המוות בא בשלל צורות

נטע, גיבורת הספר, היא אישה אינטליגנטית, רגישה ומורכבת, אפופת חרדות קיומיות. היא מבכרת לברוח אל זיכרונות העבר ולעולם של פנטזיות, במקום להתמודד עם הפחדים והתשוקות המניעים אותה.

"היא בחנה את עצמה בראי וידעה שההחלטות שקיבלה והיכולות שלה להיות שלמה איתן, בשקילה האין-סופית של בעד ונגד, ימשיכו לרדוף אותה. זה היה משחק לא הוגן של הווה סטטי אל מול עבר פלסטי ועתיד שניזון בעיקר מפנטזיות. אבל למהלך אמיתי... היה צורך בתעוזה לשמה, ולה היו רק תמרונים של מסע קדימה ואחורה בזמן".

הספר מגולל את תהליך התבגרותה של נטע. עלילת ההווה שזורה בתיאור רגעים משמעותיים מעברה. התנודה בין הזמנים פותחת צוהר אל עולמה הפנימי המסוכסך שמתרוצצות בו תשוקות, חרדות וחרטות, שמחפה עליו מראית עין חיצונית של איפוק, ניכור ואירוניה.

המוות, המצוי בבסיס חרדותיה, בא בשלל צורות – מהפרידה בבוקר משני בניה, ציפורי נפשה, היוצאים לגן הילדים, דרך עיסוק כפייתי בידיעות על אסונות ועד למפגש עם אובדן ושכול של הסובבים אותה. כך גם תשוקותיה הארוטיות הנסתרות המלובשות בשלל צורות, על נשים שהציתו בה יצריות קמאית וגברים שבין זרועותיהם היא רוצה להתמוסס.

הקרב בין תשוקותיה, חרדותיה ושאיפותיה יקבע אם תצליח למצוא את ההשלמה השלווה עם חייה ואם ייפתח פתח לחיים מלאים יותר בעתיד.

זהו ספר ביכורים של כותבת מוכשרת שנעה בקלילות ובגמישות בין זמנים וקולות בראשה של הגיבורה, ומחוצה לו, וסוחפת את הקורא אל תוך עולמה.

א

בשמונה וחצי בבוקר חנו במגרש רק מכוניות בודדות. נטע מיקמה את הטויוטה 2016 שלה במרחק שווה משני הפסים הלבנים, עם הפרונט לכיוון הקיר. היא דוממה את המנוע, תפסה בידית שמשמאל למושב ודחפה בגבה את המשענת כלפי מטה. הכי הרבה זה מאה עשרים מעלות, חשבה כשנבלמה על ידי כיסא הבטיחות מאחור.

בידה השמאלית משכה מטה את רצועת החגורה שלצד החלון, להדקה על הגוף. היא הותירה את אחיזתה, לשמר את המתיחה, להעצים את המפגש של עצמות האגן הקדמיות עם מגע הרצועה הרוחבית. כיוון שהייתה שעונה לאחור, הרצועה האלכסונית לא מחצה את החזה שלה כפי שקיוותה. את ידה הימנית הניחה בין ירכיה הצמודות, רגלה האחת משוכלת על גבי השנייה. זה עזר להגביר את החיכוך. נטע הניעה אותה מעלה ומטה בחדות, מכווצת את שרירי עכוזה, מסייעת בדחיפת כף הרגל כנגד רצפת המכונית. עכוזה התרומם וירד קלות בכיוונים הפוכים לאלה של ידה. כשהחלה להיאנח חשבה שהיה עדיף להשאיר את המנוע דולק, שלא ישמעו אותה. התרחשויות החלום על שלושת האחים היו כל כך חיות בדמיונה, שלא נדרשו לה יותר מכמה שניות להגיע לרוויה.

צינת הבוקר שנחה על השמשה הקדמית הפכה את הנשימות הכבדות שלה באוטו הסגור לדוק של אדים. היא יישרה את המושב ושיחררה את החגורה. שלא כמו בפעמים האחרות שנענתה לדחף הזה, ההגעה לשיא לא לֻוותה בתחושת ריקנות. הישיבה במכונית המשפחתית שנטענה באחת באנרגיה מינית, מילאה לה את הראש בזיכרונות מנסיעות אחרות, לצידה של סוזאנה. היא ניסתה לרכוב עליהם, לסחוט פעימות אחרות של פורקן, ללא הצלחה. כשמחתה את האדים עם כף היד, אותה אחת שעד לפני רגע הבעירה את חלציה, הקור של הזכוכית נעם לה. היא יצאה מהמכונית וכמעט שמעדה. שעונה על הדלת הזיזה את רגלה הרדומה באוויר עם כיוון החיוך העקום שנח על שפתיה.

