פרק ראשון:
"היי, ילדה, השארתי לך צלחת על החלון," קרא השף לתוך הסמטה הקטנה שמאחורי המסעדה בכניסה לראש פינה. היא הסתתרה מאחורי ערֵמה של ארגזים וחיכתה שייכנס חזרה למטבח. חבל רק שהוא לא יודע שאני כבר לא ילדה, חשבה. בגיל תשע-עשרה היא הייתה נמוכה וצנומה, ועם הברדס על ראשה באמת נראתה כמו ילדה קטנה או כמו נער צעיר מאוד.
בשעות הערב המוקדמות קשה להבחין בדמויות החומקות בסמטאות. דמדומי בין-הערביים האפלוליים מתעתעים וקל לחמוק בחסותם מעיני זרים. דניאל הכירה היטב את השעות הללו; אלה השעות הטובות ביותר לחטט בפחי האשפה של המסעדות. זו גם השעה הטובה למצוא משהו לפני שהחתולים גוזלים אותו ולפני שהשפים יוצאים ומסלקים אותך. המסעדה הזאת הייתה חביבה עליה יותר כי השף הכיר את מנהגיה, ומדי פעם, כמו באותו הרגע, אפילו השאיר לה בחוץ על אדן החלון צלחת עם שאריות טובות - כמה פרוסות לחם ארוזות בשקית ניילון ואפילו ירקות ופירות שנותרו מיותמים במקרר אחרי שנקנו חדשים. לפעמים היו גם בקבוקי מים ריקים שיכלה למלא בהם מים מהברז שבחצר. את מה שמצאה מאחורי המסעדה דחפה לתרמיל הבלוי שלה.
אחרי הסיבוב במסעדה יצאה לכיוון ה"צפרדעים" הירוקות הגדולות שמאחורי הקניון. מדי פעם יכלה למצוא שם חולצה, מכנסיים או סוודר שהושלכו מחנויות הבגדים אחרי שנקרעו בטעות בחנות ולא הוחזרו למפעל. לפעמים היו שם גם שקיות של בגדים ישנים שאנשים טובים הניחו ליד פחי האשפה הגדולים. היו ימים שאפילו לא הייתה לה ברֵרה והיא נאלצה לשבת באיזו קרן רחוב קרוב לקניון ופשוט לחכות שאנשים יזרקו לה כמה מטבעות. לא היו הרבה ימים כאלה או הרבה אנשים כאלה, אבל בחופשות או בשבתות היו שם מטיילים רבים ולפעמים הצליחה לאסוף גם עשרה שקלים. היא אספה פחיות ובקבוקים למחזור כדי שתוכל לפדות אותם תמורת כמה שקלים, ובימים האחרונים גם הם הלכו ופחתו כי התחילו להכניס אותם לפחי מִחזור מרוכזים ואי-אפשר היה להוציא אותם משם.
לא תמיד נזקקה לבגדים, אבל לעתים קרובות שמרה בקבוקים ריקים למילוי מים. מדי פעם מצאה פיסת סבון זעירה, מסרק בעל כמה שיניים שבורות או גומיות לשער. יותר משנה עוד הצליחה לשמור את מברשת השיניים שלקחה מהבית, אבל יום אחד אזרה אומץ ונכנסה לאחת מחנויות המכולת הקטנות, שלחה יד זריזה וקטנה אל מברשות השיניים התלויות על ווים, הסירה במהירות את אחת המברשות ודחפה אותה לתוך כיס המכנסיים שלה. הלב שלה דפק נורא והידיים רעדו לה; כל רגע הייתה בטוחה שהנה הנה הולכים לתפוס אותה. היא המשיכה להסתובב בחנות וקנתה רק חפיסה קטנה של מסטיקים. למזלה האזעקה לא הופעלה כשיצאה החוצה והיא מיהרה להימלט מהמקום.
