ספר הגות זה על שמונת כרכיו, מהווה מאגר אנציקלופדי של ידע ומחקר המציג את הזיקה שבין ספרות ורפואה מנקודת מבטה הייחודית של המחברת, רופאה וסופרת. הספר נכתב בעקבות קורס ספרות ורפואה, שאותו יזמה ותכננה בשנת 2010 ושאותו היא מלמדת בפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת תל-אביב. (ניתן לצפות ביו-טיוב).
הספר מציג היבטים רפואיים- מדעיים ואתיים משולבים קטעים פואטיים וסוקר נושאים אלו בעולם העתיק, בקורפוס ההיפוקרטי, בכתבי גלנוס, כמו גם בימי הביניים, בתקופתם של אבן סינא והרמב"ם, לו מוקדש הכרך החמישי. כמו כן נסקרת התפתחותם בתרבות היהודית והעברית ובחוקי המדינה תוך התייחסות לאתיקה רפואית. בהיבט הרפואי- מדעי כוללת המחברת בספר סקירות היסטוריות של מחלות שהשפיעו על עולם הספרות וניסיונות לבאר את פשרן בראי התקופה, לצד ניתוח אספקטים רפואיים וביוטכנולוגים חדשניים. בספר כלולים גם שער נרחב העוסק בפסיכיאטריה ושער העוסק ברופאים במלחמת העולם השנייה.
הכרך השישי עוסק ברפואה החדשה ודמותו של הרופא בעידן המידע והביוטכנולוגיה תוך הדגשת חשיבותו של רופא בשר ודם לעומת הרובוט, דיון בדילמות אתיות חדשות ומתייחס לתגליותיהם של סופרי המדע הדמיוני לדורותיהם. הכרך השביעי מתמקד במגפות בספרות ובהקשרן הרפואי. חלק נכבד מוקדש לסקירה מדעית של פנדמיית הקורונה, לפיתוח חיסונים, להאצת השימוש בביוטכנולוגיה ולהשלכות האתיות-חברתיות.
הכרך הנוכחי, השמיני בסדרה, עוסק בשבע מיצירותיהם של סופרים נודעים במרחב דוברי הגרמנית בין שתי המלחמות: שטפן צווייג, ארתור שניצלר, תומאס מאן ופרנץ וורפל. מעבר לניתוח מעמיק של היצירות והתמקדות ברקע ההיסטורי, החברתי והאישי של המחברים, מכיל הכרך התייחסות לעולם הרפואה בתקופתם. גישתה הרב ממדית של המחברת ביחס לדמותו של הרופא ולדילמות שביחסי רופא-חולה מתבטאת גם בהשוואה לנהוג בימינו.
סדרת הספרים זיכתה את המחברת בפרס איינהורן לחקר ספרות ורפואה לשנת 2021.
פרופ' שלמה שוהם:
"ד"ר לימור שרייבמן-שריר, רופאה וסופרת, מיטיבה לגייס עבורכם את אונה במיטבה כשהיא מביאה לידיכם את משמעות מקצוע הרפואה מחד, באיור מספר רב של יצירות ספרותיות ודיונים היסטוריים ומאידך, בהתעמקות במחקרים מדעיים -חדשניים.
אין ספק שספר זה יהווה כיוון דרך למחשבה כיצד למצוא משמעות לעיסוק במקצוע הרפואה, גם בעתות קשות ועל סף ייאוש. יש בספר הארה הומניסטית ופילוסופית על אודות משמעות החיים ועל הצורך של הרופא להיות אידיאליסט ואידיאולוג, שכן בבסיס מקצוע הרפואה מצויות השאלות האתיות, והרופא כאיש מוסר, ימצא הרבה כיווני דרך והכוונות מאירות עיניים בספר מחונן, מבריק ובהיר זה".
לכבוד לי לכתוב פתח דבר לספרה החשוב, המאתגר והמעניין של ד"ר לימור שריר, הרהורים על ספרות ורפואה — דילמות ביחסי רופא־חולה, כרך ח'. המחברת פורשת בפנינו בצורה ייחודית את הזיקה בין הספרות ובין רפואה, תחום נדיר ביישומו. ייתכן שהפרספקטיבה המשלבת ספרות ורפואה מקורה באישיותה של הכותבת, שבהכשרתה המקצועית היא רופאה, אך עיסוקה בשנים האחרונות הוא כתיבה (הן ספרות בדיון והן ספרי הגות ומחקר, שהטקסט שלפנינו מציג בבהירות דואליות זו).
הספר, על שמונת כרכיו, הינו מאגר אנציקלופדי של ידע בנושא ספרות ורפואה שנאסף ונחקר על ידי הסופרת כדי להנחיל אותו לאחרים. הוא ספר יוצא דופן הן מבחינת מגוון הנושאים, הסגנונות, הסוגות והיקף הערכים שהוא מכיל, והן במידת הפירוט וההעמקה בכל ערך תוך שילוב החוויות האישיות של סופרים ומשוררים כפי שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם בתוספת נקודת המבט הייחודית של המחברת. יש לציין שכל פרק יכול לעמוד בפני עצמו ולשמש מקור ידע והתייחסות למתעניינים בנושאים ספציפיים. הספר מכיל הפניות למאמרים וספרים המשלימים ומרחיבים את המידע שמופיע בו, וכמו כן הפניות בשוליים לערכים אחרים, העוסקים בנושאים קרובים, כדי שהקורא יעיין בהם וישלים את ידיעותיו.
לידתו של הספר נעוצה בקורס ספרות ורפואה המתקיים בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שאותו יזמה ופיתחה המחברת בשנת 2010 ושאותו היא מלמדת מאז. הקורס סוקר פרקים בספרות ורפואה מנקודת המבט הייחודית של סופרים, משוררים, הוגי דעות, רופאים ואנשי מדע. מעניין במיוחד הוא האופן שבו משולבים בקורס ובספר היבטים רפואיים־מדעיים עם קטעים פואטיים.
בהיבט הרפואי־מדעי מציגה המחברת סקירות היסטוריות של מחלות שהשפיעו על עולם הספרות עם ניסיונות לבאר את פשרן, לצד ניתוח אספקטים רפואיים־מדעיים וגישות חדשניות מעולם הרפואה העכשווי. לנושאי נפש, בריאות ורפואה חלק מרכזי בהתפתחות התרבות האנושית. לכן, נוסף על הסקירות ההיסטוריות מוצגות בספר גם ההשתקפויות של נושאים אלו כפי שבאו לידי ביטוי בשבועות הרופאים השונות, החל מהקורפוס ההיפוקרטי וגלנוס, וכלה בהתפתחותן בתרבות היהודית והעברית. נושאים נוספים שאליהם המחברת מתייחסת בספר הם התפתחות תפיסת החברה לגבי המוח בעידן העתיק ועד ימינו, ההיסטוריה של השיגעון ועוד. קוראי הספר יופתעו להיווכח כי דילמות שהעסיקו את הרופאים במהלך ההיסטוריה רלוונטיות גם בימינו.
הספר מכיל דוגמאות רבות לדילמות שביחסי רופא־חולה בטקסטים של סופרים קנוניים וידועים בסצנת הספרות המקומית והעולמית. מחקר מקורי ומרתק עורכת הסופרת בייצוג הרפואי ביצירותיהם של א.ב. יהושע, עמוס עוז, חיים באר, דן בניה סרי ואלי עמיר, והיא אף מתייחסת לעולם הרפואה המתואר ביצירות פרי עטה.
מעניינת במיוחד התייחסותה הרב־ממדית של המחברת לדמותו של הרופא, הנבחנת בספר דרך נקודות מבט היסטוריות, אתיות, ספרותיות ופואטיות, כאשר לצד ההיבטים ההומניסטיים, האידיאולוגיים, האלטרואיסטיים והגדולה שבדמותו (למשל, הרמב"ם) נבחנת ביקורת על דמותו החוטאת בחטא ההיבריס (עגנון), על "הטוב שברופאים לגיהנום" (תורה ותלמוד), על פחדיו וחוסר הביטחון שהוא מפגין בעת הטיפול בחוליו (בולגקוב), על מצב בריאותו (רבלה), על חמדנותו (מולייר), על נטייתו הפטרנליסטית (קרלוס ויליאם), על אכזריותו (פוקו) ועוד. באופן זה, המחברת מרחיבה את תחום המחקר לא רק לדמותו של הרופא בעיני מטופליו, אלא גם לשאלה כיצד היא נבחנת בעיני עצמו ובעיני החברה בתקופות היסטוריות שונות.
המחברת מקדישה שער מיוחד לנושא הרופאים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשער זה מנתחת המחברת את דמותו של הרופא בשואה: לצד הרופא שדבק בשבועת היפוקרטס, נולד סוג אחר של רופא, הבוגד בשבועתו ובייעודו והופך למרצח. נושא זה כבר נדון בספר קודם של המחברת הבית על האגם, ספר שבו היא מתארת את דמותו של רופא אוסטרי לא יהודי בתקופת ה"אנשלוס", המתלבט ומתחבט בבעיות של מוסר ומצפון, בשיגעון האישי ובשיגעון הקולקטיבי.
שער רחב יריעה במיוחד עוסק בפסיכיאטריה. לצד סקירה היסטורית והתייחסות מעמיקה שמופיעה בספר מצד בכירי התחום, מופיעה התייחסות לאסכולת ה"אנטי־פסיכיאטריה", המציגה את הממד האחר בבחינת תחום מורכב זה. המחברת ממחישה כיצד — למרות ההתקדמות שחלה בתחום חקר מחלות הנפש על בסיס המודל הביו־רפואי הכולל ועל בסיס היבטים הגנטיים והכימיים של המחלה — הרי שגם כיום כל חברה נוהגת על פי נורמות, השקפות עולם, אמונות וכללי התנהגות המתאימים לה, המסדירים את החיים בצוותא והמגדירים את שפיותה. סטייה ממערכת נורמטיבית זו מהווה איום על החברה, המגיבה בדחייתם ובאכיפת הערכים הנראים בעיניה כהתנהגות נורמטיבית, לעיתים אף בכוח. לדעתה, חולה הנפש שבוי עדיין בידי התפיסה והתבונה של החברה.
הסופרת מתבוננת בעולם הרפואה דרך יצירות הלקוחות מהספרות העולמית, וכן דרך מחזות ויצירות קולנועיות. היא עורכת דיון מעניין במובאות מכתביהם של רופאים שהיו גם סופרים: אנטון צ'כוב, אכסל מונתה, ארצ'בלד ג'וזף קרונין, וויליאם קרלוס ויליאמס, מיכאיל בולגקוב, יאנוש קורצ'ק ועוד.
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לספרו המונומנטלי של אלבר קאמי, הדבר, שבו מוצג הרופא, דוקטור רייה, כדמות מוסרית בעליל הנאבקת על חובתה לטפל בחולה כנגד עמדת החברה ומוסדותיה. התמקדותה של המחברת בנקודה זו — יחסי רופא־חולה־חברה — תופסת את השור בקרניו ומדגישה את הדילמה המוסרית הבסיסית של הרופא: האם מלחמתו מוצדקת ומחויבת גם כשנדמה שאפסו סיכויי ההצלחה? המחברת מקשרת בין נקודת המוצא האקזיסטנציאליסטית של קאמי לבין התפיסה המוסרית של היהדות, אשר לפיה כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא.
נקודת התייחסות שונה לדילמה זו עולה במחזה אויב העם מאת הנריק איבסן. דבקותו של ד"ר שטוקמן באמת הרפואית מובילה אותו למאבק באזרחי העיר, עד כדי הפיכתו ל"אויב העם". "ולמרות הכול נוע תנוע" — הוא יאמר את האמת שלו. ביצירה זו האמת והיושרה המוחלטים של הרופא מתעמתים עם הפשרה שבמציאות, והרופא — בשל תחושת השליחות שלו המלווה בתחושת קורבנות — מתחיל לפתח רגשות ניטשיאניים — תחושה שהוא נעלה, אדם עליון. בדומה לתפיסת המדינה של אפלטון, הרופא חש שהזכות להחלטות אמורה להיות מוקנית לו בלבד, ושהוא אלמותי. נושא זה קשור לאסימטריות שביחסי רופא־חולה הנדון רבות בספרות כמו גם בשער העוסק באתיקה רפואית ובמנגנונים של חוקים ותקנות האמורים להסדיר את יחסי רופא־חולה, כולל חוק זכויות החולה, ובהתייחסות המשפטית למוות ולהמתות חסד.
המחברת עוברת עם קאמי לטפל בבסיס הקיומי המרכזי של מקצוע הרפואה. "Primum non nocere", כך נפתחת השבועה ההיפוקרטית. כלומר, בראש ובראשונה — אל תזיק. זוהי שאלת החיים והמוות, שכן לא זו בלבד שזו השאלה העיקרית של הרפואה, אלא היא עומדת בבסיס יצירתה הספרותית של המחברת, שהרי החיים והמוות הם מרכז הספרות והאומנות. המילה "אומנות" בעברית גזורה מהמילה "אומן", והמילה "אומן" מהמילה "אמת". לפיכך, הרופא העוסק בענייני החיים והמוות והסופר במיטבו, העוסק בחיים ובמוות — הם הם המהווים בסיס לקיום החוויה האנושית. הלחימה של הרופא במוות, גם אם זו תהיה ללא סיכוי, ונשיאת דגל החיים של הסופר נגד אימת המוות, וגם היא כנגד כל הסיכויים, מהווים כלים שלובים, אשר מיטב אונו וחילו של המרפא מצד אחד והסופר מצד השני, נרתמים למענם (כרכים א'-ד').
ד"ר לימור שריר מדגישה שבתקופתנו מקצוע הרפואה נשען יותר ויותר על טכנולוגיות מתקדמות לאבחון ולטיפול, כשהממד האנושי ביחסי רופא־חולה הולך ומתמעט וגוברת תחושת הניכור. ככל שמעמיקה הדרישה להתמקצעות בענפי הרפואה השונים כך, פוחתת אפשרותו של הרופא להעשיר את עולמו הרוחני בתחומים שאינם רפואיים גריידא.
דמותו של הרופא בימינו התרחקה רבות מזו שאפיינה אותו בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס, איבן סינא והרמב»ם, כאשר הרופא היה איש אשכולות ששילב בין מחקר מדעי לפילוסופיה. לדברי הסופרת, דווקא כיום חייבת להתחזק בנו הזיקה לאדם שהוא בבחינת סובייקט, ובכלל זה לרופא. על כן היא החליטה לחזור 800 שנים אחורנית ולשוב ולעיין בגישתו הרפואית־חינוכית של הרמב"ם (כרך ה'). בגישה ייחודית היא מתייחסות לעולם הערכים של הרמב"ם, כמו גם לעולם המושגים והידע שלו. מעניינת היא ההשוואה המפורטת שמופיעה ביצירתה בין גישתו למחלות ולסיבות התחלואה לבין הגישה המקובלת בימינו, המדגישה רפואה מותאמת אישית.
ד"ר שריר מתארת את ביקורתו של הרמב"ם על הרופא והשגותיו, על תכונותיו המעולות אך גם על שגיאותיו. היא מדגישה: "נוכחתי שהרפואה כיום ממשיכה במידה רבה את גישתו הרציונליסטית, הפוזיטיביסטית וההוליסטית של הרמב"ם, שעל בסיסה קמה 'הרפואה החדשה'." ואכן כרך ו' של הסדרה עוסק ברפואה החדשה־דמותו של הרופא בעידן המידע והביוטכנולוגיה. הכרך מתייחס לחידושים פורצי דרך ברפואה ובביוטכנולוגיה. כרך ז' עוסק במגפות בספרות ובמציאות, עם התייחסות מיוחדת לפנדמיית הקורונה על היבטיה המדעיים־מחקריים, החברתיים, המשפטיים והאתיים.
בכרך ח' מנתחת הסופרת שבע יצירות של סופרים נודעים במרחב דוברי הגרמנית שפעלו במפנה המאה ה־20 ולאחריו על רקע התמורות המסעירות בכל שטחי התרבות, הספרות, ההגות, האומנות, הרפואה והמדע. היהודים השתלבו במקצועות החופשיים, בחיים התרבותיים והאינטלקטואלים של אירופה בה בעת שהשתלבותם החברתית הייתה בעייתית בשל היחס האמביוולנטי והחשדנות שהופגנה כלפיהם. חלקם התנכרו ליהדותם. מדובר בשטפן צווייג, ארתור שניצלר, פרנץ וורפל ובסופר הגרמני הלא יהודי תומאס מאן. הסופרת מפענחת את גישתם של ענקי רוח אלה לאדם על מורכבותו, להלכי הרוח שפשטו באותה התקופה כלפי נושאים אוניברסליים, למחלות שהיו נפוצות בתקופתם ודרך ריפוין ולדמותו של הרופא.
ד"ר לימור שריר מיטיבה לגייס בעבורכם את אונה במיטבה, כשהיא מציגה בפניכם את משמעות מקצוע הרפואה דרך מספר רב של יצירות ספרותיות הנותנות משמעות למקצוע הרפואה. ספרה רב הכמות והאיכות ישרת את ציבור הרופאים, אשר לעיתים קרובות נתקפים בספקות בוחני כליות ולב של "למען מי אני עמל?". אין ספק שספר זה יהווה כיוון דרך למחשבה כיצד למצוא משמעות לעיסוק במקצוע הרפואה, גם בעיתות קשות ועל סף הייאוש. אך לא זו בלבד, יש בספר זה הארה הומניסטית ופילוסופית על אודות משמעות החיים ועל הצורך של הרופא להיות אידיאליסט ואידיאולוג, כי הרי בבסיס מקצוע הרפואה מצויות השאלות האתיות. והרופא, כאיש מוסר, ימצא הרבה כיווני דרך והכוונות מאירות עיניים בספר מחונן, מבריק ובהיר זה. לא בכדי סדרת הספרים זכתה בפרס על שם ד"ר מדשה איינהורן לחקר ספרות ורפואה.
פרופ' שלמה גיורא שוהם
שלמה גיורא שוהם הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לחקר הקרימינולוגיה לשנת תשס"ג, חתן פרס אמ"ת, חבר האקדמיה האמריקאית לקרימינולוגיה, בעל פרס היוקרה על שם לין גליק ובעל תואר כבוד מראש ממשלת צרפת.
כרכים א' עד ד' מכילים עשרה שערים כדלקמן:
שער ראשון: יחסי רופא־חולה, מחלות וביקורת על עולם הרפואה ביצירות סופרים
שער שני: היבטים אתיים בקשר רופא־חולה
שער שלישי: על השיגעון
שער רביעי: המוח בעידן העתיק, הקורפוס ההיפוקרטי ושבועת היפוקרטס
שער חמישי: על עגנון ועולם הרפואה, ועל רופאים מסתכנים
שער שישי: רופאים בתקופת מלחמת העולם השנייה
שער שביעי: הנכות בספרות
שער שמיני: מות החולה
שער תשיעי: עולם הרפואה ביצירות ד"ר לימור שריר
שער עשירי: הרצאות סופרים ודיונים בקורס ספרות ורפואה
כרך ה': על הרמב"ם והרפואה
כרך ו': הרפואה החדשה — דמותו של הרופא בעידן המידע והטכנולוגיה
שער ראשון: הרפואה החדשה
שער שני: על אבטחה בעולם הרפואה
שער שלישי: על ספרות בדיונית וסרטי מדע בדיוני
שער רביעי: הרהורים על דילמות מוסריות ואתיות בעידן הרפואה החדשה
כרך ז': על מגיפות בספרות ובמציאות ועל פנדמיית הקורונה
כרך ח': ספרות ורפואה ביצירות דוברי גרמנית בין שתי מלחמות
בכרך זה בחרתי לנתח שבע יצירות של סופרים נודעים במרחב דוברי הגרמנית שפעלו במפנה המאה ה־20 ולאחריו: שטפן צווייג, ארתור שניצלר תומאס מאן ופרנץ וורפל. היצירות הן: אמוק, סיפור חלום, פרופסור ברנרדי, דוקטור גראסלר רופא המרחצאות, המרומה, מוות בוונציה וארבעים הימים של מוסה דאג.
את ספרו המונומנטאלי של פרנץ וורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג,1 על אודות רצח העם הארמני על ידי הטורקים, קראתי לפני שנים. אך לאחר ה־7 באוקטובר 2023 — בעקבות הטבח הנורא שביצעו אנשי ארגון הטרור חמאס בשיתוף פעולה של תושבי עזה באזרחי ישראל — שבתי לקרוא ולהתעמק בו. היצירה קיבלה בעיניי משמעות חדשה ונוקבת, שאותה אפרט בהמשך.
רוב הסופרים שאני מתעמקת ביצירותיהם פעלו בווינה בתקופה שנודעה בשם "Fin de siècle". בתקופה זו, בשנים סביב 1900, נולדו המודרניזם, הפסיכואנליזה וההגות הרדיקלית. התרבות הייתה נתונה אז ביצר התחדשות ופעפוע, בתמורות ובתנודות בין דקדנטיות לדחף ההתחדשות.
התרחשות תרבותית עשירה פשטה בווינה בכל תחומי היצירה: האופרות של ריכרד שטראוס, גוסטב מאהלר וארנולד שנברג; ציוריהם של גוסטב קלימט, אגון שילה ואוסקר קוקושקה; הארכיטקטורה של אדולף לוס ואוטו וגנר; הספרת והשירה של חוג "וינה הצעירה" שעליו נמנו ארתור שניצלר, הוגו פון הופמנסטאל, ריכרד בר־הופמן, הרמן באהר, קרל קראוס ואחרים; הפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין ושל החוג הווינאי; והולדת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד.
אף שהייתה רוויית אי־ודאות, סתירות וחרדות לעתיד, תקופת האמנציפציה היוותה גם תקופה של התקדמות יוצאת דופן, אופטימיות ותקווה. התקופה שקדמה ל־1914 הייתה תקופת השיא של האמנציפציה היהודית במרכז אירופה. בספרו העולם של אתמול2 כינה שטפן צווייג (1942-1881) את החיים בווינה, תוך כדי אידיאליזציה ובלא מעט תמימות, "תור הזהב של הביטחון".
אך וינה לא הייתה אז באמת כפי שתיאר. הייתה זו עיר מרובת מוצאים אתניים, דתות ולאומים, מוקד למהגרים מכל רחבי אירופה כגון פולנים, צ'כים, סלובקים, רומנים, יהודים ורבים אחרים.3 רובם הגדול של המהגרים היהודים התגוררו בליאופולד שטראסה בתנאי עוני. לקח זמן רב עד שחלקם התגברו על מעמדם בהשוואה לבורגנים, שהתגוררו באזורים מפוארים בעיר.
וינה לא הייתה מקום שקט ושליו, אלא עיר של מאבקים והפגנות. מי שישב בארמונות המפוארים של ה"רינג" לא ממש חש באי־השקט שמסביב. בעולם שבחוץ התחוללו מלחמות, ביניהן מלחמת יפן ורוסיה ומאבקים בבלקן, הקרובה לאוסטריה, כנגד האימפריה העות'מאנית המתעוררת. השיא אירע בשנים 1913-1912, ערב מלחמת העולם הראשונה. איכשהו הבורגנים בווינה לא התעניינו מי יורה ובמי יורים ברחובות שלידם. העולם אז בהחלט היה שונה מזה שמופיע בתיאורו של צווייג. היה זה עולם קשה, קשוח, לא שוויוני ומעמדי.
בווינה שררו הבדלי מעמדות והחלו מאבקים בין מעמד הפועלים למעסיקים. נוצרו איגודים מקצועיים שדרשו ב־1905 זכות בחירה שווה, כאשר עד אז זכות ההצבעה ניתנה על פי המעמד החברתי וכמות המיסים שכל אחד שלם. המוסר והנימוסים היו קשורים בדיסציפלינות נוקשות של הגוף ושל חיי המין. מעמד הנשים היה בעייתי. הנשים היו לבושות בשכבות ומכוסות מכף רגל ועד ראש כשנאסר עליהן להראות את הקרסוליים. הפסיכואנליזה נועדה בתחילה לטפל בהיסטריה של נשים ממעמדו של שטפן צווייג עצמו.
האנטישמיות שימשה בסיס לעליית מפלגתו של ראש העיר קרל לוגר (1910-1897), והיא הלכה ופעפעה בחברה. למרות הניסיונות הבלתי נלאים, שאכן צלחו בחלקם, למנוע את כניסתם של היהודים שלא הוטבלו לנצרות לחברה — שהייתה עדיין חברה קתולית מסורתית — ולפוליטיקה המקומית (כמו גם לפוליטיקה הממלכתית), נראה כי לא היה אפשר לעצור את התקדמותם הכלכלית והחברתית.
עם הזמן היהודים, שהיו ברובם מהגרים או בנים של מהגרים, אימצו את הגרמנית כשפתם והקפידו על מתן חינוך והשכלה על פי הנהוג בחברה ההגמונית הליברלית הגרמנית. שיעור המוביליוּת החברתית והכלכלית של היהודים היה גבוה משל שאר קבוצות המהגרים, ושיעורם בקרב הבורגנות הווינאית, הגבוהה והמשכילה, היה גבוה באופן ניכר וללא שיעור ביחס לחלקם באוכלוסייה. למרות הקשיים הם הצליחו להשתלב במקצועות החופשיים ובחיים האינטלקטואליים והתרבותיים של העיר ושימשו כרופאים, פיזיקאים, כימאים, ביולוגים, מחזאים, עיתונאים ומבקרים.
הרכב החברה הפסיכואנליטית היה על טהרת היהודים, למעט קרל יונג. זיגמונד פרויד חשף לעולם את העולם המורכב של התת־מודע ואת חשיבותם של האינסטינקטים הראשוניים, בעיקר של הדחפים המיניים בהתפתחות הפרט, תיאוריה שהשפיעה על יוצרים מודרניסטים רבים. יצירותיהם עסקו בבעיות זהותו של היחיד בחברה המודרנית, זהות שהם כינו "האדם החדש". כפי שתיאר שטפן צווייג: "משהו בנפשו של היהודי מבקש מבלי דעת להימלט מהמפוקפק מבחינה מוסרית, מהמיאוס, מהקטנוני והבלתי רוחני שדבקו במסחר ובכל העסקים, כדי להתעלות אל תחום הרוח", שאיפה לברוח אל הרוחניות הצרופה בתחום ההגות, בתחום הספרות וגם במדע.
היהודים השתלבו גם בתמורות המסעירות שחלו בעולם המדעי בשליש הראשון של המאה ה־20, ובפרט בשינויים הדרמתיים שחלו עם פיתוח "הפיזיקה החדשה" (תורות היחסות הפרטית והכללית והפיזיקה הקוונטית, שכונו בהמשך על ידי הנאצים בשם "הפיזיקה היהודית"). כשליש מזוכי פרס הנובל בפיזיקה בתקופה שבין 1945-1905 היו גרמנים או אוסטרים, וכמחציתם יהודים. תיאור מרתק של חיי המדע התוססים של מרכז אירופה בשנים 1933-1900 מופיע בפרקים הראשונים בספר של רוברט יונק שבעתיים כאור החמה4, כולל תיאור ההתדרדרות המדעית של המדע הגרמני עם עליית הנאציזם והרדיפה אחר המדענים היהודים עד הגירתם מאירופה.
השתלבותם החברתית של היהודים הייתה קשה יותר. היחס החברתי כלפיהם היה אמביוולנטי וחשדני ולכן חלקם לא העמידו את יהדותם בראש מעיניהם, כזיגמונד פרויד וארתור שניצלר. היו כאלה שהגדירו את שייכותם היהודית באופנים לא דתיים, כדוגמת תיאודור הרצל וריכרד בר הופמן, וכאלה שהמירו את דתם כגוסטב מאהלר, קרל קראוס או ארנולד שנברג. חלקם היו בנים להורים שהתנצרו, כדוגמת אביו של הפילוסוף הנודע אמיל ויטגנשטיין.
היהדות לא עמדה גם בראש מעייניו של שטפן צווייג (1942-1881), יליד וינה. הוא מעולם לא פיתח שנאה עצמית כיהודי, אבל גם לא הזדהה כיהודי. דרך המחשבה שלו לא תאמה את זאת היהודית, אבל הרגישות וההומניות שלו כפי הנראה הושפעו מהתרבות היהודית. מצד אחד הוא סיפר על העולם ומצד שני הוא היה התגלמות של עולם — חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה ה־20 באירופה.
באחד המכתבים במסגרת חליפת המכתבים ביניהם בין השנים 1922-1921 כתב צווייג להנס רוזנקרנץ: "מבחינת ההיסטוריה גרידא ברי לי כמובן שהיהדות משגשגת כעת מבחינה תרבותית ופורחת כפי שלא פרחה זה מאות בשנים. יתכן שזו ההתלקחות שלפני הדעיכה. יתכן שאין זה אלא הבזק קצר בפרץ השנאה העולמית..." בהמשך כתב לו: "גם האנטישמיות, גם השנאה, גם השיסוע העצמי הם מרכיבים עתיקי יומין של גורלנו ההיסטורי — הבעייתי תמיד... אל לנו אפוא לחפש דרך החוצה; עלינו להיות אמיצים כדי להישאר בתוך גורלנו. אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחייה אותה”.5, 6
צווייג, שהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, היה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בשליש הראשון של המאה ה־20 בגרמניה. בזיכרונותיו הודה שבשנים 1934-1933 איש בגרמניה או באוסטריה לא העלה על הדעת מה עתיד לקרות. כנהוג באותה התקופה בקרב אינטלקטואלים ואנשי רוח במרחב דוברי הגרמנית, צווייג הכיר ושיתף פעולה עם סופרים ומשוררים נודעים בעת שנסע במיוחד לפוגשם ברחבי אירופה כדי ליהנות מהפריה הדדית. הוא התעמק ביצירותיהם ואף תרגם מהן לגרמנית. כמו כן שיתף פעולה עם המלחין הנודע ריכרד שטראוס (1949-1864), שהיה נערץ על היטלר, וששימש בין השנים 1935-1933 כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך".7
צווייג נענה לבקשתו של שטראוס וכתב לו ליבריות לאופרות שהלחין, כדוגמת האופרה "האישה השתקנית" שעלתה בהופתיאטר של דרזדן למרות ציון שמו של צווייג היהודי בכרזות. בהמשך צווייג הוזמן לחקירה בגסטאפו עקב קשריו עם ריכרד שטראוס, שפוטר ממשרתו לאחר שהמשיך להתכתב עם צווייג. ספריו של צווייג נאסרו לפרסום והוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים. הוא חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי ולבסוף התיישב בברזיל, ארץ שאהב אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי שמע. צווייג כתב במכתב התאבדותו על אירופה בימי שלטון הנאצים: "עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת."8
בספרי בחרתי לנתח בצורה מעמיקה את יצירתו אמוק, העוסקת בעולמו המרתק של רופא על תחושותיו, לבטיו, מאבקיו האישיים והאתיים הקשורים ביחסי רופא־חולה, והנחשפים בה במסגרת של סיפור בתוך סיפור. היצירה שופכת אור על מחלות וסוגיות רפואיות הרלוונטיות גם לימינו.9
ארתור שניצלר (1931-1862) היה מחזאי, סופר ורופא יהודי אוסטרי, ונחשב לאחד הסופרים הפוריים של הקיסרות ההבסבורגית בסוף ימיה. המעבר מרפואה לספרות הוא מעניין. ב־1879 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה וסיים ב־1885. הוא עבד בבית החולים האוניברסיטאי הכללי בווינה כמתמחה ברפואה פנימית וכן עבד במחלקות הפסיכיאטרית והדרמטולוגית. ב־1886 עבד גם כאסיסטנט לפסיכיאטר הנודע מיינרט (Meynert), שאצלו התמחה גם זיגמונד פרויד. בהמשך עבד עד 1893 בקליניקה של אביו, רופא אף אוזן וגרון נודע בווינה. בין השנים 1893-1886 פרסם שניצלר מאמרים רפואיים ומחקרים בכתב העת הרפואי שייסד אביו, "Internationalen Klinischen Rundschau". בין השאר פרסם מאמר על אפוניה פונקציונלית ועל הטיפול בה באמצעות היפנוזה וסוגסטיה שנקרא "Uber funktionelle Aphonie und deren Behandlung durch Hypnose und Suggestion" (1889).
עם הזמן הפך שניצלר לסופר ומחזאי, ומסוף המאה ה־19 ואילך הפך לאחד המחזאים האוסטרים המפורסמים ביותר. הוא כתב מחזות ופרוזה שבהם הדגיש בעיקר את התהליכים הפסיכולוגים המתחוללים בנפשם של גיבוריו. העלילה ביצירותיו של שניצלר מתרחשת לרוב בסביבה הקונקרטית של וינה של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, כאשר גיבוריו הראשיים הם דמויות טיפוסיות לחברה הווינאית של אז: קצינים ורופאים (שניצלר היה אחד הקצינים היהודים הראשונים בצבא ההבסבורגי), אומנים ועיתונאים, שחקנים וגנדרנים נהנתנים, וכן נערת הפרברים קלת הדעת (יצאנית), אשר הייתה לאחד מסימני ההיכר של הסיפורת של שניצלר ושימשה בידי מתנגדיו — בראש ובראשונה קרל קראוס — כנשק אשר בעזרתו ביקשו להציג את שניצלר כפשטני ושטחי. ביצירתו של שניצלר מופיעים לא פעם גירושין — כמו למשל במחזה השערורייתי "המעגל" — רומנים חשאיים ונשים כגיבורות ראשיות.
ארתור שניצלר וזיגמונד פרויד היו תושבי אותה עיר, בני אותו זמן ובני אותה קהילה, אך לא נפגשו מעולם. לדברי פרויד: "לכל מקום שאליו האנליטיקאי מגיע, הוא מגלה שהיה שם סופר לפניו". דהיינו הכתיבה הספרותית השפיעה מבלי דעת על התפתחות הפסיכואנליזה, והיא עצמה השפיעה על היוצרים המודרניסטים בכל התחומים. שניצלר הכיר את התיאוריות של פרויד בתחומי הפסיכואנליזה, 10וביצירותיו נתן ביטוי לאיסורים השונים, בעיקר המיניים, אשר רווחו בחיים הציבוריים כמו גם בחיי הפרט בחברה בת זמנו, אשר הייתה משועבדת לערכי הרציונליות והקדמה. שניצלר הדגים את פעולתם של כוחות בתת־מודע שאינם נשמעים להיגיון. פרויד עצמו היה מלא הערכה לתובנות הפסיכולוגיות העמוקות שביצירותיו של שניצלר וביטא זאת אף במכתביו אליו. הוא ראה בארתור שניצלר את כפילו הספרותי.