"מה את עושה שם?"

נטע זיהתה את גוון קולה החרוך של שיאונה, אבל לא מאיפה היא קוראת לה.

יש מצב שהיא ראתה אותי, נחרדה.

שיאונה הייתה האמצעית מבני משפחת גרינבאום, שבמשרדם עבדה כמזכירה. מיכה היה הבכור, ודני – הצעיר.

נטע הקיפה את תא המטען של המכונית והצטרפה אליה.

"היי, מה נשמע?" קראה.

"נשמע," ענתה שיאונה, וחייכה כאילו זה עתה סיפרה בדיחה מוצלחת.

שלא כמו שני אחיה, שחצו את המטר תשעים, שיאונה לא התנשאה לגובה רב. כשעמדו נטע ושיאונה זו לצד זו הייתה קומתן זהה, מטר שישים וחמש. מבעד לשמלתה הירוקה של שיאונה הבחינה נטע בקימורי גופה. מחשוף צנוע חשף עצמות בריח וצוואר לבן, ענוג. נטע השתהתה עליו. פרצופה היה מנומש, מציץ בינות לסבך תלתלים ג'ינג'יים. אפה היה צר ובליטה בשרנית הזדקרה בקצהו. עיניה הירוקות הסתתרו מאחורי משקפיים הנתונים במסגרת עבה שכל הזמן החליקו. שיאונה נאלצה להגביה אותם בג'סטה טרחנית שנטע לא סבלה. עם זאת, כשחייכה היו שיניה סדורות ובוהקות וכל מגרעותיה נסלחו. לא מזמן מלאו לה ארבעים ושתיים. נטע שיערה שהיא איבדה סופית את התקווה למצוא בן זוג ולהביא צאצאים לעולם. לא אחת שמעה אותה אומרת שלגדל ילד לבד לא בא בחשבון מבחינתה.

"בא לך סיגריה?"

"בטח," ענתה נטע, וכבר לא הייתה בטוחה ששיאונה לא ראתה אותה קודם.

שיאונה הוציאה מתיקה חפיסת ווינסטון לייטס חדשה, קילפה אותה מעטיפת הניילון, פתחה את מכסה הקרטון ותלשה את כיסוי האלומיניום בתנועה זריזה. את שתי העטיפות הללו מעכה ושמרה באגרוף כף ידה.

"קחי מותק," אמרה בחיבה והעבירה לנטע את הקופסא, להתכבד ראשונה.

קולה הצטרד משנים מעטות אך אינטנסיביות של עישון חפיסה וחצי ביום. נטע ניסתה לשלוף סיגריה בצורה אלגנטית, בלי למעוך את שכנותיה, אך מרוב דאגה לא הפעילה לחץ מספיק וכשלה. היא הסתבכה עם זה כמה שניות, עד ששיאונה לקחה חזרה את הקופסא, הוציאה סיגריה בשליפה, הדליקה אותה ומסרה לנטע. האינטימיות הפתאומית הזו תפסה את נטע לא מוכנה. לא הייתה לה אפשרות לסרב. היא הניחה את הסיגריה בפיה והרגישה את הלחות שהותירו שם שפתיה של שיאונה.

נטע עישנה רק בחברה, שואפת שאיפות קצרות ומאפרת בכל נשיפה. היא התבוננה בשיאונה, מנסה ללמוד את תנועותיה. שפתיה ינקו מהסיגריה שאחזה. האצבע והאמה היו דבוקות לפיה ושלוש האחרות מקופלות תחת הסנטר. היא שאפה עמוקות, עוצמת את עיניה בריכוז. כשנשפה את העשן החוצה היה נדמה שידה כלל לא זזה, רק ראשה סוטה מעט שמאלה ושפתיה משתרבבות, יוצרות חרך קטן דרכו התמלט סילון לבן, דקיק.

"המטופל שלי שלח הודעה שהוא מאחר בעשרים דקות," אמרה שיאונה לנטע שעה שטיפסו במדרגות לעבר הקליניקה.