כשסיימה את חיטוטיה באזור מרכז הקניות והמסעדות חמקה חזרה בטרם חשכה לכיוון הגבעות. על גבה נשאה את התרמיל שהכיל את רכושה המועט. בתוך התרמיל נחה לה מגבת בלויה ששרדה שלוש שנות נדודים. לפעמים שכחה כמה זמן עבר מאז שברחה מהבית, רק המגבת הייתה שם כתזכורת. בשקית ליד פח האשפה הגדול מצאה פעם גם שני זוגות גרביים עם חור או שניים, שלושה תחתונים שנראו נקיים ובמצב סביר, אבל היא כיבסה אותם שוב ליתר ביטחון, וסוודר גדול. היא לבשה מכנסי ג'ינס שהיו כבר קרועים ומהוהים בברכיים ומתחת לישבן. הם היו ישנים באמת, אם כי אולי היה אפשר לחשוב שהם שיא האופנה. חולצת הכפתורים שלבשה הייתה ארוכה למידתה והיא קיפלה את השרוולים. רועה צאן דרוזי שהתיידד איתה נתן לה את החולצה. בתוך התרמיל היו גם שתי מחברות ישנות שאחת מהן כבר הייתה מלאה בכתב יד ילדותי, צפוף וקטן, והשנייה הייתה מלאה למחצה. היומנים שלה - המצרך היקר ביותר שלה - שסיפרו את כל מה שכבר לא יכלה לומר. היא החלה לכתוב בהן כשהייתה בת תשע. כשברחה מהבית לפני שלוש שנים הפסיקה לכתוב. הנדודים ממקום למקום, ההישרדות היומיומית, לא אפשרו לה את המשך הכתיבה ביומן. עכשיו הייתה רוצה להמשיך לכתוב אבל כבר לא ידעה איך. ידה שתקה בדיוק כמו פיה.
בשנה הראשונה שברחה מהבית עוד שוטטה באזור מגוריה, בדרום הארץ. אחר כך נדדה עד שהגיעה לגליל. רק בשנה האחרונה התמקמה כאן, באזור ראש פינה, וכבר הכירה את הדרך אל הגבעות וביניהן בעיניים עצומות כמעט. היא הבחינה גם ברוכב וסוסו, שנהגו לרכוב שם מדי יום, אם כי תמיד הקפידה לחמוק ממנו ולא להיתקל בו. היא חשבה שדי הצליחה בכך, והוא מעולם לא עשה רושם שהבחין בה. היער מעל חצור הגלילית סיפק לה די והותר מסתור מפני זרים ומטיילים. בלילות בהירים וחמימים אהבה לשכב תחת כיפת השמים ולצפות בכוכבים. כשחששה להיחשף מיהרה להסתתר במערה בצלעה של אחת הגבעות. בימים קרים מאוד וכשירד גשם חזק או שלג נדיר ישבה בתוך המערה הצרה ולא יצאה גם במשך כמה ימים. אלה היו הימים הקשים ביותר. בימים כאלה הדיכאון השתלט עליה והיא נאבקה בו לא מעט.
רועה צאן דרוזי מהכפר עילעיל הסמוך הצליח לרכוש את אמונה כשגילה לה את מקום המערה. הוא נהג לצאת לרעות על הגבעות שבאזור עמוּקה ושוטט שם עם בתו בת החמש. כשדניאל ראתה אותם לראשונה היא מיהרה לחמוק אל בין העצים. הם הבחינו בה אך לא פנו אליה. עם הזמן הבינה שהיא יכולה להישאר במקום שבו היא נמצאת באותו הרגע ושאינה חייבת לברוח מהם. היא ישבה בצד וצפתה במחוות האהבה שבין השניים. היא אהבה לראות את הצחוק שהיה שפוך על פניה של הילדה בכל פעם שאביה סיפר לה דבר משעשע, כנראה, את העיניים המעריצות שתלתה בו, את החיבוק שחיבק אותה, את הנשיקה שהטביע בקודקודה. השניים שוחחו בערבית והיא לא הבינה את דבריהם. בתחילה נחרדה דניאל כשראתה את האב חובק בזרועו את הילדה וכמעט זינקה לעברו. אך לאחר שראתה כי הילדה נהנית מהחיבוק היא קיבלה זאת כגילויים טבעיים של חיבה ואהבה של אב, ונזכרה בגעגוע ובכאב בחיבוקים שכמעט נשכחו ממנה.
ערב קריר אחד מצאה שמיכה מקופלת במקום שבו נהגה לשבת ולהתבונן בהם. היא לא נגעה בה. הרועה הגיע למחרת, ופניו הביעו תמיהה על השמיכה המקופלת שעדיין לא נעשה בה שימוש.
"היי, ילדה, אני השארתי לך את השמיכה. חשבתי שאולי תוכלי להשתמש בה," קרא אליה מרחוק בעברית מתובלת במבטא ערבי.
דניאל השתוממה אך לא ענתה. בהיסוס נגעה ביד דקה בשמיכה. שמיכה ישנה אבל נעימה למגע. היא שלחה מבט מבויש לעבר הרועה ונדה בראשה לתודה.
