ספר זה הוא מחקר ראשון מסוגו בתולדות העלילון (הקומיקס) העברי ומתאר את השינויים וההתפתחות שעבר בין השנים 2000-1935.
אלי אשד, עורך המחקר, ממשיך במפעלו המרכזי, חקר התרבות הפופולרית העברית, שבו הוא עוסק שנים רבות. במחקרו מתמקד אשד בתחום הקומיקס, שנחשב במשך זמן רב שולי בתרבות הישראלית. הוא סוקר את תולדות הקומיקס העברי מהתחלותיו בשנות השלושים של המאה העשרים דרך עבודותיהם של המאייר אריה נבון (ושותפתו לכתיבה, לאה גולדברג), יעקב אשמן, פנחס שדה, הכותב והמאייר דודו גבע, אומן הקומיקס החשוב ביותר בתרבות הישראלית שפנה גם לקהל בוגר, ואורי פינק, הקומיקסאי המצליח והידוע מכולם.
בעבודותיהם של יוצרים אלה משתקפות השפעות החברה והתרבות המקומית, השפעות אירועים מכוננים בתולדות המדינה והשפעותיהם של יוצרים בולטים בתחום הקומיקס העולמי, אשר חוללו תמורות רבות באפיוני העלילון הישראלי.
המחקר מגלה הבדלים דרמטיים בין סיפורי העלילון, שהתפרסמו בעיקר בעיתוני הילדים, משנות השלושים (בימי המנדט הבריטי) ועד סוף שנות השבעים, ובין סיפורי העלילון שנוצרו משנות השמונים ואילך. עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין העלילון הישראלי בדרך כלל בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור למדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, אשר היוותה בסיס לקונצנזוס חברתי מאחד. בעיתוני הילדים טופחה דמותו של הצבר הישראלי שהיה לאחד מסמלי המדינה. מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים עלילונים פרי יצירתו של דודו גבע, שסימנו שינוי בשיח המאפיין את העלילון הישראלי. העלילונים, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נעשו פלטפורמה ללשון סטירית ארסית חתרנית ולעיתים משולחת רסן, המקעקעת נורמות וערכים אידאולוגיים ומנפצת פרות קדושות. עם זאת, יש לומר שאלמנטים חתרניים נון-קונפורמיסטיים שזרעו ספקות בנוגע לגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות "עברית-ציונית", צצו מדי פעם גם בשנים שבהן סוגת הקומיקס שיקפה את הקונצנזוס הלאומי.
אשד מראה במחקרו כיצד הקומיקס הישראלי, למרות כיווני התפתחות אלה, הפך להיות מרכזי הרבה יותר בתרבות הישראלית הפופולרית. תרבות זו, שיש בה הרבה מן הפרוע, כאוטי, לא אתי, הנתונה להשפעות משתנות, עומדת מנגד לתרבות הקנונית, ההגמונית, ומנהלת איתה דיאלוג עשיר ומורכב. התרבות הפופולרית בנגיעה חסרת הבושה שלה בנמוך, בסנסציוני, בפורנוגרפי ובלשונה הסטירית הפרועה, הניהיליסטית וחסרת הגבולות, אומרת משהו חשוב על עצמנו, ומכניסה אלמנט של תסיסה, חוסר שקט וחוסר נחת לתרבות שלנו. זהו אלמנט חשוב ביותר, חיוני, וחשוב לחקור אותו. אלי אשד בספר הזה, כמו בכל מפעלותיו, עושה את זה.
ד"ר אלי אשד, "בלש תרבות" החוקר תעלומות שונות, ספרותיות והיסטוריות, הוא סופר, עיתונאי, מרצה, המתמקד בחקר המקרא, היסטוריה, תרבות וספרות פופולרית, תרבות המיסטיקה והניו-אייג' בישראל ובעולם, ומשדר באופן קבוע ברדיו ובטלוויזיה בתחומים אלה. הוא עורך את מגזין "יקום תרבות" מגזין הרשת הגדול ביותר לתרבות עברית וכללית.
מספריו פורצי הדרך בחקר הספרות הפופולרית הישראלית:
• "הגולם: סיפורו של קומיקס ישראלי" שחיבר עם אורי פינק (הוצאת מודן, 2003)
הקדמה מאת פרופסור גדעון נבו אוניברסיטת בן גוריון
גדעון נבו היה המנחה לעבודת הדוקטורט שעליה מבוסס ספר זה
בספרו הקומיקס הישראלי – דמויות ומגמות מרכזיות בעלילון העברי 2000-1935 ממשיך אלי אשד במפעלו המרכזי, חקר התרבות הפופולרית העברית, מפעל שבו הוא עוסק שנים רבות ובמהלכו פרסם את ספרו החשוב מטרזן ועד זבנג. בספרו הנוכחי חוקר אשד תחום שכוח וזנוח יחסית בתחום התרבות הישראלית, הוא תחום הקומיקס. אשד מספק רקע עולמי, יהודי ותאורטי ולאורו סוקר את תחום הקומיקס העברי מהתחלותיו בשנות השלושים של המאה העשרים ועד סוף המאה. הוא סוקר את עבודתם של המאייר אריה נבון (ושל שותפתו לכתיבה, לאה גולדברג), של הכותבים יעקב אשמן ופנחס שדה ומגיע בפרקים האחרונים אל אומן הקומיקס החשוב ביותר בתרבות הישראלית, הכותב והמאייר דודו גבע, ואל הקומיקסאי העברי המצליח והידוע מכולם אורי פינק.
אפשר לומר כי במפעל הקומיקס הגדול של גבע מגיעה תרבות הקומיקס העברי לדרגת בשלות ואינטגרליות גבוהה ביותר. במובן מסוים כל הזרמים של תרבות הקומיקס והאיור שקדמה לו מוכלים בתוך פרויקט הקומיקס הרחב והמגוון של גבע – מעין ג'ונגל טרופי עשיר ופורה של קומיקס ואיור. הוא מכיל את כל הזרמים הקודמים ועורך להם באמצעות הרוח הסטירית המפעמת בו, מעין טרנסובסטנציאציה אסתטית. מהקרקע הפורייה הזאת יוצאים שבילי העתיד – יוצרי קומיקס חתרניים, אלטרנטיביים, אירוניים ודיכאוניים ויוצרי רומנים גרפיים מרהיבים.
ספרו של אשד חושף לעיני הקורא תחום תרבותי שולי ונשכח שכיום הפך להיות מרכזי הרבה יותר, מאיר את הדמויות החלוציות שהניחו את התשתית ומכשיר את הקרקע לדמות החשובה ביותר בו, דמות הציר – דודו גבע.
ספריו של אשד שופכים אור על התרבות הישראלית הפופולרית, אותו אזור גדול, פרוע, כאוטי, יצירתי, שמרני, מהפכני, לא מסודר, היברידי, לא אתי – סחרחרת של השפעות, סגנונות וז'אנרים – העומד מנגד לתרבות הישראלית הקנונית, ההגמונית, מנהל איתה דיאלוג עשיר ומורכב, לומד ממנה ומעשיר אותה. התרבות הפופולרית הישראלית משקפת אותנו, או לפחות חלקים משמעותיים בנו, חלקים מודחקים, מלאי תשוקה וטירוף, רבי כוח. התרבות הפופולרית בשעבוד הנרצע וההיפרבולי שלה הרבה פעמים לנרטיב ההגמוני, מצד אחד, ובנגיעה חסרת הבושה שלה בנמוך, בסנסציוני, בפורנוגרפי, בזרחני וכן בסטירה הפרועה, הניהיליסטית, חסרת הגבולות שלה, מצד אחר, אומרת לנו משהו חשוב על עצמנו, על הצד האנושי שבנו, על כל חולשותיו. היא מכניסה בדרך זו אלמנט של תסיסה, חוסר שקט וחוסר נחת לתרבות שלנו. זהו אלמנט חיוני חשוב ביותר שחשוב לחקור אותו. אלי אשד בספר הזה, כמו בכל מפעלותיו, עושה זאת.
