הסוכן

במהלך הקריירה המקצועית שלו עשה דודו דהן כמעט הכול: הוא היה כדורגלן, עורך וידיאו, סקאוט, מנהל מחלקת נוער, מנהל ספורטיבי, מאמן, יועץ מקצועי וסוכן שחקנים. ב-15 השנים האחרונות כסוכן שחקני כדורגל בין-לאומי, עברו תחת ידיו יותר מ-1,000 שחקנים מהארץ ומהעולם. בשנים אלה הוא היה מעורב ברוב העסקאות הכי מדוברות וגדולות של הכדורגל הישראלי.

בספרו ‘הסוכן’ דהן חושף את מה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים ומכניס את הקוראים לתוך העולם המופלא של התעשייה. הוא גם מדבר על ילדותו בשכונת בקעה, על הצעדים הראשונים ככדורגלן בהפועל ירושלים ועל מערכת היחסים המיוחדת עם השחקנים ובעלי המועדונים וחושף פרטים בלעדיים על העסקאות  שתפסו כותרות ענק בתקשורת בארץ ובאירופה.

בכתיבה לא שגרתית מצליח דהאן לרתק את הקורא ולהכניס אותו לעולמו היוצא דופן.

ספרו מתפרש על נושאים רבים, ובהם הטיסה הסודית לברצלונה, הסבתות שהסתכסכו בגלל מאמן שלא הרכיב שחקן, הדיל שנרקם עם מוריניו במסעדה בלונדון, האופן שבו כמעט איבד את חייו באפריקה, הסיבה שהעדיף כרטיס ביקור על שכר, ואיך הכדורגלן שאף אחד לא רצה ניצח את מסי בליגת האלופות.

‘הסוכן’ הוא לא רק ספר חובה לכל מי שעולם הכדורגל קרוב לליבו, אלא גם שיעור מאלף לכל המתחילים והחולמים.

- פרק אחד עשר -

הלב של סמי

בסוף שנת 2009 סמואל יבואה היה הסחורה הכי חמה בשוק. במשחק במסגרת הליגה האירופית נגד המבורג הגרמנית בבלומפילד, סמי כבש והפועל תל אביב ניצחה 0-1. נציגי גנק, שחיפשו חלוץ מהיר שגם יודע לכבוש, צפו במשחק ונשארו בעקבותיו לסופ"ש ארוך בעיר ללא הפסקה.

הצלחנו לסגור את העברה מול אלי טביב ומוני הראל בבית קפה על חוף ימה של תל אביב. סוכם עם גנק שסמי ואני נגיע לקראת סוף החודש כדי לערוך בדיקות ולחתום על חוזה.

הגענו לגנק, עברנו בדיקות, ואז החלה סופת שלגים מטורפת ששיתקה את כל אירופה. אין יוצא ואין בא.

נשארנו מספר ימים במלון עד שהסערה תחלוף.

בינתיים השנה החדשה הגיעה וכל רפרטואר החגיגות הרגילות, ושוב אין עם מי לדבר.

את השנה החדשה, אגב, חגגנו עם גל אלברמן ששיחק אז במנשנגלדבך, שלא רחוקה מגנק.

את הנהיגה לשם ומשם בכבישים החלקים והעמוסים בשלג לא אשכח לעולם. סמי התגלה כנהג גרוע ולא אחראי. להגנתו אפשר לומר ששלג לא היה אף פעם בגאנה. לי היה מעט יותר ניסיון בזכות הימים העליזים בירושלים המושלגת של שנות התשעים, כשליח פיצה אמיץ, בימים שבהם אף אחד לא יצא מהבית.

הימים שחלפו ללא חתימה לא עשו טוב לסמואל. הוא החל ממש להתלבט, לשאול המון שאלות, להתגעגע לחומוס שכל כך אהב, אפילו לשקשוקה. הוא שאל כמה ירוויח (למרות שכבר אמרתי לו עשרות פעמים), שאל אם המאמן מכיר אותו (למרות שכבר שוחחו בטלפון), שאל אם אפשר להוציא מהם עוד כסף (למרות שכבר סוכם הכול בלחיצת יד ג'נטלמנית). הרגשתי שהוא בורח לי.