"אם יהיה לך קר מאוד את יכולה להיכנס למערה כאן, בצד של הגבעה, לא רחוק מהשביל," הוסיף הרועה. "אני מוכן להראות לך אותה. היא מספיק גדולה בשביל שתוכלי לשכב שם. אם תרצי אני גם יכול לסדר לך אש."
בהתחלה היססה. חששה מכוונותיו של הרועה. כבר יותר משלוש שנים שהיא לבדה, ישנה בכל מיני מקומות שונים, בבתים הרוסים ושכוחים או על הגבעות בחוץ, בעיקר בימים חמים, ולמדה להסתדר לבד, למדה לחמוק מכל אנשי החוק ומכאלה שאולי מחפשים אותה. ופתאום בא מישהו ומנסה לארגן לה את החיים. היא לא רצתה את זה. לא הפריע לה לחיות ככה, בלי שאיש יאמר לה מה לעשות. לא הייתה חסרה לה משפחה, גם לא טלוויזיה ולא חברה. מדי פעם שמחה כשמצאה ספר ישן זרוק או עיתון "לאשה" קרוע פה ושם שגזרו מתוכו מתכונים לאוכל או קופונים לחנויות. אם היו חדשות היא גילתה אותן בעיתונים של ימים קודמים, שהושלכו לפח. זה לא עניין אותה במיוחד. מה שעניין אותה בעיקר היה מזג האוויר והשקט שלה.
כשהיו הפגזות מגבול הצפון לא ידעה עדיין איך להתמודד עם החיים כחסרת בית. כששמעה אזעקות נכנסה למקלטים ציבוריים, מוזנחים ומלוכלכים. באזעקה הראשונה שלה עוד חשבה שזה היה רק ניסוי צופרים, אבל כששמעה את הדי ההתפוצצויות הבינה שעדיף למצוא מקלט. האנשים במקלטים היו טרודים בחרדותיהם ולא גילו בה עניין רב, לאיש לא היה אכפת.
בתו הקטנה של הרועה התקרבה אליה וניסתה לקשור איתה שיחה. הילדה דיברה ערבית בלבד ודניאל לא למדה ערבית. אבל הקטנה נמשכה אל הנערה השקטה והצנומה ומדי פעם בפעם ישבה לידה ודיברה, אף על פי שדניאל לא ענתה לה. כעבור כשבוע התקרב אליהן גם האב, הרועה, התיישב בישיבה מזרחית במרחק מה מהן והחל לשאול את דניאל שאלות שונות, בעברית. אך דניאל לא השיבה.
"קוראים לי מחמוד וזאת הבת שלי, אמירה, ואיך קוראים לך?" שאל.
דניאל טלטלה את ראשה ולא אמרה מילה.
"את לא רוצה לומר לי? או שאת לא יכולה לדבר?"
הנהון.
"את יודעת לכתוב ולקרוא?"
שוב הנהון.
"אז אולי תכתבי לי כאן על הנייר את השם שלך?"
דניאל היססה. היא נטלה את פיסת הנייר ואת בדל העיפרון ששלף הרועה מכיס מכנסיו וכתבה את שמה, "דניאל".
"דניאל. שם יפה. אצלכם בתנ"ך זה שם של נביא, אבל אני יודע שאתם קוראים ככה גם לבנים וגם לבנות," אמר מחמוד.
מחמוד קם על רגליו ויצא להחזיר לעדר את אחת הכבשות ששוטטה הרחק ממנו. כלב הרועים הכנעני שהתלווה אליו יצא בנביחות להשיב את הכבשה הסוררת. אחרי שהושב השקט על כנו וכל הכבשים קובצו לחלקת העשב מולו חזר מחמוד והתיישב במרחק מה מדניאל.
"אמירה שלי," אמר, כשמבטו ממשיך לבחון את העדר, "היא עכשיו בת חמש ובשנה הבאה תלך לבית ספר. עוד לא מדברת עברית. אנחנו גרים בעילעיל, זה כפר דרוזי, שם, ליד צפת," מחמוד הצביע לכיוון העיר.
"יש לך אחים או אחיות?" שאל אחרי שתיקה ממושכת.
דניאל טלטלה ראשה לשלילה.
"לאמירה יש שלושה אחים ועוד אחות."
שוב שתיקה.
"מה עם ההורים שלך? איפה הם? הם בחיים?"
שוב טלטלה דניאל את ראשה.
"מסכנה. את לגמרי לבד."
דניאל הרכינה את ראשה ולא טרחה לתקן את דבריו.