מבוא
מטרתו של מחקר זה לבחון את השינויים וההתפתחות שעבר הקומיקס הישראלי בעיתוני ילדים ומבוגרים בין השנים 2000-1935 והסיבות האפשריות לשינויים אלה.
המחקר מבקש לבדוק אבני דרך בתהליכי שינוי אלה דרך סקירת יצירתם של כמה יוצרים מרכזיים בתחום העלילון וניתוחה. בסקירה זו ניכרות היטב השפעות החברה והתרבות הכללית על התחום הספציפי מאוד של העלילון הישראלי והשינויים שחלו בו לאורך העשורים.
נראה כי העלילון הישראלי, אף שהיה שולי בתרבות הישראלית, שימש כלי לחיזוק האידאולוגיה של הממסד בקרב ילדים ובני נוער.
מאז ימי המנדט ועד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין הקומיקס הישראלי בדרך כלל (תמיד היו מקרים יוצאי דופן) בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור לדימויה של המדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, שהיו הבסיס לסטטוס-קוו חברתי מאחד[1]. אך על פי המחקר המוצע כאן, דווקא בגלל שוליותו של תחום זה בתרבות הישראלית, וגם בשל ריבוי הגוונים שבו, הוא היה יכול לכלול מדי פעם תזות ורעיונות שונים שאפשר לראותם כחתרניים, או לפחות ככאלה שאינם תואמים, במידה רבה או מועטה, את הממסד והאידאולוגיה שלו. מסרים חתרניים מעין אלה ביטאו, בין השאר, יוצרים חשובים כמו פנחס שדה ודודו גבע גם בשנים שבהם הז'אנר שימש לכאורה "שופר תעמולתי" לאידאולוגיה השלטת.
החל מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים סיפורי עלילון שיצר דודו גבע. זו הייתה אבן דרך ראשונה, אם כי לא יחידה, בשינוי השיח המאפיין את סוגת העלילון המקורי בשפה העברית. העלילון של דודו גבע שונה בערכיו מזה שאפיין את התקופה הקודמת. התזה המרכזית של המחקר המוצע כאן היא שישנם הבדלים דרמטיים בין סיפורי הקומיקס שנוצרו בשפה העברית החל משנות השלושים ועד אמצע שנות השמונים, בעיקר בעיתוני הילדים, ובין סיפורי הקומיקס שנוצרו משנות השמונים ואילך. למעשה, הסיפורים שהתפרסמו בשני פרקי זמן אלה ביטאו השקפות שונות לגמרי, לכאורה מנוגדות. עם זאת, בכל הזמן הזה אפשר להבחין שהגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות "עברית-ציונית" לא הייתה עיוורת לחלוטין, אלא לֻוותה גם באלמנטים כמו-חתרניים שהטילו ספק ברעיונות המקובלים ומתחו ביקורת על היבטים שונים בתרבות הממסדית.
המחקר מבקש לבדוק אבני דרך בתהליכי שינוי אלה, וכן את הגורמים התרבותיים, החברתיים ואף הפוליטיים הקשורים בהם.
העלילונים בעיתוני הילדים והמבוגרים זכו לפופולריות רבה בקרב הקוראים, אך לא בתור נושא למחקר. חוקרי ספרות, כמו אומברטו אקו באיטליה, ואיתמר אבן-זהר ויגאל שוורץ בישראל, הצביעו על חשיבותה של הספרות ה"נמוכה", היינו ספרות שאינה נחשבת לקָנונית, והשפעתה על הקוראים ועל התרבות.[2] עלילונים הם חלק מן הספרות שאינה קנונית, והם גם חלק בלתי נפרד מעולם האומנות, התקשורת והחינוך בישראל.
בקריאה פופולרית, בעיקר זאת הפונה לילדים, אפשר לשלב רעיונות, מסרים וערכים החשובים לַיוצרים ולַעורכים, שיקלטו בקלות אצל הקוראים הצעירים, שלא כמו המסרים שהם אמורים להפנים מתוך ספרי לימוד מאוסים. אפשר להניח שהעלילון העברי בראשיתו שאף לחזק את הנרטיב הציוני ואת האידאולוגיה הרשמית והממסדית, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנות השבעים, הגישה כלפי הממסד הפכה ביקורתית, סטירית וחתרנית.
כאמור, מחקר זה בוחן את התפתחות העלילון העברי והישראלי בעיתוני ילדים ומבוגרים בשנים 2000-1935 –החל מפרסום העלילונים הראשונים בעיתון "דבר לילדים" ועד לסגירתו של כתב העת המאוחד "כולנו" ביום 27 באוגוסט 2000[3] – ואת השינויים שחלו בו בהשפעת שינויים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים בארץ ישראל ובישראל. דגש מיוחד מושם על בחינת השינוי שחל בהשתקפות הנרטיב הציוני בעלילונים ובעיצוב דמות הצבר. המחקר הוא איכותני – תיאור וניתוח העלילונים של יוצרים מרכזיים, שעשויים לשפוך אור על הרעיונות והמסרים הגלויים והסמויים של יוצריהם, וכן פירוט מלא של כל העלילונים של יוצרים אלה.
המחקר מתמקד בארבעה יוצרים מרכזיים של העלילון העברי והישראלי לתקופותיו:
ארבעת היוצרים האלה היו מוכרים ובעלי השפעה – אומני הזרם המרכזי. הבחירה לדון בעלילונים שיצרו – סוגה לא ממוסדת, בעלת חוקים משלה שאינה נחשבת רצינית – מאירה פן נסתר ביצירתם. הודות לשוליות הסוגה בתרבות הישראלית ולגווניה הרבים יכלו אריה נבון, יעקב אשמן, פנחס שדה ודודו גבע לכלול ביצירתם רעיונות חתרניים שלא תאמו את האידאולוגיה של הממסד בזמנם.
עבודת המחקר הזאת תתרום לחקר סוגת ספרות לא קנונית שלא נחקרה בשיטתיות עד כה ולהבנת השינויים החברתיים והפוליטיים שהשפיעו על הסוגה ועל התרבות העברית בכללה באותה העת. כמו כן יעמוד המחקר על הקשר בין יצירת אומנות לחינוך, ועל הניסיון לעצב דור צעיר ברוח האידאולוגיה של הממסד.
השערות המחקר:
המחקר טוען שיש לראות בסיפורי הקומיקס שפורסמו בשני פרקי זמן אלה (עד שנות השבעים ומאז) שני סוגי עלילון שונים. לסוג הראשון אפשר לקרוא "הקומיקס הציוני", והוא מכיל מסרים רבים של האידאולוגיה הציונית ואידאולוגיות הקשורות אליה, כמו האידאולוגיה ה"כנענית". את הסוג השני, שהופיע בצורה ברורה משנות השבעים ואילך, המחקר מכנה "הקומיקס הפוסט-ציוני" ותכניו מבטאים דחייה, או לפחות חוסר נחת מהאידאולוגיה הציונית.
