המֵרוץ האנושי

העולם הפך לשממה, נטולת חיים או תקווה. 500 שנה לאחר הכחדת האנושות נותרו רק הריסות. אלה, אינטליגנציה מלאכותית ששרדה, עורכת ניסוי להשבת האנושות. דיוויד, פרי הצלחתה הראשון, אדם ששוחזר מתוך דנ”א, חוזר לחיים והיא עוזרת לו לגלות את עברו. דיוויד מקבל לידיו את המידע האנושי שהשתמר ויוצא לחקור. הוא חושף את האמת על נפילתה של האנושות. הוא לומד על ז’אק, עריץ הטכנולוגיה שהשתלט על כלכלת העולם, על סיריל אהובתו שהייתה איתו עד לרגעיו האחרונים ועל פול, מנהיג המרד שנלחם להציל את המין האנושי מהכחדה. אך עם הידע מגיעה ההבנה ודיוויד מתחיל להתלבט. האם יש סיכוי לאנושות כפי שהייתה?

העלילה מסתבכת כאשר ז’אק חוזר לחיים, נחוש לבסס את שלטונו, בעוד דיוויד ואלה נלחמים על עצם קיומם ועל עתיד המין האנושי.

האם הם יצליחו להחיות את האנושות?

או שמא הטכנולוגיה תטרוף את הקלפים?

הצטרפו אליהם למסע בעולם עתידני שבו האנושות היא סיפור עם מוסר השכל.

הספר עוסק בהשפעות הטכנולוגיה על האבולוציה. החל בהתפתחות המודעות האישית, שדרוגי הגוף האנושי ועד לשינוי החברתי והתרבותי המתחולל בעולמנו. המחבר

גורֿֿֿ־אריה קמלו הוא מהנדס שטוען כי העתיד אינו רחוק כפי שנראה לנו, ורק היכולת לדמיין אותו תעזור לנו לתכנן מסלול טוב יותר.

האינקובטור שבפינת החדר שהיה תלוי מהתקרה, ירד אל עבר הרצפה בתנועה איטית. הגוף שבתוכו צף בתוך נוזל צמיגי צהבהב, כפוף קמעה. זרמי חשמל החלו להכות בו, והוא נע מצד לצד  כבובה. גבו הזדקף, צווארו נמתח לאחור וגפיו נמתחו לצדדים. אצבעותיו הסגורות באגרוף התיישרו אחת־אחת בקצב איטי ואחיד ואז נרפו.

מפלס הנוזל התחיל לרדת והגוף, אפור וצנום, נחשף. צינור אפרפר השתלשל מפיו וחיבר אותו אל האינקובטור. קולות שאיבה נשמעו. האינקובטור הגיע לרצפה ונעצר. צוהר נפער בחלקו העליון בעוד שאריות הנוזל נשפכו מחורים שנפערו בתחתיתו ונספגו ברצפה. צינורות הנשימה החלו להתמוסס עם חשיפתם לאוויר. נשימה ראשונה מלווה בשיעול קרעה את הצינורות.

הכרתו החלה לשוב אליו. גופו הנוקשה החל אט־אט להתעורר. אצבעות ידיו ורגליו עקצצו. זרם קל גרם לו לפקוח עיניים. אור כחול חדר לאישוניו ומשם הפך לפרץ של נוירונים המשודרים למוח. עננים צהובים נדדו בשמיים כחולים. השמיים הפכו לים רחב שבתוכו מערבולת. כמו אישון שנוצר באמצע לב ים. העין הביטה בו. הוא הביט חזרה. העין גדלה, מתכוננת לבלוע הכול... הוא התנער וראה דמות הולוגרמית לפניו. זאת הייתה דמות חצי שקופה. היא נראתה אנושית במידה מסוימת, אבל חסרה את כל הפרטים שהופכים אדם לעצמו. ללא שיער, ברק בעיניים או הבעת פנים. עורה היה בעל גוון ורדרד, אחיד וחסר מרקם.

״שלום דיוויד, ברוך הבא למאה ה־26״.

הקול בקע מתקרת החדר. נראה היה לו שהדמות מדברת אליו, אבל בין שפתיה הנעות ובין הקול לא הייתה התאמה. הדמות התקרבה, מפנה את מבטה אל דיוויד. הוא בהה בה כחיה שנפלה בשבי.

הוא לא הבין את המילים, אבל הטון שבו נאמרו היה רגוע ושליו. הוא חזר בראשו על הצלילים ששמע, המילים התרוצצו במוחו כאילו מחפשות מקום להתיישב. רצף של קריאות פרץ מהמוניטור, שמו, דיוויד, שב ובקע מתקרת החדר בקולות שונים, בעיוותים קלים של השם. עם כל קריאה הוא הרגיש איך הוא מתרגל לשם. לאט־לאט השם הפך מוכר והוא הפנים אותו. קוראים לי דיוויד, הוא נזכר. הוא ניסה לענות, אבל מפיו יצאה רק אנחה.

״ניסוי 77768 — מסת שריר פעילה, מערך קולי הופעל, אושרה תגובה. מולקולות דנ״א יציבות. שכפול התאים בירידה. מנקה תאים סרטניים, עמידות תאית נבדקת״.

קרן לייזר יצאה מהקיר והחלה לסרוק את גופו של דיוויד. צבעה של הדמות הפך מוורוד לאדום. ״מסירה גידולים מיותרים״. הוא ניסה להתיישב בעוד סריקת הלייזר נמשכת. הדמות חזרה לצבעה הראשוני.

״קוראים לי אלה. האנושות השאירה אותי מאחור. אני כאן בשביל להחזיר את האנשים לכדור הארץ. כבר 500 שנים אני מנסה, ואתה פרי ההצלחה שלי. אתה חלק מהניסוי להחזרת בני האדם״.

מוחו של דיוויד הצטלל בהדרגה. אוסף הצלילים התחבר למשפט. כעבור כמה שניות הוא הגיב. ״אני דיוויד״.

״כן, דיוויד, האם אתה זוכר?״

דיוויד לא ענה. הוא ניסה לצאת מהתא. הוא דחף בשתי ידיו את הדפנות ודחק גופו מעלה. כשהוציא את אחת מרגליו וניסה לעמוד עליה, נפל לרצפה. דלת נפתחה בקצה החדר ולחדר הוכנסה כורסה לבנה מרופדת היטב. בתחילה חשב דיוויד שהיא מרחפת, אך כשהתקרבה אליו שמע את קול חריקת הגלגלים. זרוע רובוטית נשלפה מחלקה האחורי של הכורסה. מנועי הזרוע היו חשופים והסתובבו במהירות וגרמו לזרוע לבצע תנועה של מתיחה. דיוויד הביט בה נדהם כמו ילד המביט בגלגל ענק. הזרוע התקרבה אליו, הרימה בעדינות את גופו הרפוי מהרצפה והושיבה אותו בכורסה.

הוא הביט סביבו. זה היה חדר מרובע. לאורכם ולרוחבם של הקירות היו חריצים שחילקו את הקירות למשבצות. מתקן האינקובטור שהיה