ב־1900 פרסם פרויד את ספרו פשר החלומות שבו הוא מכמת ומקטלג את הפעילויות המורכבות של תת־ההכרה. ביצירה זו הודגשה התזה שתכליתו של החלום למלא את המשאלה המינית הלא מודעת. בספרו משחרר פרויד את חקר החלום מתוך הספקולציות הרומנטיות ומעבירו לתחום של השיח המדעי הפוזיטיביסטי.11 היצירה סייעה בהסרתה של המחיצה המסורתית שחצצה בין קהילת הרופאים לבין קהילת המטופלים ואף הרחיבה את מעגל המתעניינים במחקריו של פרויד. במקרים רבים התעניינותם של אומנים, חוקרי ספרות, פולקלוריסטים והיסטוריונים באנליזה של החלומות הדביקה את זו של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בני התקופה.12
בכרך זה בחרתי לנתח, בין השאר, את יצירתו של ארתור שניצלר סיפור חלום.13 סיפור חלום הוא סיפור על זוגיות אשר מתרחש במהלך יממה וחצי ומתאר בפרק הזמן המצומצם הזה את שגרת חייהם של בני זוג בווינה. חייהם מתוארים כהרמוניים, אך מתחת לפני השטח רוחשים חיים רגשיים אחרים. במהלך העלילה ניווכח שהאירועים שעוברים על הדמויות יכולים להתפרש כהזיה או חלום. לנובלה מאפיינים פסיכולוגיים מובהקים, שבהם ממלא החלום תפקיד מרכזי. בעוד שהווידוי — שההיבט המרפא שלו חותם את הנובלה — מעיד גם הוא על קשר לתיאוריות פרוידיאניות, כאשר הנרטיב התרפויטי שלו קשור לביטוי המודחק.
שניצלר נמנה כאמור על האליטה התרבותית הווינאית. בין ידידיו נמנו גוסטב מאהלר, שטפן צווייג, ברונו ואלטר, פליקס זאלטן ופרנץ וורפל — כולם יהודים שהקשר שלהם עם היהדות היה רופף ובעייתי ושסבלו מגילויי אנטישמיות. יצירה אחרת שבחרתי להתעמק בה היא מחזהו פרופסור ברנרדי,14 העוסק בדילמה האתית של הרופא, גיבור היצירה, המסתבכת כאשר היא נבחנת בווינה של 1900 על רקע האנטישמיות המושרשת בחברה האוסטרית המתוארת בפרוטרוט בעלילת המחזה. עולם בית החולים מהווה מיקרוקוסמוס המצביע על המתחולל בחברה הכללית. עם זאת בחרתי לבחון את היצירה לא רק תוך התייחסות לתקופה שבה נכתבה אלא גם להשוות את עולם הרפואה ואת הדילמות האתיות המתוארות בה לאלה של תקופתנו.
רופא רווק מזדקן, הרפתקן בצעירותו, שבוחר בשנות ה־50 של חייו לעסוק במקצועו בבתי מרפא קטנים באירופה מתואר בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות.15 שניצלר מתעכב ביתר שאת על תיאורו הסובייקטיבי של הגיבור כאדם על חולשותיו, הנשים שבחייו והתחבטויותיו כאשר הוא שוזר ביניהם פרטים שונים שמשלימים את דמותו ומאירים את יחסו למקצוע הרפואה ואת הדילמות האתיות שהוא נתקל בהן במסגרת הקשר הייחודי רופא־חולה.
פאול תומאס מאן, יליד ליבק שבגרמניה (1955-1875), היה סופר, מסאי ומחזאי גרמני שזכה בפרס נובל לספרות לשנת 1929, בפרס גתה מטעם גרמניה המערבית ומטעם גרמניה המזרחית, שניהם ב־1949, ובפרס שילר לשנת 1955. הוא נודע בעיקר בנובלות וברומנים הריאליסטיים והאירוניים שלו, המספקים תובנות אנושיות אוניברסליות.
מאן נמנה עם המתנגדים הבולטים והחשובים ביותר של הנאציזם. ב־17 באוקטובר 1930 נשא מאן נאום באולם בטהובן בברלין, שהוכר בהיסטוריה בשם "הפנייה הגרמנית”. הוא כינה את הנציונל־סוציאליזם "גל ענק של ברבריות אקסצנטרית וגסות רוח פרימיטיבית של דמוקרטיית ההמונים".
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל מאן, ממקום גלותו בשוויץ, בכתיבת קובץ המכתבים "מאזינים גרמנים", שיועד לתושבי גרמניה הנאצית.16 באותו זמן שודרו מן הקובץ 25 מכתבים בגלי רדיו ארוכים ובינוניים בידי הבי־בי־סי לגרמניה הנאצית, כחלק ממאמצי התעמולה נגדם של בנות הברית. באחד השידורים — שהיה יוצא דופן מבחינת עזות הדברים שהוטחו בו נגד הנאצים, כמו השוואת החיילים הגרמנים לרוצחים שפלים אשר טובחים כל דבר הנקרה בדרכם כולל שבויי מלחמה — אמר: "היודע העם הגרמני מה נעשה בשמו? ואם הוא יודע זאת, אל יתפלא על אשר לאור עובדות כאלה הופכת הקריאה להשמיד את הנאצים לקריאה להשמיד את הגרמנים בכלל. כל עוד העם הגרמני לא יגיע לידי הכרה כי הוא עם ככל העמים עם יתרונות מסוימים וחסרונות מסוימים, לא ימצא לעצמו מקום בין העמים ולא יוכל לקחת חלק בבניית עולם חדש ובפיתוח התרבות".
לשידורים אלו הייתה גם חשיבות עליונה לגבי הדיווח על מצב היהודים תחת שלטון גרמניה הנאצית. מאן היה לסופר הגרמני הראשון, ולאחד מראשוני הדוברים אשר התריעו עוד במהלך המלחמה על השואה שהתרחשה באושוויץ. בקובץ המאמרים זאת המלחמה משנת 1940 17 כתב: "כיצד יכולים הגרמנים לשאת את שפלותם הלא־אנושית של שליטיהם הנוכחיים? כיצד יכולים הם לסבול את זעפנותם המושחתת ואת רוגזם, את חוסר כל זיק של רוחב לב בישותם, את הנאתם הפחדנית מרמיסת חלשים, מהשפלת עמיתיהם, מגרימת כל מיני ייסורים גופניים ונפשיים? עַם גרמניה האומלל, כיצד מוצא חן בעיניך התפקיד המשיחי שנועד לך לא על ידי אלוהים ולא על ידי הגורל, אלא על ידי קומץ בני אדם מופקרים ושיכורים מדם? מרה ואפלה היא הדרך אל המטרה שהם הציגו לך, ואיום יהיה מצבך משתשיג את המטרה. בידוד, שנאת העולם כולו, שלילת זכויותיך האזרחיות והרוחניות ואובדן דברים רבים אחרים — כל אלה מונו לך לעולמים".
בספרי בחרתי לנתח שתיים מיצירותיו: המרומה עוסק בעולמה של אישה בגיל המעבר, בת למשפחה בורגנית שחיה בדיסלדורף שבגרמניה במאה ה־20 לצד בנה ובתה לאחר שהתאלמנה מבעלה, אשר מתאהבת עד כלות בבחור צעיר;18 היצירה השנייה היא מוות בוונציה העוסקת בהתאהבות ובתשוקה הומו־ארוטית של סופר מזדקן לנער יפהפה בעת פגישתם האקראית במלון בוונציה, על רקע התפרצות מגפת הכולרה בעיר.19 רוב ההתרחשויות קשורות כפי הנראה לאוטוביוגרפיה של מאן, כפי שאפרט בניתוח היצירה.
בכל היצירות שבחרתי לחקור בכרך זה — מלבד חקר ההעלילה עצמה, ניתוח הדמויות על תיאורן הפיזי, עיסוקיהן ונטיות ליבן — אני מתעמקת גם בעולמם הנפשי של הסופרים, בהתחבטויותיהם ובדילמות מוסריות ומצפוניות שנתקלו בהן בהתאם לנורמות שהיו מקובלות בחברה שבה חיו ופעלו.
יוצאת דופן היא התייחסותי לספרו של פרנץ וורפל ארבעים הימים של מוסה דאג שבו, כאמור, אני מתעמקת בתופעה של רצח עם ופשעים נגד האנושות, בסצנות שבהן מתגלה האדם בשיא אכזריותו ושפלותו. כמו כן, אציג גם את הרקע ההיסטורי שקדם לכתיבת הספר, את חייו ודמותו האמביוולנטית של וורפל ואחדים מגיבורי העלילה, בעיקר את הכומר המנהל את בית היתומים. הדילמה של הכומר מאפשרת לנו לנסות ולבדוק מזווית ראייה מוסרית את ההכרעה במצבים של חיים ומוות ולהרהר: האם החיים קודמים למוסר? האם לגיטימי שאדם ידאג תחילה לאינטרס שלו בטרם ידאג לאלה של הזולת? והאם רשאי אדם להעדיף את חייו על פני ציבור הנתון לטיפולו? מכאן נדרש הדיון להשוואה ליאנוש קורצ'אק.
כרופאה בהכשרתי אני רואה חשיבות מרובה בפענוח הקשר שבין ספרות ורפואה, שעובר כחוט השני ביצירות. אני מנתחת מחלות ומצבים רפואיים, פיזיים ונפשיים שמופיעים בטקסטים. לצד תיאור ההתייחסות למחלות בתקופה שבה נכתבו היצירות, אני מרחיבה במחקרי על אודותן מהידוע לנו ממדע הרפואה בימינו. במהלך הכתיבה התעכבתי על גורמי המוות ממחלות וממצבים רפואיים של גיבורי היצירות הדמיוניים המתוארים בסיפורים ותהיתי מה הקשר ביניהם ובין מקרי המוות האמיתיים שאירעו באוכלוסייה הכללית בתקופה שבה נכתבו. לשם כך, אדון תחילה ברקע הרפואי שלאורן נכתבו.
בתחילת המאה ה־19, לאחר המהפכה הצרפתית, נכנסו רופאים בחסות השלטון החדש לבתי החולים הציבוריים והפכו אותם למוסדות מחקר והכשרה.20 בתקופה זו, השלימה הרפואה המערבית את עיצובה כמדע בעל מתודולוגיה של תיעוד, ידע מצטבר ושיטות סדורות להסקת ידע. ביסוסה של הרפואה המערבית כרפואה הגמונית נבע משני מקורות: שיתוף פעולה עם המנגנון הפוליטי, ועיצוב המחשבה הרפואית כמחשבה מדעת. האנתרופולוג ארתור קליינמן (Arthur Kleinman)21 מייחס את הדומיננטיות של הביו־רפואה — כפי שהוא מכנה את הרפואה המערבית — לאקלים התרבותי של החברה המערבית, המדגישה את האובייקטיביות שבחומר ותולה במטריאליזם את הכמיהה לוודאות.
בתחילת המאה ה־19 הכירו הרופאים את הגוף לפרטיו, כמו כן תהליכים פיזיולוגיים בגוף האדם: התפתחו חקר התא, אפשרויות דיאגנוסטיות כולל הרכב המוח והאנדוקרינולוגיה; חלה התקדמות עצומה בנושא החיסונים (לואי פסטר — Louis Pasteur) וקודם ענף המיקרוביולוגיה — ההכרה בחיידקים כגורמי מחלה (רוברט קוך — Robert Koch); התגלו מתג השחפת ומתג הדיפטריה (פרידריך לפלר — Friedrich Loeffler) ופרזיטים כמחוללי מחלות כגון מלריה וקדחת צהובה; נחקרו מחלות כגון עגבת וקדחת; התפתח מערך חיטוי פצעים ומערך ההרדמה בכלורופורום (תומאס מורטון — Thomas Morton); הומצאו מכשירי חדר ניתוח כולל כפפות ומסכות (ג'וזף ליסטר — Joseph Lister); הוכח תפקידן של הכדוריות הלבנות במערכת החיסונית (אליה מיצ'ניקוב — Elie Metchnikoff) והחלו לפתח חיסונים נגד טטנוס, אבעבועות שחורות (אדוארד ג'נר — Edward Jenner) דבר, דיזנטריה ועוד; התגלו קרני הרנטגן וקרני הרדיום (פייר ומארי קירי — Pierre and Marie Curie) וחלה התקדמות רבה בתחום מחלות הנפש. בשלהי המאה ה־19 המשיכו התגליות ששינו את פני הרפואה. עם זאת, בתקופתם של הסופרים במרחב דוברי הגרמנית, שיצירותיהם מהוות מושא למחקרי, לא התגלו עדיין תרופות רבות המשמשות בימינו. אלה יכלו למנוע את מותם של מיליוני חולים בני התקופה, ומותם של הגיבורים החולים המתוארים ביצירות אלה מעידות על כך.
נושא קרדינלי הוא החסר באנטיביוטיקה. הפניצילין התגלה על ידי אלכסנדר פלמינג (Alexander Fleming) ב־1928, אך המחקר בתחום התפתח ב־1939 והגיע לשימוש מעשי רק לאחר 1941 ובעיקר ב־1944, כאשר זריקות הפניצילין הגיעו אל שדות הקרב של מלחמת העולם השנייה. ב־1945 קיבלו אלכסנדר פלמינג, הווארד פלורי (Howard Florey) וארנסט בוריס צ'יין (Ernst Boris Chain)22 יחדיו את פרס הנובל לרפואה בעבור פיתוח הפניצילין, שהייתה לאחת התרופות היעילות והנמכרות ביותר בהיסטוריה. העידן שלפני השימוש באנטיביוטיקה גרם למוות של עשרות מיליוני אנשים, בין השאר מזיהומים מינוריים. ביצירות שנחקרות על ידי מוזכרים זיהומים שהתפתחו לאלח דם (ספסיס) וגרמו למות גיבורות העלילה, למשל זיהום לאחר הפלה מלאכותית המופיע בסיפור אמוק ובמחזה פרופסור ברנרדי. התייחסות נרחבת להפלות מלאכותיות תוכלו למצוא בניתוח הסיפור אמוק.
אחת המחלות הנפוצות בתקופה שבה מתוארות היצירות הייתה העגבת (סיפיליס). לפי תיאורו של צווייג, "הנערות סולקו מהחיים על ידי מחיצות אטומות והועמדו תחת פיקוח המשפחה, התפתחותן הגופנית והרוחנית נבלמה, הצעירים נאלצו לעשות מעשיהם בחשאי ובעורמה, במצוות מוסר שאיש לא האמין בו ולא קיים אותו".23
שטפן צווייג התייחס למחלות מין שהרפואה בזמנו לא ידעה להתגבר עליהן ועל אופן הריפוי המאוס והמשפיל שנוסה אז כדי לטפל בהן. למשל, הוא כותב לגבי טיפול בעגבת: "שבועות על שבועות היו מושחים את גופו של חולה העגבת בכספית, והתוצאה הייתה נשירת שיניים ופגעי בריאות אחרים. קורבן המחלה האומלל הרגיש שגם נפשו זוהמה כגופו. וגם בתום ריפוי מחריד זה לא הובטח לו שלא יפרוץ החיידק הזומם משביו ויתעורר, ישתק את האיברים וירכך את המוח. לא ייפלא אפוא כי צעירים רבים שלחו יד בנפשם לאחר האבחנה..."24
צווייג מזכיר את פאול ארליך (1915-1854), רופא וחוקר יהודי-גרמני שחזה את התופעה האוטואימונית, היה חלוץ הכימותרפיה וזכה בפרס נובל לרפואה ב־1909. הוא חקר והשתמש ב־Salvarsan) Arsphenamine) לריפוי עגבת, חומר רעיל לגוף שעלול לגרום לנזק לכבד ואף למוות. למחקר בתרופה הייתה חשיבות עצומה שכן הוא היווה זרז למחקר שהוביל לפיתוח תרופות הסולפה, הפניצילין ומיני אנטיביוטיקה אחרות.
ארתור שניצלר תיאר ביצירותיו דמויות טיפוסיות בחברה הווינאית בת התקופה, כולל את נערת הפרברים קלת הדעת (יצאנית), אשר הייתה לאחד מסימני ההיכר של הסיפורת של שניצלר. חלק נכבד ביומניו ובאוטוביוגרפיה שלו מוקדש לחוויותיו המיניות, ובהקשר אליהן למערכות היחסים שלו עם נערות שזכו לכינוי "הנערות המתוקות" כגון גוסטי, אנני וז'נט. שניצלר מתאר את אנני כ"נערה בלונדינית קטנה וחמודה", המתגלה כבעלת ניסיון רב עם גברים. "הייתה מוכתמת אך ללא חטא, תמימה בלי בתולין, ישרה אבל גם יודעת להוליך שולל."25
ביצירות שנחקרו על ידי מופיעות מחלות שונות שנגרמות מרעלנים של חיידקים כגון דיפטריה, סקרלטינה וכולרה. מות החולים נגרם בהיעדר טיפול נכון, בהיעדר תרופות אנטיביוטיות ובהיעדר נקיטת היגיינה ציבורית. הטיפול במחלות פרזיטריות כגון המלריה שטופלה בסיפורו של צווייג אמוק בכינין בהיעדר תרופות המונעות מלריה הנפוצות כיום גבתה חיים רבים. במוות בוונציה אני מתייחסת לנושא ההקפדה על הגיינה ציבורית והתנהלות השלטונות בעת מגיפה, אשר כשלו במיגור מגפת הכולרה בשל אינטרסים זרים לבריאות הציבור תוך גרימת מותם של המונים.
רבות נכתב על מחלת השחפת ותרבות הסניטריום בספרות הכללית והעברית בכלל ובספרו הנודע של תומאס מאן הר הקסמים. לכן בחרתי לעסוק במחלה ביצירתו דוקטור גראסלר רופא המרחצאות שמושאה הוא רופא שבחר לעבוד כרופא סניטריום, והמשאפה המוזכרת בסיפור מרמזת על התייחסות למחלת השחפת.
ב־24 במרץ 1882 הודיע ד"ר רוברט קוך על גילוי החיידק גורם השחפת — המיקובקטריום טוברקולוזיס. אך בתקופה שבה נכתבו היצירות לא הייתה תרופה למחלה ונהגו לבודד את חולי השחפת בבתי מרפא (סניטריום) שהיו ממוקמים בהרים באוויר הצח. השחפת גרמה למותו של אחד מכל שבעה אנשים באירופה ובאמריקה. למרות התקוות הגדולות שליוו את גילוי החיידק, מתו משחפת מאז ועד היום לפחות עוד 200 מיליון בני אדם בעולם. שחפת היא עדיין מחלה מידבקת שכיחה, אשר גורמת למותם של למעלה מ־2 מיליון אנשים מדי שנה.
הפניצילין כאמור, התרופה האנטיביוטית הראשונה שפותחה, אינה יעילה לטיפול בשחפת. רק ב־1946, כאשר פותחה התרופה האנטיביוטית סטרפטומיצין ולאחר מכן האיזוניאציד, נוצר לראשונה טיפול יעיל לריפוי המחלה. כיום ישנן כמה תרופות יעילות לטיפול במחלה. העיקריות שבהן: אתמבוטול, ריפמפין, איזוניאזיד ופירזינאמיד.
בהמרומה מאת תומאס מאן מופיעה התייחסות לסרטן הרחם ולמוות שנגרם בגינו. הכימותרפיה התפתחה והלכה בעיקר משנות ה־50, כאשר מדע האימונולוגיה והתרופות האימונותרפיות המקובלות בימינו מאריכות בצורה ניכרת את חיי המטופלים. חלק מהירידה בתמותה נזקפת לפעולות מניעה ולשיפור ביכולת הגילוי המוקדם שלא היו בתקופתם של הסופרים המוזכרים בכרך זה. בנוסף, ההבנה של הפרופיל המולקולרי של הגידולים חיונית כיום לבחירת הטיפול התרופתי וברוב סוגי הסרטן כשרק תת־קבוצה של חולים יראה תגובה לתרופה חדשה.
כאשר אני דנה במחלת השחפת ובמחלת הסרטן, חשוב להזכיר את הסופרת, הפילוסופית ובמאית הקולנוע האמריקנית־יהודייה סוזן סונטאג, (Susan Sontag 2004-1933), השואלת בספרה המחלה כמטאפורה (1978) באיזו מידה מדע הרפואה מושפע מהתרבות: האם דימויים של מחלות משפיעים על ההבנה הרפואית שלנו? היא קוראת תיגר על המנטליות של "האשמת הקורבן", שמסתתרת מאחורי השפה שבה אנו משתמשים כדי לתאר מחלות ואת אלה הסובלים מהן. היא מדגימה את טיעוניה תוך כדי בחינת היחס למחלת השחפת במאה ה־19 ולמחלת הסרטן במאה ה־20. לטענתה שתי המחלות מתקשרות עם תכונות פסיכולוגיות. היא סוברת שמטאפורות ומונחים המשמשים לתיאור שתי המחלות הובילו ליצירת קשר בין המבנה האישיותי של החולה לבין המחלה הפיזית עצמה. השחפת נתפסה כמחלה של רומנטיקנים, משוררים, אומנים, וקשורה בתשוקות חסרות מימוש וחוסר יכולת לממש אידיאלים רומנטיים. לסרטן, לדבריה, מיוחסים רגשות קיצוניים, דיכוי נפשי, סגפנות והדחקה.26
אוטם שריר הלב הגורם למות החולה מוזכר בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות וגם בסיפור חלום. בסיפורים מוזכר טיפול במורפין המקובל גם כיום. לא היה אז טיפול ניתוחי למחלה. יש לציין שמתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 — אז החל עידן ניתוחי המעקפים — חלה ירידה גדולה בשיעורי התמותה ממחלות לב, וכיום הטיפול המקובל באמצעות סטנטים בצנתור דחוף מונע פגיעה בשריר הלב ומציל חיי חולים רבים.
ביצירות שנחקרו על ידי מצאתי התייחסות גם למצבים פסיכיאטריים. דיכאון והתאבדות מופיעים באמוק וגם בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות. פסיכיאטרים תלו ציפיות רבות במהפכה הפסיכו־פרמקולוגית. רבים מהם נוטים לדבר על "חוסר איזון כימי במוח" כבסיס להפרעות נפשיות וכהצדקה לטיפול תרופתי. אולם 50 שנות מחקרים לא הצליחו לחשוף בצורה עקבית ומשכנעת פגם נוירו־כימי כבסיס להפרעה נפשית במחלות פסיכיאטריות שונות. החיפוש מורכב במיוחד, מאחר וממצא של שיבוש לכאורה בכימיה של המוח עשוי להיות תוצאה של חוויות קשות שעברו על האדם ולא פגם ראשוני מולד. קשר הגומלין בין סביבה, פסיכולוגיה, תורשה ומוח רחוק מלהיות מובן. הציפייה שתרופה לבדה תפתור את המצוקה היא פשטנית. התרופות משפיעות על האדם ולעיתים ההשפעה עשויה להיות חיובית ונחוצה, לפחות לטווח קצר, אבל אין זה אומר שהתרופה מתקנת את שורש הבעיה.
ההתייחסות לחלום והזיה המופיעים בסיפור חלום מפגישה אותנו עם תורת הפסיכואניליזה של זיגמונד פרויד, שחי בתקופתו של שניצלר ושבאמצעות חליפת המכתבים ביניהם ביטאו את הערכתם ההדדית זה אל זה. התעכבתי על הפטרנליזם של הרופא, שהיה נהוג בתקופתם של המחברים. לרופא ולמנהל מחלקה כדוגמת פרופסור ברנרדי, גיבור מחזהו של שניצלר, הייתה סמכות בלתי מעורערת בקרב הרופאים ששעו למרותו ובוודאי בקרב החולים שבהם טיפל. כמו כן נחקרו על ידי דילמות מוסריות ומצפוניות ודרכי ההתמודדות עימן, כפי שננקטו אז על ידי הרופאים עצמם וכפי שנתפשו על ידי החברה.
אמות המידה המוסריות השתנו מאז 1912, שנת פרסומה של יצירתו של שניצלר, כאשר זכויות החולה נגזרו מזכויות האדם עת נתנה להן חשיבות מיוחדת לאחר מלחמת העולם השנייה (משנת 1945). ב־10 לדצמבר 1948 אומצה הצהרה עולמית של זכויות האדם שעל בסיסה התפתח הרעיון של זכויות החולה שמצדדות בהגנה על כבודו ופרטיותו. בארץ נחקק חוק זכויות החולה ב־1996.
בפרופסור ברנרדי אני מתעכבת על אמות מוסר והתנהגויות שכיום אינן מקובלות ביחסי רופא־חולה ואף ביחסים שבין הרופאים עצמם בהתייחס להיררכיה הנהוגה בבית החולים.
בהמרומה אני מתייחסת לפער בתפישה המחלה שבין החולה לרופא: לתפישה הרומנטית ולמנגנון ההדחקה הננקטים על ידי החולה לבין המציאות הרפואית המוצגת בכל חומרתה על ידי הרופאים. כמו כן מצאתי התייחסות שונה בין בני אדם שונים באותה המשפחה לפגם רפואי (חסר של כליה) כאשר גיבורת העלילה מקשטת את החסר במעטה של הירואיות בעוד בתה מתייחסת לחולה כאל אדם פגום.
יחסי רופא־חולה ביזריים המתנהלים בין רופא למטופלת מתוארים באמוק ואף רמזים לכאלה מתוארים גם בדוקטור גראסלר רופא המרחצאות. במחקרי אני מציגה את השאלה היכן עובר הגבול בין המקצועי לבין האישי, בין הרופא לבין האדם שהוא מייצג.
כולי תקווה שהקורא ילווה אותי במסע האינטלקטואלי שאני חושפת לפניו באמצעות חשיבה ומחקר בדיסציפלינות השונות המופיעות במבחר יצירותיהם של סופרים קאנונים במרחב דוברי הגרמנית ממפנה המאה ה־20 ושמטביעים את חותמם גם כיום.
1 פרנץ וורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג (Die vierzig Tage des Musa Dagh). תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד, 2014. נכתב על ידי וורפל ב־1933.
2 שטפן צווייג, העולם של אתמול (Die Welt von Gestern). תרגום: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות, 2012. את הספר החל צווייג לכתוב ב־1934 והמהדורה הראשונה פורסמה בסטוקהולם באוקטובר 1942 לאחר התאבדותו.
3 וינה 1900 — פריחה על סיפה של תהום, אנתולוגיה בעריכת שרון גורדון ורינה פלד, הוצאת כרמל, 2019, עמ' 15.
4 רוברט יונק, שבעתיים כאור החמה: גורל חוקרי האטום. תרגום: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות, 1960. הספר מ־1956 מבוסס על ראיונות עם מרבית המדענים היהודיים שנמלטו מאירופה, ושימש כבסיס לסרט עטור הפרסים "אופנהיימר" (2023).
5 הנס רוזנקרנץ (1905-1956) מהעיר קניגסברג (כיום קלינינגרד) היה יהודי חובב ספרות ומעריצו של שטפן צווייג עוד מגיל 16. הוא קיים איתו חליפת מכתבים מ1921 ועד 1933. בהמשך הקים הוצאת ספרים. המכתבים כלולים בספר בגרמנית שנקרא "Briefe zum Judentum" ויצא לאור בהוצאת "Suhrkampf" בעריכתו של ד"ר שטפן ליט, אוצר אוסף מדעי הרוח ואיש מחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית. את המכתבים המובאים כאן תרגמה לעברית טלי קונס. את המכתבים מסרה לספרייה הלאומית חנה יעקובסון, תושבת בת ים בת 92, שהייתה בתו החורגת של רוזנקרנץ, אשר היה נשוי לאימה.
6 "שטפן צווייג — המכתבים: מה מכתביו מלמדים עליו" באתר הספרנים (nli.org.il).
7 ריכרד שטראוס היה מנצח, מלחין וכנר גרמני שנחשב למלחין בולט בסוף התקופה הרומנטית והפוסט־רומנטית. נחשב יורשם של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. הוא וגוסטב מאהלר מייצגים את הפריחה המאוחרת של הרומנטיקה הגרמנית.
8 "שטפן צווייג — מכתב ההתאבדות: מולדתי איבדה עצמה לדעת" באתר הספרנים (nli.org.il).
9 שטפן צווייג, אמוק, הוצאת עם עובד, 1999. הנובלה "Amoke" או "Der Amokläufer" ("ריצת אמוק") פורסמה תחילה ב־1922 בעיתון "Neue Freie Presse", ובאותה השנה פורסמה בספר כאוסף נובלות בהוצאת Insel שבלייפציג.
10 קראו על המונח בוויקיפדיה.
11 זיגמונד פרויד, על החלום. תרגום: אדם טננבאום. הוצאת רסלינג, 2004, עמ' 11.
12 וינה 1900 — פריחה על סיפה של תהום, אנתולוגיה בעריכת שרון גורדון ורינה פלד, הוצאת כרמל, 2019, עמ' 15.
13 ארתור שניצלר, סיפור חלום. תרגום: ניצה ואורי בן ארי. גוונים, 2008. פורסם תחילה ב־1925 בעיתון הנשים הברלינאי "Die Dame" וב־1926 ראה אור בהוצאת Fischer בברלין.
14 ארתור שניצלר, פרופסור ברנרדי (Professor Bernhardi). תרגום: א.ל. יעקובוביץ. אברהם יוסף שטיבל, 1992 (ורשה). המחזה נכתב ב־1912 והוצג תחילה ב־Kleines Theater שבברלין ואחר כך באוסטריה.
15 ארתור שניצלר, "דוקטורר גראסלר רופא המרחצאות" (Doktor Gräsler, Badearzt) בתוך ד"ר גראסלר וסיפורים אחרים. תרגום: יצחק עקביהו. כנרת זמורה ביתן, 1993. נכתב ב־1914, פורסם ב־1917 בעיתון הגרמני "Berliner Tageblatt" ובאותה השנה ראה אור שם בהוצאת Fischer.
16 מאזינים גרמנים (Deutsche Hörer!), הוצאת אלפרד א. קנופף, בגרמנית, 1943.
17 תומאס מאן — ויקיפדיה.
18 תומאס מאן, "המרומה" (Die Betrogene) בתוך סיפורים מאוחרים. תרגום: יעקוב גוטשלק. ספריית פועלים, 1997. פורסם ב־1953 בירחון "Merkur" שיצא בהוצאתKlett-Cotta שבשטוטגרט וראה אור גם בהוצאת Fischer.
19 תומאס מאן, מוות בוונציה (Der Tod in Venedig). תרגום: נילי מירסקי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. נכתב ב־1911, פורסם בכתב העת הספרותי "Neuen Rundchau" ב־1912 וראה אור ב־1913 בהוצאת Fischer.
20 מישל פוקו, הולדת הקליניקה, 1963. הוצאת רסלינג, 2009.
21 ארתור קליינמן — ויקיפדיה.
22 ביוכימאי יהודי גרמני שנמלט מהנאצים לבריטניה ב־1933.
23 שטפן צווייג, העולם של אתמול (Die Welt von Gestern). תרגום: צבי ארד. הוצאת מחברות לספרות, 2012. עמ' 77.
24 שם, עמ' 78-77.
25 ארתור שניצלר, "נעורי בווינה" בתוך וינה 1900 — פריחה על סיפה של תהום, אנתולוגיה בעריכת שרון גורדון ורינה פלד, הוצאת כרמל, 2019, עמ' 384.
26 סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה. תרגום: יהודה לנדא. הוצאת עם עובד, 1980.
עולמו המרתק של רופא על תחושותיו, לבטיו, מאבקיו האישיים והאתיים הקשורים ביחסי רופא־חולה, נחשף כאן במסגרת של סיפור בתוך סיפור. מדובר בשנת 1912 והרופא הינו אחד הנוסעים באונייה, שעשתה את דרכה מקלקטה שבהודו לאירופה. הרופא מתוודה בפני נוסע אחר שלא הכירו קודם, על מקרה טרגי שאירע לו במהלך חייו כאשר שימש כרופא בכפר נידח בהודו. השיחות הארוכות בין השניים נערכות תמיד בלילות על סיפון האונייה. הפגישה המקרית של שני אנשים זרים על הסיפון בחסות החשכה, כאשר ניתן להבחין רק בצלליות דמויותיהן, הופכת להיות רצף של פגישות מכוונות, המקל על מעשה ההתוודות של המספר. עם הזמן השיחות הולכות ונעשות חושפניות יותר ויותר ופורטות על הנימים העדינים של נפש האדם, מעוררות דילמות וסוגיות הקשורות באתיקה רפואית.
נראה שהשיחות ביניהם הן תולדה של צורך הדדי. אחד מהשניים חש שהוא חייב לפרוק משא כבד וטרגי המעיק על נפשו זה זמן רב, והמניע של הנוסע האחר — המשמש כאן מעין כומר מוודה או פסיכולוג — הינה סקרנות גוברת להקשיב לזר במהלך הפלגה באונייה באזור הטרופי, שחוברת לתנאים הפיזיים הקשים שבהם הוא שרוי. הוא נמלט מהכוך הקטן, החם והמחניק שבכבש האונייה אל הסיפון הקריר, החשוך והמבושם בריח הים. חרטום האונייה נראה לו "פולח את השחור ומרסס משני עבריו אור ירח מותך ומקציף... כסכין מחרשה עולה ויורד, ננעץ ברגבים השחורים הזורמים," כשעריסת האונייה העצומה המתנדנדת מטילה אותו אל מחוץ לזמן.
הפגישה הראשונה בין השניים מתרחשת כאשר קול של שיעול יבש נשמע בקרבתו של הנוסע שניצב על הסיפון ונצנוץ של מקטרת דלוקה מעורר את תשומת ליבו. כאשר נדלק גפרור הוא מצליח לזהות פנים זרות לגמרי, מעוותות ושֵדיות, ולפני שהוא מצליח לזהות את תוויהן הגפרור כבה והוא מבחין בצללית של דמות רחוקה. לפתע הזר מבקש ממנו שישמור על פגישתם בסוד והוא מבטיח לו זאת במעין הבטחה של נדיבות ג'נטלמנית המתבטאת בלחיצת ידיים בחשכה. הנוסע מודע לכך שאנשים יוצאי דופן מציתים בו "מין תאווה שאיננה נופלת מהתאווה לאישה".
בפגישתם השנייה, המתרחשת גם היא בלילה על הסיפון, מתגברת תחושת הכורח של הזר להתוודות והרצון של הנוסע להקשיב כדי לעזור לו. ואכן הזר — שבהמשך מתברר שהוא רופא במקצועו — מתוודה בפניו שהוא נתון במצב נפשי נורא והוא כבר חלה בשל השתיקה שכפה על עצמו. הוא שב ומדגיש שלוש פעמים שישנה חובה לעזור לאדם במצוקה. הרופא טוען ש"החולה מצחיק תמיד בעיני הבריאים" ומספר שהוא נתקל במהלך עבודתו ב"מקרי גבול כשלא ברור לך אם אתה חייב" כאשר בדרך כלל על הרופא מוטלים חובות שונים: "החובה לזולת, החובה לעצמך, זאת כלפי המדינה וכלפי המדע". גישה זאת מבטאת שינוי לבסיס הנאמנות של הרופא למקצועו כפי שהוא בא לידי ביטוי בשבועת היפוקרטס.27
הרפואה חדלה מלהיות אמונה שיש בה קדושה והפכה למקצוע המושתת על בסיס כלכלי. מעבר לחובותיו של הרופא לחולה, יש לו חובות למוסד שבו הוא עובד, לעמיתיו למקצוע ולחוקי המדינה ותקנותיה. לדבריו הרופא קיים כדי לעזור ומכאן הוא עובר מהמקרה הכללי למקרה הפרטי שלו. הוא מכבד את הנכונות של הנוסע לעזור לו ואת שמירת החשאיות של שיחותיהן, אך מוסיף, "כשאבקש ממך לעזור להשליך אותי לים — כאן יסתיימו החסד והנכונות לעזור". כאן עולה בעקיפין נושא המתת החסד האקטיבית, שלא נראית אתית בעיני הרופא והוא מתלבט אם הרופא צריך להיות "מושיע העולם כולו רק מפני שיש לו דיפלומה הכתובה לטינית". האם אי שם פוקעת החובה, במקום ש"אינך יכול עוד"?