סקירה היסטורית
עוד בימי הביניים, ואף בימי קדם, שילבו לעיתים לצד יצירות האומנות טקסטים שהוסיפו לתמונות מידע שכנראה לא היה אפשר להבין את היצירה בלעדיו. עם זאת, הטקסטים היו תמיד משניים לפן החזותי של היצירה. החידוש של העלילון (קומיקס) במפגש של ציור וטקסט הוא בהענקת מעמד שווה ערך לציור ולטקסט ויצירת שני קווים מקבילים שעל הקורא להתייחס אליהם באותה תשומת לב.[7]
ראשית הקומיקס כסוגה בפני עצמה הוא בעשורים האחרונים של המאה ה-19 בעיתונים ובכתבי העת הפופולריים בארצות הברית ובאנגליה, אך בעיקר בעיתונות הפופולרית בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים.[8] העלילון היה תחילה סיפור הומוריסטי, ולאחר מכן סיפור הרפתקאות שדמות ראשית חיברה בין חלקיו; הוא היה פשוט ונועד לקוראים צעירים. הקומיקס הגיע לשיאו בחוברות בשנות השלושים, ולפופולריות הגדולה ביותר בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. העלילונים הפכו מתוחכמים יותר, הם שילבו גם מסרים פוליטיים ויועדו לקהל בוגר יותר – בני נוער. בעלילונים הללו נוצר גיבור מסוג חדש, גיבור העל, שהפך לסמל המגדיר את סוגת העלילון וקיים עד היום.[9] בשנות השישים החל להתפרסם בארצות הברית העלילון האלטרנטיבי שהיה מיועד לקהל מבוגר מהמקובל עד אז, ומתוארות בו תמונות מין ואלימות קשה. היום הסוגה מיועדת לקהל בוגר והיא זוכה להצלחה בכל העולם, במיוחד ביפן ובצרפת, שיש בהן מגוון גדול של תת-סוגות בסוגת הקומיקס.[10]
תעשיית העלילון האמריקני המודרני הייתה בשליטת יהודים. מקס גיינס (1894-1947, Max Gaines) שהמציא את הרעיון לחוברות עלילונים, ניהל עם בנו את חברת .E.Cי (Educational Comics) שיצרה חוברות מפורסמות ובהן מאד (MAD). יהודים עמדו גם בראש חברות אחרות שפרסמו חוברות קומיקס. אפשר לומר שהשליטה של היהודים בתעשיית העלילון הייתה אף חזקה יותר משליטתם בתעשיית הקולנוע בהוליווד. גם היוצרים עצמם היו יהודים, ובהם ג'רי סיגל (Jerry Siegel, 1914-1996), סטאן לי (Stan Lee, 1922-2018) וג'ק קירבי (Jack Kirby, 1917-1994). יוצרים אלה המציאו ופיתחו את גיבורי העל, הפן הפופולרי ביותר של סוגת העלילון, ויצרו את הדמויות המפורסמות סופרמן (1938), באטמן (1940) וספיידרמן (1962). יש המוצאים בסוגת גיבורי העל רכיבים מסוימים האופייניים לתרבות היהודית, הן הגבוהה הן הפופולרית.[11]
גיבורי-על לא אפיינו במיוחד את התרבות היהודית, אם כי במסורת היהודית היו דמויות של אנשים בעלי כוחות-על, כמו שמשון הגיבור או דמותו האגדית של הגולם. מכל מקום, יוצרי הקומיקס לקחו אלמנט זה של התרבות הפופולרית שהיה קיים בשולי השוליים של אותם זמנים בספרות המדע הבדיוני, שילבו אותו עם זיכרונות שלהם מסיפורים יהודיים שהכירו והפכו אותו למרכזי בתרבות הקומיקס.
אפשר לשער שבעשורים הראשונים של סוגת העלילון היוצרים היהודיים לא חשו בטוחים דיים בחברה האמריקנית והעדיפו להדגיש ביצירותיהם דווקא את הפן האמריקני. רק כשביטחונם התחזק החלו להדגיש ביצירותיהם גם רכיבים יהודיים.
עלילונים בעברית התפרסמו לראשונה בראשית המאה העשרים בוורשה בכתב העת העברי הראשון לילדים ולנוער, עולם קטן (1905-1901), בעריכת אברהם לייב בן אביגדור (1921-1866) ושמואל לייב גורדון (1867-1933). חידושו של כתב העת היה בשפתו ובהיותו העיתון המצויר הראשון לילדים ולנוער. העלילונים היו ברובם של האומן הגרמני הידוע וילהלם בוש (Busch, 1832-1908), יוצרם של מקס ומוריץ. בעולם קטן הם התפרסמו בשם העת ב"צ וורמן. גמול הרשע [שהופיע בעילום שם] היה העלילון הראשון שפורסם בעולם קטן (כרך ב, גיליון 55, 1902, עמ' 115-118), והוא מתאר את תעלוליהם של שני ילדים המנסים להפיל את חברם מהגשר למים ונופלים בעצמם. הסיפור כתוב בסגנונו של בוש, אך הילדים בעלי שמות יהודיים והם מצוירים עם קפוטות.[12] עולם קטן פסק מלפרסם עלילונים בשנת 1894, כשהפסיק להופיע בעצמו. עלילונים בעברית התפרסמו שוב בשנות העשרים והשלושים בארצות הברית, מולדת העלילון, בעיתוני הילדים עדן (1926-1924) והעיתון נוער (1930). אלה היו סיפורים קצרים שעסקו בנושאים יהודיים בצורה הומוריסטית.
בעדן הופיעו הסדרות הראשונות של עלילונים בעברית. כל פרק של הסדרה המשעשעת מִקרֵי צָלי-מה לי, שצייר זליג מאור, התפרס על עמוד אחד ועסק בעלילותיו של ילד יהודי (1924). עם סיום הסדרה הזאת התפרסמה הסדרה חופני בעל הדמיון ועלילותיו, על חלומותיו המוזרים של ילד יהודי (1925). בחלומותיו הגיבור מגיע גם לארץ ישראל החלוצית.
בעמוד האחורי של כל גיליון של נוער, כתב העת של הסתדרות המורים העבריים בארצות הברית בעריכתו של צבי שרפשטיין (1972-1884), היה עלילון מאת נטע קוזלובסקי, שחי במחצית הראשונה של המאה העשרים, וגיבוריו היו הבדחן היהודי הרשל'ה מאוסטרופולי וחכמי חלם. מטרת העלילון הייתה למשוך קוראים לכתב העת, אך בלא הצלחה. הוא פסק לצאת לאור לאחר שישה גיליונות בלבד. קוזלובסקי המשיך את סדרת העלילון שיצר בעיתון ילדים עברי אחר, עולם הילדים, אבל גם העיתון הזה לא האריך ימים ונסגר אחרי שנה בלבד (1944-1943).
בארץ ישראל ובישראל התפרסמו העלילונים בדרך כלל בעיתוני ילדים ונוער ובהם דבר לילדים (1985-1936), הארץ שלנו (1951-1985) שהיה האיכותי ביותר והחשוב מכולם, מעריב לנוער (1987 עד היום), ובצמצום גם בעיתוני הילדים: הצופה לילדים, שבועון לילדים דתיים (1964-1947), אצבעוני (1952 עד היום)[13] ומשמר לילדים (1985-1945). לימים החלו להתפרסם עלילונים גם בעיתוני מבוגרים, ובהם העולם הזה (1993-1937), חדשות העיר (2010-1980) וכל העיר (1979 עד היום).
העלילון העברי הראשון, אורי-מורי, התפרסם בארץ ישראל בשנת 1934 בדבר לילדים, זה היה עלילון לילדים שיצר אריה נבון. הסדרה האריכה ימים (1967-1934) ובשנת 1936 הצטרפה ליצירתה לאה גולדברג שחיברה את החרוזים. מיקי-מהו ואליהו שכתב ואייר עמנואל יפה, והופיע בשנת 1935 בעיתוננו לקטנים, התחרה עם העלילונים שהתפרסמו בדבר לילדים ואפשר שהוא הסיבה שדבר לילדים פרסם עלילונים בקביעות החל משנת 1936.
סדרת עלילוני אורי-מורי תיארה את הרפתקאותיו של ילד שעלה לארץ ישראל. עם השנים סיפורי העלילונים הפכו מורכבים יותר והומוריסטיים פחות. עלילון ההרפתקאות העברי הראשון, מסעות גד ויוסי [שכותביו אנונימיים] תיאר את הרפתקאותיהם של שני נערים בספינה ומאבקם במלחים מורדים. הוא התפרסם בשנת 1940 בכתב העת הדחליל שנסגר לאחר ארבעה גיליונות בלבד.