בערב הוזמנו לארוחת ערב עם הנשיא הרברט ועם האיש החזק במועדון דרק דגראן. הם הגיעו עם החוזה. הסברתי להם שיהיה קשה, שסמואל לא שלם עם זה כמו שהיה לפני כן, שהוא בחור רגיש ושלא כדאי ללחוץ עליו.

הם התעקשו ודיברו עם סמואל, שמיד דחה אותם וביקש יותר כסף. הם סירבו ואמרו שמבחינתם הוא יכול לחזור חזרה לישראל. סמי אמר שאין לו בעיה עם זה.

הנשיא ודרק ניגשו אליי. "דודו, רק אתה יכול לסיים את העניין, אנחנו סומכים עליך".

הם היו מאוד נרגשים. דיברו מהלב. ההחתמה הזאת הייתה כל עולמם באותו הרגע. היוקרה של שניהם עמדה במבחן.

לקחתי את סמי לשיחה מלב את לב. רק הוא ואני. דיברתי אל ליבו. על משפחתו. על הילדות בגאנה. הוא זרם איתי והאמין לי. "דודו, תתקדם. תעשה מה שטוב לי".

ניגשתי אליהם ואמרתי שיש דיל. הם ישר קפצו והוציאו את החוזים. עצרתי את ההתלהבות ואמרתי, "רגע, לא סגרנו עוד את שכר הטרחה שלי. הם אמרו אין בעיה, תקבל שבעה אחוז כמקובל".

הסכמתי, אבל ביקשתי נייר חתום לפני שסמי חותם. דרק אמר לי, "מחר בבוקר אני ממתין לך בשמונה במשרד, נחתום על הכול. סמוך עליי".

סמכתי עליו.

סמואל הגיע וחתם. חזרנו למלון מחובקים. צלצלנו למשפחות והרמנו כוסית לחיים בחדר שלי.

הלו"ז המתוכנן היה: ארוחת בוקר בשעה שבע בבוקר, פגישה עם דרק במשרד בשעה שמונה, מסיבת עיתונאים עם סמואל בשעה עשר, וחזרה הביתה בשעה שבע בערב.

בשעה 07:55 הייתי כבר באצטדיון. דרק הגיע רק ב-09:35. הוא נראה לחוץ, לא נחמד, עם פרצוף עקום. כל הליקוקים והחיוכים של השבועיים האחרונים נעלמו כלא היו.

הוא נכנס לחדר שישבתי בו לבד כשעה וחצי בהמתנה לפגישה, מחזיק בידיו את הניירת של החוזה, ואמר לי, "לא מבין למה אתה בלחץ. מה, אנחנו בורחים?"

עניתי שזה לא מכובד איך שהוא מציג את הדברים ושאני אוהב סדר. הוא הגיש לי בקרירות את החוזה.

כשעיינתי בניירת לפני החתימה, גיליתי שזה רחוק מהסיכום של לילה לפני. העמלה שלי בסך שבעה אחוזים הפכה לחמישה אחוזים שמחולקים לחמישה תשלומים שפרוסים לאורך כל תקופת החוזה.

חשכו עיניי. לא בגלל הסכום, אלא בגלל הבגידה באמון.

לא ציפיתי לכזאת התנהלות שקרית מאדם כמו דרק, שנמצא בראש ארגון מהגדולים בליגה. הרגשתי שחודשים של עבודה ירדו לטמיון.

מיד הודעתי שאני לא חותם על זה.

דרק אמר בשחצנות, "אין לך ברירה. השחקן כבר חתום על ההסכם מולנו. מה אתה יכול לעשות? או שתחתום על זה או שתחזור הביתה בלי כלום".

הלם!

דרק הטיל אימה על כולם שם. הוא היה האיש שעל פיו יישק דבר במועדון. להסתובב איתו ברחובות העיר זה כמו להסתובב עם יהורם גאון ברחובות של הסרט קזבלן. הוא מוכר, פופולרי ומאוד כריזמטי.

יצאתי מהחדר לנשום אוויר. מהחלון ראיתי את האצטדיון מכוסה שלג. המחשבות רצות והאכזבה גדולה. אבל אחרי דקה של הלם, הרעב והדרישה להחזיר את הכבוד גברו על הכול.