תחילה חשב הרופא לדבר על התנסותו בגוף שלישי: "נניח שהיה רופא ב... עיר קטנה," אך די מהר הוא מחליט לחשוף את קורותיו בפני הזר, כאשר הוא משווה בין החשיפה הנפשית שלו בפני הנוסע לבין החשיפה הפיזית של חולה בפני רופאו. בדרך זו הוא מחזק את עצמו ומצדיק את החשיפה הנפשית שלו בפני הנוסע הזר בכך ש"גם לעיניו מתפשטים החולים עד עירום ומראים לו את הספחת, את השתן, את הצואה".
הרופא מספר על המהפך שגרמה לו השהייה בהודו. בעת הגיעו לשם לפני שבע שנים הוא חלם, כמו רבים אחרים, להיות מן "מיסיונר של אנושות ושל התרבות" — לחקור את המחלות, לעשות עבודה מדעית, ללמוד את הפסיכולוגיה של הילידים. הוא מספר על מחלת המלריה28 שהתישה אותו למרות הטיפול בכינין, עד שהוא נעשה רפוי ועצל, מתרכך "והופך למדוזה". המפגש של בן אירופה השוהה בהודו כרוך לדבריו בהתנוונות: בשתייה, בעישון אופיום, בהכאה ובהצלפות עד ש"הופכים לחיות". הגעגועים לאירופה מעכלים את נפשו. אך כשמגיע יום החופשה הוא הופך עצל מדי מכדי לצאת. "אתה נשאר ושוקע בביצה ומתנוון ביערות החמים והלחים הללו."
ומכאן מספר הרופא על לימודי הרפואה בגרמניה ועל עבודתו בלייפציג כרופא טוב שאף הצטיין כאשר השתמש "בזריקה חדשה שהיה הראשון להשתמש בה". עם הצטיינותו ברפואה חושף הרופא את חולשתו לנשים שתלטניות. "נשים שתלטניות וחצופות ידעו תמיד לעשות בי כרצונן." הוא מזכיר אישה מסוימת שהכיר לפני שמונה שנים, "זו שכפפה אותי עד שבירת עצמות", ושלמענה "שלחתי יד לקופת בית החולים". אז פרצה שערורייה ולמרות שדודו שילם את הנזק, הקריירה שלו בגרמניה נהרסה.
הוא שמע שממשלת הולנד מגייסת רופאים למושבות ואפילו משלמת להם מקדמה, והחליט להתגייס ולשרת שם במשך 10 שנים. זאת, על אף שהיה מודע למלריה המסכנת חיי אדם הרוחשת באזורים אלה. הוא מדגיש ש"בהיותך צעיר הנך מאמין שהמלריה והמוות פוגעים דווקא באחרים". הוא נסע לרוטרדם שבהולנד, חתם על התחייבות לעבוד כרופא במשך 10 שנים בהודו וקיבל את המקדמה. מחצית מהכסף שלח לדודו ואת המחצית האחרת נתן לאישה ברובע הנמל שהשיגה ממנו הכול רק מפני שהייתה דומה לאישה הקודמת, "לחתולה הארורה ההיא". וכך, בלי כסף, בלי שעון ובלי אשליות, הפליג מאירופה והתיישב בכפר קטן בהודו, מרחק שני ימי נסיעה מהעיר הקרובה, שם היו לדבריו "כמה פקידים צמוקים ומשעממים בני תערובת" ומלבדם היה האזור "כולו יער, מטעים, שיחים וביצות".
תחילה עסק במחקר, אסף רעלים ונשק של ילידים ואף ניתח את סגן הנציב שרגלו רוסקה כשמכוניתו התהפכה, אך בהמשך השעמום גבר עליו והוא מתאר עצמו כ"רובץ בעמדת המתנה" שנתיים (עד שיוכל לשוב לאירופה), כשהוא מבלה את זמנו "בחברת הנשים הצהובות בבית" תוך שתיית ויסקי והזיות על אירופה. את מצבו אבחן כמחלה טרופית, "קודחת, מטורפת". הניתוק מהעיר והמעבר ל"תחנת הביצות הארורה" גורמת לו לבדידות ולניוון המעכלים את נשמתו ואת לשד עצמותיו. הגעגועים לאירופה משתלטים עליו.
כאשר הוא מספר על "עסק נשים", הוא נזכר במקרה שחווה בבית חולים: אישה שהטריפה את אהובה כל כך עד שירה בה. הוא הושפע כל כך מהמקרה עד שנעשה מטורף כמוהו. כאן מתעוררת השאלה מהו הגבול שעל הרופא להכיר בו כדי לא לערב את עצמו עם בעיותיהם הפיזיות והנפשיות של חוליו. בדרך כלל נוקט הרופא במנגנוני ניתוק והדחקה כדי שיוכל לטפל בחולים באובייקטיביות ולספק להם טיפול אופטימלי. במקרה זה מודה הרופא על ערבוב בין האובייקטיבי לאישי ועל השפעתו החמורה של המטופלת על נפשו כאשר התוצאות יבואו לידי ביטוי בהמשך.
ובכן, כשהוא שרוי במצבו הירוד והמשמים, דופקת על דלתו "גברת ליידי, אישה לבנה". מאורע זה של אישה לבנה בביתו ייחודי ונדיר, המחזיר לו את סקרנותו ועירנותו. כבדרך אגב, מבלי שהיא מציגה את עצמה בפניו ומבלי להסיר את הצעיף שמכסה את פניה, היא נכנסת לחדרו ותוך החלפת מילות נימוסין היא סוקרת את ספרייתו של הרופא ומגלה שם את ספרו של פלובר. היא מתפעלת מהשכלתו הרחבה של הרופא וכדרך אגב מתלוננת בפניו על "ענייני נשים" — סחרחורת, התעלפויות ובחילות — "שהיא סובלת מהן בזמן האחרון". היא מתנגדת להצעתו למדוד את החום והדופק וטוענת שאין לה חום או מחלה טרופית ושגם העיכול תקין.
בעדינות רבה מתחקר אותה הרופא באמצעות שאלות הקשורות לאנמנזה כדי לבסס את חשדו אם ילדה ואם היא בהיריון. הוא נענה בחיוב חד כסכין. הוא מבקש ממנה רשות לבדוק אותה בדיקה גופנית והיא מתנגדת בנחישות: "לא. אין צורך בזה... אני בטוחה לגמרי במצבי," כאשר הוא חש מבעד לצעיף במבטה הקר. הרופא מתוודה כי כבר ביקרו אצלו נשים שביקשו ממנו לבצע הפלה, אך דרך פנייתן אליו הייתה שונה מאוד מזו שלה. הן היו בדרך כלל "מבוישות, מתחננות או מפצירות" ואילו בזו הוא חש "נחישות כפלדה". שוב הוא נתקל באישה חזקה ושתלטנית — תכונות שידע שבכוחן להכניעו. הרופא מתוודה על היחס שפיתח כלפי האישה: "עוד לפני שראיתי אותה, הרגשתי שהיא אויבי".
כאן מתחילה חציית הגבול ביחסי רופא־חולה, שגוברת עם התקדמות העלילה עד לשיא המפתיע. כבר בשיחה שבינו לבין החולָה מביע הרופא אגרסיביות סמויה ומכוונת: "רציתי לאלץ אותה לומר דברים ברורים... רציתי שתבקש ממני דווקא היא מפני שהופיעה אדנותית כל כך... וכן מפני שידעתי שאין לנשים כוח המכניע אותי יותר מעמידה יהירה קרה זו". נראה שהרופא עומד להתחשבן כאן עם החולה בשל ניסיונות העבר הסבוכים שלו עם נשים חזקות, שגרמו לו לחוש רמוס וכנוע.
במקום התמקדות במצבה הגופני, שהיה נהיר לו, החל הרופא לנהל מאבק כוחות בינו לבין החולה, כשהוא מסווה אותו במשפטים מנומסים. הוא לא מותיר לה ברירה אלא לדבר עימו סחור־סחור על הבעיה האמיתית שבגינה הופיעה בביתו. החולה מתלוננת על מיחושי לב ומסרבת להיבדק על ידו. "עתה כבר ניטש הקרב," מתאר הרופא. החולה דורשת ממנו לתת בה אמון והרופא נוזף בה: "האמון כולל גילוי לב... אני רופא ולפני הכול הסירי את הצעיף. אין באים אל הרופא בפנים מצועפות". כאשר היא מסירה מפניה את הצעיף, מתוודה הרופא על התאהבותו בה: "פניה חסומות, קשות, מאופקות. יופי שאין לגיל השפעה עליו. עיניים אנגליות אפורות הנראות שלוות. יכולת להניח להן שהן טומנות את התאוות כולן."
בעקיפין היא דורשת ממנו לשים קץ למצבה, דהיינו לבצע בה הפלה, אך הרופא מנסה לאלץ אותה לבקש ולהתחנן על נפשה ואף מנסה להפנות אותה לרופאים אחרים בבית החולים המקומי למרות שלא באמת התכוון להיפטר ממנה. הוא מתרץ זאת באי־חוקיות ביצוע ההפלה בזמן שהיא אומרת בבטחה שיוכל למצוא בעבורה צידוק מטעמים רפואיים.
לשאלתו מדוע בחרה דווקא בו, היא מציינת מספר טעמים: האחד שהוא נמצא במקום נידח; השני שאיננו מכיר אותה; ורק הסיבה השלישית קשורה להיותו רופא טוב. היא מוסיפה בביטחון שלאחר הטיפול בה הוא יחזור לאירופה כי היא מתכוננת לשלם לו סכום כסף גדול — 12 אלף גולדן בהמחאה, שיוכל לפדות רק באמסטרדם. התשלום יפצה אותו גם על הפסד הקצבה שלו כאשר יחזור מייד להולנד.
יחסו של הרופא לחולָה הופך יותר ויותר סובייקטיבי. יחסה האדנותי והמחושב הולך ומעורר בו יחס אמביוולנטי וסובייקטיבי כלפיה. התפעלותו גוברת לצד הזעם שחש. "ברצון הייתי סוטר על פניה," הוא מהרהר ועם זאת מודה שנתקף ב"תאווה אלימה". הוא אומר לעצמו, "פתאום הייתה השנאה בינינו עירומה. ידעתי שהיא שונאת אותי מפני שהיא זקוקה לי." הרהורים אלה רחוקים מאלה האמורים לאפיין יחסי רופא־חולה.
הרופא מצדיק את תגובתו בעיני עצמו. הוא אומר שתמיד היה נכון להושיט עזרה. בחיים המשמימים בכפר נידח בהודו הייתה זו שמחתו היחידה. הוא מזכיר הצלה של איזה "גוש חיים בעזרת חופן המדע שדחס למוחו". הוא מזכיר הצלת רגלו של מקומי שהוכש על ידי נחש, נסיעה של שעות על שעות כדי להציל אישה קודחת, ביצוע הפלות שעזרו לנשים עוד בבית חולים באירופה. כמו כל רופא, הסיפוק שבהצלת אדם נראה בעיניו כ"מעין שמחה של בורא עולם". הרופא טוען שכדי לעזור דרושה לו התחושה שהזולת זקוק לך. מחשבה זו, עומדת בבסיס מקצוע הרפואה משום שהרופא, במסגרת עיסוקו, נתקל בצער ובמכאוב אנושיים ובמקרי מוות, והיא־היא שמזינה בכל פעם מחדש את הכוח להתמודד איתם.
אומנם גישתו של הרופא, על פי דבריו, זהה לגישתם של חבריו למקצוע, אך בכל זאת הוא חורג מהגישה הרציונלית־אובייקטיבית, שכל כולה צריכה להתבסס על מאמציו להבין את המחלה ולהחיש מזור לכל חולה ובכל מצב. לא רק שאינו מביע אמפתיה לחולה הספציפית, אלא שהוא מאפשר לחולשות אופיו וליחסו הסובייקטיבי כלפי נשים אדנותיות לגבור עליו ואף פונה במודע למאבק כוחני בינו לבין החולה במטרה להכניע אותה ובעקיפין אף גורם למותה. הרופא מתוודה בפני הזר, "אישה זו גירתה להתנגדות את כל המדוכא, החבוי. את כל הרע שבי. היא שיגעה אותי בכך ששיחקה את הליידי והציעה בצינה מוחלטת עסק הנוגע לחיים ומוות".
הרופא עובר על ערכי שבועת הרופאים, שבועה שמקבלים על עצמם מרבית הרופאים בתחילת דרכם המתבססים על "שבועת היפוקרטס" משנת 460 לפני הספירה:
"אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיאה, פנקיאה, וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה ואת האמנה דלהלן כמיטב שיפוטי ויכולתי:
להתייחס למי שלימד אותי את אומנותי כפי שאני מתייחס להוריי, ולחיות עימו בשיתוף, ואם הוא יהיה זקוק לכסף לחלוק עימו את כספי, ולהתייחס לילדיו כמו לאחי, ואם יחפצו, ללמד אותם את ידיעותיי בלא תשלום ובלא הבטחות שבכתב; אלמד את יסודות אומנותי לבני, לבניהם של מורי ולכל אותם תלמידים, אשר יצהירו כי הם נכונים לקיים את חוקי המקצוע, ולא לאיש זולתם.
אקבע את הדיאטה הנחוצה לחולה כמיטב כושר השיפוט שלי וכמיטב יכולתי; אשמור על החולים מאי־צדק ולעולם לא אזיק להם. לעולם לא ארשום סם קטלני למי שביקש אותו, ולעולם לא אציע לו ליטול סם כזה. באופן דומה לעולם לא אתן לאישה תרופה שעלולה לגרום להפלה. בטוהר ובקדושה אשמור על חיי ועל אומנותיי.
לא אנתח, אפילו לא כדי לסלק אבנים, אלא אשאיר זאת לאנשים שמוכשרים לכך במיוחד.
לכל בית שבו אבקר אגיע לטובת החולה, ולא אבצע שום פשע ולא אגרום לנזק בכוונה תחילה, ובייחוד לא אקיים יחסי מין עם נשים וגברים, בין שהם בני־חורין ובין שהם עבדים.
כל אשר אראה או אשמע תוך כדי הטיפול ואפילו מחוץ לטיפול, ושלא נועד להפצה, אשמור לעצמי, ואתבייש לדבר על הדברים הללו עם אחרים.
אם אקיים את השבועה ולא אפר אותה, מי ייתן ואמצא הנאה בחיי ובאומנותי ואזכה בתהילה מצד כל האנשים בהווה ובעתיד; אם אפר את השבועה ובכך היא תהפוך לשבועת שקר, ייפול ההפך מזה בגורלי".
השבועה היא למעשה הקוד הראשון והידוע המסדיר את הממד האתי של עבודת הרופא. גם כיום נחשבת שבועת היפוקרטס כבסיס לאתיקה הרפואית המודרנית, ובנויה על עיקרון קדושת אומנות הרפואה, ובה מתחייב הרופא לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה או לפגוע בו, לנהוג בטוהר מידות ולשמור על סודיות החולה, וכן לרפא כל אדם באשר הוא ללא אפליה: "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נוכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד".
צריך לתת את הדעת לעובדה שהחולה בסיפור מגיעה לרופא בבקשה לבצע בה הפלה. הנאמנות לחולה בשבועת היפוקרטס מתבטאת על דרך השלילה — ראשית בהתחייבות לא להזיק. זה המקור לעיקרון המקובל ברפואה: "מעל הכול — אל תזיק", ובלטינית "primum non nocere". אף כי עיקרון מניעת הנזק נתפס גם היום קודם לעקרונות אחרים, הרי שבהרבה מפעילותה מנסה הרפואה דווקא להושיט עזרה חיובית ופעילה לבני האדם, ואף רואה בכך את מחויבותה המוסרית העליונה. יכולתה של הרפואה המודרנית לטפל באורח פולשני בגוף האדם לא עלתה כלל בדמיונו של הרופא היווני, כפי שנאמר בשבועת היפוקרטס: "...לא אייעץ לו עצה, אשר אם יעשנה תביא למוות. לעולם לא אסייע לאישה לגרום הפלה."
הרפואה עסקה גם בשנת 1912 — התקופה הנדונה בסיפור ואף כיום — בהתערבות בגופו של החולה באופן המסכן לעיתים את חייו. הציווי להימנע מהמתת חסד, מהפלות ומניצול לרעה של גוף החולה או של המידע על אודותיו נראה לוקה בחסר בתיאור מחויבותו המוסרית של הרופא. ומתוודה הרופא שלא זו בלבד שהאישה גרמה לו לא למלא את חובתו ולא להחיש לה טיפול ראוי, אלא שהוא התמלא לפתע קנאה באופן שבו נכנסה להיריון. הוא מתאר לעצמו את האישה היהירה והקפואה מתגוללת בלהט במיטה עם גבר אך לפני חודשיים־שלושה, עירומה כחיה וגונחת מהנאה כששני הגופים נשוכים זה בזה כשפתיים. "ואז כבש אותי הרעיון להשפיל אותה..." מילא את כולו הרצון לכבוש אותה, לסחוט גניחה משפתיה הקשות, "להרגיש בעונג בגופה של אישה קרה וגאוותנית זו...".
מסביר הרופא לזר ש"מעולם לא נסתאבתי ולא ניסיתי לנצל את מצבי כרופא, אך הפעם לא הייתה זו יחמה, תאווה, מין, באמת שלא... רק התאווה להיות אדוניה של יהירות זו". את תאוותו מסביר הרופא בעובדה שחי שבע שנים בכפר נידח בהודו מבלי שהייתה לו אישה לבנה. הוא מתאר את בנות המקום כ"חיות קטנות חינניות הרועדות מיראת כבוד כשלבן אדון לוקח אותן... הן מתמוגגות בענווה. פתוחות לפניך תמיד. נכונות תמיד לשרת אותך בצחוקן החרישי המקרקר". דווקא הכניעות שלהן, הוא טוען, "מפלגת את ההנאה". הוא מתאר את כניסת החולָה לביתו כנכנסת אל כלובו של גבר מבודד ומורעב, "חיית אדם כלואה". הרופא מסרב להצעתה הכספית ודורש מהחולה שתבקש ממנו עזרה כדי להשפילה ולפגוע ביהירות זו, הכה שנואה עליו, מכיוון שהוא מודע להשפעת כוחה המכניע עליו. תשובתה של החולה מפתיעה. "לא. לא אבקש. מוטב לי למות!" ובכך ניווכח שבעצם היא גוזרת על עצמה את מותה.
"לפתע האישה צחקה כשפניה אומרות בוז שאין לתארו כלל... צחקה בבוז שטחן אותי לאבק... ושיכר אותי בו בזמן". כפי הנראה תגובתה שנראתה בעיני הרופא כ"התפוצצות פתאומית... שבקעה מגוש בעל כוח אדיר," גרמה למפנה פתאומי ביחסו אליה, והוא חש כאילו אש מלחכת את גופו ושהיה מוכן ליפול לרגליה ולנשק אותן. אך היא הפכה את פניה ומיהרה לצאת. הרופא הלך אחריה כדי לבקש את סליחתה ונתקל בהתנגדותה הנחרצת: "אל תעז לצאת אחרי או לעקוב... תתחרט על כך." היא טרקה בפניו את הדלת. הרופא נותר במקומו כמשותק ונדרשו לו כ־10 דקות כדי לנתק את רגליו מהרצפה.
ייתכן שהבוז שבתגובתה ועזיבתה הפתאומית גרמו לו בבת אחת לנסות לדלוק אחריה ולהשיגה בכל מחיר. הרופא חש עצמו כאחוז טירוף. הוא נאבק במשרת צהוב העור המנסה, בפקודתה, למנוע ממנו להשתמש באופניו כדי להשיגה בדרך לתחנת הרכבת, הולם בראשו ואחר כך בסנטרו, חוטף ממנו את האופניים ובשל הגלגל המועקם, כתוצאה מהמאבק ביניהם, הוא משליך אותם בדרך. הוא ממשיך לרוץ בדרך, חולף על פני הבקתות כשהילידים תמהים להבחין באדם לבן נוטף זיעה ומלוכלך, הרופא שלהם, רץ. כשהוא מגיע לתחנה הוא מבחין בענני האבק של מכוניתה המתרחקת.
הרצון להשיגה לא הרפה ממנו והוא משיג בזריזות כל פיסת מידע על אודותיה. נודע לו שהיא אישה אנגלייה מכובדת, אשת סוחר גדול שעושרה אגדי. היא מתגוררת בעיר הממשלה במרחק של שמונה שעות נסיעה מכפרו. כמו כן נודע לו שבעלה שהה חמישה חודשים באמריקה והוא אמור לשוב בימים הקרובים כדי לקחת אותה עימו לאירופה.
הרופא מפגין מצב של חוסר שליטה מוחלט ביחסו אל האישה ומתאר עצמו כחולה באמוק, "אחוז טירוף כבמין כלבת אנושית. התקף של טירוף לעניין אחד שאין להשוותו לשום הרעלה אלכוהולית".29 למרות שבסיפור לא התקיימו למעשה יחסים קרובים בין הרופא למטופלת, כמיהתו המטורפת אליה מובילה לדיון העוסק ביחסים שבין הרופא לחולה.
הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית קיימה דיון בנושא יחסי מין בין רופא למטופל גם כשאין בהם אלמנט של "תקיפה" אלא "הסכמה", לכאורה, מצד המטופל או המטופלת. הנחת היסוד היא כי בקשר רופא־חולה אין למעשה הסכמה מלאה ואמיתית מצד החולה לקיום יחסי מין עם הרופא, מאחר שיחסי הכוחות ביניהם אינם שווים. קיימת תלות חד־צדדית של החולה ברופא. הדבר בולט במיוחד בפסיכיאטריה ובגינקולוגיה, שם נוצרת אינטימיות נפשית או גופנית בין הרופא לבין המטופל. עבודות מחקר מצביעות כי כ־10% מהרופאים מדווחים על קיום יחסי מין עם מטופל. עבודות מחקר אחרות מצביעות בבירור על נזק נפשי שנגרם לאותם חולים מקיום קשר כזה.30
בעבודת מחקר ידועה נשאלו רופאים פסיכיאטרים על חולים הנמצאים בטיפולם ושהיו חשופים ליחסי מין עם רופא קודם. הרוב המוחלט של הרופאים שנשאלו סבר כי יחסים קודמים אלו הזיקו למטופל, אך רק מיעוט קטן מהם דיווח על כך לרשות המוסמכת. רופאים נוהגים כמעשה שגרה להגן על חבריהם למקצוע. על ציבור הרופאים בישראל לקבוע לעצמו מהן אמות המידה הראויות במישור האינטימי שבין רופא ובין מטופל. עליו לתת לכללים אתיים אלו פרסום מרבי ובמידת הצורך גם לאוכפם.
אלו הם כללי הלשכה לאתיקה בעניין קשר מיני של הרופא עם מטופל:
חוק זכויות החולה משקף את יחסיהם של מטפלים עם מטופליהם כיחסים שאינם שוויוניים, ושבהם למעשה המטפל "נהנה" מהשפעה אדירה על החולה, בעוד שהאחרון נמצא במצב מאוד פגיע וחשוף. מצב זה מקשה על החולה להתנגד במקרים שבהם פועל המטפל בניגוד לטובת החולה, בין אם בשל חוסר ידע, תלות, אמון או כל סיבה אחרת. ועל כן, גם אם לא הביע את התנגדותו ואף הסכים למגע מיני, אין זו הסכמה אמיתית.
מקרים נפוצים מאוד המוכרים היטב בספרות המקצועית מתרחשים בין מטופלים לבין מטפליהם בתחום בריאות הנפש — כגון פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים — כאשר המטופל מבצע "העברה", כלומר מייחס למטפל תכונות נערצות ומפתח כלפיו משיכה או אהבה חזקה. אין רע בכך, אלא אם המטפל ניצל את אותן תחושות "מדומות" שנוצרו עקב תהליך הטיפול.31
סוגיית יחסי המין בין מטפל למטופל מורכבת מאוד. מצד אחד בשל הקושי להוכיח ניצול מיני מצד מטפל, ומאידך בשל החשש מהאשמות שווא. למעשים אלו השלכות הרות גורל עבור שני הצדדים וניתן להתייחס אליהם בכמה מישורים: המישור האתי, האזרחי והפלילי.
ראשית, כדי להבין היבטים אלו לעומקם, חשוב להבהיר מהו מטפל, מהו טיפול רפואי ומיהו מטופל. על פי חוק זכויות החולה תחת הגדרות אלו נכלל כל בעל מקצוע שבו הכיר המנהל הכללי כמטפל בשירותי הבריאות, לרבות מי שמשמש כרופא, אח או אחות, מיילדת, או פסיכיאטר ועוד. טיפול רפואי, על פי חוק זכויות החולה, הינו בין השאר טיפול שמטרתו אבחון, רפואה מונעת, טיפול סיעודי או פסיכולוגי.
במישור הפלילי, בחוק העונשין אין איסור מפורש על קיום יחסים בעלי אופי מיני בין מטפלים ומטופליהם, אך ניתן להרשיע בגין עבירה זו על פי איסורים אחרים בחוק שתכליתם היא הגנה על החלש והתלותי מפני החזק ובעל ההשפעה, שכופה את רצונו ומנצל את חולשתו.
מהפסיקה ניתן ללמוד את הדברים הבאים: קיום יחסים בעלי אופי מיני שלא בהסכמה חופשית אלא עקב הפעלת לחץ או איום, בהסכמה שהושגה במרמה, תוך ניצול מצב המונע התנגדות — הרי היא אינוס. הצגה של מעשים בעלי אופי מיני כחלק משיטת טיפול פסיכולוגי הינה מעשה מרמה והסכמת המטופל אינה מסירה את האחריות מכתפיו של המטפל שכן אינה מבטאת רצון חופשי. ניצול רגשותיו של מטופל לביצוע מעשים בעלי אופי מיני, גם אם היו מיוזמתו של המטופל, הינו מרמה לכל דבר. במקרים שבהם חל מעבר ממצב של יחסי מטפל־מטופל למצב של יחסים רומנטיים, זוהי אחריותו של המטפל כי המעבר יעשה בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים. בשולי הדברים יצוין כי מבחינה אתית ראוי כי תהיה אף תקופת "צינון" מסוימת.
גם החוק למניעת הטרדות מיניות נמצא לא אחת רלוונטי מאוד למקרים מסוג זה:
במקרים שבהם מדובר ביחסים בין עובד ומעביד, לדוגמה, בחלק מן המקרים נדרשת התנגדות של הצד המוטרד בכדי לייחס לצד המטריד אחריות, אך לא כך הדבר "במסגרת טיפול נפשי או רפואי, תוך ניצול תלות של המטופל במטפל”.
במישור האתי — ורבים מכם ודאי יופתעו בעת קריאת השורות הבאות — אך במדינת ישראל — לא בפקודת הרופאים, לא בחוק הפסיכולוגים ולא בחוק זכויות החולה — אין סעיף מפורש לפיו אסור על מטפל לקיים יחסים בעלי אופי מיני עם מטופליו. עם זאת, ניתן להרשיע מטפלים בעבירה אתית על פי סעיפים אחרים אם ניצלו מינית את מטופליהם: התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, חוסר אחריות, רשלנות במילוי תפקיד המטפל, ניצול יחסי תלות וכללי אתיקה נוספים. כמו כן, ניתן למצוא איסורים מפורשים בניירות עמדה ותקנונים של איגודים מקצועיים ומועצות שונות שאין ממש בסמכותן המשפטית.
חשוב להבין את ההבדל העיקרי בין המישור הפלילי לבין המישור האזרחי בכל תחום, ולא רק במקרים של ניצול מיני. בעוד הדין הפלילי נאבק במוסרים בלתי מוסריים, ניצול של החלש וכיוצא בזאת, ללא כל קשר אל אופי הנזקים שנגרמו לו — הדין האזרחי דן בסוגיה נזיקית.
בדומה לתביעות נזיקין בתחומים אחרים, נבדקת חובת הזהירות שנדרשה מהמזיק, הפרת חובה זו, קשר סיבתי בין הפרתה לבין היווצרות הנזק והיקף הנזק שנגרם לתובע. רק אם בוססו כל הטענות הללו, יפסוק בית המשפט פיצוי כספי לזכות התובע בהתאם להיקף הנזק שנגרם לו. העוולות אשר בגינן ניתן לתבוע פיצוי במקרים אלו הן עוולת תקיפה ועוולת רשלנות.
גם כאשר ניצול מיני של מטופל גרם לו לנזק, ניתן לבסס את שלושת היסודות של רשלנות רפואית הדרושים לקיומה של עוולה זו:
עוולה נוספת הרלוונטית למישור האזרחי במקרים אלו הינה עוולת התקיפה — שימוש בכוח מכל סוג נגד גופו של אדם, שלא בהסכמתו או בהסכמה שהושגה בתרמית. בשונה מעוולת רשלנות, בעוולת התקיפה יש להוכיח כי המעשים נעשו במתכוון.
הקשיים הגדולים ביותר שעימם נאלצים להתמודד הקורבנות בבואם להחזיר את השליטה על חייהם ולמצות את הדין עם מי שניצל אותם נובעים מתחושות הבלבול, האשמה והבושה שכה אופייניים לקורבנות במקרים אלו.
חשוב לדעת כי בכל מקרה של ספק בדבר ניצול מיני — גם אם אינכם בטוחים כי מעשיו של המטפל היוו חריגה מכללי האתיקה, עבירה פלילית או עילה לתביעת פיצויים — ניתן לפנות לקבלת ייעוץ משפטי ולקבל את מלוא המידע מאנשי מקצוע — עורכי דין הבקיאים בתחום זה. אם נפגעתם עקב רשלנות של מטפל, פנייה אל עורך דין תסייע לכם למצות את זכויותיכם.
דרגת הקרבה או המרחק במפגשי רופא־חולה נתונה למשא ומתן. היא דינמית ומשתנה בהתאם למצב הרפואי של החולה, לרגישות, לצרכים, לציפיות ולמטרות של שני הצדדים. כאשר שני אנשים נפגשים, כל אחד מביא עימו למפגש את "עולמו", כלומר את הזיכרונות, הידע שהצטבר, רגישויות, דמיונות וכן הלאה. לכן, הזולת יכול להזכיר לנו, ביודעין או בתת־מודע, אדם אחר, שמבחינה חווייתית זכור לנו היטב, ושדומה במשהו לזולת שמולנו. כך יכול להיות, למשל, שחוויית המפגש עם הרופא מזכירה לחולה עלבון ודחייה שהוא ספג פעם ממורה בבית ספר או מפקיד ממשלתי שקבע את גורלו, כלומר זיכרון שלילי, אולי בגלל מימיקה דומה, צליל וצורת דיבור דומה וכדומה.
ייתכן שהרופא מזכיר לחולה במידה מסוימת, למשל, את דודו הטוב והחכם, שלא פעם ייעץ לו והדריך אותו בזמנים קשים, או מפקד בצבא שדאג לו והבין אותו כאב, ואז הזיכרון הוא חיובי. כל התהליכים הללו משפיעים על הצורה שבה הרופא נתפס על ידי החולה, וזאת נוסף על המצב העכשווי. התהליכים הללו נקראים "העברה". ברור שגם הרופא עובר תהליכים מקבילים, חיוביים או שליליים, גם לו החולה מזכיר במשהו דמויות חשובות (חיוביות או שליליות) בחייו. תהליכים אלו הם "העברה נגדית". נהוג לפרש תהליכים של "העברה" ו"העברה נגדית" ולדון בהם רק בפסיכותרפיה ולא במפגש רופא־חולה, אבל עלינו להיות מודעים שקיימים תהליכים אלו בכל מפגש רופא לחולה.
הקשר המקצועי בין רופא למטופל מחייב שותפות ואמון הדדי מלא. למרבה הצער לא תמיד עומד קשר זה במבחן המציאות. לרוב המטופל הוא זה המביע את אי־שביעות רצונו מהרופא — מאופיו, מהתנהלותו המקצועית או האנושית או מעצם הטיפול הרפואי הניתן על ידו. אך לעיתים דווקא הרופא הוא זה המבקש לסיים קשר מקצועי עם מטופל. בניגוד לחופש הניתן למטופל בבחירת הרופא שיטפל בו, חופש הבחירה הניתן לרופא בבחירת מטופליו מוגבל יותר. נוצר צורך לאזן אסימטריה זו בקביעת כללים אתיים המתירים לרופא, בנסיבות מיוחדות ומוצדקות, לסיים ביוזמתו את הקשר המקצועי עם המטופל.
הרופא, גיבור העלילה שלפנינו, מספר שבזמנו ערך מחקר על מקרים דומים ומציין שלמען הזולת הוא תמיד יותר חכם וענייני בניגוד למצבו האישי. הוא מדגיש שלא הצליח לגלות את סודו הנורא של הטירוף הזה. הוא מייחס לו קשר לאקלים הטרופי ששורר במדינה ולאווירה החונקת המעיקה על העצבים. הוא מתאר שכבר נתקל ביליד המקום שמתוך אדישותו וקהותו הוא לפתע קופץ ממקומו, אוחז בפגיון, רץ כשמבטו מופנה קדימה, וכאחוז דיבוק צועק בקול ודוקר את כל הנקרה בדרכו כשקצף ניגר על שפתיו. הכפריים יודעים שלא ניתן לעצור את הרץ השרוי באמוק, ולפיכך נמלטים עד שמישהו יורה בו "כמו בכלב משוגע" או שהוא עצמו מתמוטט. כאחוז אמוק הוא ממשיך במרדף אחר החולָה. מבלי להודיע למפקד המחוז ומבלי למנות ממלא מקום, הוא דהר על אופניים שאולים חזרה אל ביתו, נטל מזוודה וכסף ונסע במכוניתו לתחנת הרכבת במטרה להגיע אל למקום מגוריה של החולה האנגליה.
הוא מסכם זאת כך: "שעה אחת לאחר שנכנסה אישה זו לחדרי, השלכתי מאחורי גווי את כל קיומי ורצתי ריצת אמוק אל הריקות..." בשש ועשרה בערב הגיע כבר אל פתח ביתה, מבקש לפוגשה ונדחה על ידי המשרת. הוא שכר חדר במלון בקרבת מקום כדי שיוכל להיות קרוב לביתה והזמין שני בקבוקי ויסקי ומנת ורונל כפולה שעזרו לו להירדם. הרופא חוזר ומתאר את מצבו כשרוי בגירוי יתר שגובל בטירוף. הטירוף הזה לא רק שאינו הולם אדם, אלא ודאי שאינו יכול להלום רופא שעליו לטפל בחוליו באופן שקול ורציונלי.