כתב העת הראשון בעברית שהוקדש כולו לעלילונים היה השבועון מיקי מעוז בעריכת המשורר יהושע טן-פַּי (1988-1914), שגם הוא לא האריך ימים ופרסם תשעה גיליונות בלבד (1948). כפי ששמו מרמז, השבועון כלל עלילונים על גיבוריו של וולט דיסני לצד גיבורים אחרים, וכלל גם עלילון הרפתקאות מקורי, הבלש דוד, המבוסס על דמותו של הבלש הארץ ישראלי המפורסם דוד תדהר. בהדרגה נעלמו האיורים מן העלילון ונותר רק הסיפור.[14]
בראשית שנות החמישים החל שלב חדש בהתפתחות העלילון העברי עם הופעתו של השבועון לילדים הארץ שלנו (1985-1951), שפרסם לראשונה בקביעות עלילוני הרפתקאות של ממש. שלא כמו הסיפורים הקצרצרים והמשעשעים שהתפרסמו בדבר לילדים, העלילונים האלה היו ארוכים. יעקב אשמן, שלימים ערך את השבועון, כתב את סדרת עלילון ההרפתקאות השלישייה, על הרפתקאותיהם של שלושה נערים ישראליים אמיצים (בכרך ב, גיליונות 50-22, ובכרך ג גיליון מס' 1, ב-30 פרקים; סיפור שלישי ומסיים של עלילות השלישייה הופיע בשנת 1967 מאת יוצר אחר, דני פלנט, כמחווה לסיפורים הקודמים), ואת סדרת גידי גזר על נער בעל כוחות-על הודות לגזר שהוא אוכל. בסדרת גידי גזר היו חמישה סיפורים: "גידי גזר: עלילות מימי הפלמ"ח", כתבו אלישע (פלמ"חניק לשעבר, אולי הכוונה לפנחס שדה) ואשמן, איירה אלישבע נדל (כרך ג, תשי"ב, 1953, גיליונות 27-2, 23 פרקים); "השיירה המשיכה בדרכה: עלילות גידי גזר", המגן על שיירות אספקת המזון לירושלים הנצורה, כתב אשמן, איירה אלישבע נדל (כרך ו' תשט"ז 1956, 36-26, 11 פרקים); "ג'וב מיוחד בנגב: גידי גזר נלחם בנגב", מלחמתו במצרים במלחמת העצמאות, כתב אשמן ואיירה אלישבע נדל, (כרך ו, תשט"ז, 1956, גיליונות 50-37, 14 פרקים); "כיתת העצובים: עלילות גידי גזר", כתב אשמן ואיירה אלישבע נדל (כרך 7, תש"ז 1957, גיליונות,21-1, 21 פרקים); הסיפור החמישי נקרא "בעקבות אל נטף" שאותו כתבה מרים ואיירה אלישבע ובו גידי יוצא בזמן מבצע סיני לעזה.[15]
עם זאת, העלילונים בשבועון הארץ שלנו לא התמקדו בדמות קבועה, אלא היו סיפורים בודדים סביב דמויות חד-פעמיות.
דבר לילדים התאים את עצמו לשבועון הארץ שלנו והחל גם הוא לפרסם עלילוני הרפתקאות באותו סגנון. הבולט בהם היה סדרת סרדין וטוקיו מאת חזיז (1956-1954), על הרפתקאותיהם של שני צברים. אחד הסיפורים עסק בחיפושיהם אחר שבט יהודי אבוד ביערות בורמה. הסיפור האחרון בסדרה עסק בעלילותיהם בעזה המצרית.[16]
השיא של העלילונים בעיתוני הילדים היה בשבועון הארץ שלנו בראשית ובאמצע שנות השבעים. הסיפורים הפכו ארוכים ומתוחכמים, הבולטים בהם: מליסלדה, או האלים באים (1971) וחולות אדומים (1974) שכתב פנחס שדה ואייר גיורא רוטמן; אבירי הכותל המערבי (גיליונות 50-26, 1974) ויוסקה מאיור (חלק א' החל מ-24.1.1972, גיליונות 51-20, וחלק ב', גיליונות 50-1, סה"כ 81 פרקים) שכתב דב זיגלמן ואייר גיורא רוטמן.
העלילונים בעיתוני הילדים היו אחד המדורים הפופולריים ביותר בקרב הקוראים הצעירים, בוודאי טרם עידן הטלוויזיה. למרות זאת, עד שנות השמונים, העורכים חשבו שהמקום הראוי לעלילונים הוא העמוד האחורי של העיתון, מה שמעיד על יחסם המזלזל לסוגה. העורכים, ואף היוצרים עצמם, ראו בעלילונים רכיב נחות ודחוי בתרבות הישראלית. היוצרים נהגו להשתמש בשמות-עת או שבחרו להישאר אנונימיים, ורק לעיתים נדירות השתמשו בשמם המלא. העורכים הזכירו בקצרה בפינת העורך גם את העלילונים, אבל הם ראו בעלילונים מעין "ממתק" (כפי שהגדיר זאת יעקב אשמן) שמטרתו למשוך את הקוראים לקרוא את הדברים ה"חשובים" בעיתון. בכנס של עורכי עיתונים לילדים, שהתקיים בשנת 1974, דיברו הכול בזלזול גלוי על העלילונים.[17] זאת בניגוד למעמד המכובד ולפרסום שזכו להם הקריקטורות ויוצריהן הן בעיתונות ובתקשורת הן בקרב אנשי תרבות ופוליטיקאים.[18]
שלושת עיתוני הילדים הבולטים דבר לילדים, הארץ שלנו ומשמר לילדים התמזגו בשנת 1985 לשבועון בשם כֻּלנו (2000-1985). העורך הראשון היה דוד פאייאנס, שקודם לכן ערך את דבר לילדים. בשבועון כלנו התפרסמו באופן קבוע עלילונים שהיו שונים מאוד מאלה שהתפרסמו בשלושת עיתוני הילדים הקודמים, בתוכן, בסגנון האיור ובאורכם. בין אלה שהתפרסמו היו העלילון עולמות של קפטן שוורץ מאת קובי ניב, צייר נועם נדב (ב/1, 10.9.1985-ב/18 7.1.1986) – עלילון בשחור לבן על הילד אורי צבי, שקפטן שוורץ שולח אותו לארץ הפילים ולמערב הפרוע.
בסוף שנות השבעים החלו להתפרסם עלילונים ששורשיהם בעלילונים של עיתוני הילדים, אבל קהל היעד שלהם היה נוער ומבוגרים.[19] היוצרים הבולטים של העלילונים היו דודו גבע ואורי פינק. ציון דרך חשוב בתולדות העלילון העברי הוא הסדרה זבנג שכתב ואייר אורי פינק (מעריב לנוער, החל מגיליון 1549, 11.8.1987), שתיארה חבורת תלמידי תיכון חסרי כל שייכות אידאולוגית, כלומר ההפך הגמור מן הנערים האמיצים ויפי התואר של העלילונים בעשורים הקודמים.[20] באותה העת יצר דודו גבע את הברווז, הדמות המזוהה ביותר עימו (חדשות, 1993-1984). היעדר מסרים לאומיים ואידאולוגיה כלשהי מאפיינים את העלילונים האלה ומציינים עידן חדש בעלילון העברי.[21]
יוצריהם של העלילון העברי והישראלי אינם רבים. הבולטים שבהם הם: אריה נבון ולאה גולדברג, ששיתפו פעולה שנים רבות בשבועון דבר לילדים, הוא אייר והיא חיברה חרוזים; בשבועון הארץ שלנו איירה אלישבע נדל עלילונים רבים בשנות החמישים;[22] דניאל פלנט החל לאייר בסוף שנות החמישים; אשר דיקשטיין – בשנות השישים. הוא גם ערך את חוברות העלילון המתורגם בוקי (1970-1967) ויצר (כתב ואייר) את חוברות העלילונים הרפתקאות לנוער (1965) ובמבי (1975), שלא האריכו ימים; בשנות השבעים אייר גיורא רוטמן את העלילונים בשבועון הארץ שלנו.[23] יוצרים פעילים בעלילון העברי, אך בולטים פחות הם: הסופרים פוצ'ו (ישראל ויסלר) ויורם מרק-רייך בידיעות אחרונות ובמחנה בשנות השמונים והתשעים, והמאיירים אדר דריאן (הארץ שלנו, מעריב לנוער 1991-1969), ארנולד וינברג (דבר לילדים, שנות השבעים), פרץ וינריך (מעריב ודבר לילדים, בשנות השבעים והשמונים), דב שמר שפרינגר (שנות השבעים והשמונים), ודניאל לוי.