בשעה 09:50 חייגתי לסמואל וביקשתי ממנו לא לרדת ללובי. "תישאר בחדר, אני מגיע לאסוף אותך".

בינתיים, בזמן שאני יוצא מהאצטדיון, אני רואה גדוד של עיתונאים עושה דרכו לחדר התקשורת לקבל את הרכש החדש.

הגעתי למלון. מנהל הקבוצה האגדי של גנק (טוני גרקו המנוח) כבר היה בקבלה מחפש את סמי. שחררתי אותו. אמרתי לו שאני צריך לדבר עם סמואל ונגיע מיד.

עליתי לחדר וסיפרתי לסמי את כל מה שאירע עם דרק בבוקר.

אמרתי, "תראה, סמואל, אתה התקווה היחידה שלי. אם תעשה מה שאני אומר לך, אצליח להציל את כבודי וגם את כספי".

הוספתי שאם יחליט אחרת אבין אותו ולא יהיו לי טענות נגדו, כי זו הפרנסה שלו ושל משפחתו שאליה הוא שולח את מיטב כספו בתחילת כל חודש.

בצעד אבירי שלעולם לא אשכח ושהוא מבחינתי אבן דרך בנאמנות – ואני מספר זאת לכל שחקן בסוכנות – סמואל אמר, "דודו, אחי הגדול, ברור. אעשה מה שתגיד".

נתתי לו חיבוק ויצאנו לדרך. הטלפון הבא היה לרמי גרשון ששיחק בליאז'. "רמי, מה הולך, אחי? סמואל ואני בדרך (40 דקות נסיעה) אליך".

לקחנו את התיקים, עשינו צ'ק-אאוט וניתקנו את הטלפונים שלנו.

בשעה 11:00 היינו כבר במדרחוב של ליאז', אוכלים את הוופל הבלגי הכי טעים במדינה, עם כוס חלב קוקוס חם.

בינתיים בגנק התחוללה דרמה. העיתונאים ממתינים ואף אחד לא מבין איפה חלוץ הרכש החדש.

קפצנו להגיד שלום לרמי. הכנתי אותו שיש מצב שנישן אצלו הלילה. כמובן שחיוך גדול עלה על פניו (כרגיל).

התיישבנו בבית קפה והדלקתי את הנייד לראשונה בשעה 12:30. כמות ההודעות הייתה מטורפת.

חזרתי לנשיא הרברט ולאיש הכספים פיליפ, אנשים שאני מעריך ומוקיר, וסיפרתי להם את הסיפור. מה היה ולמה עשיתי מה שעשיתי.

הם התנצלו וביקשו לסדר הכול. ביקשתי הכול חתום במייל לפני שאני מגיע. תוך עשר דקות הכול כבר היה אצלי במייל, חתום, סגור נעול.

כבודי חזר, כספי ניצל. אבל הגיבור האמיתי פה זה סמואל יבואה. שחקן זר מגאנה, שיכול ללמד רבבות של כדורגלנים שיעור בנאמנות ובהגינות.

***

חזרנו לגנק. חתמנו הצטלמנו. דרק לא היה שם.

היה לי ברור שכל עוד הוא בראש המערכת, אני לא אוכל להיכנס יותר למועדון. לקחתי זאת בחשבון, אבל כבודי המקצועי ובעיקר פרנסתי עמדו פה על הכף. אף אחד מאיתנו לא אוהב שמרמים אותו.

האמת היא שממש נעלבתי. עסקים זה בסדר וחשוב, אבל אנחנו קודם כול ולפני הכול בני אדם עם לב וכבוד עצמי.

בשכונת בקעה בירושלים, שם גדלתי והתחנכתי, תמיד לימדו שעדיף לקבל אגרוף ולא סטירה, ובטח שאף אחד לא יגיד לי בהתרסה משפט כמו "מה אתה יכול לעשות?"

כפי שאני לא שכחתי את המקרה, אין לי ספק שגם דרק לא ישכח אותו ואותי לעולם.

סמואל התחיל טוב בגנק. בששת המשחקים הראשונים הוא כבש שלושה שערים. הוא קיבל דירה חדשה במרכז העיר והספיק לרכוש מרצדס חדשה בגרמניה הסמוכה. אבל האנרגיות השליליות של דרק היו שם תמיד כדי לחבל ולהזיק בכל מה שהוא יכול.