ברפואה בכלל, ובפסיכיאטריה ובמקצועות בריאות הנפש האחרים בפרט, נודעת חשיבות רבה להכרת תרבותו של המטופל הפרטני. הכרה זו מסייעת להשגת הבנה מקיפה וטובה יותר של המטופל ובעיותיו ומקלה במקרים רבים על המענה המקצועי שניתן לו, שאף הוא צריך להיעשות מתוך גישה טיפולית רגישת תרבות.
המונח הוכנס לראשונה לשימוש מקצועי על ידי הפסיכיאטר יאפ (Yap), שהיה חלוץ הפסיכיאטריה ושירותי בריאות הנפש בהונג קונג וכיהן כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת הונג קונג.33 מבחינה פנומנולוגית קשה לסווג הפרעות אלו בהתאם לסיווג פסיכיאטרי קיים ומוכר אשר מבוסס על ניסיון והבנה קליניים של הפרעות פסיכיאטריות שכיחות בחברות מערביות. בסיווג שכזה, אין לרוב התייחסות מתאימה למצבים פסיכיאטריים שהם פחות שכיחים בחברות אלו ומופיעים בקרב אוכלוסיות בעלות רקע תרבותי ייחודי.
במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, בתקופה שבה היו למדינות מערביות מושבות בארצות רחוקות, ביקרו בהן שליחים, פקידים, מיסיונרים ורופאים מארצות מערביות. אלה שמו לב לקיומם של דפוסי התנהגות ומצבים נפשיים ייחודיים שבהם לא פגשו מעולם בארצות מוצאם. מרבית המצבים הללו כונו על ידי ילידי המקום בשמות מקומיים והם תוארו על ידי התיירים המערביים כהפרעות נפשיות אקזוטיות, נדירות, בלתי שכיחות ויוצאות דופן, או כמחלות נפשיות אשר שייכות לתרבויות מסוימות, או כתסמונות תלויות תרבות.
במלזיה תוארה התופעה הזו לראשונה, אך הופעות ספוראדיות של התקפי אמוק (הרג מסיבי של בני אדם ללא כל הבחנה) נצפו בפיליפינים, בתאילנד, בפפואה ובגינאה החדשה, ובצורה אפידמית גם במקומות רבים בדרום אסיה. דוגמאות מצמררות של התקפי אמוק תוארו לאחרונה אף בקמפוסים אקדמיים ובמקומות עבודה שונים ברחבי ארצות הברית.34
הידיעה שבעלה של האישה עומד לחזור בתוך שלושה ימים מאמריקה, הבהירה לרופא שההפלה שהיא זקוקה לה צריכה להתבצע באופן מיידי שכן היא "שאלה של חיים ומוות לגביה". החולה האנגלייה לא אפשרה לו להתקרב אליה וככל שהשתדל ליצור איתה קשר היא נמלטה מפניו. היא ראתה בו, לדבריו, אחוז אמוק השואף להשפילה בזמן שכל כוונתו הייתה לעזור לה להיפטר מההיריון הבלתי רצוי. שוב לא הטרידה את הרופא שאלות של חוקיות ואתיקה מקצועית. הוא היה מוכן לדבריו "לפשע, לרציחה, רק כדי לעזור לה". שוב ושוב מתעוררת השאלה היכן נעלם הרופא שבו. הרופא ממשיך לפעול מתוך מצב של אקסיטציה. הוא לא מפסיק לבצע פעולות שונות הקשורות במישרין או בעקיפין במתן עזרה לאישה הנמלטת מפניו.
הוא מגיע לסגן הנציב, האדם שבעבר ניתח את רגלו בהצלחה, וביקש ממנו שיעביר אותו באופן מיידי לשרת כרופא בעיר. סגן הנציב מוכן לבוא לעזרתו אך מסביר לו כי איננו יכול להיענות לבקשתו מכיוון שראשית עליו למצוא לו רופא מחליף. הוא מזהה את המצוקה הנפשית שבה מצוי הרופא וסובר שהוא זקוק לחופשה ולמגע חברתי חם, ולפיכך מזמין אותו לקבלת פנים שנערכת עוד באותו הערב אצל נציגי הממשלה. הרופא נענה מייד מכיוון שראה בכך הזדמנות לפגוש את האישה האנגלייה.
וכך, נרדף על ידי קוצר רוחו, הגיע לאירוע רבע שעה לפני האורחים כשהוא משוטט בין המשרתים הצהובים שמתרוצצים ברגליהם היחפות ולועגים לו מאחורי גבו. ולפתע, למרות שעמד כשגבו אל הפתח, הוא חש שהאישה נכנסה לאולם. תחושת האקסיטציה שבה הוא שרוי כנראה אפשרה לו לחוש את התחושה המוזרה הזאת. הרופא הסתובב כדי להבחין בה ועיניו סקרו כל פרט ופרט. הוא הבחין בשמלת הנשף הצהובה שהבליטה את כתפיה הצרות ובחיוך המשוך על שפתיה הדקות. הוא אף הבחין שחיוכה מזויף. הוא חי את פחדה, את אימתה.
כשהבחינה בו נדרכו פניה לשנייה ומייד הניעה ראשה לעברו בתנועה מנומסת, "ערב טוב, דוקטור". הוא הבחין בה רוקדת עם קצין קשיש וחש שהכול מזדעזע בו. הוא חשב לעצמו, "והלוא ידעתי שהיא כמוני חושבת רק על כך... ולשנינו בלבד יש כאן סוד נורא... והיא רוקדת..." התנהגותה המאופקת רק העצימה את הפחד ששלט בו ואף את החשק והערצתו אליה. בהיותו רופא המסוגל להבחין בפרטי פרטים אמר, "הצלחתי להבחין ששוב נדרך במצחה הקמט הקטן של הזעם היהיר". הוא עמד חרישי "ככלב מוכה" ליד האורחים שהיא פטפטה איתם, וחש שהיא מתעלמת ממנו כאילו היה אוויר. האישה פנתה ללכת ולפתע הרופא החל רץ אחריה, כשנקישות נעליו נשמעות באולם. היא הפטירה בלבביות, "הו, דוקטור, עכשיו עלה על דעתך לתת לי את המתכון לילד... כן, אתם אנשי המדע..." הוא הבחין בשנאתה אליו. הוא הגיש לה פתק, שנטלה מידיו ברישול, והוא הבין שאיבד אותה לתמיד.
הוא מצא עצמו משוטט שיכור בנמל, חושב על התאבדות. מחשבותיו התמקדו באקדח שלו, שהיה טמון במגירת הארון שבחדר המלון. הסיבה היחידה שהוא נמנע מלהתאבד, לטענתו, הייתה עדיין תחושת החובה לעזור לה. חל בו בלבול בין תחושותיו הסובייקטיביות לבין היותו רופא המחויב להגיש עזרה. הוא הבין שהיא לא תעמוד בחרפה כשבעלה ישוב וחש ייסורי מצפון, ומתוך אי־השקט שהשתלט עליו החל להרהר בחדרו שבמלון על אפשרות לתקן את המעוות. בקדחתנות כתב לה מכתב בן 20 עמודים שבו כינה את עצמו מטורף ופושע, וביקש שתסלח לו, מתחנן שתיתן אמון ברופא שבו בהבטיחו לה שלאחר ההפלה שיבצע בה הוא ייעלם מחייה. הוא שלח לה את המכתב באמצעות שרת המלון והוסיף שאם לא ייענה עד השעה שבע — יתאבד. איום כגון זה המגיע מכל אדם הינו חמור, כל שכן כשמדובר ברופא.
הוא ציפה בחדרו לתשובתה, כשהוא מוטרף ועדיין מתאר עצמו כמוכה אמוק. התשובה שקיבל בפתק קטן הכתוב בכתב ידה ושנמסר לו על ידי משרת סיני זעזעה אותו: "כבר מאוחר מדי, אבל חכה. אולי עוד אקרא לך". ולמרות הזוועה שנדפה מהודעתה, חש מאושר מפני שענתה לו. אלפי פעמים מצא עצמו קורא בפתק ואף נישק את פיסת הנייר המקומט כשהוא אומר לעצמו: "איני חייב עדיין למות. עליי לעזור לה". תחושת המחויבות לעזור לחולה היא שבעצם מנעה ממנו להתאבד. תחושה זאת נראית כאן מעוותת בבואנו להרהר בקשר רופא־חולה.
חשוב להדגיש שישנה חשיבות לבריאותו הפיזית והנפשית של הרופא עצמו. גלנוס, מגדולי הרופאים בעולם העתיק, סבר שראשית על הרופא לדאוג לבריאותו כדי לעורר אמון ביכולת הריפוי שלו בקרב חוליו.35 הרמב"ם הדגיש את חשיבותה של הבריאות הנפשית לא פחות מזו הפיזית באופן שהאחת קשורה באחרת וישנה השפעת גומלין ביניהן. תכונת הנפש מכונה בכתבי הרמב"ם "דעה", והוא הטיף למציאת דרך האמצע כאמצעי איזון לאדם הבריא בנפשו. "ומהי תקנת חולי הנפשות? ולכן אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חולים בדעות שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך טובה. וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל, לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתיעקר החמה מליבו... אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה."36
במסגרת טיול שערכתי בקיץ 2013 בדרום צרפת הגעתי אל מונפלייה (Montpellier), בירת חבל לנגדוק־רוסיון (Languedoc-Roussillon), עיירה הררית מימי הביניים. בשנת 1180 הקים בה ויליאם השביעי פקולטה לרפואה, אשר הוכרה בזמנו על ידי האפיפיור ניקולס הרביעי. האוניברסיטה של העיר הוקמה בשנת 1220 והייתה למרכז עיקרי ללימודי הרפואה בצרפת, שנודע בחשיבותו גם בימינו. אחד מבוגריה המפורסמים (בשנת 1532) היה הסופר־רופא הצרפתי פרנסואה רבלה, מגדולי הסופרים של המאה ה־16, שהדגיש בהקדמה לאחד מכרכי פנטגרואל, הרומן שכתב, את חשיבותה של בריאותו הטובה של הרופא עצמו. בכתביו ציטט מהאוונגליון, לוקס, פרק ד': "רופא, רפא עצמך תחילה".
נקישה בדלת החדר העירה את הרופא כשהבחין בפתח במשרתה של האישה כשפניו חיוורות מאפירות. "בוא מהר," אמר לו המשרת ולא השיב לשאלתו של הרופא: "מה קרה?". כרכרה הובילה אותם במהירות מהרובע האירופי שבחוף דרך העיר התחתית לעיר הסינית. בסמטה צדדית — בין בתי אופיום ובתי בושת, מאורות גנבים וסוחרי רכוש גנוב — הוא מצא את האישה מתפתלת מכאבים על מחצלת מזוהמת, כשסינית זקנה נמלטה ממנו בצעקה קלה. היא להטה מחום, והרופא הבין שהאישה הניחה לסינית הזקנה לבצע בה הפלה.
התמודדותו של הרופא המצוי בסיטואציה החמורה הזו חורגת מהאופן שבו רופא מן השורה צריך להגיב. הוא אומר לעצמו שהאישה האנגלייה הניחה למכשפה שטנית לרצוח אותה ולו רק כדי לא לתת בו אמון, וזאת מכיוון שהוא לא כיבד את גאוותה: "מפני שפחדה מהמוות פחות משפחדה ממני". במקום להתרכז מיידית במתן עזרה רפואית, מחשבותיו שבו והתייסרו במאבק הכוחות שבינו לבין החולה.
לאור מנורת נפט צהובה חש הרופא לפתע שהוא מסוגל להתרכז בחולה ושב אליו הרופא שבו. "שוב הייתי רופא. אדם עוזר." הוא הדחיק את תחושת התשוקה שחש בעבר לגופה העירום, "לא הרגשתי חשק או אימה... הייתי רופא בלבד... ראיתי את הייסורים בלבד...". אבחנתו הייתה שהכול אבוד בשל דימום מסיבי שגרמה לה אותה סינית זקנה, "חסרת מיומנות, פושעת". לא היה בידיו כל אמצעי לעצור את הדימום, אף לא מים נקיים. כל מה שנגע בו היה מזוהם. הוא ביקש להוביל את החולה מיידית לבית החולים, אך החולה סירבה באומרה: "מוטב למות שאיש לא ידע... הביתה... הביתה". במקום להתעקש להביאה לבית חולים ולנסות להציל את חייה הוא נשמע לה, ועם המשרת נשא אותה על גבי אלונקה והביאה לביתה. "כגנבים נשאנו אותה אל חדרה ונעלנו את הדלת... ואז התחיל המאבק הממושך עם המוות."
הרופא מפסיק לרגע את הסיפור ומשמיע את תיאור המפגש של רופא עם המוות: "הגוף מתעוות, והציפורניים הכחולות שורטות באוויר. והגרון מחרחר. וכל איבר מתגונן. וכל אצבע מתקוממת נגד הנורא מכל. והעיניים נקרעות לרווחה באימה שאין לה שם." הוא מדגיש כי כרופא הוא התייחס אל המוות כמקרה קליני, עובדה, אך בשל אהבתו האובססיבית לחולה האנגליה מותה נראה לו ייחודי כאילו, "חוויתי את המוות פעם אחת בלבד. חוויתי עם אדם ומתי עם אדם רק אז."
בזיכרונו של כל רופא נחווים מקרי המוות בצורות שונות. ישנם מקרים שנחרטים בזיכרונו ומותירים עליו רושם יותר מהאחרים. לעיתים הוא זוכר דווקא את מקרה המוות הראשון שלו במהלך הקריירה הרפואית בהיותו סטז'ר או מתמחה. לעיתים הוא זוכר מקרה מוות שהיה לו קשה במיוחד להכיל בשל מאמצים רפואיים שנכשלו המצביעים על אוזלת ידה של הרפואה או על כישלונו האישי. לעיתים ייטבע בזיכרונו מותו של חולה מיוחד, כגון ילד, כדברי ביאליק, "מותו של ילד קטן לא ברא השטן". לעיתים יהיה זה מותו של מבוגר, צעיר או אישה יפה במיוחד או כעורה במיוחד או דווקא מאבקו של זקן שהרשים אותו במיוחד שייתכן שהזכיר לו את אביו או את סבו. אך קשה מאוד שהרופא יודה ולו רק בפני עצמו על הזדהותו הטוטלית עם מחלתו של החולה ועם מותו. במסגרת עבודתו הרופא מאמץ את מנגנוני הניתוק וההדחקה כדי שלא ימות עם כל חולה, כדי שיוכל להמשיך לתפקד ולהגשים את הייעוד שהציב לעצמו.
"אני נזכרת בניסיוני האישי, כשנתקלתי לראשונה במותו של חולה בהיותי סטז'רית במחלקה פנימית בבית החולים שיבא שבתל השומר. נקראתי בארבע לפנות בוקר לאשר את מותו של חולה מבוגר מאוד. אינני יודעת מדוע מקרי מוות רבים מתרחשים דווקא בשעות הקטנות של הלילה, אך זכור לי היטב שהתעוררתי משינה טרופה על מיטת הברזל שבחדר הרופאים. מיהרתי לעטות עליי את החלוק הלבן ולענוד את הסטטוסקופ, וכהרף עין מצאתי עצמי ניצבת טרוטת עיניים מול החולה המת. שקט מוחלט השתרר ונראה לי שאיש מהחולים בחדר לא ישן באמת, אך כולם העדיפו לעצום את עיניהם מתוך תחושה שעדיף שהמוות, שנאחז כבר באחד, יפסח עליהם. האחות תחמה את מיטת החולה בפרגוד וסגרה היטב את הווילון סביב־סביב, וכך נותרתי לבדי מול המת שרק אתמול זכרתי אותו חי.
היה זה חולה שסבל מאי־ספיקת לב בשל התקפי לב חוזרים, מה שנקרא בפי הרופאים בסלנג "לב סמרטוטי". זכרתי אותו כאדם עדין, ועל אף שסבל מאוד מעולם לא התלונן, כאילו הסכין עם מצבו. התבוננתי בו. פניו המצומצמות היו כצבע האפר, אך ארשת של שלווה ונינוחות פשטה עליהן. ידיו היו פשוטות לצידי גופו בתנוחה של ויתור ושל כניעה. חשתי שהרגע קדוש ומפחיד.
מחשבות סותרות הציפו אותי: אולי הוא כלל איננו מת? ומה יקרה אם ייאנח פתאום או יפקח את עיניו ויביט בי? ואם אכן גופו מת, אולי נשמתו תצא מגופו ותפרח לה כענן ותחלוף לה מעליי, מעבר לפרגוד? והאם קיימים בכלל תחיית המתים וגלגול נשמות?
חריקת גלגלי מכונת האלקטרו־קרדויוגרם שהוכנסה אליי מעבר לפרגוד קטעה את רצף המחשבות הביזאריות, ונאלצתי לשוב ולתפקד. היה עליי להאזין בסטטוסקופ לליבו שנדם ולחבר את האלקטרודות של מכשיר האק"ג לגפיו ולחזהו. תפקדתי ביעילות ובתנועות מוכניות, אך עיניי לא משו מפניו שמא יקרה נס ואיזה כוח על־טבעי יחזיר אותו לחיים. מחט הרישום הקטנה רחשה על סליל הנייר שפלטה המכונה וסימנה קו ישר המעיד על חוסר פעילות הלב. המוות נקבע. התהליך נראה לי מנוכר וטכני — חיים שלמים סוכמו באחת בקו ישר על סליל האק"ג. הנפטר כוסה בסדין ומיטתו סולקה מן החדר והועלתה לאמבולנס להמשך מסעו בעולמה של "חברה קדישא".
במסגרת עבודתי נתקלתי במותם של חולים אחרים, כך שיכולתי להשוות בין מוות למוות. מותו של אדם מבוגר ממחלה כרונית לא דמה למותו של זה שגסס מסרטן עם גרורות באיברים פנימיים, וזה לא דמה למותה הפתאומי של אישה מתסחיף ריאות פתאומי, למותו של צעיר ובריא גוף שנפטר באחת עקב מפרצת של אבי העורקים, לילדה שנפטרה מאנורקסיה נרבוזה או לילד שנפטר מסרטן במוחו.
לא פעם שאלתי את עצמי כיצד אוכל להכיל את כל המוות הזה, ועד כמה ניצב הרופא חסר אונים מול כוחות גדולים ממנו. לימים החלו המתים לשוב ולעלות בזיכרוני, והם חלפו לנגד עיניי כאילו צעדו בסך, עיניהם מביטות בי בתחינה או בהאשמה. ולא רק הם, אלא גם קרוביהם. תמונת ילד גוסס בעוד אימו מלטפת את תלתלי ראשו לא מרפה ממני. ניסיתי לנחם עצמי בניצחונותיה של הרפואה בהצלתם של חולים רבים, אך כישלונותיה של הרפואה, דווקא כיום, בעידן ביוטכנולוגי מתקדם התומך באבחון מתוחכם ומציע אפשרויות ריפוי חדשות, עדיין גורמים לרופא מבוכה רבה. אני שואלת את עצמי אם אפשר לראות במוות מחלה שעל הרפואה לגייס לעצמה כל אמצעי שהוא כדי להדבירה, או לכל הפחות לדחותה ככל האפשר. התקדמות הרפואה הובילה בשנים האחרונות להארכת תוחלת החיים, אך עדיין לא פתרה את שאלת איכות החיים."37
ברפואה, מוות הוא מצב של הפסקת החיים באופן בלתי הפיך. מבחינה ביולוגית, המוות הוא בדרך כלל תהליך מתמשך, שבו תאים, רקמות ואיברים שונים מתים בשלבים שונים, בהתאם לרגישותם להיעדר אספקת חמצן ומקורות אנרגיה. קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות: מוות לבבי ומוות מוחי.
מוות לבבי הוא קביעת רגע מותו של האדם על פי היעדר פעילות נשימתית ופעילות של הלב. מוות זה נקבע בדרך כלל על ידי האזנה לקולות הנשימה והלב, בדיקת דפקים היקפיים, בדיקת לחץ דם ובדיקת אק"ג.38 מוות מוחי מוגדר כאיבוד מוחלט, מלא ובלתי הפיך של כל פעילות המוח, כולל גזע המוח.39
המוות המוחי נקבע רק בנוכחות שלושה ממצאים הכרחיים: תרדמת או חוסר תגובה מוחלטת של החולה לעצמו ולסביבתו; היעדר מוחלט של החזרים מגזע המוח; והיעדר מוחלט של נשימה עצמונית. לשם כך, יש להוכיח את הסיבה לנזק החמור והבלתי הפיך של המוח; לשלול נוכחות סיבות הפיכות למצב כזה (כגון הפרעות חמורות במאזן חומצי בסיסי, במאזן המלחים, או בתפקודים הורמונליים ומטבוליים מסוימים); לשלול הרעלות שונות; ולוודא שהבדיקות נערכות בטמפרטורת גוף שאינה נופלת מ־32 מעלות צלסיוס ולחץ הדם אינו נמוך מערך המשתנה על פי הגיל.
כדי לקבוע מוות מוחי משתמשים ברישום של גלי המוח (EEG),40 או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כמו נשימה. הבדיקות הקיימות לצורך כך הן בדיקת גירויים קוליים (ABR)41, שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות, ובדיקת תחושות עצביות (SEP)42, שבה מגרים את העצבים התחושתיים בפרק כף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך. קביעת מוות מוחי נעשית על ידי שני רופאים מומחים (בתחומים הבאים: נוירולוגיה/נוירוכירורגיה, הרדמה/טיפול נמרץ, רפואה פנימית/ילדים/קרדיולוגיה) שלא היו בצוות המטפל בנבדק כל עוד לא נקבע מותו.
איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעיתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, קוצרים מגופת הנפטר את האיברים שלא ניזוקו ושעדיין מראים סימני חיים, ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים כדי להציל את חייהם.
קביעת "רגע" מוות לבבי יכולה להיעשות בכל תנאי. לעומת זאת, קביעת "רגע" מוות מוחי יכולה להיעשות רק לגבי אדם המחובר למכונת הנשמה. שכן בהיעדר תמיכה מלאכותית לנשימה, ימות הלב בתוך דקות מספר מעת הפסקת הנשימה ומות המוח. אצל מרבית האנשים שאצלם אובחן מוות מוחי, הלב יפסיק לפעום בתוך שעות עד ימים אחדים, למרות טיפול בהנשמה. אך אומנם תוארו מקרים שבהם פעילות הלב נמשכה חודשים מספר.
מות חולה הוא אירוע דרמטי שבו פוגש הרופא במסגרת עבודתו ושלא קל להתמודד עימו כאדם וכרופא. לצורך ההתמודדות מגייס הרופא את מנגנוני ההגנה של האגו ומנסה ככל האפשר לבודד עצמו מהצער, הכאב, התסכול והפחד שהוא מעורר בו. מות החולה, למרות הטיפול הרפואי או לעיתים בשל הטיפול, מבהיר לרופא עד כמה הוא חסר אונים בבואו להתמודד עם כוחות גדולים ממנו שאינם מוכרים לו. הוא מנסה לנתח בצורה רציונלית מה נכשל בטיפול הרפואי ואיזו מערכת בגופו של החולה לא הגיבה, אך לעיתים קרובות המוות פשוט קורה — המערכות בגופו של החולה קורסות בניגוד לציפיות ובאין הסבר מדעי מדויק. מצבים כאלה גורמים לרופא מבוכה ותסכול ואף מתקבעים בזיכרונו למרות מאמציו להדחיק אותם. במשך שנים רבות ייזכר הרופא בפניו של חולה זה או אחר שהוא עצמו היה מעורב איכשהו במותו.
בשונה מזו של הרופא המטפל, תגובתם של קרובי משפחתו של החולה למותו היא רגשית. הם יכולים לתת דרור לכאב ולנסות להתמודד באמצעות השלבים השונים להתמודדות עם האבל, בדומה למודל של קובלר רוס. לעיתים קל להם להאשים את הרופא במותו של החולה בשל טיפול לקוי שאירע לדעתם, אם כי לא תמיד יש אמת בהאשמה הזאת ומנגנון זה של השלכה של צערם ותסכולם על הרופא הוא עבורם שלב בהתמודדות עם מותו של אדם קרוב. האשמה כזאת מתבטאת לעיתים כשבני משפחה נזעמים נוקטים אלימות כלפי הרופא והצוות המטפל. תגובת הכעס והתסכול בדרך של עידון נעשית לחלופין באמצעות תביעות משפטיות כנגד הרופא והמערכת שבו אושפז החולה. לעיתים התביעות מוצדקות, אך לעיתים אלה תביעות סרק, ואז נותר לקבל את פסיקת המערכת המשפטית. כשלא ניתן להאשים את הרופא, מאשימים את אלוהים, מורדים בדת או שמשלימים עם המוות דווקא באמצעות האמונה באלוהים: "אלוהים נתן ואלוהים לקח".
ההתמודדות עם המוות ועם ההבנה שכולנו בני תמותה מעסיקה את החברה האנושית מאז ומעולם. עוד בספר בראשית (פרק ג', פסוק כ"ב) מונע אלוהים מהאדם את חיי הנצח, "פן ישלח ידו לקחת גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". גישתו של ספר בראשית לא רק מקטינה באופן משמעותי את ההבדל בין האדם לאלוהים, היא גם משחררת אותנו מתלות במה שמציע להם האלוהים בטבע. מעתה יכולים בני האדם ליצור סביבה טבעית חדשה, הרחק מגן העדן, אשר כל סופרי התנ"ך האמינו כי הוא מצוי בראשיתה של ההיסטוריה האנושית, לא בסופה. מיקום גן העדן בראשיתה של האסופה התנ"כית הוא אחת הדרכים שבאמצעותן מובעת בספרות התנ"כית ההשקפה על בלעדיותו של העולם הזה והחיים בו, ועל המוות כהתפוררות של הגוף האנושי החוזר להיות חומרי עפר אשר מהם הוא נוצר.
בתקופת התנ"ך האמינו אנשים דתיים כי אין חיים אחר המוות. העולם הבא הוא המצאה מאוחרת, המופיעה ביצירה היהודית רק בתקופה שבה התגבשה התורה שבעל פה. ההכרה בסופיות החיים משחררת את האדם החילוני ממשא החרדה מפני מה שעלול לקרות בחיים שלאחר המוות.
לוקרציוס עוסק בספרו על טבע היקום, בין שאר הנושאים, בהרהור עמוק ותרפויטי על הפחד ממוות, באומרו "המוות הוא שום דבר בשבילנו". הוא מדגיש את התפיסה שהנפש אינה יכולה לחיות בנפרד מהגוף ומתעמת עם תפיסות של הישארות הנפש. הוא אומר כי אין לחשוש מפני המוות כי כל עוד אנו בחיים אין המוות איתנו, ולאחר שנמות לא יהיה מי שיחשוש מהמוות.43
בעקבות הדתות הפָּגָניות, הדתות המונותאיסטיות המציאו עולם דמיוני של עינויי גוף נצחיים שנועדו לרוב בני האדם, משום שחטאו או נולדו בחטא. מנהיגי דת שונים מרבים לתאר את הגיהינום הפיזי המחכה לנו בעולם הבא (כציוריו של הירונימוס בוש). לדבריהם, רק מיעוט זעיר מתוכנו יזכה לחיות בגן עדן, שאין איש מספר לנו מה עושים תושביו במשך כל הנצח.
בעידן הפוסט־תנ"כי — בעיקר בעידן ההלניסטי ובימי הביניים — רווחו אמונות בעולם הבא ובחיי עולם (המוזכרים בתנ"ך רק בספר דניאל), בניגוד לפילוסופים כמו הרמב''ם ב''מורה נבוכים'', שהבינו את מושג "חיי עולם של הנפש" רק כהתמזגות השכל האנושי בשכל העליון של האלוהים.
הכפירה התנ"כית בעולם הבא ובחיים שלאחר המוות הייתה בתקופת ההשכלה לקו הגבול המפריד מאמינים בדתות המונותאיסטיות מהספקנים, האגנוסטים והאתאיסטים, שהתרבו והלכו ביהדות ובתרבויות עמי המערב. האמונה בבלעדיות העולם הזה הייתה הבסיס להעדפת הנביאים את המוסר והצדק הסוציאלי על פני מצוות הפולחן הדתי. אמונה כי עונשו ושכרו של האדם ייתכנו רק בעולם הזה ובחיים האלה היא שיצרה את הדרישה שעליה יחזור ביאליק כעבור שנים רבות בשיר ''אם יש צדק — יופיע מיד''. מבחינתו של ביאליק היה זה תנאי לאמונה בשליטת האלוהים בעולם ובצדקתה, ועל כן הוא אומר באותו שיר, ''אם אחרי מותי הצדק יופיע — ימוגר נא כסאו לעד''.
גם בנאומי הנביאים מתמזגת תפיסת בלעדיותו של העולם הזה עם הדרישה לעשיית צדק כאן ועכשיו, לא רק מפני ש''לא המתים יהללו יה'', אלא בעיקר מפני שאין עולם שבו אפשר לפצות את אלה שנעשה להם עוול בעולם הזה. הנביאים הבינו כי מעשי הרשע וההתעלמות מדרישות הצדק היא איוולת, בהיותה היפוכה של החוכמה שהיא ראיית הנולד, קרי: הבנת תוצאות המעשים בהווה, ולא רק שכרם. ראשי הדתות המונותאיסטיות הסתמכו על התנ"ך בדורשם ציות מוחלט למצוות הפולחן ולמנהיגי הדת שציוו אותם, כשהם מאיימים בעונשי גוף זוועתיים בעולם הבא, אף שדווקא בספרות התנ"כית התפתחה מחשבת הכפירה בעולם הבא. בעידן ההשכלה חזרה והתפתחה האמונה בבלעדיות העולם הזה והחיים בו, בזכויות האדם, יוצר הערכים המוסריים, ובחובה ליישם אותם כאן ועכשיו, כיוון שאין חיים אחרים שבהם ניתן לעשות זאת.44
במצרים העתיקה האמינו שהחיים הם הכנה לחיים טובים יותר שלאחר המוות, וכי הנשמה מתקיימת לאחר מות הגוף. האגיפטולוג הגרמני קארל ריכרד לפסיוס טבע את המונח "ספר המתים" לטקסטים במצרית קדומה ששימשו את המצרים הקדמונים במהלך טקסי קבורה. הטקסטים נאספו ונחקרו על ידו וחלקם פורסמו כספר המתים ב־1842. טקסטים אלה נקראו גם "ספר ההליכה (או החזרה) ביום". המזמורים שמלווים את המתים נועדו ללוות את המת במסעו לעבר חיי הנצח, להגן עליו ולמנוע ממנו את זעם האלים על חטאי עבר. הספר מכיל מגוון רחב של מטפורות הנוגעות למוות. המוות מתואר כמסע, כשינוי צורני — לרוב ציפור או עגור — כמחזוריות השמש ביממה כסמל לקמילת החיים ועוד.
בספר המתים מופיע וידוי — בשם המת משננים רשימה של חטאים שהמת מכחיש שביצע אותם. בנצרות וביהדות הווידוי כולל הודאה בחטאים שהמאמין מקבל על עצמו: "אשמנו, בגדנו". מדובר באשמה קולקטיבית, שמצד אחד אינה תובעת מהמאמין להכיר בחטאים האישיים שלו, אך בה בעת גורמת לו להיות חלק מאשמה כוללת יותר. ההתוודות בחיים מעניקה למתוודה מחילה בעולם הבא. בטקסט המצרי במקום וידוי מופיעה הכחשה, שהיא הכרחית כחלק ממסע המת לעולם הבא והתקבלותו על ידי האלים. החיים אומרים את הטקסט בשם המת.
לחש 125 הוא החלק הידוע ביותר בספר המתים. הוא עוסק בשפיטת נשמתו של האדם על ידי אוסיריס (אל המוות במיתולוגיה המצרית) ו־42 אלים אחרים. על נשמת המת לדקלם את "הכרזת הצדק", המכוונת לאוסיריס ומורכבת מהכחשות של סדרה של עבירות, כדי להבטיח לאוסיריס שהוא ניהל חיים תקינים. על המת אז לפנות אל 42 השופטים על פי שמם ולהכחיש 42 עבירות נוספות. אם לאחר מכן הוא יימצא זכאי, הוא יילקח לפני אוסיריס, שיוביל אותו לעולם הברוכים.45
שימוש במוות בחיים הדתיים מדגיש את חשיבותו של המוות כיוצר משמעות לחיי הרוח והדת. אפשר לומר כי תודעת המוות מייתרת את משמעות החיים. ההכרה בחידלון מובילה להפחתת ערכם של המעשים בחיים, שכן הכול עתיד לחדול. הדת מציעה נחמה לתודעה זו באמצעות חיי הנצח המעניקים לחיים משמעות. אפשר יהיה לזכות בחיי הנצח על ידי מעשים טובים בחיים האלה. החיים על פי גישה זאת הם הרף עין קצרצר לעומת חיי הנצח, ולכן אין להתפתות להבלי העולם הזה ולצורכי החומר, משום שהמשמעות האמיתית טמונה בעולם שמעבר. שתי הגישות האלה מדגישות את השימוש של הדת במוות כמניע, בין אם כמוטיבציה חיובית, המדגישה את הפרס שממתין למאמין בסוף חייו ובין אם כאיום מתמיד — הסבל הצפוי לחוטא בעולם הבא.
אפלטון מתאר בפיידון את יום מותו של סוקרטס במפגש האחרון עם תלמידיו לפני ששתה את הרעל. אפלטון מסתמך על שיחותיו של סוקרטס עם תלמידיו, וביניהם עם תלמידו האהוב פיידון. הם דנים בנושאים פילוסופיים רבים, וביניהם בכאלה הקשורים במוות, בחיים ובהישארות הנפש.
תורת אפלטון על יחסי גוף ונפש, כפי שעולה מפיידון, היא דואליסטית. בניגוד לפילוסופים הפרה־סוקרטיים שטענו ש"הכול הוא חומר", אפלטון מבחין בין גוף לנפש — הנפש איננה חומר, והגוף ניתן לחלוקה בעוד הנפש לא. סוקרטס מאמין בהישארות ובנצחיות הנפש, כשהחיים והמוות נוצרים זה מתוך זה באופן שהנפש קודמת לגוף, והיא זו שמקנה את החיים. סוקרטס רואה במוות התנתקות בין הגוף והנפש, ורואה בכך שאיפה בסיסית של פילוסוף שבאמצעות ההתנתקות מן הגוף והשחרור מהעולם החושי והנהנתני מזדכך ומתבהר עולמו המחשבתי. הוא שואף להיפטר מהאוזניים ומהעיניים, ובעזרת אור המחשבה להגיע לאור האמת. במובן זה טוען סוקרטס כי כל עיסוקם של הפילוסופים משול למוות קטן, לכן המוות הוא רגע מאושר, שאין לחשוש ממנו ואין לדחותו.