דניאל לוי, קיבוצניק, פעל במשמר לילדים בין השנים 1984-1976. הסיפורים שלו, יש להודות, נופלים בהרבה מאלה שפורסמו במקביל בשבועוני הארץ שלנו ודבר לילדים המתחרים. הם כמעט פרימיטיביים בהשוואה אליהם, אבל יש להם קסם משלהם.
מחקר של סוגת העלילון
קומיקס הוא מדיום היברידי מעצם הגדרתו. המידע והתיאורים שהפן המילולי מוסר קשורים קשר הדוק לפן החזותי.[24] השילוב בין מילים לאיורים מבהיר לקורא את הסיפור. הקורא נע בין הטקסט לאיורים לפי דרישות העלילה.
צייר הקומיקס בוחר היכן לשלב את הטקסט באיור: בשוליים התחתונים של רצועת התמונות, או בתוך האיור בשיטת הבועות המשקפות את מחשבותיהן או דבריהן של הדמויות.
בדומה לקריקטורה, הבעות הפנים הן אחת מהטכניקות של הקומיקס, המשוות לו חזות של מדיום פעיל. הן אינן רק שיקוף רגשות ומחשבות של הדמות המצוירת, יש בהן כוונה (intention), והן משפיעות על מהלך העלילה. הבעות הפנים נועדו להשפיע גם על תחושותיהן של הדמויות האחרות בסיפור ועל הקורא עצמו – להביך, לאיים, להשפיל, לעורר רגשות אשם או להצחיק.[25]
סיפורי קומיקס אפשר לקרוא בשני רובדים. הרובד הראשון, כפי שהם מוצגים, כלומר, סיפורים על אנשים, על מקומות, על מעשים ועל הרפתקאות, בלי קשר לזמן פרסום הסיפור ובלי רובד משמעות אחר, מלבד הרצון לבדר את הקוראים. הרובד השני הוא קריאה של סיפור קומיקס גם כמערכת סימנים המתייחסים לחברה, לתרבות, לאידאולוגיה, סימנים שיש להם משמעות ומסר המתפרשים על סמך מיתוסים המוכרים לקורא ממערכות אחרות.[26] לדוגמא, מחקרים ניתחו את עלילוני דונאלד דאק של וולט דיסני וחשפו את האידאולוגיה הקפיטליסטית המשוקעת בהם.[27] כלומר, אפשר להתייחס אל העלילונים כאל "ספרות" ולנתח את הסיפורים על פי הכללים המקובלים בניתוח ספרות יפה, ואפשר לראות בהם כלי תקשורת שמסריו יכולים להשפיע על קהל גדול.
במחקר האקדמי של עלילונים, ובראש ובראשונה של סוגת גיבורי העל, יש שלוש שיטות מרכזיות:
מחקר זה מבוסס על שיטת המחקר הראשונה ומדי פעם נעשה שימוש גם בשיטה השנייה.
סקירת ספרות המחקר
סוגת העלילון – בעיקר העלילון האמריקני, הצרפתי, הבריטי והיפני – זוכה למחקר רב. נזכיר כמה מחקרים בולטים ובמיוחד את אלו המדגישים את תרומתם של היוצרים היהודיים לסוגה.
דנקן וסמית (Duncan and Smith) סוקרים סקירה טובה וממצה את התפתחות העלילון והשפעותיו על התרבות בספרם "כוח הקומיקס".[31]
הסמיוטיקאי והסופר האיטלקי הנודע אומברטו אקו (Eco) עסק רבות בחקר התרבות הפופולרית ובמסרים המוסתרים בה. מאמרו על דמותו של סופרמן הוא מרכזי בחקר סוגת העלילון, אך הוא כתב עוד מאמרים וספרים רבים הרלוונטיים לנושאי העבודה הזאת.[32]
ברקר (Barker) ניתח עלילוני הרפתקאות שהתפרסמו בחוברות עלילונים בריטיים בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים.[33] מסקנותיו רלוונטיות לניתוח עלילוני הרפתקאות שהתפרסמו בעיתוני הילדים בישראל באותה העת. הוא קבע בין השאר שהסיפורים נעשו יותר מתוחכמים מבחינה ויזואלית ואף עלילתית ככל שהתבססו יותר על הוויזואליה של סרטי קולנוע.
דורפמן ומטלארט (Dorfman and Mattelart) חשפו את המסרים הקפיטליסטיים הסמויים בעלילונים לילדים, התמימים לכאורה.[34] המחקר שלהם שינה את היחס של חוקרים אחרים למסרים האלה.
פינגרות (Fingeroth) פרסם שני מחקרים חשובים, אחד על העלילון ומסריו, והשני על תרומת יוצרים יהודיים לסוגה.[35]
בשנים האחרונות פורסמו ספרים נוספים העוסקים במקורות היהודיים של גיבורי העלילון האמריקנים. למשל Brod י[36] ו-Weinstein י[37]
אפשר שהעניין של החוקרים ביוצרים היהודיים ובהשפעתם על התפתחות העלילון בארצות הברית הוא הודות לרומן ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי מאת מייקל שייבון (Chabon), המתאר את חייהם של שני יוצרים יהודים היוצרים דמות עלילון מצליחה בארצות הברית בשנות הארבעים של המאה העשרים.[38] הסיפור בדוי מעיקרו, אך מבוסס על דמויות אמיתיות שפעלו בעולם העלילון האמריקני, כמו היוצרים של סופרמן, ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, והאומן ג'ק קירבי שיצר גיבורי על ידועים רבים. כולם תוצר של הוויי השכונות היהודיות בארה"ב.
הזוג דאגלס (Douglas) תרמו מחקר חשוב וחלוצי על העלילון בארצות ערב.[39]
קארייר (Carrier) עסק רבות באסתטיקה של העלילון, היום זה התחום המרכזי בחקר העלילון.[40]
על העלילון העברי מיעטו לכתוב והמחקר האקדמי הוא דל מאוד. חשוב להזכיר כנס שהתקיים ב-1974 שעסק בבעיות בספרות ילדים ונוער וכלל גם דיון בעלילון העברי. השתתפו בו עורכים של עיתונים לילדים וחוקרי ספרות ילדים, כמו אוריאל אופק, יעקב אשמן ואדיר כהן. הרצאות הכנס התפרסמו בכתב העת עיונים בחינוך 3 (1974).
אומן עלילון שזכה לפופולריות רבה וגם לתשומת לב של חוקרים הוא דודו גבע. בין המחקרים על יצירתו יש להזכיר את האנתולוגיה שערכו ציפה קמפינסקי וטלי תמיר, דודו גבע: פשר החיים (ירושלים: כתר, 2006).