שנה אחרי הם כבר צלצלו וביקשו להשאיל את השחקן. בית"ר ירושלים הייתה הכי להוטה וסמואל עבר לבירה בהשאלה.

אחרי שנה חזרנו לגנק. בטרום העונה יבואה הרשים וכבש בכל משחקי האימון. אפילו הספיק לשחק נגד פורטו בליגה האירופית. ושוב, שבוע לסוף חלון ההעברות, הם צלצלו וביקשו להיפרד. הם הציעו פיצוי יפה ואת הכרטיס ביד.

סמואל הסכים. הוא בדיוק בנה בית והכסף הנזיל מאוד קרץ לו.

באותה תקופה בעיקר בשל אי תקציב לא נהגתי בבלגיה, והייתי מלווה מהשחקנים את הרכבים לגיחות ולפגישות. אחרי שחתמנו על כל הטפסים והשחרורים, סמואל ביקש שאקפיץ אותו לשדה התעופה, שם המתינה לו כבר טיסה לישראל כדי לחתום באשדוד.

כשהגענו לשדה בבריסל שאלתי את סמי היכן להשאיר את הרכב או למי למסור אותו. הוא הסתכל עליי במבט חודר ואמר, "דודו, זו מתנה ממני אליך על כל מה שעשית למעני".

ניסיתי לסרב ולדחות את המתנה והמחווה, אבל הוא התעקש ועשה זאת באהבה. הרכב של סמואל שימש אותי ושדרג אותי בכל הפרמטרים.

אחרי חצי שנה רעה באשדוד ועוד חצי שנה סבירה בקפריסין, סמואל חזר לשחק בגאנה. הוא העדיף להיות קרוב למשפחתו ולבית שהוא בונה. הוא הסביר לי שהוא מקבל שכר טוב ומשחק באלופת המדינה.

עברו כמעט שנתיים ולא שמעתי ממנו דבר.

יום אחד קיבלתי סמס מוזר ממספר גנאי: "היי, דודו, זה סמי. מה שלומך? איך המשפחה? אני מתגעגע. דודו, לא נעים לי לבקש, אבל יש מצב שאתה שולח לי 1,000 דולר?"

הייתי בהלם. לא שזה לא קרה בעבר עם שחקנים ממוצא אפריקאי (בלי להזכיר שמות) שלא מנהלים את כספם בצורה נבונה, אבל סמואל?! אני מודה שלא ראיתי את זה בא. זאת הייתה הפתעה מוחלטת.

מיד חייגתי למספר ושוחחתי איתו ארוכות. הוא היה נבוך וסיפר שנפל לתרגיל עוקץ של משקיעים מקומיים, ושגם את הבית לא הספיק לסיים. ביקשתי ממנו את מספר החשבון בגאנה. הוא שלח לי ומיד ביקש שוב סליחה על הטרחה.

למוחרת שלחתי לו 1,500 דולר. הוא לא הפסיק להודות לי.

כעבור שבועיים טסתי לבלגיה לצורך פגישות. הרכב של סמואל המתין לי כרגיל בחנייה הקבועה מחוץ למלון קראון פלאזה, שאליו הייתי מגיע עם שאטל של תיירים מהשדה.

לאחר יומיים של פגישות ונסיעות, נכנסתי למגרש מכוניות ומכרתי במחיר הוגן את הרכב האהוב ששירת אותי בנאמנות.

את הכסף במלואו העברתי מהחשבון של הקונה לחשבון של סמואל.

לאחר ארבעה ימים הוא צלצל. זה היה מרגש. הוא בכה. גם אני.

מהסיפור הזה ניתן ללמוד לא מעט על טעויות בהתנהלות של כדורגלן, אבל לב, כנות ונאמנות כמו של סמואל יבואה אי אפשר לקנות בשום סכום. תודה על הזכות להיות לצידך.

ב-2015 פוטר דרק מגנק וכיום הוא עובד כסוכן שחקנים.

סמואל יבואה פרש מכדורגל ובימים אלה מאתר ומחפש את הכישרון הבא עבור "סקאוטפוש".