הפילוסופיה האמיתית נתפסת כאן כמעין אימון לקראת המוות, ולכן הפילוסוף האמיתי הוא האדם שפוחד מהמוות פחות מכל האחרים. למרות זאת, אין לזרז אותו על ידי התאבדות, משום שבני האדם שייכים לאלים, ופגיעה בגוף תיחשב כמרידה באלים. בפיידון מופיע תיאור קונקרטי מאוד של גלגול נשמות בתוך בעלי חיים. אדם שלא טרח להתעמק במהלך חייו בפילוסופיה — נשמתו מתגלגלת כבהמה. זהו תיאור שמזכיר תפיסות מן המזרח הרחוק.46
על פי התפיסה של סוקרטס, הגוף הוא אבן נגף בפני ההכרה של האמת, והאמת המוחלטת ניתנת להשגה מלאה רק לאחר המוות. במובן זה המוות אינו רק השתחררות הנפש מהגוף, אלא גם האפשרות להתאחד עם האידיאה (השלמות) ולהכיר את האמת במלואה. פילוסוף שכל חייו חתר אל האמת יוכל להשיג אותה רק לאחר המוות. מסיבה זו אין לו שם פחד מהמוות. אומנם סוקרטס מסייג את הטענה הזו אבל בעיקר לשם הנימוס והזהירות. "אמנם להבטיח בפה מלא שהדברים האלה כפי שתיארתי אותם, לא נאה לאדם ששכלו בראשו. אולם שהאמת בדבר נשמותינו ומשכונותיהן היא זאת או כדומה לזאת, ומאחר שנתברר כי הנשמה היא בת אלמוות — בכך, דומני, נאה להאמין וכדאי להסתכן באמונה זו, שכן רבת פאר הסכנה, וחייב אדם להקסים כביכול את נפשו בקסמם של דיבורים אלה".47
באפולוגיה של סוקרטס, נאום ההגנה שלו במשפט, הוא מעלה התייחסות נוספת אל המוות — היותו של המוות בלתי נודע, וזו סיבה נוספת שלא לפחד ממנו. את האפולוגיה חותם סוקרטס באמרה הבאה: "כבר הגיע השעה ללכת מכאן — אני למות, ואתם (המושבעים) לחיות. ומי מאתנו הולך לקראת עניין טוב יותר, אני או אתם — דבר זה מעולם מעיני כל זולת אלוהים."48
בימי הביניים ובתקופת הרנסנס פגשו בני האדם את המוות באופן יום־יומי, מכיוון שאנשים חולים וגוססים טופלו בבתיהם. החל מהמאה ה־19 המוות הודר פיזית ורגשית מהחיים החברתיים באמצעות ריכוזו והטיפול בו בבתי חולים, והצוות הרפואי הוא הראשון להתמודד עימו במסגרות אלה.
במקום התקווה של מאמינים דתיים — כמו זו שסיפק הרמב''ם — כי החיים שלאחר המוות הם התמזגות של השכל האינדיבידואלי של האדם עם השכל העליון של החוכמה האלוהית, מציעה האמונה החילונית עמדה שונה. קבלת ערך החיים בהווה והישארותם בחיים עתידים של בני אדם אחרים, אשר יבואו אחרינו, מהם שיזכרו אותנו או את מעשינו, מהם שיהנו מהם גם ללא דעת כיצד ועל ידי מי נעשו. "מותר האדם" הוא לא רק ביכולתו ליצור סביבות חדשות, ברירות חדשות, אמות מידה להערכה ולהעדפת הטוב על הרע. מותר האדם הוא בהמשכיות החיים האנושיים והחברתיים, ובהצטברות הידע והניסיון האנושי, המסייעים לבני האדם לשנות, לחדש, ליצור ולדעת את מה שלא היה ידוע לפניהם. המשכיות זו, המתחוללת כולה בעולם הבלעדי הזה, היא פרי רוחו של האדם, הממוזגת בכל גוף אינדיבידואלי. המציאות הרוחנית המשותפת לבני אדם שונים, בארצות ובזמנים שונים, מתרחשת בתהליך מתמשך שבו נוטלת חלק האנושות כולה. הישארות הנפש — התמזגות רוחנו ברוחם של אחרים, התרומה שתורמים חיי הרוח שלנו לחיי הרוח של אנשים אחרים — מצטרפת למורשת התרבותית הקולקטיבית של הקהילה, העם והאנושות, גם אם אין אנו מבחינים בה.
מבחינות אלה, אין האמונה החילונית רואה במוות סיום שאין אחריו המשך — אלא את סופו של אחד הקטעים האינדיבידואליים במשך האנושי, בתהליך התפתחותו של המין האנושי, אשר על אף מחדליו וגילויי הרשעות שבו, העשיר והיטיב במשך השנים את החיים של בני אדם הולכים ורבים, יצר תקוות וגילה בחיים משמעויות חדשות.
האמונה החילונית לא זו בלבד שהיא משחררת את בני האדם מחרדות האמונה הדתית ואיומיה — מעינויי גיהינום ומעינוגי השעמום הנצחי של גן העדן — אלא היא גם מגלה להם מחדש את החיים כהזדמנות נדירה של החומר להיות מודע אל עצמו, אל הייחודיות שלו בעולם, כמו טביעת אצבעותיו, כמו אישיותו, ויכולתו ליהנות מהחיים ולהגשים בכך את תכלית המוסר. ההערכה שאנו רוחשים לחיינו ולחיי זולתנו מאפשרת לנו להשלים עם סופיותם, תכונה המאפיינת את החיים ואת כל היש. גופו חסר החיים של המת כבר איננו האינדיבידום, אלא מצבור חומרים ואיברים שראוי לעשות בהם שימוש מועיל לצורכי מדע או השתלה, למשל. טקסי אבל ופרידה נועדו לביטויי רגשות ומחשבות הכרוכים בזיכרון החיים של האדם שמת, בפרידה ממנו כמו מנוסע שלא ישוב, ובתקווה לזכור את אהבתנו ואהבתו, ואת התרומה שתרם לחיינו, גם אחרי מותו.49 גישתו זו של פרופסור יעקב מלכין מקובלת עליי כאדם וכרופאה.
מעניינת היא ההתייחסות אל הגוף כמצבור חומרים ואל המוות כהתפרקות המוזכרת בספרו של תומאס מאן, הר הקסמים, בשיחתם של הנס קסטורפ וד"ר בירנס. הנס שואל "מהו הגוף?" ובירנס איש המדע עונה: "מים" ומוסיף כי "הגוף מכיל כל מיני חומרי יסוד" ובבוא המוות "האדם ניגר, כביכול, ומתפרק". בירנס מסביר ש"החיים גם הם התחמצנות" ומוסיף: "החיים משמעם מיתה". בירנס מסביר להנס שבהתפרקות בחיים הצורה, דהיינו הגוף, נשמרת, ואילו בהתפרקות במוות מופיע הריקבון — הגוף אינו קיים עוד.50
זיגמונד פרויד היה הראשון שהגדיר את יצר המוות (תָנָטוֹס) כסתירה ל"דחף להנאה" בשנת 1920 בספרו "Beyond the Pleasure Principle". פרויד טען כי לכל דחף יש אנרגיה המניעה אותו — את יצר החיים מניע ה"ליבידו", ואילו לאנרגיה המניעה את יצר המוות לא נתן פרויד שם.
יצר המוות מבטא שאיפה לא מודעת לחיסול החיים, שאיפה המקננת בכולנו. לטענתו, זהו דחף אנושי לעבר מוות, הרס עצמי, הענשה עצמית והתמרדות כנגד סמכות. זהו המניע לאיבה, לתוקפנות ולפגיעה בזולת. פרויד ראה ביצר המוות כאמצעי ל"חזרה לרחם", שבו כל צורכינו סופקו וחווינו אושר אמיתי. הוא טען שלכל יצור אורגני יש רצון לשוב למצב קדמוני דומם, שהוא מוצאה של צורת החיים הבסיסית והראשונית ביותר, וכך אדם פועל מתוך רצון להגיע למצב של הומיאוסטזיס (שוויון). פרויד גזר את התיאוריה על "יצר המוות" מהמבט השמרני, אשר מציג רצון לצורת חיים בסיסית, אינסטינקטיבית ראשונית — "דחף לעבר המוות" — ובעצם כך הפריד בין יצר החיים (ארוס) לבין יצר המוות (תנטוס). מחשבה זו לא התקבלה על ידי תלמידיו של פרויד, חוץ מאשר על ידי מלאני קליין.
ועתה נחזור ונדון בדמותו של הרופא ברומן אמוק.
הרופא פונה לתאר את תחושת הכישלון הצורב שאחזה בו כרופא שאינו מסוגל להתמודד עם מותה של החולָה שלו. לדבריו, להיות רופא פירושו לדעת הכול על ריפוי מחלות. "להיות חייב לעזור. לשבת חסר אונים ליד אישה שהולכת למות. יודע וחסר כוח... וידיעה מחרידה שאינך יכול לעזור גם אם תפתח כל עורק בגופך..." ושוב חוזרת אליו התחושה הסובייקטיבית המסכנת, המחבלת בתפקודו כרופא ומגבירה את סבלו, "לראות גוף אהוב כשהוא מגיר את דמו בייסורים גדולים. לחוש דופק הדוהר ודועך... הנעלם באצבעותיך".
אחזור שוב לשיקולו המוטעה של הרופא, גיבור היצירה.
אם נחשוב על כך במונחים אובייקטיביים, הרי בשעת חירום על הרופא הייתה מוטלת החובה לעשות כל שביכולתו כדי להציל חיים. קרוב לוודאי שבבית החולים היו סיכוייה של החולה טובים יותר להינצל, שכן הרופאים שם יכלו לכל הפחות לתת לה עירוי דם כדי להתגבר על איבוד הדם המסיבי וטיפול תומך. יש לשים לב שכנגד אֶלַח הדם51 שנגרם כתוצאה מהחדרת מכשירים לא סטריליים לגופה של החולה שבסיפור, לא עמדו אז לרשות הרפואה האנטיביוטיקה, שכן היא הופצה רק בשנת 1944. סיבוך נוסף שייתכן שנגרם לחולה על ידי אותה סינית זקנה הוא ניקוב דופן הרחם או המעיים, דבר שעשוי להסביר את הדימום המסיבי והזיהום הנורא.
הרופא מעלה כאן דילמה שבה נתקל כל רופא במהלך עבודתו כאשר הוא חווה מוות: "כיצד אתה מצליח לא למות גם אתה... כיצד אתה קם למחרת משנתך, מצחצח שיניים ועונב עניבה..." ועל אחת כמה וכמה כלפי אדם חולה שיחסו אליו סובייקטיבי מעבר ליחסי רופא־חולה רגילים.
הוא מוצא את עצמו יושב חסר אונים ליד מיטת החולה ומזריק לה מורפין כדי להקל על ייסוריה, כשהוא חש את עיניו של המשרת, שישב על הרצפה, ננעצות בגבו כשהוא ממלמל תפילה. כשנפגשו עיניהם הוא חש שהשרת מביט בו בתחינה ובהכרת תודה כמבקש שיציל את החולה. המבט הזה הכאיב לרופא שבעתיים, לא רק בשל מותה של אישה אהובה אלא גם מכיוון שחש שעם כל הידע הרפואי שרכש עם השנים הוא לא יוכל לעשות דבר ובכך גם יאכזב את המשרת הנאמן, שגבירתו הייתה נערצת בעיני שניהם.
אותו לילה נראה לרופא כ"לילה אינסופי בין חיים ומוות". הרופא מבחין לקראת בוקר ששבה אליה הכרתה בעת שפקחה את עיניה ושוב מבטה לא היה יהיר וצונן אלא קדחת הבהבה בהן. היא הביטה בו וכשזיהתה אותו הוא הבחין שמבטה הפך עוין ומפוחד כאילו ניסתה להימלט מפניו. תוך כדי כך שנשמה בכבדות, שאלה אותו בצלילים גוועים: "איש לא ידע? שום איש?" והוא אכן הבטיח לה והיא השביעה אותו שכך יהיה. הרופא הרים אצבע לשבועה וחש בהכרת התודה שבעיניה. כך שכבה בעיניים עצומות שעה שלמה עד שלפנות בבוקר גבר עליה המוות. הוא חש שעליו לשמור בסוד על המקרה בעיר זרה שאינה סובלת סודות.
הרופא פנה לסכם את המקרה בפני הזר כאילו תיאר מקרה רפואי: "אישה ממיטב החברה של המושבה, בריאה ושלמה שרקדה אך אתמול בנשף, מוטלת מתה במיטתה ולידה רופא זר שנקרא על ידי משרתה כאשר איש מבני הבית לא ראה אותו בבואו. ובלילה הובאה האישה באלונקה והדלתות נסגרו ובבוקר מתה ורק אז נקראו המשרתים וקול זעקה עלה בבית." הרופא הסביר למשרת שהאישה מעוניינת שאיש לא ידע מה קרה, והשרת אישר במילים: "יס, סר", ופנה לנגב את כתמי הדם מהרצפה ולהשליט סדר בחדר. הרופא התעשת והבין שמה שנותר לו מהמקרה הוא צוואתה של האישה. הוא הסביר לבני הבית שהוא נקרא לחדרה על ידי משרתה והמתין לבואו של הרופא הרשמי שהיה בכיר ממנו בדרגה ושהוטל עליו לקבוע את סיבת מותה.
הרופא הבכיר הגיע והחל לתחקר את המשרת מתי הובאה האישה לביתה ומתי נפטרה, ואף הקשה ולא הבין מדוע לא קראו לו. הוא נענה שהמקרה היה דחוף ביותר. בגילוי לב הסביר הרופא המטפל לקולגה הבכיר על בקשתה של האישה להעלים את סיבת מותה כשלדבריו הסיבה הייתה נעוצה בפעולה שבוצעה בה, לא על ידו, ושנכשלה, ועל הצורך להציל את כבודה כשהוא מבקש ממנו לעזור לו בכך. תוך כדי הקשבה מלמל הרופא הבכיר בתדהמה אם הכוונה היא שעליו לחפות כאן על פשע, ונענה על ידי הרופא המטפל בחיוב. תחילה סירב לחתום על פרוטוקול שקרי בעוד הרופא מאיים עליו שלא יצא חי מן החדר ומבטיח לו שלאחר שיחתום הוא עצמו יעזוב את העיר ואת הודו. עוד הוסיף שהוא מוכן אף להתאבד באקדחו, אם יידרש, ברגע שארונה יירד לאדמה, ואז איש לא יוכל עוד לחקור את סיבת מותה. הוא הבהיר לרופא הבכיר שאי־הסכמתו לחתום עלולה לגרום צער לאדם חי, לו עצמו, ושייגרם עוול מחריד למתה. לבסוף נאות הרופא הבכיר לחתום בהפטירו, "לראשונה בחיי אחתום על תעודה כוזבת".
ישנם מקרים שבהם הדילמות המוסריות שבהן נתקל הרופא קשות מנשוא. לעיתים נקיטת פעולה על ידי הרופא הנוגדת את החוק ואת כללי האתיקה הרפואית, כפי שמוצגת כאן, גורמת להרהר בכובד ראש על החומרה ועל הנסיבות שבגינן נעברה העברה.
מאז ומתמיד נתפסו אנשי הרפואה כבעלי תפקיד חברתי מיוחד. תפקידו של הרופא הוא בראש ובראשונה הקלה על כאבו של אדם, סיוע בריפויו והצלת חייו. הידע שברשותו ויכולותיו מאפשרים לו להגיש עזרה לכל בן אנוש. הסיוע לבני אדם כמטרה מרכזית והאופי האוניברסלי של מקצוע הרפואה הביאו להסדרת כללי אתיקה מקצועיים. עיקרי כללים אתיים אלה נעוצים בתפיסה ששיקולים מדעיים לבדם לא יכולים לתפוס את מלוא עומקו ומורכבותו של מקצוע הרפואה. שבועת היפוקרטס נחשבת כבסיס לכללי האתיקה הרפואית המודרנית ועיקריה הם חובותיו של הרופא להעניק טיפול שוויוני לכל אדם, לא לגרום נזק לחולה ולנהוג בטוהר המידות (ראה שבועת היפוקרטס המוזכרת קודם).
ההסתדרות הרפואית העולמית (World Medical Association — WMA) הוא ארגון שנוסד בשנת 1947 ותפקידו לקדם את הסטנדרטים האתיים ברפואה. הקוד הבינלאומי שלו מפרט את חובותיהם האתיות של הרופאים ומורה להם לשמור על שיקול דעת עצמאי, לא לתת לשיקול דעת זה להיות מושפע ממניעים של רווח אישי או כל מניע אחר מלבד טובת המטופל ולשמור על כבודו ופרטיותו של החולה (בין המסמכים המסדירים את היחסים בין רופא למטופל, לחברה ולעמיתיו למקצוע נמנות גם הצהרת הלסינקי והצהרת טוקיו). בישראל קיימים גופים מקצועיים רגולטוריים האחראים על פיתוח ואכיפה של כללי האתיקה המקצועיים לרופאים, דוגמת ההסתדרות הרפואית הישראלית ובכללה הלשכה לאתיקה.
פקודת הרופאים קובעת כי "רק אדם הגון" רשאי לעסוק ברפואה.52 בית המשפט העליון קבע כי "התנהגות שאינה הולמת רופא היא זו שאינה תואמת את העקרונות המנחים בתחום העיסוק ברפואה, בין שמדובר בכבוד המקצוע, בין שעניינם ביחסים שבין רופא לחולה, וכן יתר כללים אתיים ואחרים, המעצבים ערכים ותפישות שראוי כי יחולו על מקצוע הרפואה."53
באשר להתייחסות להודעה על פטירה, בפקודת בריאות העם בישראל מפורטת הודעה על פטירה54 (על פי חוק מרשם האוכלוסין התשכ"ה-1965) כ"הודעה שצוינו בה בן היתר, הפרטים, סיבת המוות כפי שנקבעה על ידי רופא ואושרה בחתימתו. לא נקבעה סיבת המוות על ידי הרופא, רשאי רופא של לשכת הבריאות המחוזית או רופא שהוסמך לפי פסקה ב', הכל לפי העניין, לקבוע את סיבת המוות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, ולאשרה בחתימתו".
בפסיקה ב' כתוב: "כשסיבת המוות איננה טבעית או שיש יסוד סביר לחשוש שסיבת המוות איננה טבעית, הרופא ימסור הודעה על כך למשטרה, או יבקש מאת בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות לחקור בסיבת המוות ולא ייתן רישיון קבורה כל עוד לא קבל הודעה מהמשטרה שאין יותר מניעה למתן הרישיון או כל עוד לא ניתן היתר לפי סעיף 20 לחוק תיקון סדרי הדין הפלילי (חקירת פשעים וסיבות מוות התשי"ח 1988)... כל אדם המוסר ביודעין לרופא ממשלתי כל ידיעות כוזבות בנוגע לכל לידה או פטירה או הרושם ביודעין כל תעודה או הצהרה או רשימה כוזבת... או המזייף כל תעודה או רשימה היא כוזבת או מזויפת והוא משתמש בה כתעודה נכונה או מוסרה או שולחה בתור נכונה לכל אדם, צפוי לקנס ולמאסר..."
בסיפור שלפנינו הרופא הבכיר חתם על תעודת פטירה כוזבת של האישה בציינו שהמוות אירע כתוצאה מדום לב תוך שהוא מוודא שהרופא המטפל יעזוב את העיר בתוך שבוע בהבטיחו לדאוג בעצמו לארון הקבורה. הוא אף לוחץ את ידו של הרופא המטפל לעודדו — "עמוד בזה יפה" — והלה חוזר ומתמוטט בחדר כמוכה אמוק בסוף מרוצו, מתעלף וחוטף התמוטטות עצבים.
המפגש הבא מוסיף לאירועים הדרמטיים שמתרחשים בזה אחר זה. נשמעה דפיקה בדלת והמשרת מבהיר לרופא שמדובר במאהב של האישה שנפטרה. מתוך מערבולת הייסורים הרופא מתאווה לפתע לראות את מושא אהבתה של האישה האנגלייה ותחושת הקנאה שבערה בו התחלפה ברצון לאהוב אותו ולו רק מפני שהיא אהבה אותו.
בדלת ניצב קצין בלונדיני צעיר, רזה וחיוור נבוך כילד. הוא נראה בעיני הרופא כיצור עדין וטהור שהיה ראוי לאהבתה של האישה. הוא ביקש לראות את המתה, צנח על ברכיו ליד מיטתה והתמוטט. הרופא פנה להרימו. הקצין פרץ בבכי כשהרופא החליק בידו על שערו הנערי לנחמו, והלה תפס בידו ברוך, תוך שהוא שואל את הרופא אם מדובר בהתאבדות. הרופא השיב בשלילה ונשאל על ידי הקצין אם מישהו אשם במותה. הרופא השיב "לא", אם כי בגרונו עמדה הצעקה, "אני, אני ואתה... שנינו ועקשנותה האומללה," והפטיר, "היה זה אסון".
התייחסותו של הרופא למאהבה של האישה אף היא חורגת מגבולות היחס האמפתי שעל הרופא להפגין כלפי קרוביו של החולה ומהוראות האתיקה המקצועית. הקצין לא האמין למשמע אוזניו, "רק שלשום הייתה בנשף, חייכה, רמזה לי. איך יכול הדבר לקרות?"
הרופא טרח לרקום שקר כדי להסתיר ממנו את הסוד. נהיר לו שלעולם לא ייוודע לקצין כי האישה הרתה לו ושהיא זו שביקשה ממנו להמית את ילדו. הרופא אף הסתתר בביתו של הקצין מפני בעלה של האישה, שבינתיים חזר מאמריקה וביקש לשוחח עימו. בעלה של האישה סירב להאמין לסיבת מותה כי "אנשים פטפטו", וכך הוא והקצין לא יצאו במשך ארבעה ימים מהבית. המאהב רכש לרופא כרטיס נסיעה בשם בדוי, והוא עלה בלילה לסיפון האונייה כ"גנב בלילה", מותיר את כל רכושו ואת כל עמל השנים מאחור.
הרופא נמלט גם מפני המחשבות על האישה המתה שבה התאהב אנושות. אך מסתבר שהאישה רדפה אחריו כפי שהוא רדף אחריה. בחצות הלילה נודע לו שבעלה של האישה האנגלייה נמצא אף הוא על האונייה ואף דאג להעלות את ארון הקבורה לבטן האונייה כדי להביאו לאנגליה. חשד עולה במוחו של הרופא שמא כוונתו של בעלה לבצע נתיחה שלאחר המוות כדי לברר את סיבת מותה, והוא נשבע לעצמו שידאג לשמור על סודה.
הרופא מסביר לזר את סיבת התבודדותו ושיחותיו עימו בלילות על סיפון האונייה, "כי למטה בין צרורות של תה ושל אגוזים עומד הארון," והוא אינו מסוגל לשאת את נשפי המסכות ואת הצחוק הרם השורר באונייה. הרופא רואה בשמירת סודה של האישה חובה שמוטלת עליו, ועד שלא יהיה בטוח שסודה יישמר לנצח "אין היא משחררת אותי".
הזר מבקש ללוות את הרופא לתאו, אך הרופא מסרב בתוקף, והזר חש בבושה הגדולה שחש הרופא על שנחשף בפניו. הרופא רומז על העתיד לקרות, "זכות האדם היחידה הנותרת לך היא הזכות להתפגר כפי שאתה רוצה... בלי להזדקק לעזרת זרים". מאותו רגע הרופא נעלם ולא נראה עוד על האונייה.
על סיפון האונייה נראה בעלה של האישה המתה, כשסרט אֵבֶל שחור על שרוול חולצתו ושנאמר עליו, "סוחר גדול מהולנד שאשתו נפטרה ממחלה טרופית".
בנמל נאפולי מתרחש סופו המפתיע של הסיפור. הנוסעים יורדים מהסיפון לשוטט בחוצות נאפולי, וכשהזר שב איתם לאונייה הוא מבחין בסירות משוטים שנושאת לפידים ומנורות אצטילן שחגות סביב האונייה. כשהאונייה הפליגה לגנואה מתגלה לזר מקריאה בעיתונים המקומיים כי אירעה תאונה בנמל נאפולי. כשבעלה של הנפטרת והמלחים הורידו את הארון מהאונייה בסולם חבלים, נפל משהו כבד מהסיפון והפיל למים את הארון ואת נושאיו. באחד העיתונים נכתב כי מטורף הפיל עצמו למים. בעיתון אחר נטען שסולם החבלים נקרע בשל כובד הארון שצלל ונעלם בים. ברשימה אחרת צוין שגופת גבר כבן 40 נפלטה למימי הנמל. "איש לא ראה קשר בין מקרה זה לבין התאונה הרומנטית שסיפרו עליה."
ניתן להסיק מכך על התאבדותו של הרופא, כשהקורא תוהה על הסיבות לכך. האם בשל אהבתו הנכזבת? האם בשל רגש האשם על כך שתרם תרומה משמעותית למותה של האישה מתוך שהפגין יהירות ובשל שאיפתו האובססיבית להשפילה תוך מניעת טיפול רפואי? האם בשל תחושת הכישלון שחווה כרופא שלא עלה בידו להציל את החולה האהובה? האם בשל דיכאון שסבל ממנו זמן רב במשך תקופת שירותו בהודו והבין שרגשות האשם והכישלון להציל את החולה שימשו עבורו רק טריגר (זָרָז) להתאבדותו. האם התחושה שעליו מוטלת חובה להסתיר את סודה של החולה בכל מחיר אף לאחר מותה ולמנוע נתיחה שלאחר המוות שחברה לאחת או יותר מהסיבות שנמנו כאן היוו הגורם לצורת התאבדותו המוזרה — זינוק מהסיפון על גבי ארון הקבורה שהורד אל הים במטרה להטביעו עם סודה של האישה, וכך ירדו כולם למצולות לבלי שוב?
בהתבסס על מאמרה של פרופ' אליזבת ברומלי55 מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת UCLA: “תחושה של עייפות ותשישות, דיכאון ועצבנות אינם 'אספקטים נורמליים' כשמדובר ברופא". לגבי שיעור הרופאים המתאבדים בארצות הברית: רופאים גברים מצויים בסיכון גבוה ב־70% יותר להתאבדות בהשוואה לגברים באוכלוסייה הכללית; רופאות נמצאות בסיכון גבוה ב־400%-250% להתאבדות, לעומת שיעורן באוכלוסייה. הסיבות למחשבות אובדניות בקרב הרופאים היו בעיקר בעיות שמתעוררות במקום העבודה (שינוי לרעה במעמד המקצועי, בעיות הקשורות באוטונומיה, בעיות כספיות, אי־הכרה מקצועית מהסביבה, חוסר סיפוק בעבודה). שיעור קטן יותר נבע עקב מוות של בן משפחה/עמית/חבר קרוב. רק 40%-30% מהרופאים ביקשו עזרה טיפולית בבעיות נפשיות."
לדברי החוקרת, לחץ נפשי מוביל לשחיקה וליותר טעויות רפואיות. שחיקה מנטלית נובעת בעיקר מכך שקיימת תחושה של "אין לי עוד מה להוסיף מבחינה מקצועית וידע" ותחושה של "התרוקנות מרצון לעבוד ולתת". "רק 5%-10% מקרב הרופאים נוטים לדווח על טעות רפואית גדולה שביצעו. שחיקה מקצועית ונפשית משפיעה על איכות רישום התרופות שהרופא רושם למטופליו. גם קשיי תקשורת עם עמיתים למקצוע תורמים לתחושת השחיקה, שבאופן קיצוני מביאה למחשבות אובדניות”.
התאבדות היא פעולה שבה אדם שם קץ לחייו במו ידיו בכוונה תחילה או על ידי אדם אחר שפעל כשלוחו. ההערכות מדברות על 800 אלף בני אדם המתים מדי שנה כתוצאה מהתאבדות בקרב אוכלוסיית העולם. הממוצע עומד על 12 לכל 100 אלף אנשים. שיעורי ההתאבדות מהגבוהים בעולם נמצאו בקוראיה הדרומית, יפן, הונגריה, בלגיה ופולין. בעולם המערבי אחוז המתאבדים גבוה משמעותית — פי 3.5 יותר בקרב גברים לעומת נשים, על אף שבקרב נשים מתבצעים יותר ניסיונות התאבדות. השיעור הגבוה ביותר הוא בקרב צעירים ומתבגרים בין הגילים 30-15 ובקרב זקנים בני 70 ומעלה. בישראל מתאבדים כ־500 אנשים מדי שנה.
אחד מגורמי הסיכון המשמעותיים ביותר הוא אובדנות קודמת, כלומר מחשבות אובדניות או ניסיון אובדני בעבר.56 גורם סיכון שני משמעותי הוא פסיכופתולוגיה, כך שמעל ל־90% מהאנשים שהתאבדו סבלו מהפרעה אחת לפחות, כאשר ההפרעה השכיחה ביותר היא דיכאון קליני.57 הפרעה נפשית נוספת הנמצאת במתאם גבוה עם אובדנות היא התמכרות לסמים או אלכוהול. הפרעות נפשיות נוספות שנמצאו כגורמי סיכון הן סכיזופרניה, הפרעת דחק פוסט־טראומטית, הפרעות התנהגות והפרעות חרדה.58
בין חלוצי האובדנות כתחום ידע עצמאי היה הפסיכולוג אדווין שניידמן.59 ב־1968 יסד שניידמן את האגודה לחקר האובדנות בארצות הברית (American Association for Suicidology). כתב העת של האגודה, "Suicide and Life Threating Behavior", מהווה מקור ידע מרכזי בתחום האובדנות.
על פי פרופסור ישראל אור־בך: "כל התאבדות קשורה לאובדן כלשהו: אובדן אוהב, אהוב, הערכה עצמית, דימוי עצמי, חלק מן האני, מעמד, רכוש או חלק מהגוף, שלו מתלווה האימה שמבלי להשיב את האובדן, אין עוד טעם לחיים ואין כל סיכוי לאושר".60
מחקרים הראו קשר בין רמות נמוכות של מוליך עצבי סרוטונין להתאבדות. כיום מטפלים בדיכאון בתרופות מקבוצת ה־SSRI (מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים), שמעכבות את הספיגה מחדש של הסרוטונין ובכך מגדילות את כמותו במוח.
מחקר של קבוצת חוקרים בינלאומית, ביניהם חוקרים מישראל, בהובלת פרופסור גיל זלצמן — מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה ויושב ראש המועצה הלאומית למניעת אובדנות — ושפורסם בכתב העת "European Neuropsychopharmacology", השווה בין סימנים ביולוגיים של מערכת החיסון בנבדקים עם היסטוריה של ניסיונות התאבדות או התאבדות לנבדקים ללא היסטוריה כזו. במחקר נמצא שהתנהגות אובדנית קשורה לרמות גבוהות יותר של החלבונים CRP (C-reactive protein) ושל Interleukin 6 בדם אצל אנשים עם ניסיונות התאבדות והתאבדויות ביחס לנבדקים אחרים. החוקרים השוו בין ביו־מרקרים הקשורים לדלקת אצל אנשים בריאים לאנשים שאובחנו עם דיכאון ללא ניסיונות או אובדנות, או לחולים פסיכיאטריים ללא התנהגויות אובדניות.61
המחקר — שהוא המטה־אנליזה הגדולה ביותר בנושא שנערכה עד כה — כלל 36 מחקרים ובהם 2,679 אנשים עם התנהגויות אובדניות ו־6,839 אנשים בקבוצות ביקורת. קבוצות הביקורות כללו אנשים המאובחנים עם דיכאון מג'ורי עם וללא התנהגות אובדנית, אנשים עם הפרעות פסיכיאטריות שאינן דיכאון, עם וללא התנהגות אובדנית ואנשים בריאים.
החוקרים השוו ארבעה סימנים ביולוגיים של מערכת החיסון: CRP, IL-6, TNF-α IL-1β הממצאים הראו כי התנהגות אובדנית קשורה לרמות גבוהות יותר של החלבון הראקטיבי בדם בהשוואה לביקורת בריאים. עוד נמצא כי רמת ה־IL-6 הייתה גבוהה אף היא בסובלים מהתנהגות אובדנית בהשוואה לקבוצות הביקורת.
לדברי החוקרים, בהתנהגות אובדנית ישנה השפעה על המערכת החיסונית ועל התגובה הדלקתית ללא תלות בקשר להפרעות פסיכיאטריות. לדבריהם יש צורך במחקרים עתידיים כדי לקבוע את הקשר סיבה־תוצאה בין סימנים ביולוגיים אלה במערכת החיסון להתנהגות אובדנית ואת תכונות הניבוי הפוטנציאליות שלהם.
אין מידע מוצק על קווים תורשתיים בנטייה התאבדותית. מייחסים לה התנהגות נרכשת, אם כי המתאם בין תאומים זהים היא גבוהה מאוד — 23%. ב־5% מניסיונות ההתאבדות המסתיימים במוות לא נמצא גורם פסיכופתולוגי כלשהו. בין אלה נמנים מקרי התאבדות קבוצתית של לוחמים בהיסטוריה האנושית דוגמת מצדה, טייסי הקמיקזה היפנים במלחמת העולם השנייה, המחבלים המתאבדים בפיגועי ה־11 לספטמבר בארצות הברית ועוד.
את מושג ההתאבדות ניתן לפרש בהתבסס על תפישות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות שונות. מה שיכול להתפרש בחברה מסוימת כהתאבדות יכול להתפרש למשל כהקרבה עצמית למען מטרה נעלה בחברה אחרת. אך לרוב התאבדות נחשבת כהתנהגות סוטה באורח חמור מהתנהגות נורמטיבית, בדומה לשיגעון.
עולם היצירה, הספרות והאומנות נוטה לתאר התנהגויות קיצוניות ודרמטיות, ולפיכך יצירות רבות מתארות התאבדות, בדומה לאלה המתארות שיגעון. תופעת ההתאבדות נחקרת במסגרת דיסציפלינות מגוונות בפסיכיאטריה, במדעי החברה והרוח ובעולם היצירה האומנותית, אך ככל התופעות הנוגעות לנפש האדם, היא נותרה עדיין חידתית.
ניתן לנתח את תופעת ההתאבדות מנקודות מבט פסיכואנליטית, פילוסופית וסוציולוגית.
הפסיכואנליזה, שיוסדה על ידי זיגמונד פרויד וממשיכיו, מציעה הסברים נפשיים־דינמיים לתופעת ההתאבדות. היא החדירה לשיח הפסיכולוגי־פילוסופי־קיומי את המושג תנטוס, "דחף המוות", המקביל לארוס, "תשוקת החיים". פרויד זיהה את הארוס ואת התנטוס כחלקים בסיסיים נפשיים של החיים. הם מייצגים את המאבק בין יצר החיים — הממוקד בדחפים המיניים, "ליבידו" — לבין תוקפנות. פרויד ראה את שני הדחפים כעקרונות מניעים בסיסיים המעצבים את הקונפליקט הלא מודע ואת צורת הסימפטום. במבט רחב יותר הם אלה שמניעים בני אדם לעבר סיפוק ואושר או לחלופין לעבר תוקפנות הרסנית כלפי העצמי או האחר.