בשנים האחרונות עוסק חוקר התקשורת והעלילון עופר ברנשטיין בחקר העלילון הישראלי. אחד ממאמריו המעניינים דן במציאות חלופית בעלילון הישראלי וכיצד היא משקפת את האובססיות של החברה הישראלית.[41] מאמר חשוב נוסף הוא של אלון ראב הדן בשני עלילונים בעברית וקשריהם לאידאולוגיות ההגמוניות בשיח הישראלי בתקופות שונות.[42]
אני עצמי, כותב מחקר זה, תרמתי לא מעט למחקר הקומיקס והתרבות הפופולרית בישראל במאמרים מרובים שפרסמתי במרשתת (אינטרנט), בעיתונות ובכתבי עת וכן בספרי "מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית". בפרסומים אלה הייתי הראשון לערוך סקירה מפורטת לא רק של הקומיקס בחו"ל, אלא גם של הקומיקס העברי כפי שהתפתח בישראל. מחקר זה הוא בבחינת סיכום מגמה זו שהתגבשה בפרסומיי הקודמים.
יסודו של "המוזאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס" בחולון בשנת 2007 תרם תרומה חשובה לתיעוד ולמחקר של העלילון העברי והישראלי ולחשיפתו לקהל הרחב.
קיים מחקר אקדמי בעברית בתחומים המשיקים לעלילון העברי ולנושאיו. בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים העוסקים בנרטיב הציוני, בהתפתחותו בתקשורת ובענפי אומנות שונים, ובשינוי יחסו של הציבור הרחב לנרטיב הציוני מאז קום המדינה. המחקרים האלה דנים גם בדמות הצבר, השינוי שחל בה במשך השנים וכיצד השפיעו האידאולוגיה הציונית, המיתוסים הציוניים והתרבות הפופולרית הציונית על יצירתו של ה"יהודי החדש" או ה"עברי החדש". אלו תחומים המשיקים לנושא העבודה הזאת. בין המחקרים האלה יש לציין את מאמרו פורץ הדרך של איתמר אבן-זהר "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל 1948-1882", שתיאר לראשונה את תרומתה להתפתחות התרבות העברית בארץ ישראל של קבוצה קטנה יחסית של סופרים, מורים ואינטלקטואלים שהיו פעילים הן באירופה הן בארץ ישראל והיו נחושים בדעתם לעצב "אדם חדש", "יהודי חדש" ואף "עברי חדש" בתרבות שיצרו בארץ ישראל בראשית המאה העשרים.[43] כן יש לציין את העבודה של בשמת אבן-זוהר, שתיארה את יצירת דמותו של הצבר בספרות לפני שהפך למציאות;[44] שני ספריו של עוז אלמוג: הצבר: דיוקן (תל אביב: עם עובד, 1998), ופרידה משרוליק, שינוי ערכים באליטה הישראלית (חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2004); ספרו של אליק מישורי שורו הביטו וראו: איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית (תל אביב: עם עובד, 2000) ומאמריו של חיים גרוסמן העוסקים בדמות הצבר, בחייל הישראלי ובגיבורים לאומיים אחרים, כמו יהודה המכבי ומשה דיין, ובמיתוסים ציוניים וייצוגם בתרבות הפופולרית החזותית לרבות במשחקים, בצעצועים, בכרטיסי ברכה ואף על עטיפות של מסטיקים. חלק מן הייצוגים עוצבו במטרה להחדיר מסרים ציוניים[45]; מחקרה החשוב של יעל זרובבל עוסק בהתפתחות המודרנית של מיתוסים ציוניים וישראליים, כמו מיתוס מצדה, בעיקר בתחום הספרות היפה והעיתונות.[46] גם מחקריו המגוונים של חוקר האומנות והתיאטרון גדעון עפרת, עסקו בהתפתחות של דמות הצבר הן באומנות היפה מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל ועד היום הן במחזות שהוצגו על הבמה.[47]
ספרה של מירי טלמון עוסק בדמות הצבר בקולנוע הישראלי.[48] בראשיתו, היה ייצוג לדמות הצבר ולחבורות של צברים, בסרטים כמו חסמבה ונערי ההפקר (1971) וסדרת סרטי אסקימו לימון (1978–1988, 2001), אבל משנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הקולנוע הישראלי עסק בתיאור ההתפוררות של דמות הצבר ושל חבורתו, דוגמא לכך הוא הסרט בלוז לחופש הגדול (1987).
אוריאל אופק חקר את ספרות הילדים העברית בתקופה הרלוונטית לעבודה הזאת. הוא ערך סקירות היסטוריות חשובות של התקופה במאמריו ובלקסיקון סופרי הילדים שכתב, ותרם תרומה חשובה באיסוף מידע היסטורי וביבליוגרפי. חיים גרוסמן וסלינה משיח עסקו במחקריהם בספרות הילדים ובעיתוני הילדים כסוכנים של אידאולוגיות ציוניות שונות.[49]
חוקרים ומחקרים נוספים בחנו בביקורתיות טקסטים בספרות הילדים העברית: אדיר כהן, פנים מכוערות במראה: השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים העברית (תל אביב: רשפים, 1985); איילה רהב, התפתחות ספרות לא-קנונית מקורית לילדים בשנות החמישים: 'חסמבה' כמקרה מבחן (עבודת גמר לתואר שני, אוניברסיטת תל אביב, 1991); רימה שיכמנטר, תהליכי אוטונומיזציה של מערכת הספרות הישראלית לילדים ולנוער: מקרה מבחן: העיתונים דבר לילדים, משמר לילדים והארץ שלנו לנוכח המעבר מיישוב למדינה (עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2007); דן יהב, איזה מלחמה נהדרת: טקסטים וסמלים מיליטריסטיים, גלויים וחבויים, בספרות הישראלית: גישה ביקורתית (תל אביב: תמוז, 2002); Fouzi El-Asmar, Through the Hebrew Looking Glass: Arab Stereotypes in Children's Literature (Vermont: Amana Books, 1986). ספריהם של יהב ואל-אסמר נכתבו בהלימה עם האידאולוגיה המוצהרת שלהם במגמה לחשוף את הגזענות של הישראלים ואת העוולות שגרמו לפלסטינים. ספרו של יהב אינו מנסה להציב מטרה פוליטית, הוא מאוזן יותר ומשכנע יותר, אבל שני הספרים חד-ממדיים. אכן אין להכחיש כי יש בספרות הילדים העברית סטראוטיפים של "האחר" שאינם מקובלים היום ועלולים להיראות גזעניים. אף על פי כן, אפשר למצוא בטקסטים האלה גם ניסיונות להבנת "האחר".
כל המחקרים האלה ייחדו בדרך כלל שורות ספורות בלבד לדיון בעלילון העברי שהופיע בעיתוני ילדים, ולעיתים גם בעיתוני מבוגרים.
[1] 1 דיון מפורט על כך אצל אלי אשד (2003), מטרזן ועד זבנג: סיפורה של הספרות הפופולארית העברית, תל אביב: בבל, עמ' 268-263.
[2] 2 ראו: יגאל שוורץ, מה שרואים מכאן: סוגיות בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה (אור יהודה: דביר, 2005), עמ' 58; איתמר אבן-זהר, הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל 1948-1882, קתדרה 16 (1980), עמ' 189-165.
[3] 3 ראה אלי אשד, עולמות של קפטן שוורץ אתר יקום תרבות, 13 במרץ 2016.
[4] 4 גדעון טיקוצקי דן בקצרה בתרומה של לאה גולדברג לעלילון העברי. ראו: גדעון טיקוצקי, האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, 2011), עמ' 89. פן זה של יצירתה של גולדברג זכה להתייחסות גם בעבודה הסמינריונית של שני פדרמן, "מיליטריזם בספרות ילדים: 'קטינא החייל' כמקרה מבחן" (עבודה סמינריונית, אוניברסיטת תל אביב, 2005), מגזין אי-מאגו
[5] 5 ראו: אלי אשד, מטרזן ועד זבנג, עמ' 260 - 275; אלי אשד, לוחם-על עברי: עלילות גידי גזר ויוצרו יעקב אשמן, אתר המולטי יקום של אלי אשד, מאי 2006, http://goo.gl/VWYWU; צחי פרבר, ביטוי קולו של היחיד, הפנקס, חלק ראשון, 6 באפריל 2011, http://ha-pinkas.co.il/?p=4315, חלק שני, 13 באפריל 2011, http://ha-pinkas.co.il/?p=4461.