"אמירה," קרא אל בתו, "תעלי הון, בואי הנה. קחי תפוח ויש גם סנדוויץ'," אמר לה בערבית. מחמוד פרש מפית קטנה ועליה הניח את האוכל שהביא מהבית. בתנועת יד הציע לדניאל מהפירות, אך היא סירבה.
"את תמיד יכולה לבוא אלינו לכפר. אשתי תשמח לארח אותך. כמו שאת רואה, אני מסתובב כאן כל היום. אני אוהב להיות כאן וגם אמירה אוהבת להיות איתי. אני מלמד אותה לגלות את הטבע, את טביעות הרגליים והעקבות של החיות, את הצמחים הטובים והרעים, את השמות של כל דבר."
כהבטחתו, הראה לה הרועה היכן המערה שבה תוכל לשהות כשתרצה, במיוחד בימים הקרים וכשירד גשם. בימים הגשומים, כשהרועה ובתו לא באו, הסתגרה דניאל במערה. היא כבר התרגלה לסיפורים שלו, לקולה החרישי ולחיוכה המבויש של אמירה. הוא סיפר לה על שירותו הצבאי כגשש במשמר הגבול, על כך שניסו ללחוץ עליו לצאת לקורס קצינים אבל הוא לא רצה. סיפר איך החליט לעזוב את הצבא אחרי עשר שנים כדי שיוכל להיות יותר בבית, ליד הילדים, קרוב למשפחה. מדי פעם סיפר לה מחמוד על ההתמודדות של הדרוזים עם המדינה, עם הצבא ועם השכול, על החיים בכפר ועל המנהגים שלהם.
"בכפר חושבים שאני מג'נון שאני לוקח את הילדה; זה לא מקובל אצלנו שהגבר יוצא למרעה עם הבת שלו ולא עם הבנים. האישה גם רצתה שאמירה תעזור לה בבית, כמו אחותה. אבל אמירה רוצה לצאת איתי ולא להישאר בבית, והיא עקשנית, הקטנה."
כשהימים חלפו כבר הבין מחמוד שדניאל לא ממש תדבר אבל לא היה לו אכפת. היא ישבה בשקט כשסיפר לה על חייו, על החיים בכפר, על העולם ועל הפוליטיקה בעולם שבכלל לא היה שייך לה. גם בתו הקטנה הרגישה נוח בחברתה ואפילו נצמדה אליה כמו אל אביה, אף על פי שדניאל מעולם לא נקטה מחוות חיבה או אהבה כלפיהם. מדי פעם בפעם הביא לה פיתות וזיתים, או מעט בשר שנשאר מחפלה שערכו בכפר. אפילו מגבת נקייה וחדשה יותר הביא לה וגם עוד שמיכה - אחת לשכב עליה ואחת להתכסות בה. בימים קרים מאוד ובסופות גשמים ושלג אפילו הביא לה מעיל ישן וחם, וגם הציע לה לבוא אליו לכפר. אבל דניאל תמיד סירבה. הוא לא סיפר עליה לאיש חוץ מאשר לאשתו, בעיקר כי חשש שבתו תספר לה והיא תתחיל לקנא או לכעוס. הוא הבין שהיא מסתתרת מפני משהו או מישהו ולא רצה להרוס את האמון שנתנה בו.
דניאל חשבה שהיא יכולה להסתתר במערה אם תפרוץ עוד פעם מלחמה, וכך לא תצטרך להיכנס למקלטים המגעילים ההם. היא אהבה לשבת על מורדות אחת הגבעות, בצל הברושים ביער, ולהשקיף על הנוף שנפרש לפניה. הוא השרה עליה שלווה.
ערב אחד שמעה לפתע קול צהלה ורחש פרסות, וכשהסבה ראשה לאחור ראתה את הרוכב ממש מאחוריה. הפעם היה קרוב מאוד אליה וכנראה הבחין בה, כי מיהר לרדת מסוסו.
דניאל הזדרזה לקום על רגליה והחלה לברוח. אבנים התדרדרו מתחת לכפות רגליה והיא שמעה את פסיעותיו של הרוכב דולקות אחריה.
"היי, את לא צריכה לברוח! חכי רגע, לאן את רצה? תיזהרי!" קרא אחריה.
דניאל המבוהלת המשיכה לרוץ. היא דילגה על האבנים, חיפשה מקום בטוח להניח עליו את כפות רגליה והרגישה לפתע שהקרקע נשמטת מתחתיה. היא מעדה והחלה להתגלגל.