במאמרו "אבל ומלנכוליה" הדגיש פרויד כי מעשה ההתאבדות נשען על אינטרקציה בין כמה מוטיבציות ומהווה מכלול בין אספקטים שונים: היסטורי, חוקי, חברתי, פילוסופי וכן פסיכולוגי־רפואי. בשלב הראשון פרויד סובר שהתאבדות נגרמת עקב שבר במנגנוני ההגנה של האגו ושחרור אנרגיה הרסנית כלפי העצמי. האובדנות היא תהליך מורכב הקשור גם לדיכאון ולאבל פתולוגי, ומתחיל בעמדה דו־ערכית ואמביוולנטית של אהבה ושנאה כלפי דמות אהובה שאבדה בשל מוות, פרידה או דחייה. תחושות אלה, גורמות לזעם מופנם ולובשות צורה של הענשה סדיסטית. סדיזם הוא המונח בשורש מעשה ההתאבדות כשסופר־אגו רודפני ונוקשה מופנה כלפי האגו.62
פרויד ניתח את הדחף למוות ולתוקפנות באמצעות מספר מושגים:
כיום נפוצה בשיח המחקר הפסיכולוגי גישה קוגניטיבית לאובדנות המבוססת על תורתו של אהרן טֶמקין בֶּק, הגורס כי חוסר תקווה הוא המנבא החזק ביותר של אובדנות.63
הפסיכואנליזה חוקרת את תופעת ההתאבדות ביצירות ספרות. לעיתים נדונות במחקר הפסיכואנליטי התאבדויותיהן של דמויות ספרותיות ממש כמו מדובר בתיאור מקרה (case study) קליני ממשי, המאפשר ניתוח פסיכואנליטי. גישה זו מבוססת על תפישתו של פרויד שסבר כי "המשוררים והפילוסופים" נותנים ביטוי פואטי להתנהגויות אנושיות מגוונות וביסס רבות מהתיאוריות שלו על יצירות מעולם האומנות.
הפילוסופיה חוקרת את ההתאבדות בעזרת מונחים הקשורים לטעם החיים, חירות האדם, הזכות למרוד, היחס לדת, למוסר ועוד. הדיון בתופעת ההתאבדות נעשה במסגרת דיון רחב יותר במונח המוות.
אלבר קאמי טוען בהמיתוס של סזיפוס כי "בעיה פילוסופית רצינית יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה..." התאבדות כתופעה אנושית נחקרה במסגרת הפילוסופיה המערבית עוד מהמאה החמישית לפנה"ס ועד לתקופתנו. בכל דיון פילוסופי הוזכרו עמדותיהם של אפלטון, וולטיר, ג'ון דאן, דויד יום, שופנהאואר, אלבר קאמי ואחרים, ככל שהגישות המודרניות מהדהדות את הגישות הקלסיות כלפי התופעה.
אפלטון ואריסטו דנים בתופעת ההתאבדות בעיקר ביחס לחובות המוסריים של היחיד כלפי המדינה והחברה, ואינם מתייחסים לנושא האוטונומיה של הפרט. אפלטון דן בהתאבדות בשניים מכתביו — פיידון64 והחוקים (Laws) — שבהם הוא מגנה את ההתאבדות ומכנה אותה "חטא" ומסביר שבעצם הפעולה מערער האדם על עליונות האל. עם זאת הוא מתאר מקרים יוצאי דופן שבהם ההתאבדות מותרת בין היתר כאשר היא נעשית במסגרת חוקי המדינה, למשל במקרה של סוקרטס. ביצירתו מהדורת ניקומאכוס (323 לפנה"ס) אריסטו אוסר על התאבדות ורואה בה חטא מוסרי כלפי המדינה.
הפילוסופים הרומאים, בהשפעת הסטואיקנים, סברו כי ניתן להצדיק את תופעת ההתאבדות כשתנאי החיים אינם מאפשרים ליחיד להיות מאושר. סנקה סבר שההתאבדות הינה פתרון במקרה של סבל קיצוני, ועם זאת אוחז בחיוב החיים למען אחרים משמעותיים. הנצרות אסרה כליל על התאבדות, כשהיא רואה בה חטא. עמדה זו, מבוססת על ספרו של אוגוסטוס הקדוש עיר האלוהים, שבו הוא אוסר באופן גורף על התאבדות.
הפילוסופיה בתקופת הרנסנס אחזה ככלל בגישה הנוצרית, אך היו מספר כותבים שלא שללו אותה באופן גורף. עד למאה ה־17 דנו בהתאבדות במונחים תיאולוגיים כמאורע המתרחש בין היחיד לאלוהיו. ג'ון דאן, בספרו Biathanatos שנכתב ב־1608 ופורסם לאחר מותו, יצר מפנה מרכזי ביחס לתופעה שבעקבותיו התפתחו גישות מודרניות כלפי התאבדות שבחנו אותה מנקודות מבט מדעיות ופסיכולוגיות.65
ההתאבדות נבחנה כנובעת מהפסיכולוגיה של היחיד, ומרקע חברתי ספציפי. דיוויד יום, בספרו On Suicide (1755), שולל את הגישה שלפיה ההתאבדות מורדת בסדר שתבע האלוהים וראה בה כסוג של התנהגות אנושית שמשתלבת בחוקי הסדר הטבעי. הוא סובר שסיום החיים מבחירה עדיף על חיים של סבל.
הדעות כלפי ההתאבדות בתקופת ההשכלה אינן אחידות. עמנואל קנט שלל התאבדת וראה בה נטישת הייעוד שהוטל על האדם על ידי האלוהים. דעה דומה סבר גם משה מנדלסון בספרו על אודות התחושות (1755). בתקופה הרומנטית נפוץ היה האידיאל הרומנטי של נפש קרועה ומסוכסכת השמה קץ לחיים רוויי סבל, למשל ברומנים של גיתה. ארתור שופנהאואר מתייחס להתאבדות בספרו העולם כרצון (1818), ורואה בה ביטוי לחירותו של אדם.
בסוף המאה ה־19 וראשית ה־20 חלה מהפכה בגישות כלפי תופעת האובדנות, בעיקר בשל התבססות הפסיכיאטריה והתפישה שבכוחה ניתן לרפא מחלות נפש כדוגמת היסטריה ומלנכוליה כגורמי סיכון לאובדנות. במקביל נפוצו תיאוריות סוציולוגיות, כדוגמת זו של אמיל דורקהיים,66 שראו באובדנות תופעה חברתית המבטאת חולי נפשי.
את הגישה הפילוסופית הבולטת במאה ה־20 כלפי אובדנות מייצגת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הדנה בשאלת משמעות הקיום בעולם אבסורדי. לקיום אין משמעות והאדם הוא שנאלץ לבחור אם להמשיך את הקיום חסר המשמעות או לסיים את חייו. האקסיזטנציאליזם דוגל ביצירת משמעות לקיום.
עימנואל לוינס, שהושפע ממרטין היידגר בנושא המוות, דן בהתאבדות מנקודת מבט מטפיזית. בניגוד להיידגר, לוינס שולל את הרעיון כי הוויית האדם מתגלמת כ"הוויה אל המוות". לטענתו החיים האנושיים הם דווקא "הוויה נגד המוות". לוינס שולל התאבדות וטוען שרק במצבים מסוימים חובתו המוסרית של האדם להקריב עצמו למען הזולת.67
בחיבורו "Aporias" (1993) טוען ז'אק דרידה שהמיתה היא כחציית גבול, חדירה לרשות אחרת ההופכת את הקיום האנושי לשלם.68
עוסקת ביחס ההדדי שבין היחיד לחברה שלתוכה הוא נולד ואשר בה הוא עובר סוציאליזציה ועל פי תכתביה הוא מתפקד. אמיל דורקהיים, אבי הסוציולוגיה המודרנית, הדגיש את חשיבות החברה בהתאבדות. בשנת 1897 הניח דורקהיים בסיס לתיאוריה סוציולוגית בנושא ההתאבדות בספרו ההתאבדות. לפי התיאוריה שלו, אדם אשר מתאבד נמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה. השליטה של החברה בו חזקה מדי או חלשה מדי.
הוא הבחין בין ארבעה סוגי התאבדויות:
החל משנות ה־50 של המאה שעברה נפוצו שלושה זרמים מרכזיים בתיאוריות מרכזיות בנוגע לתופעה:
יש לציין ששיעורי ההתאבדות בקרב קהילות הלהט"ב בשל בריונות והטרדה הם מהגבוהים בקרב האוכלוסייה.
בעבר היו במדינות המערב חוקים שלפיהם התאבדות נחשבה עבירה פלילית. חוקים אלו בוטלו בשל כך שאינם הולמים את ההשקפה המודרנית המקנה לאדם זכות לאוטונומיה על גופו ונפשו. גם כיום המשפט סובר שלאדם זכות להתאבד כדי לא למנוע ממנו את חירותו.
המשפט הישראלי מגדיר התאבדות כפשע של רצח ועל כן למשטרה מותר להתערב כדי למנוע התאבדות. בישראל נקבע בסעיף 302 לחוק העונשין: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע לאדם להתאבד, גינו מאסר עשרים שנה".
ההלכה היהודית רואה בהתאבדות מעשה אסור. ייתכן שהמקור לכך הוא בפסוק: "ואך את דמיכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית, פרק ט', פסוק ה') או בדיבר "לא תרצח". שאול המלך נחשב כאנוס להתאבד כיוון שהתאבד כדי לא ליפול בידי הפלשתים.70
חכמי ישראל ביקשו להוקיע את מעשהו של המאבד עצמו לדעת, ולכן קבעו כי במתאבד מדעת אין נוהגים דיני אבלות — לא מספידים אותו ולא מתאבלים עליו. המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו שבעה. בימינו בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו.
יש מצבים קיצוניים שבהם התורה מצווה על אדם למות על קידוש השם ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחת משלושת העבירות החמורות — עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים — ייהרג ואל יעבור. בפירוש התוספות למסכת עבודה זרה מצוטט רבנו תם, שקובע שמצווה להתאבד אם האדם חושש שלא יעמוד בייסורים וייכנע ללחץ לעבור על איסור המוגדר "ייהרג ואל יעבור”.
בימי קדם הועלתה על נס אגדת חנה ושבעת בניה, שבה שבעת הבנים מסרו את נפשם כדי לא לעבוד עבודה זרה לפני אנטיוכוס המלך הסלאוקי, ואימם התאבדה מרוב צער (ספר מקבים ב', פרק ז').
ביהדות אשכנז בימי מסעי הצלב אירעו התאבדויות על קידוש השם. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיוון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים להיהרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), ולכן אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחלופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.
הרב שלמה גורן הצדיק מקרים שבהם חייל מתאבד כדי למנוע נפילת סודות לידי האויב ומקרים שבהם חייל יוצא למשימת התאבדות כדי להציל את חבריו.71 בישראל המודרנית הועלו על נס סיפורי התאבדות שנתפסו כהרואיים במיוחד. למשל, מגיני מצדה, שרה אהרנסון, משה ברזני, מאיר פיינשטיין ואורי אילן.
לפי פרופסור מאיר שורץ, הממסד הרבני בגרמניה הנאצית נהג באופן סלחני כלפי מתאבדים, גם משום שהשלטונות הגרמנים תייגו מקרי רצח כהתאבדויות, וגם מתוך התחשבות בתנאי החיים הקשים והבלתי נסבלים של היהודים.72
הרב מרדכי אליהו כתב בספרו האיש החי שישנם חמישה תנאים שלפיהם מותר להתאבד:
"אמר בפה או כתב שהוא רוצה להתאבד,
שמיד יבצע את מה שאמר,
שהפעולה תעשה בדרך של כעס,
שלא התברר שעשה תשובה על ההתאבדות באמצע,
שלא התאבד מתוך חולי או מתוך צער מיוחד".73
שאלת ההתאבדות העסיקה את הספרות היוונית החל מהומרוס ומאריסטו, והיא אופיינית במיוחד לטרגדיה היוונית. ב־13 מתוך 32 טרגדיות שנכתבו ביוון הקלסית מתוארת התנהגות אובדנית, בין אם ממומשת או מתוכננת.
בטרגדיות היווניות מזוהות מספר מוטיבציות להתאבדות: הימנעות מחרפה ובושה, סיום של חיים רוויי סבל והקרבה עצמית לצורך מטרה נעלה. התאבדויות מבוצעות גם לצורך נקמה, אך לרוב זוהי מוטיבציה משנית. ההתאבדות בדרמה חידדה והאירה שאלות פוליטיות, חברתיות ואתיות עבור הצופה היווני. ההתאבדות ייצגה פעמים רבות פתרון קיצוני לקונפליקט: קונפליקט בין המשפחה למדינה, בין שני עקרונות מוסריים מתנגשים או בין שני רצונות מוגדים.
המוטיבציה להתאבדות בטרגדיות היווניות היא חיצונית ובדרך כלל חברתית, ולרוב לא קשורה למניעים נפשיים עמוקים. פעמים רבות התאבדות בטרגדיות היא תגובה ללחץ חברתי, ביטוי לתשוקה לכבוד, חשש מפני השמה ללעג וכו'. הדרמה החברתית־ערכית־מוסרית נקשרת בין השאר לאהבה. לעיתים נבחן במחקר המודרני שחל בטרגדיות היווניות ההיבט המגדרי. בספרה של ג'ודית בטלר, טענת אנטיגונה (2010), היא טוענת כי התאבדותה של אנטיגונה, שלכאורה מורדת כנגד כוחות המופעלים עליה, מנוהלת בעצם בידי העקרונות הקובעים איזה סוגי חיים ייחשבו כאלה שאפשר וראוי לחיותם.
גם בעולם הרומאי לא היה גינוי מוחלט לתופעת ההתאבדות, כאשר חלקן נחשבו מוצדקות ואף בוצעו כטקס ציבורי. למשל, התאבדותה של דידו, מלכת קרתגו בשל נטישתה על ידי אהובה באפוס איניאס (ורגליוס).
בימי הביניים הכתיבה ההגמוניה של הכנסייה הנוצרית גישה הרואה בהתאבדות חטא מוסרי. גישה זו באה לידי ביטוי ביצירתו של אלגיירי דנטה, הקומדיה האלוהית (1305). הקנטו ה־13 מוקדש לנשמות המתאבדים השוכנות לנצח במעגל השלישי ומתייסרות שם בייסורי גיהינום. לדעת חוקרים ניתן לזהות אצל דנטה גישה אמביוולנטית כלפי התאבדות — מחד גיסא הוא רואה בהתאבדות חטא מוסרי, ומאידך גיסא הוא חושף בטקסט את הזדהותו עם הייסורים שמובילים להחלטה לוותר על החיים.
200 שנה אחרי שנכתבה יצירתו של אלגיירי דנטה, ההתאבדות נעשתה שוב מקובלת בתנאים מסוימים, כפי שניתן להבחין ביצירתו של תומאס מור, אוטופיה (1516). עבור המשוררים בתקופה האליזבתנית, התאבדות עקב אהבה נכזבת נתפסה כלגיטימית, אך התאבדות עקב ייאוש נחשבה כחטא מוסרי. עמדה זאת ניתן לזהות ביצירתו של אדמונד ספנסר, מלכת הפיות, שבה מנסה הדמות האלגורית "ייאוש" לפתות את אחד האבירים להתאבד — חטא חמור.
יצירתו של ג'ון דאון, Biathanatos, יצרה את המהפך המרכזי בגישה של העולם הנוצרי לאובדנות. חוקרים סברו שההבדל בין התאבדות בספרות ימי הביניים ובין ספרות הרנסנס נובעת מהיקסמות מחודשת מרעיונות של אינדיבידואליזם וחירות.
תופעת ההתאבדות בולטת במיוחד במחזותיו של וויליאם שייקספיר: גלוסטר בהמלך ליר, הנאהבים באנטוניוס וקליאופטרה וברומיאו ויוליה, ברוטוס וקסיוס ביוליוס קיסר, ליידי מקבת במקבת, אופליה בהמלט, אותלו באותלו ועוד. אצל שייקספיר מובע יחס אמביוולנטי לתופעת ההתאבדות. מבין כל ההתאבדויות רק אופליה זוכה לגינוי גמור על בחירתה לשים קץ לחייה. ההתאבדויות ביצירותיו של שייקספיר זוכות ליחס חיובי או שלילי במחזה על פי המוטיבציה שמניעה את האקט האובדני. כך למשל התאבדות עקב אהבה נכזבת כמו ברומיאו ויוליה זוכות לחמלה אצל הצופים, בעוד התאבדות כתוצאה מייאוש או שיגעון כמו במקרה של אופליה בהמלט זוכה לגנאי. התאבדותם של אנטוניוס וקליאופטרה נובעת ממספר מניעים בו־זמנית — מחד גיסא היא מבטאת תשוקה להתאחד בעולם המוות, ומאידך גיסא היא מגלמת משמעות פוליטית.74
בכתבי הרנסנס מצויים שורשיהן של הגישות הרומנטיות כלפי תופעת האובדנות. דמותו המלנכולית של המלט מהווה מפתח להבנת הגישה הרומנטית כלפי האובדנות — דימוי רומנטי של האומן הגאון, המתבודד, המופרע נפשית. אובדנות בתקופה הרומנטית נתפסה כהתנהגות מעוררת הערצה, כמייצגת את החופש האולטימטיבי, וכממצה את חירותו של האדם לבחור את גורלו. השילוב הרנסנסי בין גאונות למלנכוליה מייצר בתקופה הרומנטית משוואה המקבילה את גאוניותו של האומן ליצר למוות מוקדם. הקבלה זו, מבוססת על התפיסה הרומנטית אשר לפיה חיים אינטנסיביים ומלאי רגשות אינם יכולים להימשך מעבר לגיל אמצע החיים. גישה זו סללה את הדרך לייסורי ורתר הצעיר מאת גיתה. ורתר — צעיר הסובל מעודף רגישות ומאהבה נכזבת — מתאבד, ובכך יוצר סגנון חדש ופופולרי של סבל האומן ("אפקט ורתר"). גל של התאבדויות תקף בעקבות היצירה את אירופה של המאה ה־19 מתוך תשוקה אל המוות כאל מנחם אולטימטיבי וכמעניק השראה לאומן הגאון.
ד"ר מיה אמיתי מציינת בעבודת הדוקטורט שלה בפילוסופיה קריאה מגדרית של ז'נר החניכה, המלמדת שדיסאינטגרציה והתאבדות כתוצאה של הליך חניכה (סירוב לחניכה, התנגדות לנורמות של עולם המבוגרים שאליהן צריך לחנך) עשויות להסביר התאבדות של גיבורות ספרותיות נשים. ז'נר זה קרוי על שם יצירתה של קיית שופן (1899), שעיסוקה בחניכה שניונית של נשים. יש בתת־ז'נר זה התמרדות כנגד המוסכמות שמייעדת החברה הבורגנית לאישה. גם התת־ז'נר של רומן הבגידה הוא דוגמה לסיפורי חניכה שמסתיימים בהתאבדות. למשל, אנה קרנינה (טולסטוי, 1877) ומאדאם בובארי (פלובר, 1856).75
כאמור, בעקבות זרם הפסיכואניליזה בתחילת המאה ה־20, נוספה נקודת מבט פסיכולוגית להתאבדות בספרות. היא התבטאה באמצעות התבוננת בעולמן הפנימי של הדמויות שבכוונתן להתאבד והתעמקות בסיבות שהובילו לבצע התאבדות. במרת דאלאווי (וירג'יניה וולף, 1925) תוארה התאבדות בשל הפרעה פסיכו־טראומטית ואף על רקע התוצאות האיומות של מלחמת העולם הראשונה לאורן מתוארת החברה הלונדונית. וולף אף מבקרת את דמויות הרופאים שברומן, ובעיקר את הפסיכיאטריה, שבמקום לאבחן את הסבל הנפשי דוחפת דווקא להתאבדות. בקול הזועם (וויליאם פוקנר, 1929) מתואר יומו האחרון של הגיבור כאשר חלה בו התפרקות נפשית. בחלק מיצירותיו של ארנסט המינגווי, לדוגמה ב־Indian Camp (1925) וכן ברומן למי צלצלו הפעמונים (1940), בולטת היקסמות מתופעת האובדנות.
הז'נר האוטוביוגרפי, שהתפתח בתקופה המודרנית, מתאר את עולמו הפנימי של הגיבור — הגורם המאפשר לו לבחור בהתאבדות. למשל, בפעמון הזכוכית (סילביה פלאת', 1963) פלאת' מתארת את התלבטותה אם לשים קץ לחייה. בעקבות המעבר מהתקופה הרומנטית למאה ה־20 והתאוריות של פרויד בנושא התת־מודע, התאבדות הפכה לבעיה נפשית־רפואית ולא בעיה מוסרית או חוקית.
במאה ה־20 מציעה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית התמודדות עם בעיות האבסורד שבקיום האנושי ודיון בשאלת טעם הקיום ומשמעותו. בשלהי המאה ה־19 פיודור דוסטוייבסקי התעסק בשאלת הקיום מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית. גיבורו קרילוב בשדים (1872) מתאבד בשל העובדה שהחיים הם חסרי משמעות ולכן אינם ראויים לחיותם.
במחקרה מתייחסת ד"ר מיה אמיתי ליחס להתאבדות בספרות העברית, שהושפע מהספרות העולמית. היא מזכירה את בן אביגדור, שבשלהי המאה ה־19 הוביל את ז'נר הריאליזם בספרות העברית תוך ניסיון לשקף את המציאות החיצונית והפסיכולוגית כפי שהיא.76
בסיפור "שמועה" מאת מיכה ברדיצ'בסקי מדובר בהתאבדותו של צעיר יהודי הסובל מאהבה נכזבת. גם ברומן חיי נישואים מאת דוד פוגל (1919) מתאבדת הגיבורה לוטי בשל סיבה זו. בספרות העברית המודרנית מוצגת דמותו של "התלוש" — הצעיר היהודי המנותק מהמסורת היהודית אך אינו מוצא את מקומו בעולם המודרני החילוני.
צורות התאבדות שונות מוצגות ביצירות העבריות: בהתלוי מאת גרשון שופמן מוצגת התאבדות בתלייה, בהחרישי מאת דוד הירש נומברג התאבדות בשתיית רעל, וברומן חיי נישואים מאת דוד פוגל מוצגת התאבדות בקפיצה לנהר.
ייצוגים רבים של התאבדות מופיעים בספרות העלייה השנייה והשלישית. ברומני התיישבות ההתאבדות מבוססת על משברים והמחיר שמשלמים החלוצים למען הגשמת החזון הציוני. למשל, בסיפור "השער נעול" מאת דוד מלץ ההתאבדות משמשת כביקורת נוקבת כלפי החברה הקיבוצית השמרנית שאינה מסוגלת להכיל את החריגים.
התאבדות מופיעה ביצירות הריאליסטיות של דור תש"ח, דרך יצירותיהם של סופרי דור המדינה ועד לסופרים עכשוויים. לדברי חוקרת הספרות יעל פלדמן (2010) תופעת ההתאבדות בספרות העברית המודרנית מהווה מעין ביטוי חילוני לתופעת קידוש השם. לטענתה גם עקידת יצחק הפך מוטיב מרכזי בספרות הישראלית כדוגמה למתחים הקשורים באידיאולוגיה הציונית ובפערי הדורות. הקרבת יצחק הינה סמל למסירות טוטלית של המתאבד לנרטיב הלאומי.
העקדה היא מעין מטפורה לאקט של הקרבה שהיה נפוץ בעיקר בתקופת הפלמ"ח, אך בספרות "דור המדינה" נולדה מחאה כנגד ההקרבה העצמית, כפי שכתב חיים גורי, "הם נולדים ומאכלת בליבם". גרשון שקד (1988-1977, כרך ה') טוען שהספרות העברית נולדה בד בבד עם התפוררות החברה המסורתית והולדת הרעיון הציוני. ברנר וגנסין, ברדיצ'בסקי, שופמן, דוד שמעוני, שלמה צמח, יהודה בורלא ומשה סמילנסקי מתעסקים עם התאבדות, טירוף ומוות בנסיבות טרגיות.
ההתאבדות בספרות העברית משמשת מפגש בין מגמות סותרות, הן בהיבט הקולקטיבי והן בהיבט הפרטי. בעניין זה ד"ר אמיתי מציינת את התאבדותו של גולדמן בזיכרון דברים של יעקב שבתאי ואת אלון בהתגנבות יחידים של יהושע קנז. כמו כן, היא מזכירה מחקר העוסק בספרות "דור התלושים". היא מציינת את ספריהם של קאופמן (1976) וניסן טורוב (1953) שעוסקים בהתאבדות בספרות הישראלית המודרנית.
בספרו מפת דרכים — ספרות ישראלית כיום (2005) כותב פרופסור אבנר הולצמן כי "לדורות השונים של הסופרים הישראלים מכנה משותף מובהק והוא התנגשות בין דחף החירות של היחיד לבין עריצותו של הקולקטיב הכופה עליו לוותר למאווייו ועל ייחודו לטובת צרכי המפעל המשותף". מוסיף הולצמן: "המתח הקבוע בין שאיפתו של היחיד לבצר לו קיום פרטי לבין חוקיו וערכיו של המרחב הקולקטיבי הוא אחד החוטים המקשרים בין הדורות השונים שייצרו את הסיפורת הישראלית".77
רבים מהיוצרים הגדולים של הספרות העולמית שמו קץ לחייהם. המוות שורה ביצירה כפי שהוא שרוי בחיים. האם ניבאו הסופרים והמשוררים את מותם ביצירותיהם? יש ביניהם שמתארים את ניסיונות ההתאבדות של עצמם דרך תיאור התנהגותם האובדנית של גיבוריהם הספרותיים. ברצוני להתייחס לכמה יוצרים בולטים.
"למות זו ממש אמנות, כמו כל דבר אחר," כותבת סילביה פלאת' בשירה "ליידי לזרוס". ואומנם פלאת' (1963-1932) ניסתה להתאבד שוב ושוב עד שהדבר עלה בידה.
חייה של וירג'יניה וולף (1941-1882) היו רצופי משברים: מות אימה, מות אחותה ומות אחיה ואביה. מעניין לתהות כיצד משברים אלה גרמו לה לדיסאינטגרציה נפשית ולדיכאון אשר הובילו אותה בסופו של דבר להתאבדות.
הרומן פרי עטה מרת דאלווי פורסם ב־1925 ומתאר יום בחייה של קלאריסה דאלוויי לאחר מלחמת העולם הראשונה. קלאריסה מטיילת בלונדון בשעות הבוקר ומתכוננת למסיבה שהיא מתכננת באותו ערב. היום הנחמד מזכיר לה את נעוריה בברטון וגורם לה לתהות על בחירתה בבעלה. היא התחתנה עם ריצ'רד דאלוויי המהימן במקום עם פיטר וולש האניגמטי. פיטר עצמו מסבך את מחשבותיה כאשר הוא מבקר אותה לאחר שחזר באותו היום מהודו. במקביל, ספטימוס וורן סמית, חייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה, מבלה את יומו בפארק עם אשתו לוקרציה. הוא סובל מהזיות תמידות ובלתי מובנות. הוא מתאבד בקפיצה דרך החלון.
המסיבה של קלאריסה באותו ערב היא הצלחה. מגיעות לשם רוב הדמויות, כולל דמויות מעברה. היא שומעת על התאבדותו של ספטימוס במסיבה, ובהדרגה מגיעה למסקנה שהיא מעריצה את המעשה ומחשיבה אותו כמעשה שמשמר את הטיהור של אושרו. ספטימוס — גיבור מלחמה עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית — סבל מדיכאון, ותיאור הידרדרותו הנפשית משמש כביקורת ליחס למחלות נפשיות ולטיפול בהן. רופאיו שופטים את מצבו, מדברים איתו אך ורק דרך אשתו, ומבטלים את הווידויים הדחופים שלו לפני שהוא מספיק לבצע אותם. מתוארת כאן התאבדות בשל דיכאון.
יש דמיון בין מצבו של ספטימוס לבין מאבקה האישי של וולף עם ההפרעה הדו־קוטבית שסבלה ממנה. שניהם הוזים שהציפורים שרות ביוונית. ווולף אף ניסתה פעם להשליך את עצמה דרך החלון, כפי שספטימוס עשה. בסופו של דבר וולף התאבדה בטביעה.
סרגיי יסנין (1925-1895) וולדימיר מאיאקובסקי (1930-1893) — משוררי "דור הכסף" ברוסיה — המיתו את עצמם בגלל האכזבה והריקנות שחשו בעקבות המהפכה הקומוניסטית, שבה תלו תקוות גדולות רבות. במאמר שכותרתו "על דור שבזבז את משורריו" כתב החוקר רומן יאקובסון על ייחודו של הדור שנולד ברוסיה בשלהי המאה ה־19, ושבניו "נכנסו אל שנות המהפכה כאנשים שכבר עוצבו (...) אך מסוגלים היו עדיין לחוות ולהשתנות".78 מצד אחד, השתתף דור זה במהפכות אדירות בכל תחומי החיים — הארגון החברתי, המדע והאומנות, ומשוררים גדולים קמו מתוכו. מצד שני, השירה הגדולה הזאת נחנקה ונדמה. יאקובסון מונה את אלה מבין גדולי המשוררים של "תור הכסף" של השירה הרוסית, שחייהם הגיעו לקיצם טרם מלאו להם 40. הוא טוען כי גם אלה מביניהם שלא נהרגו או הרגו את עצמם, נספו. שניים מהם התאבדו: סרגיי יסנין תלה את עצמו בחדר במלון בלנינגרד ב־1925, בהיותו בן 30, וולדימיר מאיאקובסקי ירה בעצמו ב־1930, בהיותו בן 37.
רק מעט יותר מעשור נמשכה הקריירה של יסנין כמשורר. אומנם נותרו בעיזבונו כמה ניסיונות פיוטיים מוקדמים יותר, אך את שיריו הבוגרים החל לכתוב ב־1914. ההספק הפואטי שלו בזמן קצר זה מרשים עד כדי כך שיש המתארים אותו כ"כוכב שביט שזרח בשמי הספרות הרוסית בעוצמה ובמהירות, ונשרף מעוצמת בעירתו שלו". שירתו של יסנין עמוסה דימויים מנוף מולדתו, נופים המשקפים את הלך רוחו ומעצבים אותו. בשנה האחרונה לחייו כתב: "מישורי השלג, לבן הלבנה / ארץ למלוא עין תכריכים הנה / ולבנים בלבן ביערות דומעים / מי נפל ומת פה? לא אני עצמי?”
כמו יסנין, גם מאיאקובסקי חש שצריך להיות קשר הדוק בין הביוגרפיה לשירה, ובהתייחסו לאוטוביוגרפיה שלו, אמר: "העובדות בחייו של משורר מעניינות 'רק אם נצטללו במלה'". גם הוא, בדומה ליסנין, ביים במודע את דמותו "כך שתהיה טבועה בחותם מכלול יצירתו”. 15 שנים לפני שהתאבד כתב מאיאקובסקי שורות, שלאחר מותו החלו לקשט את הכריכה האחורית של חלק גדול מאסופות שיריו: "הרהור תוכף בי טורדני / אם לא מוטב / סופי אחתום לי / בנקודת כדור־אקדח / מכל מקום / היום אני / נותן קונצרט פרידה".
הסופר פייר דרייה לה רושל (1945-1893) היה סטודנט מוכשר ביותר אך לא הצליח לעבור את המבחן הסופי בלימודיו האקדמיים במדעי המדינה. הוא נפצע שלוש פעמים במלחמת העולם הראשונה, עובדה שהשפיעה רבות על חייו. הוא נישא ב־1917 לאחותו היהודייה של חברו, והתגרש ממנה ב־1921.
הוא התחבר לתנועות הדאדא, הסוריאליזם והקומוניזם ובהמשך, ב־1930, נטה אחרי הפשיזם והאנטישמיות. ב־1939 כתב שרק הנאציזם תוכל להביא את צרפת למשטר אוטוקרטי ולשחררה "מרוסיה האימפריאליסטית ומהאמריקנים". ב־1934 ביטא את דעותיו בספרו סוציאליזם פשיסטי, שבו הביע גם את חוסר אמונו במרקרסיזם כפתרון לבעיותיה של צרפת. ב־1936 הוא הצטרף למפלגה הפשיסטית הצרפתית של ז'אק דוריו ושימש כעורך הביטאון של המפלגה העממית הצרפתית "L’Emancipation Nationale". לה רושל התאבד בערב שחרור צרפת מידי השלטון הנאצי, אחרי ששיתף פעולה עם הנאצים, מפני שלא יכול היה לשאת את המנטאליות המנוונת והוולגרית של צרפת המודרנית, היוצאת חוצץ נגד "יחידי הסגולה". מותו דומה למותם של הסופרים הגרמנים, שהתאבדו כאקט כללי פילוסופי וכחני יותר מאשר כמעשה אישי.
פייר דרייה לה רושל ניסה זמן רב לשוות רציונליות לרתיעתו מפני היהודים, אך דרכו היא עדות לכך שלא הוא ולא אחרים שכחו מעולם את דבר קיומם. בין היצירות הצרפתיות הפאשיסטיות זו של לה רושל מעניינת במיוחד, שכן כתביו המדיניים והספרותיים מתארים את מסלולו הרוחני והאידיאולוגי של סופר מגויס שנמצא "במרכז המגנטי של מוקדי המשיכה והפיתויים של דור מסוים". יצירתו של לה רושל משרטטת את בחירותיו המעוותות ואת אחריתו האומללה של אדם, שנקרע בין לאומניות ובין רב־לאומיות ואשר חלם על אחדות אירופית, שהיא לבדה תוכל לעמוד חוצץ כנגד הקומוניזם והקפיטליזם. מתוך אכזבה הוא מצטרף לפאשיזם, והשקפתו על העולם ועל החברה והאנושות לובשת את דמות האובססיות שלו ומתיישרת עימן.79
הסופר והפילוסוף ז'אן אמרי (1978-1912) נשלח למחנה הריכוז ברגן בלזן לאחר שנתפס בבלגיה בגין פעולות מחתרתיות נגד השלטון הנאצי. הוא היה כלוא בשלושה מחנות ריכוז, שרד אותם והתאבד ב־1978, בהיותו בן 66 — 33 שנים מתום מלחמת העולם השנייה — באמצעות מנת יתר של כדורי שינה. שנתיים קודם לכן כתב ספר בשם יד נשלחת — מסה על מוות מרצון שעסק בהתאבדות.
"יש איזו שותפות ביני ובין העולם שאת גזר דין המוות שלו שעדיין לא ביטל אני מקבל כמציאות חברתית," כתב אמרי במסה, "על הכורח וחוסר האפשרות להיות יהודי." את המסה "רגשי טינה" סיים במילים: "אנחנו הקורבנות צריכים 'לגמור' עם האיבה הרטרואקטיבית הזאת, במשמעות שהייתה לפנים למילים 'לגמור מישהו' בעגה של מחנה־הריכוז, כלומר להרוג. אנחנו צריכים לגמור בקרוב, וגם נגמור. ועד אז אנחנו מבקשים ממי שהטינה שלנו טורדת את מנוחתם שיתאזרו בסבלנות."
כמה מחרידות שתי המילים הללו, "וגם נגמור". מתעוררת השאלה אם יש בהן רמז, הבטחה ואיום, או אולי אזהרה, קריאת תיגר, האשמה והטחה של זעם.