[6] 6 יעל נצר מזכירה בעבודתה את העלילונים שכתב פנחס שדה, אך אינה מנתחת אותם ראו: נער הייתי: על ספרי הנוער של פנחס שדה ושל סופרים בשנות ה-60 (עבודה בקורס "תולדות המו"לות בארץ", אוניברסיטת בן-גוריון, תשע"ב).
[7] 7 Horn Maurice, ed., The World Encyclopedia of Comics. New York: Chelsea House Publishers, 1976, p. 52
[8] 8 Randy Duncan & Matthew J. Smith, The Power of Comics: History, Form and Culture. New York, London: Continuum International Publishing Group, 2009, p.89
[9] 9 Robert G. Weiner, Mel Gibson. (2011) Editorial. Journal of Graphic Novels & Comics 2:2, pages 109-111.
[10] Bart Beaty, Unpopular Culture: Transforming the European Comic Book in the 1990s. Toronto: University of Toronto Press, 2007, p.125 Eco, Umberto, and Natalie Chilton. “The Myth of Superman.” Diacritics, vol. 2, no. 1, 1972, pp. 14–22. JSTOR, www.jstor.org/stable/464920.
[11] Danny Fingeroth (2007). Disguised as Clark Kent: Jews, Comics, and the Creation of the Superhero. New York: Continuum International Publishing Group, p. 137. ג'ק קירבי (ראה לעיל) וויל איזנר (Will Eisner, 1917-2005) סיפרו על השפעת הרקע היהודי שלהם על גיבורי העל והסיפורים שיצרו. דיון מפורט ראו: Gerard Jones (2004). Men of Tomorrow: Geeks, Gangsters, and the Birth of the Comic Book. New York: Basic Books..
[12] אפשר שהעלילון הוא עיבוד לעברית של עלילון שהתפרסם קודם לכן בשפה אחרת, אך אם אחד מאנשי המערכת של עולם קטן כתב ואייר אותו, אפשר להכתיר אותו בתואר העלילון הראשון בשפה העברית.
[13] העיתון שב ומפרסם עלילונים שפרסם כבר בשנות השישים והשבעים.
[14] חוברות של עלילונים מתורגמים לעברית החלו להתפרסם בשנות החמישים, ובהם נמרוד (1954) והמשכו עולם הפלא (1956-1955), שתרגמו עלילונים אמריקניים של חברת King Features Syndicate ועלילונים שבמרכזם גיבורים ידועים, כמו פלאש גורדון, בריק ברדפורד, הקוסם מאנדריק, הפאנטום, ג'ונגל ג'ים. כתבי עת אלה לא האריכו ימים. כמה שנים מאוחר יותר שוב יצאו לאור חוברות של עלילונים מתורגמים, הפעם מאירופה (בעיקר מצרפת), ובהם פם פם (1960) ועולם הנוער (1960), אך גם הם לא האריכו ימים. לאחר כעשרים שנה נוסד השבועון המצליח בוקי (1971-1967) שהוציא לאור 170 גיליונות ופרסם עלילונים אמריקניים ובריטיים ידועים כמו באק רוג'רס (שעל שמו נקרא המגזין), פלאש גורדון, סופרמן, תור, הבלתי מנוצחים, האקס מאן, העכביש, ופרסם גם כמה עלילונים מקוריים בעברית, רובם פרי עטו של העורך הגרפי של השבועון, אשר דיקשטיין. דבר לילדים החל לפרסם עלילונים מתורגמים באמצע שנות השישים לקהל יעד מעורב. אלה היו סיפורים חינוכיים של ארגון "אונסקו", למשל סונדיאטה קאיטה המשחרר הגדול על תולדות מאלי שהתפרסם בצבעים. עלילונים אחרים היו למטרות בידור מסדרות פלאש גורדון, פרשי הג'ונגל ורוני קרחוני. לעומת זאת הארץ שלנו הקפיד שלא לפרסם עלילונים מתורגמים, אלא רק עלילונים מקוריים, אך בשנותיו האחרונות גם בו החלו להתפרסם עלילונים של סופרמן ועיבודים לוולט דיסני, תוצאה ברורה של חדירת התרבות האמריקנית לתרבות הישראלית.
[15] בסדרה זו גידי יוצא לעזה למצוא ערבי פליט, שאבא שלו חייב לו כסף, במטרה להחזיר לערבי את כספו. בסיפור זה היה דיון אמיתי בבעיית הפליטים שברחו מבתיהם. גידי הבטיח לעזור לפליט לחזור לביתו במדינת ישראל, אף כי הודה שאין פתרון כזה לכלל הפליטים. זה היה ניסיון נדיר לדיון אמיתי בבעיה הקשה של פליטים שברחו או הוברחו מבתיהם, בסיפור ילדים.
[16] בסדרת סרדין וטוקיו היו ארבעה סיפורים. חזיז כתב את כולם, אך לכל סיפור היה מאייר אחר. ארבעת הסיפורים הם: דרך החלומות של מגלי הזהב, צייר: אשר (דבר לילדים, כרך כד, גיליונות 54-35, 5.5.1954 – 15.9.54, 20 פרקים); סרדין וטוקיו מחפשי המגילות, צייר: אפרים (דבר לילדים, כרך כה, גיליונות 20-1, 26.9.54 – 9.2.55, 20 פרקים); סרדין וטוקיו בין סדום ועמורה, צייר: זאב פרקש (דבר לילדים, כרך כ"ה גיליונות 50-41, 6.7.55 – 7.9.55, כרך כו, גיליונות 10-1, 14.9.1955 – 23.11.1955, 12 פרקים); סרדין וטוקיו ביערות בורמה, צייר: זאב (דבר לילדים, כרך כו, גיליונות 13 – 26, 30.11.55 – 7.3.56, 13 פרקים); סרדין וטוקיו לוכדים כנופית חמדן, צייר: צ. בן צור (דבר לילדים, כרך כו, גיליונות 51-45, 18.7.56 – 29.8.56, כרך כז, גיליונות 7-1, 1956, 5.9.56 – 17.10.56, 14 פרקים).
[17] ראו: עיונים בחינוך 3 (מרס 1974). הגיליון כולו הוקדש לכנס בנושא בעיות ספרות ילדים ונוער.
[18] ראו: דוש: קריקטוריסט, 2000-1921, אוצרת התערוכה: מיכל ברושי, עריכה והבאה לדפוס: גניה דולב. תל אביב, ירושלים: מוזאון ארץ ישראל ויד יצחק בן-צבי, 2007), עמ' 26.
[19] כבר בשנות החמישים התפרסמה סדרת עלילון למבוגרים בשם רותי, שכתב וצייר דוש (קרדיאל גרדוש) (העולם הזה, 1952-1950). זאת הייתה סטירה על ערכי מדינת הצנע של התקופה. עוד על הסדרה ראו: אלי אשד, "מרותי ועד שרוליק – עולם הקריקטורות והקומיקס של דוש", המולטי יקום של אלי אשד, מאי 2007, http://goo.gl/X22EP.
[20] על אורי פינק ראו: אלי אשד (2002), מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית. תל אביב: בבל,, עמ' 294-285.