לפני ארבע שנים הבניין ברחוב ברזיל עבר שיפוץ גדול. אריחי הקרמיקה שציפו את מחצית הקיר נראו כחדשים. המעלית שהוספה הייתה מקולקלת תדיר. בשנות התשעים קנה פרופ' גרינבאום, אבי המשפחה, את שתי הדירות העליונות, חיבר ביניהן והסב אותן לקליניקות. אחרי שלושה עשורים של קריירה מפוארת כרופא שיניים, יצא לפנסיה מוקדמת ואת הנכס השכיר לילדיו במחיר מגוחך. דני המשיך את דרכו של אביו. הקליניקה השנייה שימשה את שיאונה, פסיכולוגית קלינית במקצועה. מיכה, שהיה גניקולוג בכיר באיכילוב, עבד שם באופן פרטי שלוש פעמים בשבוע.

"בואי נשב לקפה?" הציעה שיאונה בנימת דיבור שהייתה בה יותר קביעת עובדה מאשר שאלה.

לשלושתם יש נטייה כזו, הבינה פתאום נטע – למנוע ממך להסתכסך עם עצמך בתהייה, להציב בפניך אפשרויות רק לכאורה.

"בכיף," ענתה לה נטע, והתפלאה על עצמה איך המחוות הקטנות האלה מעוררות בה ריגוש.

"נשתה אצלי," אמרה שיאונה, התקדמה במסדרון והדליקה את האורות בכל החדרים.

נטע נכנסה למטבחון שהיה ממוקם מאחורי דלת הכניסה למשרד. היא טרחה על הכנת הקפה הקלוי ששיאונה אהבה. כשנכנסה לחדרה עם שתי הכוסות, הייתה שיאונה שרועה על כורסת המטופלים. היא הגישה לה את הספל והתיישבה בכיסא עם ריפוד הקורדרוי האדום ממולה. הקליניקה שלה הייתה אומנם הכי קטנה, אך רק מחלונה נשקף הים. נטע הביטה מערבה, דוחה את קשר העין עם שיאונה. בשתי הקליניקות האחרות עמד ריח חומרי חיטוי. בזו של שיאונה בערה קטורת שניחוחה מתקתק. לשווא התאמצה להסוות בעזרתה את ריח הסיגריות שנדף תמיד מבגדיה.

שיאונה לפתה את ספל הקפה בין שתי ידיה, קרוב לפה. כשנשפה עליו, אדים לבנים כיסו חליפות את זגוגיות משקפיה השמוטים. במקום לנגב אותן, היא שוב הגביהה את המשקפיים במעלה אפה.

לא פלא שהיא עדיין רווקה, חטאה נטע לחשוב בהתנשאות כשלפתע שוב הבליח בראשה זיכרון חלום ליל אמש.

על הקיר שממול הייתה תלויה תמונתה של אמירה, אימהּ של שיאונה. אצל כל אחד מהאחים הייתה תלויה אותה תמונה, במסגרת עץ בהירה. אמירה הייתה גבוהת קומה. בתמונה לבשה חצאית עד הברכיים וחולצה מחויטת. לגובהה הרב נוספו עקבים. על כתפה הייתה מונחת רצועת תיק עור שחור, מבריק. על אף עורה הבהיר, הזכירו תווי פניה מראה אינדיאני. שיערה השָטֵני היה משוך לאחור בפקעת הדוקה. ראשה בתמונה היה מסובב לאחור כמי שקראו לה בעודה הולכת. נראה שהייתה בדרכה לפגישה חשובה.

"יפהפייה, נכון?" שאלה שיאונה.

"חבל שזאת לא אימא שלי שמתה במקום אימא שלכם," אמרה פתאום נטע.

באותה שנייה שחצה המשפט את פיה ידעה נטע שרושמו של הרגע הזה נחרת אצל שתיהן. היא ידעה שתשוב להיזכר בו בכל פעם שתפגוש או תדבר עם אימהּ. וביום שזו תמות, תיזכר בו גם שיאונה. כשיפגשו בהלוויה, המבט הראשון שיחליפו ביניהן יהיה שחזור מהיר של הרגע הנוכחי. אז תיזכר נטע גם בכישלון שלה לשלוף סיגריה בצורה נינוחה.

שיאונה היטיבה את המשקפיים ונעצה דרכם עיניים מסוקרנות.

"סליחה?" אמרה שיאונה.

"סליחה," אמרה נטע. "אני ממש מצטערת."

"את אפילו לא מכירה את אימא שלי," אמרה שיאונה אחרי הפסקה קצרה.

"אני מכירה את תחושת החסר," אמרה נטע בהתגוננות, ושוב הרגישה שהיא עושה עוול לאימה.