רוצה להיות זה שיכריז על כך בציבור.

זונה, צעצוע, טיפשה – איך הן מעזות לדבר ככה על הבחורה הכי מדהימה שפגשתי בחיי?

על הבחורה שלי, הבחורה שאני אוהב.

אני מכיר את שתי הנשים האלה. קלייר היא פקידה וקטרינה היא מנהלת שיווק בכירה בדורנטו. הגיעה הזמן שהן יחפשו עבודה במקום אחר. יהיה להן קשה מאוד למצוא אחת, כי אהרוס אותן. אהרוס את כל מי שיפגע באישה שלי.

 

 

 

אלה

 

אני רוצה ללכת אחרי סוזנה, אבל אנטוני מחזיק אותי. אני חייבת לדבר איתה, להרגיע אותה. מי הן שתי הכלבות האלה שמרשות לעצמן לדבר אליה ככה? סוזנה היא החברה הראשונה שלי. היא זו שהגיעה אליי בלי שעשיתי שום מאמץ להתחבר אליה. פעם הייתי צריכה להתאמץ מאוד כדי שיהיו לי חברות. נפגעתי כל-כך הרבה פעמים עד שהפסקתי לנסות. לסוזנה יש לב גדול והיא בטוחה בעצמה מספיק כדי לא להרגיש מאוימת ממני. היא הוכיחה לי עכשיו עד כמה היא נאמנה לי, כשהגנה עליי מול הנחשיות האלה וכעת, היא זו שנפגעה.

אני חייבת למצוא אותה.

"זאת החברה שלי," אני אומרת לאנטוני, ללא קול.

"אטפל בזה," הוא משיב לי באותו האופן. מבטו של הלוחם חודר, הוא כועס. לא עליי, אלא על שתי הבנות שעדיין מקשקשות. ממבטו, אני מבינה שהוא עומד להפוך את זה לעניין אישי.

זה משמח אותי.

מתי הן ילכו כבר?

קשה מדי להיות צמודה כל-כך לאנטוני.

למרות שאני מנסה לתפוס מרחק ממנו, הוא מתקרב אליי, מלטף את כתפיי ואת זרועותיי. התא קטן וריחו הנפלא של אנטוני נמצא בכל מקום. אין לי לאן לברוח. הבנות עדיין כאן ואני לא יכולה להוציא הגה מפי. הוא מנצל את העובדה שאני לא יכולה להתנגד לו.

מניאק!

הוא היה ברור הבוקר – אסור לי להתאהב בו, למרות שכבר התאהבתי. הוא יודע את זה. למה הוא ממשיך לגעת בי?

"איך אני נראית?" שואלת קטרינה.

"מעולה," עונה קלייר.

"יופי. הגיע הזמן שהוא יסתכל עליי. אני מתכוונת לתת לו לילה בלתי נשכח."

אני נושכת את לשוני ומנסה לשלוט בעצמי, אבל הדם עולה לי לראש מרוב עצבים.

אנטוני מחייך אליי חיוך שחצני. אני רוצה להרוג אותו.

"אל תיעלבי, קטרינה, אבל אני באמת חושבת שאין לך סיכוי. הוא לגמרי בעניין של המתמחה ההיא. חוץ מזה, הוא לא מתעסק עם עובדות, כולם יודעים את זה. ג'ני מנסה כבר שנים ולא מצליחה."

עכשיו בא לי להרוג גם את ג'ני. לא פלא שהן מכירות זו את זו, שלוש הכלבות האלה.

"אני לא ג'ני," אומרת קטרינה בביטחון, "ואני לא המתמחה העלובה הזאת."

"את באמת חושבת שהוא שוכב איתה?"

"ברור. הוא הרי לא מעסיק מתמחים למשך זמן רב. זה לא צירוף מקרים שדווקא הבחורה הזאת עדיין כאן. אין לו סיבה להעסיק מישהי טיפשה כמוה, אם היא לא דואגת לרוקן לו את הביצים. בטח יש להם הסכם כזה – סקס בלי מחויבות, בלי שאף אחד ידע על זה, אבל מה שבטוח הוא שברגע שיהיה איתי, הוא ישכח ממנה לחלוטין."

היא פגעה בול!

זה בדיוק הסכם שהיה בינינו. אנחנו יחד בלי שאיש ידע על זה. רק סקס, בלי עתיד ובלי שום דבר מעבר לזה.

אני בולעת רוק. הייתי צריכה לשמוע את זה כדי שאוכל להתאפס ולהתרחק ממנו.

הוא מזעיף את פניו ומנסה לגעת בי שוב, אבל אני מרימה את ידי ועוצרת אותו.

אני שומעת צעדים מתרחקים ואת הדלת נסגרת. אחרי רגע ארוך של שקט, אני מתכוונת לפתוח את דלת התא, אבל אנטוני חוסם אותה בגופו.

אני מרימה את פניי ופוגשת במבטו. הוא יפה כל-כך.

"את לא מאמינה להן, נכון?" הוא שואל בעדינות.