[21] בשנת 1986 פרסם גיורא רוטמן בעיתון חדשות את העלילון האחרון שלו משעול הפרטיזנים על לוחם עברי גיבור במלחמת העולם השנייה שעובד עם הבריטים. גם תמונת הפתיחה שלו הייתה קולאז' עם שפה ויזואלית ושפה טקסטואלית מורחבת.
[22] על יצירתו של דניאל פלנט ראו: אלי אשד, "אמן של 'הארץ שלנו': על דני פלנט", המולטי יקום של אלי אשד, נובמבר 2006, http://goo.gl/6FW5Q.
[23] על יצירתו של גיורא רוטמן ראו: אשד, מטרזן ועד זבנג, עמ' 258 - 285; אלי אשד, "יותר חסמבאי מהחסמבאים עצמם: הקומיקס של גיורא רוטמן", המולטי יקום של אלי אשד, יוני 2008, http://goo.gl/9QU9E.
[24] Maurice, The World Encyclopedia of Comics, p. 11.
[25] בן ברוך בליך, השואה בראי הקומיקס, קומיקס וקריקטורה, 15 (ינואר 2010),
[26] בהשפעת רונלד בארת הטוען שמיתולוגיות הן שפה סמיוטית, המעבירה סוג מיוחד של מסרים, המתחבא מאחורי שפה קונבנציונלית. אפשר להבין את המיתולוגיה לא רק ברמה של המסר, אלא בעזרת מערכות לוגיות וסמי-לוגיות ולפרש שוב ושוב את הסמלים התרבותיים המסתתרים בהן. ראו: רולאן בארת, מיתולוגיות, מצרפתית: עידו בסוק (תל אביב: בבל, 1998).
[27] ראו: Ariel Dorfman and Armand Mattelart, How to Read Donald Duck: Imperialist Ideology in the Disney Comic. New York: International General, 1975.
[28] ראו לדוגמה: Bradford W. Wright, Comic Book Nation: The Transformation of Youth Culture in America. Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 2003.
[29] ראו לדוגמה: University Press of Mississippi, 1999 Matthew Pustz, Comic Book Culture: Fanboys and True Believers
[30] ראו לדוגמה: Geoff Klock, How to Read Superhero Comics and Why.New York: Continuum International Publishing Group, 2002.. קלוק אף מציע לנתח ניתוח ספרותי טקסטים של עלילונים בעלי איכויות ספרותיות. ניתוח כזה נפוץ מאוד בחוגי החובבים של תרבות העלילון, אך במחקר האקדמי רק לעיתים נדירות חוקרים את הסוגה על פי איכותה הספרותית בלבד.
[31] ראו: Duncan and Smith, The Power of Comics
[32] ראו: Umberto Eco, The Myth of Superman, in The Role of the Reader: Explorations in the Semiotics of Texts. Bloomington: Indiana University Press, 1979, pp. 107-124. ספר חשוב נוסף פרי עטו: השלהבת המסתורית של המלכה לואנה: רומן מאויר (2007) תרגם מאיטלקית אריה אוריאל. אור יהודה: כנרת-זמורה-ביתן, דביר. הספר מתאר אדם חולה אמנזיה שמצליח להיזכר בחוויות חייו הודות לעיון בחוברות העלילונים של ילדותו.
[33] ראו:Martin Barker (1989), Comics: Ideology, Power, and the Critics. Manchester: Manchester University Press.,
[34] ראו: Dorfman and Mattelart, How to read Donald Duck
[35] ראו: Danny Fingeroth, Superman on the Couch: What Superheroes Really Tell Us about Ourselves and Our Society.New York: Continuum International Publishing Group, 2004; Fingeroth, Disguised as Clark Kent.
[36] Harry Brod, Superman is Jewish?: how comic book superheroes came to serve truth, justice, and the Jewish-American way. New York: Free Press, 2012.
[37] Shimcha Weinstein.Up Up and Oy Vey: How Jewish history, culture, and values shaped the comic book superhero. Baltimore: Leviathan Press, 2009.
[38] ראו: מייקל שייבון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי, מאנגלית: אלינוער ברגר (תל אביב: עם עובד, 2003).
[39] ראו: Allen Douglas and Fedwa Malti-Douglas, Arab Comic Strips: Politics of an Emerging Mass Culture. Bloomington: Indiana University Press, 1994.. יש קווי דמיון בין העלילונים שמתאר הזוג דוגלס לבין העלילון העברי שנוצר במחצית השנייה של המאה העשרים.
[40] ראו: David Carrier, The Aesthetics of Comics. University Park: Pennsylvania State University Press, 2000.
[41] עופר ברנשטיין, ממלכת בית שלישי – ישראל האלטרנטיבית בקומיקס הישראלי, האגודה הישראלית לתקשורת: ספר הכנס ה-15, 2011
[42] ראו:Alon Raab, Ben Gurion's Golem and Jewish Lesbians: Subverting Hegemonic History in Two Israeli Graphic Novels, in The Jewish Graphic Novel: Critical Approaches, ed. Samantha Baskind and Ranen Omer-Sherman. (New Brunswick, NJ: Rutgers University Press, 2008, pp. 214-236 אחת היצירות שדן בהן ראב היא יצירה שאני שותף לה: אלי אשד ואורי פינק, הגולם: סיפורו של קומיקס ישראלי (מושב בן שמן: מודן, 2003). היסטוריה בדויה של הקומיקס העברי כפי שיכול היה להיות.
[43] ראו: איתמר אבן-זהר, הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל 1948-1882, קתדרה 16 (1980), עמ' 189-165.
[44] בשמת אבן-זוהר, צמיחת הדגם הספרותי של העברי החדש בספרות העברית 1930-1880 (עבודת גמר לתואר שני, אוניברסיטת תל אביב, 1988).
[45] ראו: חיים גרוסמן, "יהודה המכבי מתגייס לצה"ל: דמות יהודה המכבי וביטוייה החזותיים באמנות השימושית", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי כב, גיליון 1 (2003), עמ' 142-123; חיים גרוסמן, "חייל וצבא של 'שלום וביטחון': דמות חייל ומראה צבא צה"ליים באגרות ברכה לשנה החדשה", זמנים 81 (2003-2002), עמ' 53-42.
[46] ראו: Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition. Chicago: University of Chicago Press ',1995.
[47] ראו במיוחד: גדעון עפרת, אדמה, אדם, דם: מיתוס החלוץ ופולחן האדמה במחזות ההתיישבות תל אביב: צ'ריקובר, 1980; הנמרודים החדשים, אוצר התערוכה ועורך הקטלוג: גדעון עפרת (ירושלים: בית האומנים, 2011).
[48] מירי טלמון, בלוז לצבר האבוד: חבורות ונוסטלגיה בקולנוע הישראלי. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2001.
[49] ראו: סלינה משיח, ילדות ולאומיות: דיוקן ילדות מדומיינת בספרות העברית לילדים, 1948-1790. תל אביב: צ'ריקובר, 2000. חיים גרוסמן, "דן טרזן: תשובה ישראלית לשואה יהודית", זמנים 83, 2003. כל אחד מעיתוני הילדים בארץ ישראל ובישראל היה ביטאון של זרם כלשהו בתנועה הציונית, ושילוב של אידאולוגיה ציונית עם ערכים מגייסים הייתה משימה מרכזית של העורכים: דבר לילדים ייצג את ערכי תנועת העבודה, משמר לילדים את ערכי תנועת מפ"ם והצופה לילדים את ערכי הציונות הדתית. הארץ שלנו ייצג את ערכי הזרמים הליברליים והפן האידאולוגי בלט בו פחות, אבל אפשר למצוא בו רכיבים של האידאולוגיה הכנענית. עוד על כך ראו: רימה שיכמנטר, "תהליכי אוטונומיזציה של מערכת הספרות הישראלית לילדים ולנוער: מקרה מבחן: העיתונים דבר לילדים, משמר לילדים והארץ שלנו לנוכח המעבר מיישוב למדינה" (עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2007).
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