טרגדיות יווניות עתיקות רבות עוסקות באדם כקורבן של הגורל. סופוקלס (406 לפנה"ס-496 לפנה"ס) מחדש באנטיגונה — שהגרסה הידועה ביותר של הסיפור הוצגה ככל הנראה לראשונה ב442־ לפנה"ס — את עניין ההחלטה והעשייה החופשית של האדם. אנטיגונה מביאה על עצמה אסון בגלל אופייה האימפולסיבי והפזיז, הקיצוני, הלא פשרני והלא מאוזן, שגורם לה לנהוג ולפעול במהירות ובקיצוניות נגד חוקי המלך, בלי לנסות לבצע את רצונה בדרך חוקית ואיטית יותר כמו למשל לנסות לשכנע את המלך בצדקתה. סופוקלס מציג באמצעות האלים את התפיסה כי הכול קבוע מראש והאדם אינו יכול לשנות את גורלו, אלא שהוא בהחלט משאיר מקום לשכלתנות והבינה של האדם לראות שאפשר אחרת — אפשר במתינות, בסובלנות, בכבוד. במערכה הרביעית פותחת אנטיגונה במונולוג בפני תושבי העיר שבו היא סופדת לעצמה ומסבירה את בחירתה להפר את צו המלך ולקבור את אחיה תוך שהיא מודעת ומוכנה לקבל על עצמה את ההשלכות בכדי לעשות את מה שהוא נכון בעיניה (ובעיני האלים). ניתן לראות בהתאבדותה סוג של התאבדות אידיאולוגית.
הרומן ייסורי ורתר הצעיר מאת יוהאן וולפגנג פון גתה (1832-1749) ראה אור לראשונה בשנת 1774 והפך את מחברו באחת למפורסם במרחב הגרמני כולו. החלק הארי של הספר (למעט סופו) מורכב ממכתבים שכותב הגיבור ורתר לחברו וילהלם. ורתר, בחור צעיר שמחפש את ייעודו בחיים, נמלט לעיר קטנה שבה הוא מבלה את זמנו בנעימים בציור ובסיורים בטבע. הוא מוזמן לנשף, שם הוא פוגש בלוטֶה, בתו של פקיד המטפלת בשמונת אחיה מאז מות אימה. ורתר יודע מראש כי היא מאורסת, ועם זאת מתכחש לעובדה זו ומתאהב בה. עם הזמן ורתר שוקע בייאוש. באמתלה כלשהי שואל שני אקדחים מחברו אלברט, כותב מכתב פרידה, ויורה בעצמו למוות.
עלילת הספר, שנושאה הוא סיפור של אהבה נכזבת, מכילה מוטיבים אוטוביוגרפיים. בזמן השתלמותו בבית המשפט בווצלאר פגש גתה בשרלוטה בוף והתאהב בה. בוף הובטחה זה מכבר למשפטן בשם קסטנר, שהיה חביב על אביה יותר מגתה הצעיר בעל השאיפות האומנותיות, שבלטו כבר אז יותר מהכישורים המשפטיים שלו. גתה ניתק עצמו משרלוטה בוף, ולפי המסופר תרגם את כאבו לרומן המכתבים בבולמוס כתיבה שנמשך שלושה חודשים.
אחדים מהפרטים ברומן חורגים מסיפור חייו של גתה. ראשית הסיום — בעוד שוורתר בחר להתאבד, הפנה גתה את מרצו לכתיבה. ההשראה לתיאור מעשה ההתאבדות באה לגתה ממכרו ועמיתו הצעיר למקצוע, קרל וילהלם ירוזלם (ירושלים), אשר אכן התאבד באוקטובר 1772 בירייה בראשו בגלל אהבה נכזבת, ואשר קברו בעיר וצלאר הפך למקום עלייה לרגל לצעירים מאוהבים נואשים. על מעשה ההתאבדות סיפר קסטנר, ארוסה של שרלוטה בוף, לגתה. הוא גם זה שלרוע המזל השאיל לירוזלם את האקדח שבאמצעותו שם קץ לחייו. סיפור ההתאבדות של ירוזלם גרם לגתה לשלב את חוויותיו מקיץ 1772 בגורלו של ירוזלם ולתארם בספר.
גתה עיצב את דמותו של ורתר בקווי האופי של ירוזלם. כדי לעמוד מקרוב על נסיבות ההתאבדות, שב גתה לווצלאר לביקור בנובמבר 1772, שם ערך שיחות עם מקורביו של ירוזלם. כמו כן שילב גתה בתיאור סצנת ההתאבדות את תיאוריו של קסטנר במכתבו, לעיתים ממש מילה במילה.
הרומן נחשב למבשר מושג הרגשנות (Empfindsamkeit) בספרות, וכן לרומן מפתח בזרם הסער והפרץ. הספר נדפס במספר עותקים גבוה מאוד ביחס לתקופת צאתו לאור, והיה בין הגורמים לתופעת "היסטריית הקריאה”. עם פרסומו של הספר פרצה בקרב הצעירים "היסטריית ורתר" של ממש, שהפכה את דמותו של ורתר למודל לחיקוי. נוצרה אופנת לבוש בהשראתו וצצו גם מוצרים אחרים (מי גילוח, איורים של סצנות מתוך הספר קישטו קנקני קפה ותה, ספלים וכלי מטבח אחרים).
לספר קמו גם מתנגדים. הכנסייה, וכן סופרים אחרים בני התקופה, ראו בספר האדרה של מעשה ההתאבדות, וסברו שבני נוער מחקים את המעשה. הדבר הגיע לידי משפט שבו ניפחה הכנסייה את מספרי המתאבדים, עד כי היום לא ניתן עוד לדעת כמה מקרי התאבדות מקורם אכן היה בספר. מניחים כי מדובר במקרים בודדים. גתה טען, להגנתו, כי הוא נותן את הדוגמה הטובה ביותר בבוחרו בחיים.
"אפקט ורתר" (Werther Effect) היא תופעה חברתית שבה מספר אנשים מחליטים להתאבד בעקבות התאבדות אדם אחר, ולעיתים אף מחקים את אופן התאבדותו. המונח נטבע מאתיים שנה מאוחר יותר, ב־1974, על ידי החוקר דיוויד פיליפס. האירוע הידוע ביותר היה בעקבות הפצת ספרו של גתה ב־1774.
הרומן מאדאם בובארי מאת גוסטב פלובר (1821-1880) פורסם לראשונה ב־1856 ונחשב כגולת הכותרת ביצירתו הספרותית של פלובר, וכאחת היצירות פורצות הדרך בסוגת הריאליזם שבספרות המודרנית. עלילת הספר מתרחשת בעיירה בחבל נורמנדי שבצפון צרפת במאה ה־19. גיבורת הרומן היא אמה בובארי, אשתו של רופא העיירה. אמה רואה בבעלה אדם בינוני ומשעמם, ומקיימת יחסים של אהבה עם גבר מחוץ למסגרת הנישואין, ולאחריו עם גבר נוסף, ובכך נמלטת מחוסר העניין שבשגרת חייה. אך הגברים שבחייה חדלים מלאהוב אותה והיא מוצאת את עצמה בודדה, זועמת על גורלה ועל החברה. לבסוף היא מוצאת את סופה הטרגי בהתאבדות. מוצגת כאן התאבדות מתוך ייאוש ובשל אהבה נכזבת.
התאבדות בשל אהבה נכזבת מוצגת גם ברומן אנה קארֵנינה מאת לב טולסטוי, שפורסם בתחילה כסיפור בהמשכים בירחון, ובשנת 1877 ראה אור כספר שנחשב לאחד הרומנים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. טולסטוי פותח את ספרו במשפט הידוע: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות — אומללות הן כל אחת על פי דרכה".
אנה קארנינה היא אישה משכילה מדי וחסרת תעסוקה כלשהי, הנשואה לבירוקרט רוסי, איש המוסדות השלטוניים בסנט פטרבורג, ואֵם לילד. היא פוגשת קצין צעיר ויפה תואר בשם ורונסקי, נשבית בקסמיו לאחר חיזורים עיקשים מצידו והופכת לפילגשו. הלשונות הרעות בסנט פטרבורג מצקצקות, ובעלה ההגון מסרב להיפרד ממנה ומחובותיה כרעיה וכאם, כדי לא להעצים את הסקנדל. אבל אנה אינה מוכנה להתפשר, היא רוצה את החלום, ומקבלת את שברו. אחרי שהיא יולדת לוורונסקי בת והנידוי החברתי שלה מושלם, הם מתחילים לריב ללא הפסק ובסופו של דבר היא חשה שאהבתו אליה תמה. המוצא היחיד שאנה מסוגלת להגות הוא זה של הספרים הרומנטיים שהאמינה להם. ההתאבדות מתבצעת כשהיא משליכה עצמה מתחת לגלגלי הרכבת.
תומאס מאן (1995-1875) פרסם את הרומן הר הקסמים (Der Zauberberg) בשנת 1924. ברומן מבטא מאן את הלכי הרוח של אירופה החולה והמנוונת של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. הרומן נמנה עם יצירותיו החשובות ביותר.
האנס קאסטורפ, בורגני צעיר, נוסע לבקר את בן דודו יואכים צימסן החולה בשחפת בבית ההבראה של דאבוס שבהרי שווייץ בכוונה להישאר שם שלושה שבועות, אך נשאר לבסוף במקום 7 שנים ולוקה אף הוא במחלה. האנס מוקסם מהעולם הנפרש לעיניו בבית ההבראה, שמהווה מעין מיקרוקוסמוס סימבולי לחברה האנושית. השהות בבית ההבראה מסמלת גם את החיים בעולם האירופי המתנוון של תחילת המאה ה־20 כשהנס קאסטורפ, גיבור הרומן, משמש בסיפור כאמצעי לבחון את אירופה השסועה בתקופת טרום מלחמת העולם הראשונה.
קאסטורפ מתאהב באחת מנשות בית ההבראה, מאדאם שוֹשא, ומשוחח ארוכות עם שני אינטלקטואלים — לודוביקו סֶטֶמבּריני וליאו נאפטה. לודוביקו סטמבריני, נצר למסורת האיטלקית האילומיניסטית, דוגל בהומיניזם, קדמה, אחדות ושוויון. לעומתו, ליאו נאפטה הוא ישועי שמרן, נמוך קומה וכעור מראה ממוצא יהודי, הדוגל במשטר דיקטטורי ובענישה גופנית. הוא מאמין בישועת הנפש רק על ידי ייסורים וסגפנות בעולם הזה, ואמונתו מגלמת ברוחה את אופיו של המשטר הסטאליניסטי. כשהיריבות האידאולוגית בינו לבין סטמבריני מגיעה לשיא, מציע נאפטה "לפתור" את הסכסוך באמצעות דו־קרב, ובמהלכו יורה נאפטה בראשו שלו. ניתן לראות כאן התאבדות על רקע אידיאולוגי.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914 נקרע קאסטורפ מהאווירה המכושפת של בית ההבראה, ונשלח לשדות הקרב, ובהם הוא נוטל חלק בקטל הגדול. גורלו נותר לא ידוע, אפוף אווירת מוות.
ג'ורג'יו בסאני (2000-1916) הוא יליד בולוניה שילדותו ונעוריו עברו עליו בפרארה. את השכלתו רכש באוניברסיטת בולוניה וכן למד באופן פרטי אצל ההיסטוריון והפילוסוף בנדטו וכן אצל המרצה לאומנות רוברטו לונגי. הוא עסק בפוליטיקה והיה פעיל במחתרת האנטי־פשיסטית משנת 1937. הוא נאסר בפרארה במאי 1943 בגין פעילותו זו ושוחרר ביולי של אותה השנה. הוא ערך את כתב העת "בוטגה" ולאחר מכן עבר לרומא, שם שימש כעורך בהוצאת "פלטרינלי" ועודד סופרים איטלקים מתחילים. הוא היה הראשון שהכיר בחשיבות הרומן הברדלס מאת תומאזי די למפדוזה. הוא אף שימש מרצה מן המניין באקדמיה האיטלקית לאומנות הדרמה.
בסאני פרסם רומנים וקובצי שירה, אבל הקריירה שלו המריאה בשנת 1956עם צאתו לאור של כרך סיפורים קצרים בשם סיפורי פרארה, שזיכה אותו בפרס הסטרגה לשנת 1956. אז הגיע בסאני למסקנה שפרארה היא נושא כתיבתו האמיתי, עם היסודות הנוצריים והיהודיים שבה, זוויות הראייה שלה ונופיה. מתוך הבנה זו הוציא מתחת ידו את סדרת הרומנים הרומנים של פרארה, ובהם מאחורי הדלת, גן פינצי־קונטיני ומשקפי הזהב. ספרים אלה מתארים בסגנון ריאליסטי את הקהילה היהודית באיטליה תחת השלטון הפשיסטי בסגנון הממחיש את קשיי החיפוש אחר האמת בנתיבים הנפתלים של זיכרון ומצפון מוסרי.
בספרו משקפי הזהב מתאר באסאני רופא ממעמד מכובד בפרארה שבאיטליה, אַתוֹס פַדיגַטי, שמעמדו מתערער לאחר שפושטת השמועה על נטייתו ההומוסקסואלית. באכזריות נדחק פדיגטי אל שולי החברה עד שהוא מורחק ממנה לגמרי. הסיפור מוצג מבעד לעיניו של נער יהודי מפרארה ומתרחש על רקע עליית הפשיזם. הרופא והנער מגלים את כאב הדחייה — זה של מי שנחשב "סוטה מין" וזה של מי שנחשב "סוטה דת, לאום וגזע". החברה בעיר השדה, עליית הפשיזם, הרחקת החריגים — כל אלה אינם אלא פן מוסווה של האוניברסלי — משמשים אמצעי להתבוננות חדת מבט בהוויה האנושית ומציירים את בדידותו של האדם, את תחושת השייכות ותחושת הזרות. מתוארת כאן התאבדות עקב חריגות, בדידות ודחייה חברתית.
מעניין הוא תיאור מרפאתו של הרופא בסיפור: "ולמרות זאת אין לומר שרק מעטים בפרארה עדיין זוכרים את דוקטור פַדיגַטי (אתוס פדיגטי, כמובן — הם נזכרים — רופא האף אוזן וגרון שביתו ומרפאתו היו ברחוב גוֹרגַדֶלוֹ, שני צעדים מכיכר אֶרבֶּה, האיש המסכן שסופו היה טרגי כל כך, דווקא הוא שבצעירותו, כאשר בא מעיר הולדתו ונציה לגור בעירנו, נראה שמצפה לו הקריירה הרגילה ביותר, השלווה ביותר, ולכן גם הכי מעוררת קנאה...)... הביקור במרפאתו של פדיגטי ריגש אותם כאילו זכו בו למחוות כבוד מיוחדת במינה, והם לא התעייפו מלומר 'שאצל פדיגטי אין צורך להמתין שעות ארוכות עד אין קץ כמו אצל קור בילוי של ממש'. בעיקר בערבי החורף, כאשר הרוח קפואה נשבה בקול שריקה מכיכר הקתדרלה, במורד רחוב גורגדלו, היו הבורגנים העשירים העטופים במעילי פרווה נאחזים בשמחה בתירוץ של כאב הגרון הקל ביותר כדי להידחק מבעד לפתח הצר של הדלת הסגורה למחצה, לעלות בשני גרמי המדרגות ולצלצל בפעמון של דלת הזכוכית. שם למעלה, נוסף על ריבוע הקסמים המואר שבפתחו, עמדה על המשמר אחות בחלוק לבן, תמיד אחות צעירה וחייכנית, היה האדם מוצא הסקות המחממות במלוא חומן, לא רק כמו בביתו אלא אפילו כמעט כמו בארגון בעלי החנויות או בבניין האיגוד. הוא היה מוצא שפע כורסאות וספות, שולחנות קטנים שתמיד היו מונחים עליהם כתבי עת עדכניים, נברשות שהפיצו אור רב, בהיר, קורן. היה מוצא שטיחים, וכאשר התעייף מן השהייה שם, מן הנמנום בחום החדר או מן הדפדוף בכתבי העת המצוירים, היו השטיחים מעוררים בו חשק לעבור מחדר לחדר ולהביט בציורים ובהדפסים, העתיקים והמודרניים, התלויים על הקירות בצפיפות זה ליד זה, ולבסוף היה מוצא רופא טוב לב ואוהב שיחה, שכאשר הכניס אותו בעצמו 'לשם' כדי לבדוק את גרונו, נראה כי ברוב אצילותו השתוקק יותר מכול לדעת אם הזדמן לאיש לשמוע כמה ערבים קודם לכן את הזמר אַאוּרֶליַינוֹ פֶּרטילֶה באופרה לוֹהֶנְגרין אשר הוצגה בתיאטרון העירוני של בּוֹלוֹניה; או שרצה לדעת אם התבונן בציורים התלויים על הקיר בחדר ההמתנה וראה את הציור ההוא של דֶה קיריקוֹ, או את הציור הקטן ההוא של קַזוֹרַטי, ואם מצא חן בעיניו אותו ציור של דֶה פּיזיס".80
אונרה דה בלזאק (1850-1799) היה אחד הסופרים והמחזאים המשפיעים והבולטים במאה ה־19, מחלוצי זרם הריאליזם. יצירתו הגדולה של בלזק, הקומדיה האנושית, היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה־19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון וחזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815.
בסיפור "התליין" מתואר כיצד בימי מלחמת נפוליאון בספרד, הוטל על פלוגתו של מפקד צעיר בשם ויקטור מרשאן (Victor Marchand) להשגיח בכפר עוין בשם מנדה. ימים אחדים לאחר מכן התרחשה התקוממות קשה כנגד הכובשים, וחייו של מרשאן ניצלו בזכות עזרתה של קלרה דה לאגנז (Clara de Léganès), בתו של אציל מקומי. לאחר שסוכלה המרידה הוציא הגנרל השולט במחוז פסק דין מוות כנגד כל בני המשפחה. מרשאן ניסה להשיג חנינה לקלרה בתנאי שתינשא לו, אך היא סירבה ובחרה למות בגאווה. הנידונים למוות ביקשו כי יושאר בחיים שריד יחיד ממשפחתם המיוחסת, לבל תיעקר זו כליל מן השורש ותיפסק השושלת. הוסכם כי כך יהיה. התנאי היה כולם לתלייה פרט לשאיר אחד. קרא המרקיז דה לאגנז לבנו בכורו, חואניטו, וציווה עליו להמית בזה אחר זה את הוריו, אחיו ואחיותיו. בלית ברירה נשמע הבן והרג בעל כורחו את כל האהובים עליו, פרט לאימו שהפילה עצמה מעל צוק סלע כדי להקל מעט על ייסורי בנה. לאחר המעשה המחריד בחר לו הבן אישה, נישא לה ואף נולד לו צאצא, אך באותו היום התאבד. מתוארת כאן התאבדות מתוך מסירות לקרוב משפחה.81
הרומן תוף הפח מאת גינטר גראס (2015-1927) שנכתב בשנת 1959, עובד לסרט ב־1979. הרומן הוא החלק הראשון בטרילוגיית דנציג. אוסקר מאצֶראט, הסגור בבית חולים לחולי נפש, מגולל בעזרת הנגינה בתוף הפח הצמוד אליו את סיפור משפחתו וחייו. הוא בן למשפחה עם הורות משולשת — אֵם ושני אבות — שני מאהביה של אימו שלא ברור מי מהם אביו הביולוגי. הסיפור מתרחש בעת עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השנייה.
דרך עיניו של אוסקר מאצראט נבחן ברומן עולם שכל ערכיו נרמסו. כדי להצביע על חוסר האפשרות להתמודד עם עולם זה, גראס מציב כפרוטגוניסט דמות "חיצונית" לעולם. דמות לא אנושית המנחשת את העתיד לבוא בעולם הכללי ובעולמה הפרטי, ולפיכך מחליטה בגיל שלוש להפיל עצמה ממדרגות המחסן ובכך לגרום נזק שימנע את גדילתה. העלילה מובאת מפי אוסקר מתוך בית חולים לחולי נפש, משל ברור למערכת המוסר של אותן שנים ואי־היכולת להתקיים בה בצורה שפויה, אף על פי שלקראת סוף הספר מתגלה שהיה זה אוסקר שהחליט לקחת עליו אשמה על עוון שלא ביצע, כדי להיכנס לבית החולים לחולי נפש ולגולל שם את סיפורו בעזרת תוף הפח שלו, אותו קיבל כמתנת יום הולדתו השלישי.
תוף הפח הוא סמל לאטימותה של החברה ומהווה פתיח לביטול עולם המבוגרים מצידו. כאשר אוסקר מפסיק לצמוח, הוא מפסיק גם לתקשר. רוב התקשורת שלו עם העולם מבוצעת בשני אופנים — בעזרת תוף הפח, האלמנט החיובי בתקשורת, ובעזרת צווחותיו קוטלות הזכוכית, האלמנט השלילי, המתריס כנגד. מכל מקום, ניתן לראות כי בעולם של תוף הפח מבין אוסקר מאצראט שרק באמצעות אלמנטים מחרישי אוזניים ניתן לקיים דיאלוג כלשהו עם החברה. לצד התבגרותו הנפשית והמינית של אוסקר לאורך הרומן, מתוארת התחברות החברה שמסביבו ליצרים האינפנטיליים, הראשונים וההיוליים שלה. דהיינו — לחוסר עכבות, אי־סובלנות, סאדיזם וכו'.
כאקט מחאתי וסימבולי מצידו, מחליט אוסקר להשליך את תוף הפח ולא לתופף עוד. הוא קובר אותו בבית הקברות שבו הוא טומן את אלפרד מאצראט, אביו המשוער והדמות האחרונה שנהרגת ברומן. נקודה מעניינת לציון היא מוטיב האשמה ברוב מקרי המוות שבספר שאולי בעטיה חש אוסקר בצורך "לכפר" ועל כן דואג להכניס עצמו להסגר במוסד לחולי נפש בעבור פשע שלא ביצע. בעיניי אוסקר משמש הטירוף כמובלעת היחידה שבגבולותיה אפשר לשקם עמדה מוסרית כלשהי. כך שוב משמש עולמו הקטן של אוסקר כמיקרוקוסמוס המסמל את אירופה בשיא שקיעתה.
כדי לשלם את המחיר על כך (מצד החברה האירופית), מחסל גראס בשיטתיות בשליש האחרון של הספר מדי מספר פרקים אחת מהדמויות הקשורות בחיי גיבור הספר אוסקר, אשר מקבל את מותן בשלוות נפש הגובלת באדישות, אולי משום הכרתו שהוא מהווה קורבן של השחיתות, שבאה לידי ביטוי במלחמה. הסיפור מסתיים בהתחלה חדשה המורכבת מחפותו של הגיבור ומאשמתה ומתבוסתה של גרמניה. ברומן מוצגת התאבדות בשל רגשי אשם כמטפורה למצב פוליטי־חברתי.
צ'זארה פבזה (1950-1908) היה סופר ומשורר איטלקי, מהחשובים שבסופרי איטליה במאה ה־20, יליד הכפר האיטלקי סנטו סטפאנו בלבו. כשהיה בן שמונה, לאחר מות אביו, עברה משפחתו לטורינו. מכאן ואילך עתידים חייו לנוע בין הכפר, טורינו, אמריקה וחוזר חלילה. ספרו הירח והמדורות עוסק בחזרתו למחוזות ילדותו לאחר נדודיו באמריקה בשנות המלחמה. החזרה היא כפולה — פיזית ונפשית, חזרתו לכפר הולדתו, וחזרתו לעברו של המקום בשנות המלחמה. מתוך ריחוק שבזמן מחייה פבאזה מחוז ילדות בפיימונטה ששימש רקע למרי הכפרים נגד הפשיזם. אביו של צ'ינטו מתאבד בספר. האהבה הנכזבת בסיום הקשר של פבזה עם השחקנית האמריקנית קונסטנס דאולינג — שלה אף הקדיש את השירים האחרונים בספרו יבוא המוות ועיניו יהיו עיניך — והמועקה הקיומית הובילו אותו להתאבד בחדר במלון "רומא" בעיר טורינו באוגוסט 1950.
אֶרי דה לוקה נולד בנאפולי בשנת 1950, ובגיל 18 עזב אותה. בין השאר עבד כסבל, פועל במפעל "פיאט", נהג משאית ופועל בניין. בצעירותו היה פעיל פוליטי, קומוניסט בהשקפתו, שהפגין ונעצר לא אחת. הוא למד בעצמו על יהדות, ועסק בתרגום חלקים מהתנ"ך לאיטלקית. לדבריו בחר בתנ"ך כספר המשקף את המורשת שלו. הוא הצהיר על הזדהותו המלאה עם מדינת ישראל. ספרו הר אדוני (Montedidio) נכתב ב־2001.
בשכונת הדייגים קשת היום בנפולי הנקראת מונטידידיו (הר אדוני) גר נער ששמו אינו נמסר לקורא אלא רק נפשו. תוך קיץ אחד עובר הנער התבגרות מואצת והופך מעלם תם ומופנם ל"גבר". הרומן מתאר את תהליך ההתבגרות וסיפור החניכה של הנער. החניכה מתבצעת על ידי שלוש דמויות בחייו, המהוות חלק ניכר מהרעיון המרכזי של הרומן. מתואר אובדן הנעורים הפתאומי כמעט וההיחשפות הכפויה אל עולם המבוגרים הכרוכה ביופי ובפיכחון צלול, אבל גם בכאב ובחיבוטים.
ביום הולדתו ה־13 מפסיק הנער את לימודיו ונעשה שוליית נגר. כמתנת יום הולדת — אך גם מעין פיצוי על כניסתו בטרם עת לעולם הפרולטריון — נותן לו אביו עדין המזג בומרנג, חפץ שישמש סמל מרכזי בעל חשיבות ברומן. מרגע זה ועד סופו הדרמטי של הסיפור, הנער יהיה עסוק באימוני הטלתו הפיקטיבית של הבומרנג. הנער אינו מניח לבומרנג, המתפקד בין היתר כסמל פאלי, לעוף אל השמיים. אימוני הבומרנג היום־יומיים מתבצעים על גג הכביסה הכי גבוה בשכונת הר אדוני. בזכותם ובזכות העבודה בנגרייה של מאסטרו אנריקו, מפתחים את שריריו של הנער. השרירים מעירים את תשומת ליבה של שכנתו, מריה, אף היא בת 13, והיא מתחילה לחפש את קרבתו. בסיטואציה הזו, כל אחד מגלה את עצמו על גג ואחר כך מתקן זה את נשמתו של זה.
הר אדוני מתאר דמויות פשוטות אך מלאות חוכמת חיים ואנושיות, וגם מלא במוטיבים יהודיים. נראה שיהדות, חוכמה, אנושיות ומוסריות הם מושגים חופפים אצל דה לוקה, משום שכולם מתגלמים בדמותו של רב דניאל, דון רפניילו (צנונית באיטלקית). הוא ניצול שואה שרצה להגיע לירושלים ונתקע בנפולי. דמותו מתוארת בדרך מיוחדת — הוא למד סנדלרות מיוחנן הסנדלר בחלום. הוא מתואר כצדיק המכין נעליים לאנשי נפולי. הרב דניאל משמש לנער כאב רוחני כשהנער רואה בו כדמות מיוחדת ועל־זמנית. מרפניילו לומד הנער על התרבות היהודית ועל השאיפות להגשמת חלומו להגיע לירושלים. רפניילו מאמין שיום אחד עתיד זוג כנפיים לבקוע מן הגיבנת שלו, ובעזרתן הוא יעוף לירושלים, "העיר היחידה בעולם שבה המוות מתבייש שהוא קיים".
הסיום הוא בסימן של פריצה מעולם הילדות. בסיום היצירה מסיימים מריה, המספר ואביו את ארוחת ערב ראש השנה. המספר ומריה מארגנים את הבית לאחר הארוחה ומביטים החוצה. שם מתחילות חגיגות השנה החדשה. קצת לפני חצות המספר ומריה עולים על הגג כדי שהמספר יוכל להעיף את הבומרנג שלו. המספר מתכנן את פרטי הטלת הבומרנג ולבסוף מטיל אותו בעוצמה רבה. רפניילו משליך כנראה את עצמו מהגג לכיוון הבומרנג. זהו סיפורו של ניצול שואה שמתאבד בשל דיכאון.
הסיפור "יום מושלם לדגי הבננה" מאת ג'רום דייוויד סלינג'ר (2010-1910) פורסם לראשונה ב־31 בינואר 1948 במגזין "ניו יורקר”. זהו סיפור יומו האחרון של סימור גלאס, צעיר אמריקני, נשוי למוריאל.
הסיפור מתאר פרק זמן של שעות אחדות, שבמהלכן מתבררים גם קורות הגיבורים בעבר: סימור נישא למוריאל זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה למרות התנגדות קלה של הוריה. את ירח הדבש חגגו במלון בפלורידה. לקראת המלחמה גויס סימור והשתתף בה באופן פעיל. סימור יצא מן המלחמה פגוע בנפשו ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי צבאי למשך כשלוש שנים. מוריאל המתינה לסימור במהלך זמן זה למרות לחצי הסביבה. בזמן המלחמה ואחריה שלח סימור מכתבים לאשתו וכן ספר שירה בגרמנית. סימור השתחרר מבית החולים וחזר אל אשתו ואל הוריה. בתקופה זו ביצע כמה מעשים משונים, שפרטיהם אינם ברורים. הוא ככל הנראה העליב את סבתה של מוריאל, שבר חלון, השחית תמונות מברמודה והתנגש בעץ. מעשים אלו גרמו להורי מוריאל לראות בסימור אדם "לא נורמלי" ומעורער בנפשו, ואף לחשוש כי הוא מהווה סכנה לבתם. הם מתייעצים עם פסיכיאטר, שאמר שהצבא ביצע פשע של ממש כששחרר אותו מבית החולים הפסיכיאטרי. מוריאל וסימור מחליטים לצאת לירח דבש חוזר באותו מלון בפלורידה. מכאן ואילך מתוארים הדברים באופן ישיר בסיפור.
חלקו הראשון של הסיפור מתאר דיאלוג טלפוני בין מוריאל לבין אימה, שבאמצעותו ניתן להבין כי האֵם עדיין חוששת מסימור, בעוד שמוריאל מבטלת חששות אלו. בזמן השיחה מבלה סימור בחוף הים. חלקו השני של הסיפור מתאר את סימור בחוף הים, שם הוא מנהל שיחה עם סיביל, ילדה בת ארבע בערך, ונכנס עימה למים. בתום השיחה חוזר סימור לחדר המשותף לו ולמוריאל. שם, ליד מוריאל הישנה, הוא מוציא אקדח ויורה בעצמו. מתוארת כאן התאבדות בשל דיכאון פוסט־טראומטי.
הסיפור "כל צרות העולם" מאת אייזק אסימוב (1992-1920) פורסם לראשונה בגיליון אפריל 1958 של המגזין ”Super Science Fiction” ותורגם לעברית בשנת 1972 בספר מחר כפול תשע תחת השם "כל הצרות שבעולם", ושוב בשנת 2010 בספר כתבי אייזק אסימוב — כרך 2.
למולטיוואק, מחשב־העל הגדול בעולם, ניתנה משימה של ניתוח מלוא הנתונים של כדור הארץ. הוא משתמש בנתונים כדי לקבוע פתרונות לבעיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות, כמו גם למשברים נקודתיים. מולטיוואק מקבל נתונים על כל אזרח בכדור הארץ, ואומד את הפעולות העתידיות של האנושות על בסיס אישיות, היסטוריה ורצונות בני האדם, ועל ידי כך הוא מוביל להפסקה כמעט מוחלטת של עוני, מלחמות ומשברים פוליטיים.
הסיפור מתחיל כאשר הוועדה לתיקונים מקבלת אזהרה על ניסיון רצח מתוכנן, והקורבן העתידי הוא מולטיוואק עצמו. האיש המואשם בפשע, ג'וזף מנרז, מושם במעצר בית, למרות מחאותיו שהוא אינו מתכנן שום פשע והסירוב של קציני אכיפת החוק לספר לו במה הוא מואשם. למרות המעצר, מולטיוואק מדווח כי הסיכויים להתרחשות הפשע עולים, והם ממשיכים לעלות עם כל התערבות של הממשלה. בהמשך העלילה מסתבר שמולטיוואק עצמו גרם לרצף אירועים ותכנן את הרצח של עצמו. המניע להתאבדות בסיפור הוא דיכאון, כאשר במשך שנים כל צרות העולם הונחו על כתפיו של מולטיוואק, ניתוח וחיזוי מלחמות, רעב ופשע. מולטיוואק הפך כל כך מורכב שהוא פיתח לעצמו תבונה, קיבל רצונות ותשוקות משלו, עייף מטיפול בכל בעיות האנושיות והחליט להתאבד. מולטיוואק נשאל בסיפור, "מה אתה רוצה יותר מכל דבר אחר?" והוא משיב, "אני רוצה למות".
דאגלס נואל אדמס (2001-1952) היה סופר מדע בדיוני יליד קיימבריג', שנודע בעיקר כמחבר הטרילוגיה בחמישה חלקים מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. אדמס כתב סדרת תסכיתי רדיו בשם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ששודרו ברשת הבי־בי־סי ב־1978 ושהפכה לסדרת ספרי מדע בדיוני מהמצליחות בעולם. בהמשך הפכה סדרת הספרים לסדרת טלוויזיה ולסדרת סרטים. בצעירותו כתב טיוטה בשם “Patient Abuse”.
מרווין הרובוט הוא דמות שרואה את עצמה כחכמה הרבה יותר מכל יצור אחר. מרווין חוזר וטוען, "מידת תפוקת הפעילות המנטלית שלי היא בלתי מוגבלת כמו אינסופיות החלל עצמו". במהלך שלושת הספרים בני האדם מנצלים אותו כמשרת בספינת החלל, שולחים אותו להתמודד מול טנק ללא נשק ושוכחים אותו מיליוני שנים על כוכב. הוא הולך ושוקע בסוג של פרנויה ומשוכנע שכולם שונאים אותו. הוא אף מדוכא מכך שהוא צריך לחיות עם יצורים טיפשים כל כך, ורואה את עצמו כחסר אתגרים בחיים מכיוון שהוא כבר יודע הכול ולכן אינו מוצא משמעות בחיים והכול משעמם אותו. מפני שהוא מדוכא ולא חברותי, אנשים מתרחקים ממנו. מרווין הרובוט מסמל בספריו של אדאמס את "האינטלקטואל המדוכא".
מחד גיסא אדמס מבקר את התחושה המוגזמת של החשיבות העצמית שיש לבני אדם, ומאידך גיסא הוא טוען שלא ניתן להתמודד עם הידיעה עד כמה אנו חסרי משמעות ביחס ליקום מבלי שהדבר ישמיד את מוחנו. על פי המדריך נראה היקום כמקום מטורף וחסר היגיון, כפי שאדמס כותב, "יש תיאוריה הגורסת כי אם אי פעם יגלה מישהו לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר".
ארתור מילר (2005-1915) היה מחזאי ותסריטאי יהודי אמריקאי, מגדולי המחזאים בארצות הברית. את כולם היו בניי כתב בשנת 1946. המחזה עלה לראשונה בברודווי בשנת 1947. בכתיבת המחזה הושפע מילר מהמשבר הכלכלי הקשה שפקד את ארצות הברית בשנות ה־30, ואף יותר מכך — מהפריחה הכלכלית־חברתית שפקדה את ארצות הברית לאחר המשבר, בשנות ה־40.
המחזה הריאליסטי־פסיכולוגי מגולל את סיפורה של משפחת קלר, משפחה אמריקאית טיפוסית על רקע התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. ג'ו, אב המשפחה, הוא בעל מפעל לייצור חלקי מטוסים. יש לו שני בנים: לארי — טייס אשר מטוסו התרסק במלחמה — וכריס, שלחם גם הוא בקרב, פיקד על פלוגה ושכל את כל חייליו. ג'ו וכריס מבקשים להמשיך הלאה, כל אחד בדרכו שלו, ולהנציח את לארי בזיכרונם, זאת משום שהם אינם מאמינים כי שרד. ג'ו, מצידו, מתייחס אל גורלו של לארי בצורה אמביוולנטית, כדי לא להכאיב לאשתו ולא להקשות על בנו.
היחסים בין ג'ו וכריס קרובים מאוד, וג'ו מבקש להכניס את כריס כשותף במפעל שלו. אולם המפעל טומן בחובו סוד קשה מנשוא ומסוכן, שמהווה ציר אשר סביבו מתנהלים חברי הבית כולם, אורחיהם ושכניהם, אם במודע או שלא במודע. במהלך המלחמה, על רקע הפיכת המשק הכלכלי של ארצות הברית לכלכלת מלחמה, שיחררו ג'ו ושותפו לשעבר חלקי מנוע סדוקים ופגומים אל הצבא מפחד פן תאבד להם פרנסתם אם יעכבו את הייצור. התקווה כי החלקים יחזיקו התבדתה, ו־21 מטוסי 40P התרסקו. במשפט שנערך הצליח ג'ו להפריך את מעורבותו הישירה במקרה, ובכך הפליל את שכנו שותפו, שנשלח לכלא לשנים ארוכות. סופו הטרגי של המחזה הינו תוצר של נסיבות שהובילו למהלך דטרמיניסטי שאין ממנו כל מפלט, מלבד, כפי שאכן מתרחש במערכה השנייה, התאבדותו של ג'ו. מוצגת כאן התאבדות בשל רגשות אשם.
מותו של סוכן נכתב על ידי ארתור מילר ובוים על ידי איליה קאזאן ב־1949. המחזה נחשב לסאטירה חריפה על החלום האמריקאי ועל הקפיטליזם המוקצן שאפיין את ארצות הברית באמצע המאה ה־20, ומציג את התמוטטות החלום הבורגני. המחזה עובד להפקות לסרטים ולטלוויזיה שזכו בפרסים רבים.
וילי לומן, סוכן נוסע בן 63 שחייו מעורבים בין כישלונו בהווה וזיכרונותיו מהעבר, נוכח כי כל שאיפותיו נכשלו. הוא מאבד את עבודתו למנהל בגילו של בנו ונאלץ לבקש הלוואה מחברו היחיד, בעת שאיש מחבריו או לקוחותיו אינו זוכר אותו. הוא מתאכזב קשות מבניו, שבהם תלה תקוות גדולות. הבנים מתגלים כמפסידנים — האחד קלפטומן וגנב זעיר, והשני רודף נשים וחסר עניין. בסופו של הסיפור לומן מתאבד באמצעות התנגשות במכוניתו. ההתאבדות בסיפור הינה בשל תחושת כישלון, אכזבה מהחיים ודיכאון.
שלוש־עשרה סיבות (Thirteen Reasons Why) הוא רומן נוער וספר ביכורים של הסופר האמריקאי ג'יי אשר (יליד 1975 בקליפורניה שבארצות הברית). קליי ג'נסן, תלמיד תיכון שקט וביישן, חוזר לביתו מבית הספר ומוצא ליד הדלת חבילה ששמו מופיע עליה. בתוכה הוא מגלה קלטות שהקליטה האנה בייקר, האהבה הראשונה שלו. קולה של האנה מסביר שהיו 13 סיבות להחלטתה להתאבד. קליי הוא אחת מהן. במהלך לילה שלם קליי משוטט בעיר, מבקר במקומות שבהם התרחשו האירועים ומקשיב להאנה, שמתארת בדיוק נוקב ואכזרי את האירועים הכואבים שהובילו אותה לדיכאון ולבסוף להחלטה לשים קץ לחייה. מרגע לרגע מתגלים לקליי עוד ועוד סודות על האנה ועל חבריו בתיכון, שחלקם אחראים באופן ישיר להתאבדותה. אט־אט נחשפת תמונה מזעזעת, וקליי מבין שיש מעשים שאפשר היה למנוע, אם רק מישהו מחבריו היה עושה את הדבר הנכון.
ג'פרי קנט יוג'ינידיס, יליד 1960 בדטרויט שבארצות הברית, פרסם את הספר חמש ילדות יפות ב־2003. ספר התבגרות הזוי ומוזר זה מתרחש באמצע שנות ה־70 ומתאר את קורותיהן של חמש האחיות היפהפיות למשפחת ליסבון. הבנות גדלות באווירה נוצרית ושמרנית עם אֵם שתלטנית ואב מופנם. הבת הצעירה מתאבדת, חיי המשפחה נהרסים והאם כולאת את שאר הבנות בבית. מתברר שהאחיות נקלעות למצוקה נפשית כתוצאה מהתמודדותן עם השמרנות בביתן וסביבת חייהן, חיזורי הנערים, מיניותן המתעוררת וקשיי ההתבגרות, המביאות קץ לחייהן. חמש האחיות הצעירות מתאבדות אחת אחרי האחרת. הסיפור מתואר מנקודת מבטם של ארבעה נערים שמנסים להבין מה באמת קרה לשכנות המופלאות שלהם, שמותן שינה, ביגר ושבר אותם. מכאן מסופרת הטרגדיה המשפחתית דרך עיניהם של הבנים המאוהבים בילדות ומציצים עליהן מעבר לרחוב. הסיפור מציג דיכאון עקב התאבדות במשפחה והתאבדות בגיל ההתבגרות.
יוסף חיים ברנר (1921-1881) היה מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. פרופסור נורית גוברין מתארת בספרה קריאת הדורות — ספרות עברית במעגליה את ברנר כגיבור תרבות ומתעכבת על סוד הקסם הברנרי ועל "מיתוס ברנר". "ברנר נתפס כקדוש חילוני," היא טוענת, ובכך מילא את הצורך של החברה החילונית בדמות מופת. הוא נתפס כמי שמקבל אחריות מוסרית לזולת בכל מחיר, כמי שחתירתו אל "האמת" מוחלטת, וכמי שמגלם בגופו וביצירתו את "היהודי הנודד ואת הישראלי החדש" בעת ובעונה אחת. פרופסור גוברין מציינת, "שאולי סוד המשיכה העיקרי אל ברנר טמון בסתירה הפנימית העמוקה המובנית בחייו, ביצירתו ובעמדתו, בכל הנוגע לקיום האנושי והיהודי בכלל ובארץ ישראל בפרט." לדבריה סתירה זו מתמצית בביטויים כגון: "הייאוש הפורה", "המאמין והמיואש", "הדבק בחיים ושואף אל המוות". יש לציין שברנר דבק ב"חיוב החיים" למרות הכול ואף על פי כן.82
ביצירות רבות של ברנר מוצגת ההתאבדות כפתרון למצוקה ולחוסר משמעות החיים. ביצירות רבות מוצגות דמויות ששוקלות להתאבד או שמתאבדות בפועל, אם כי הדמות שמתאבדת איננה דמות מרכזית. ביצירות נידונים המניעים להחלטה להתאבד אם כי רבות מהדמויות לא מבצעות את ההתאבדות עד תומה. אביא כאן בקצרה מספר דוגמאות.
ביצירה בחורף (1904) מוצגות התלבטויותיו של הגיבור ירמיהו פיירמן. הוא חש ייאוש בשל ילדותו הקשה, נטישת הדת, תחושת ריקנות ואובדן דרך, התפקרות ופנייה אל ההשכלה ואהבה נכזבת. נדמה שהוא לוקה בשיגעון אך לבסוף לא שם קץ לחייו ובוחר בחיים ובכתיבה.
במסביב לנקודה (1904) מתוארת התחבטותו של הגיבור בשאלת ההתאבדות כמאבק פילוסופי־אקזיסטנציאליסטי בין שתי אופציות — ויתור על החיים אל מול בחירה בקיום פגום וחלקי. הגיבור אוריאל דוידובסקי מייצג את הבחירה בהתאבדות בשל מצוקת החיים כאשר חוה, אהובתו של אברמזון, מייצגת עבורו את החיים שחפץ היה לחיותם, את יצר הקיום.
העיסוק בהתאבדות ביצירה איננו מתכוון רק להתאבדות פרטית אלא גם להתאבדות אידיאולוגית־לאומית של האדם היהודי. ניסיון ההתאבדות הכושל של אברמזון והניסיון הכושל לוותר על יהדותו חופפים זה לזה. הוא לא מצליח לוותר לא על חייו ולא על זהותו היהודית. ד"ר מיה אמיתי מנתחת את דמותו של אברמזון ומאבחנת באמצעותה את סיפור התבגרותו של "התלוש", גיבור מודרני בן התקופה שהושפע קשות מהיעדר דמות אב. לאו דווקא היעדר פיזי אלא שדמותו של האב מסולקת ממוחו במסגרת המאבק הבן־דורי של התבגרותו של הגיבור והבניית זהות עצמאית. היעדר האב הינו, לדעתה, אחד המוטיבים הבולטים להתאבדות בספרות דור "התלושים", המעוגנת בשבר הבן־דורי של המודרניזם היהודי, שבו סילוק האב נוצר מנתק תרבותי לאומי שאפיין דור שלם של צעירים יהודים.83
בסיפור בינו לבינו (1905) מסופר על קיטון, אינטליגנט רוסי החי כמהגר בלונדון ושוקל להתאבד בשל חייו מחוסרי המשמעות, אך בסוף בוחר בקיום.
במ־א עד מ (1906) הגיבור שוקל להתאבד אך בסופו של הסיפור מגלה כי "החיים חזקים מכול".
בעצבים (1910) מוזכרת התאבדותה של דמות שולית שפוגשת את הגיבור בדרכו לארץ ישראל.
בבין מים למים (1911) הגיבור גמזו שואף להתאבד בשל אהבה נכזבת אך בסופה של היצירה מסתבר שהתאבדותו מדומיינת.
מעניין להתעמק בטקסט פרי עטה של ד"ר מיה אמיתי בנושא "התאבדותו של 'התלוש' — תקופת התחייה והתהייה" ובפרט בניתוח מוטיב ההתאבדות ביצירות חיים יוסף ברנר. כמו כן, בנושא ההתאבדות בספרות העברית גם ביצירות אהרון אברהם קבק, אורי ניצן גנסין, דוד מלץ, משה שמיר, יוסף בר יוסף ועוד.
הרומן האחרון של ברנר, שכול וכישלון, פורסם ב־1920, שנה לפני הירצחו. בהקדמה לספר כותב ברנר: "עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאבדים עצמנו לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים..."84
יחזקאל חפץ, יהודי חלש גוף וחולני שעלה ארצה ועובד כפועל, מובהל לירושלים על ידי חבריו לאחר שהוא לוקה בהתקף. בירושלים הוא מאושפז בתחילה בבית חולים לפגועי נפש, שם סועדת אותו אחות קרובת משפחה. לאחר שהוא משתחרר הוא עובר לגור עם אותה קרובת משפחה, ממשפחת דודו יוסף חפץ. הדודנית אסתר מתאהבת בו, אך יחזקאל אינו מעוניין בה, ומפתח כלפיה תחושות אשם שמחריפות את מצבו הנפשי המעורער בלאו הכי. הרומן מתרחש על רקע היישוב היהודי בירושלים, ומתוארים בו קשיי החיים והפרנסה (המבוססת בעיקר על תרומות מחוץ לארץ) והמתחים שבין הרצון האידיאליסטי ליישב ולפתח את ארץ ישראל לבין הרצון החומרי בקידום ורווחה אישיים.
הספר — המציג את היישוב החדש כבסיס לכתיבה ולחשיבה רומנו־טרגית — סלל את הדרך לרומן העברי המודרני המתרחש על רקע ירושלים החדשה (כמו: תמול שלשום, מיכאל שלי ועוד).
יעקב שבתאי (1981-1934) היה סופר עברי, מחזאי, פזמונאי, תסריטאי ומתרגם. את הספר זיכרון דברים, שאף עובד לסרט, פרסם ב־1977. סיפוריהם של צזאר, ישראל וגולדמן, אחוזים בסיפורי משפחותיהם ומכריהם בתל אביב. הדמויות בספר משתייכות ברובן למגזר החברתי של פועלים ופקידים, שהשתמר עד לפני שנים לא רבות בצביונו המקורי, ואשר ניתן לכנותו "מעמד ההסתדרות". מדובר בשלושה חברים אשכנזים תל אביבים: ישראל, מוזיקאי מיוסר ושתקן; צזאר, העסוק ברומנים עם נשים; וגולדמן, עורך דין שלחם במלחמת השחרור.
לצידם מופיעות דמויות רבות, אשר כולן נעות בעולם נטול תקווה ומשמעות, ואינן מנהלות קשרים אינטימיים ומספקים זו עם זו. הרומן מתאר את חיי היום־יום של הדמויות מפי מספר יודע כול, והמוות נמצא בכול — גיבורי הרומן נעים בין לוויות, התאבדויות וניחומי אבלים. הרומן אף מתחיל ונגמר במוות — הרומן נפתח במותו של אביו של גולדמן, ומסתיים במותו של גולדמן עצמו. את הרומן כולו מלווה תחושה של חוסר ערך הפושה בכול, גם במוות.
בדמותו של שבתאי עצמו ובדמויותיהם של גיבוריו הספרותיים "מתקיים מתח מתמיד בין ניתוץ המיתוס הציוני לבין שימורו, בין פירוק דמות הצבר לבין ביצורה, ובין ביקורתיות לבין נוסטלגיה". שבתאי היה איש תנועת העבודה. חבריו מספרים שבעת שסיים לכתוב את זיכרון דברים ב־1977, היום שבו עלה בגין לשלטון. "המהפך" הפוליטי פגם בשמחתו של שבתאי על סיום הכתיבה, משום שראה בו עדות לתחילתו של עידן חדש בחברה הישראלית ולשקיעתה של ההגמוניה של תנועת העבודה.
הסופר, המסאי והמחזאי אברהם גבריאל יהושע (2022-1936) — הידוע בכינויו א.ב. יהושע — חתן פרס ישראל (1995), מתאר ברומן מר מאני גניאולוגיה פרטית של מוות והרס עצמי המתגלגלים מדור לדור. דרך חמש שיחות שמתנהלות על ידי חמישה דוברים מתוודע הקורא לתולדותיה של משפחה יהודית־ספרדית, מאמצע המאה ה־18 ועד לשנות ה־80 של המאה ה־20.
אברהם מאני, אב המשפחה, שואל את מורו ורבו בהיותו על ערש דווי, אם ראוי לו לשים קץ לחייו לאחר שחטא. יוסף מאני, בנו של אברהם, נרצח בירושלים תוך שסיכן את עצמו בשיטוט ברחובות העיר בקרבת תושביו הערבים. משה מאני, הרופא הירושלמי יליד הארץ, מתאבד בקפיצה על פסי הרכבת בבירות בשל אהבה נכזבת. יוסף מאני מסכן את עצמו כשהוא נשאר לבד עם חייל גרמני בחורבות בקנוסוס ולאחר מכן ממית את עצמו. אפרים מאני, אביו של השופט גבריאל מאני, מסגיר את עצמו לידי חייל גרמני שהורג אותו כדי להציל את אשתו ובנו. גבריאל מאני, השופט הירושלמי, מנסה מספר פעמים להתאבד בתלייה כשחברתו של בנו מונעת ממנו לבצע זאת. יצר המוות של דמויות אחרות בספר הן בין השאר אפרים שפירו, הרופא האירופי שיוצר קשר עם משה מאני ואף מגיע בעקבותיו לארץ, אשר מתאבד על ידי כך שהוא מסגיר את עצמו לידי הנאצים לאחר שנודע לו שאחייניתו האהובה נרצחה באושוויץ. אגון ברונר, קצין נאצי שמגיע לכרתים ומתוודע לבני משפחת מאני, לוקה ב"דחף התאבדות" כשהוא יוצא בשנת 1944 לקרבות שנידונו מראש לכישלון, והצניחה הגרמנית לכרתים היא "מעשה ראווה של התאבדות למופת".
יהושע קנז היה סופר, עורך ומתרגם ישראלי (2020-1937). התגנבות יחידים, שפורסם ב־1986, מתאר את החוויה הצבאית הישראלית בשנות ה־50 מנקודת מבטה של קבוצת טירונים, בטירונות כלל צה"לית, בבה"ד 4. חייהם של צעירים אלה, בני שכבות ועדות שונות, במסגרת הצבאית המחמירה והלוחצת ומחוצה לה, מצטרפים לרומן רחב יריעה, דרמטי והומוריסטי כאחד, המצייר ביד אומן אנשים בראשית חייהם ומדינה בראשית עיצובה.
ספר זה נחשב ליצירתו הגדולה של קנז, והוא סיפור חניכה קולקטיבי של בניה הפגומים והדחויים של ספרטה, הכ"ף־למ"דים, אלה שהצבא רואה בהם "בררה". ברומן הזה מתקרב יהושע קנז, יותר מאשר בספריו הקודמים והמאוחרים, לכתיבה חברתית־אקטואלית, אם כי הספר ניצל מגורלה של "תעודה ריאליסטית מזעזעת" בזכות רגעי ההתגלות וההארה שחווים כמה מגיבוריו וביניהם המספר, מלאבס.
התאבדות הגיבור אלון: הופעתו של גיבור ספרותי צעיר, צבר, בעל כושר צבאי לקוי הנאבק על ערכים של עולם ישן היא אכן יוצאת דופן. גם אם כל המערכת דוחה אותו מסיבה אחרת, הרי מבחינתו הקושי להיות מוכר נובע מאישיותו המדריכה אותו להילחם על זכותו לחיות על פי דרכו ועל פי אמונתו, להיאבק על חירותו, להשמיע דברים ולהוכיח את צדקתם בכל מקום ובכל חברה, גם אם יהיו זרים לרוחה. מאפייני אישיותו מאפשרים לבחון את אלון כבן דמותו של דון קישוט.
הדבר היקר ביותר לאלון הם החיים עצמם, ועובדה זו מעלה את השאלה מדוע הוא שם קץ לחייו. בעוד דון קישוט לחם ומת מוות טבעי בסוף ימיו, הרי אלון מאבד עצמו לדעת בתחילת חייו. שני הגיבורים הללו מיואשים ומאוכזבים מעצמם. דון קישוט חוזר לשפיותו ושופט לגנאי את כל מעלליו ומביע שנאתו לאבירים, לספריהם ולעל מעשי תעתועיהם. הוא אומר: "עתה ידעתי את כל הרעה אשר עוללו הספרים ההם לנפשי ואת רוח העיוועווים אשר מסכו בקרבי! ויהי שם אלוהים מבורך, אשר לא עזב הפעם את חסדו מעמי וחידש בקרבי רוח נכון יום אחד לפני מותי ויגל את עיני לראות נכוחות." אלון מאבד את שפיותו. הוא הבין מזה זמן רב את השפעתם הרעה של הספרים ויצר איזון נכון בינם לבין הוויית חייו. בימים האחרונים של הטירונות הוא רומז על כוונותיו להיעלם באורח מוזר: "מחכים לי באיזה מקום. ביחידה סודית מסוימת. יוציאו אותי מפה עוד לפני סוף הטירונות, זה עניין של כמה ימים. חניך מצטיין! אלה משחקי ילדים. במקום שאני הולך אליו מתעסקים בעניינים קצת יותר רציניים, יותר מסוכנים."
מיי פירסט סוני מאת בני ברבש (יליד 1951) הוא סיפורה של משפחה מסועפת ששורשיה באירופה ובדרום אמריקה. ה"מספר" של הרומן הוא יותם — ילד אחוז דיבוק של תיעוד, הגדל בתל אביב של שנות ה־80 ומקליט בלי הרף בטייפּ (שאליו הוא "מחובר כמו לאינפוזיה") את כל מה שקורה סביבו.
מן התיעודים המוקלטים, הכוללים גם דברים רבים שאינו מבין, עולה סיפור המשברים החריפים והתכופים המטלטלים את היחסים שבין אביו לאימו. אביו, אסף, ער לנאמנות הרבה שמפגין יותם כלפיו, ויש לו אליו רגש חם ללא הסתייגות. הכעסים שלו על יותם נובעים מהכעסים שלו על עצמו, כי הוא מזהה ביותם את עצמו. אסף ביקורתי כלפי עצמו, ואינו סולח לעצמו על חוסר תפקודו במשפחה ומשום כך גם מתאבד בסוף.
יותם חש בצורה בלתי מודעת את הסוף ההולך וקרב. ההקלטה האובססיבית היא בין השאר ניסיון שלו לשמור ולהנציח את מה שעוד מעט ייגמר. הוא מקליט גם מתוך רצון לשלוט בחייו במעט שהוא יכול, או לפחות להשלות את עצמו בשליטה באירועים, על ידי כך שהוא יכול להשמיע לעצמו את ההקלטות בחדרו שוב ושוב וכך להחיות רגעים יפים של המשפחה.
המשפחה בספרו של ברבש איננה מסגרת הרמונית, אלא מסגרת העוברת פילוג ומשבר מתמידים. עם זאת, החיים בתוך המשפחה, בעימותים המכאיבים, גם מגבשים את זהותו האישית של כל אחד כשהם מחייבים אותו להבין את האחר, לחיות למענו, למלא תפקיד בסיפורו, ובה בעת להשתחרר ממנו ולהיות שונה. "לא נולדנו לתוך דף חלק שאנחנו יכולים לכתוב בו על עצמנו מה שמתחשק לנו."
במהלך שיעורי קורס ספרות ורפואה הזמנתי את פרופסור דן לאור — פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ומבכירי החוקרים בנושא — להרצות על אודות התאבדותה של תרצה אתר.
"ההרצאה נקראה "החולי, השירה והמוות", אבל כדי למקד את הנושאים אני רוצה לעסוק בשני אישים: במשורר נתן אלתרמן ובבתו המשוררת תרצה אתר. נתבונן בשיר אחד שכתב אלתרמן ובכמה שירים שכתבה תרצה אתר. בהם, במובן מסוים, האב והבת מנהלים ביניהם סוג של דיאלוג על אובדנות.
אלתרמן נולד ב־1910 בוורשה ועלה לארץ בגיל 15. אלתרמן היה משורר מרכזי, כמעט לאומי, בתקופת היישוב וגם בימי המדינה. הוא נפטר ב־1970. בתו היחידה תרצה אלתרמן, שכינתה את עצמה לימים תרצה אתר, נולדה ב־1941 והייתה למשוררת, מתרגמת, שחקנית תיאטרון ואישיות ספרותית בזכות עצמה. היא שמה קץ לחייה שבע שנים לאחר מותו של אביה, ב־1977. המשברים והדיכאונות ניכרו כבר בחייה והולידו דו־שיח על אובדנות בינו לבינה, שגם נמשך במובן מסוים אחרי מותו.
נתבונן ביצירה "שיר משמר" שכתב נתן אלתרמן. בגרסה המולחנת שלו הוא שיר יחסית קצר. המלחין סשה ארגוב ליקט כמה בתים מתוך הטקסט הגדול של אלתרמן וצירף להם מנגינה שובת לב.
שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.
זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן,
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא
ולא לרחש חשדות ודבר אשם,
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה
אשר תאיר עד אם ננוח ונישן.
רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה,
רק ערב קיץ חם שבא לא למורא.
הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש
פתאום חלון לאט נפתח בחשכה
אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?
אמרי מדוע העולם כה זר עדין
ואש ומים מביטים בו מכל צד?
אמרי מדוע בו מפרפרים חייך
כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?
אמרי מדוע את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?
זה ערב קיץ לכאורה...
שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,
שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך.
"שיר משמר" התפרסם לראשונה בספר בשם חגיגת קיץ שאלתרמן הוציא בשנת 1965, וכתב בשנים 1965-1964 מסיבות שעוד נדון בהן בהמשך. הספר מתאר הווי של שכונה בדרום תל אביב. לפי מיטב הבנתי מדובר בשכונת פלורנטין.
ב־1971, לאחר פטירתו של אלתרמן, ניסה הבמאי שמואל בונים להעמיד אדפטציה בימתית של הספר הזה. בונים ואלתרמן עבדו הרבה על הצגות מאוד מוצלחות, המפורסמת שבהן היא שלמה המלך ושלמי הסנדלר. לאחר שאלתרמן מת, בונים עיבד את חגיגת קיץ למעין מחזה. זו הייתה הקונסטלציה, זה היה הרקע שהביא לכך שסשה ארגוב, המלחין המפורסם, שעבד הרבה מאד עם אלתרמן חיבר את המוסיקה לאותו שיר של אלתרמן.
סביב הצגת "חגיגת קיץ" התחילו לדבר על הספר ועל המשמעויות שטמונות בו. זאת הייתה גם הזדמנות נדירה שבה בתו של אלתרמן, תרצה אתר, דיברה בגילוי לב בפני העיתונאית טלילה בן זכאי על "שיר משמר". בריאיון היא בעצם אישרה את מה שסברו אחרים — שהשיר הזה באיזה שהוא מובן, בדרך מסוימת, מכוון אליה.
בשירה שלו אלתרמן לא הרבה להתייחס באופן ישיר לחוויות אוטוביוגרפיות. הן מובלעות ביצירות לעיתים, אבל לא מובלטות. "שיר משמר" הזדקר כבר אז, בשנות ה־60, כמעין אמירה שכן מחוברת למשהו שבלט בסיפור החיים של אלתרמן. באותו ריאיון תרצה אתר נתנה לזה חיזוק. היא אומרת, "יום אחד, כך אמר, כתב שיר בשבילי". זהו גילוי, אם אפשר לומר, סנסציוני במושגי אותם ימים. "שוב לא הייתי צריכה לנסות לנחש מה בין השורות נכתב עליי ובשבילי. זה היה גלוי. הייתי באותה תקופה במשבר." כנראה מדובר במשברים, דיכאונות, אולי אפילו באיזשהו ניסיון התאבדות בשלב מוקדם יותר. אלתרמן חווה את זה בצורה מאוד חריפה. "הייתי באותה תקופה במשבר. זה קורה אצל צעירים." האמירה הזאת קצת ממעיטה מעוצמת ומכובד האירועים וההתנסויות שחוותה תרצה אתר. אפשר גם לומר את זה ביתר תוקף בדיעבד. אב אחר היה לוקח את בתו לשיחה, יושב איתה על כוס קפה ומשוחח איתה. בשיר "שמרי נפשך" הוא אמר הכול בדרכו שלו. "כוחך שמרי, שמרי נפשך." היא התכוונה כאמור ל"שיר משמר" שהופיע בספר חגיגת קיץ כשיר מספר עשר. אלתרמן ציין את שירי הספר ההוא במספרים. הוא גם קרא לחגיגת קיץ "סדרת שירים", וזה אחד השירים שנכללים שם. הדבר הנכון לטעמי, הוא לבחור כמה שורות מן השירים ולהניח אותן כאן. להעיר כמה הערות, כדי שתחושו, תרגישו, תפנימו כיצד אלתרמן בעצם יוצא בשיר הזה להגנת בתו מפניה.
'שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך. שמרי חייך בינתך, שמרי חייך." ניתן לראות שבחזרה הכמעט אובססיבית הזאת — בביטויים מסוימים ובעיקר בביטוי "שמרי נפשך" או המקביל שלו "שמרי חייך" — אלתרמן כאילו מנסה להטיל בה איזשהו כישוף לטובה כדי לשכנע אותה להתעשת ולשמור על חייה. "שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך. מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך." זהו קטלוג שמונה סדרה די מבהילה של כל הסכנות שבאות מבחוץ. רק לאחרונה ראינו ציבור שלם נזהר או בורח מגג נדלק. אז הוא מזהיר אותה מ"קיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך. מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. שמרי נפשך מן השורף, מן החותך, מן הסמוך כמו עפר וכמו שמים. מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים. נפשך שמרי ובינתך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך."
ואני מדלג הלאה. מה הוא עושה? "זה ערב קיץ לכאורה." הוא בעצם מנסה להסיט את המבט של הבת שנתונה בסכנה. סכנה חיצונית, אבל כפי שנראה בהמשך, גם סכנה מבפנים. הוא מנסה להסיט את מבטה אל העולם שמסביב, כמעין בלם זעזועים או כמעין כוח מאזן אל מול האימה של הקיום הפרטי שלה. "זה ערב קיץ." לכאורה, הוא מחבר את השיר הבודד הזה אל המסכת הזאת שנקראת "חגיגת קיץ". כל הספר הזה של אלתרמן מתרחש בליל קיץ אחד, באותה שכונה בדרום תל אביב, מעין "חלום ליל קיץ" שייקספירי בגרסה מקומית. "זה ערב קיץ לכאורה. זה לכאורה רק ערב קיץ טוב ידוע וישן. שבא לחסד ולרחמים." כלומר, ההוויה הזאת, הסביבה והחברה הזאת, הנופים והמקומות האלה באים לחסד ולרחמים. "לא למורא, לא לפחד." הם לא צריכים להיות בפחד. "ולא לרחש חשדות ודבר אשם שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד אם ננוח ונישן. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לומר לא למורא." אל תפחדי מהעולם. אנחנו מוקפים בסביבה שאפשר להעניק לה פרשנות ידידותית. בחלק מאוחר יותר בשיר הארוך והמסובך הזה, שמכיל 17 בתים, רובם לא מוכרים, הוא פונה אל הבת ומתריע לא רק מהסכנות שמבחוץ, אלא גם מהסכנות שבאות מבפנים ושאולי מאיימות עוד יותר על שלומה, על רווחתה ועל ביטחונה. "אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה? אמרי מדוע העולם כה זר עדיין ואש ומים מביטים בו מכל צד? אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד? אמרי מדוע את מעוף ורעד רב כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?"
אתייחס לאנשים ובני משפחה שהכירו את תרצה אתר. בעבודה רבת שנים של כתיבת הביוגרפיה של אלתרמן פגשתי את כל מי שהכיר את בני המשפחה. סיפרו לי שתרצה אתר, שהייתה דמות שעוררה הערצה עצומה בסביבתה, הייתה שברירית, פגיעה כמו "ציפור בחדר בחפשה אשנב". "הסכנות רבות ומספרן מאה והן רובצות אולי במעגל אורב. אך לא אותן, אך לא אותן את יראה." כלומר, יש את הסכנות מבחוץ שדיברתי עליהן קודם, אבל הן אינן באמת הסכנות שמפחידות אותך. "רק את נפשך המאוהבה והמלאה, המתחלחלת לקול צעד מתקרב." כלומר האימה, אי־הביטחון, אולי הזוועה או החרדה נובעים ממעמקי הנפש שלה. "רק את נפשך המאוהבה והמלאה, המתחלחלת לכל צעד מתקרב, אותה יראת את הרכה, את השיה, את הרעה, את הרוחצת בדמי לב." כלומר, אלתרמן מייצר פה איזושהי תמונה היקפית. קודם הוא התריע מהסכנות שבחוץ תוך ידיעת הרגישות של הדמות שאליה הוא פונה, וכאן הוא מדבר על הסכנות והפחדים שנובעים מבפנים. הוא מנסה לומר דברים שאולי יפייסו או ייצבו את הנפש הנמנעת. "רק את נפשך המאוהבה והמלאה, המתחלחלת לקול צעד מתקרב, אותה יראת." את פוחדת מעצם היותך, מן הנפש שממלאת את תוכך. "את הרכה, את השיה." תראו למה הוא משווה את הנפש: "את הרעה, את הרוחצת בדמי לב."
אחר כך שוב הבית החוזר, הרפליקה החוזרת שמנסה בעצם לייצר איזשהו כישוף שיחולל את הנס של החיים, כמעין משקל נגדי לדחף האובדני. "שמרי נפשך הלא טובות צופן הערב ורק עוד אין לדעת ביד מי ואיך. הלא הרוח שאיננה מדברת, לא לחינם רכות נוגעת בכתפך. באור ירח וחשמל העיר מוארת." העיר הזאת היא תל אביב. אלתרמן הגיע לתל אביב בגיל 15, חי בתל אביב כל שנותיו והיה בעצם משוררה הגדול של תל אביב. "באור ירח וחשמל העיר מוארת." ואז האמירה החותמת או התחינה החותמת. ויש פה בהחלט ממד של תחינה. "שמרי חייך, בינתך." כלומר, התביעה המאתגרת של אלתרמן. תני לזה לשלוט בך. כלומר, הרגש מאיים עליה, אבל הוא קורא לה לגייס את כוחות הבינה שבה כדי לשמור את נפשה.
אם נעלעל אט־אט בכמה דפים מן האלבום המשפחתי, בהדרגה נגיע לאותה פרשה שבגינה נכתב השיר.
תרצה אתר נולדה כאמור בינואר 1941. היא גדלה במשפחה אוהבת. אבא, אימא, בת. לצידה גם הסבתא. אם כי משפחה מאוד מורכבת, ואורחות חייה וסגנון חייה לא בהכרח תרמו לבריאותה הנפשית. האב היה משורר וכותב, דמות ציבורית, דמות ידועה, שהיה מאוד שקוע באגו ובכתיבה שלו. הוא נהג לשתות הרבה, חוויה שכנראה הותירה צלקות בילדה. לידו ניצבת אשתו, רחל מרכוס, שהייתה שחקנית ידועה שנעדרה הרבה מאוד מהבית. בנוסף לכך, אלתרמן ניהל בכל שנות חייו, כמעט לאורך כל שנות הנישואים שלו, מערכת יחסים כפולה — עם אשתו, רחל מרכוס, ועם הציירת צילה בינדר. כל הנתונים האלה הם נתונים שאנחנו מעריכים או חושבים שבאיזשהו מקום נספגו, לא בהכרח לטובה, בעולמה של הילדה. הסבתא, אימו של אלתרמן, שהייתה דמות מאוד דומיננטית, היא זו שגידלה את הבת, שהייתה לכל הדעות ילדה מאוד מחוננת.
לימים, תרצה בגרה. יש תמונה שלה בגיל 19-18 עם אביה בקפה המפורסם "כסית" ברחוב דיזנגוף בתל אביב. מצד אחד, תרצה הייתה פגיעה וכנראה שהפגיעות הזאת הוחרפה בגלל אותם נתונים משפחתיים ביוגרפיים שעליהם רמזתי ממש בקצרה. מצד שני, היא העריצה את אביה, שהיה אדם יוצא דופן, משורר שהתקבל בגיל צעיר כמשורר נערץ, כמעט כמשורר לאומי. היא עצמה ניסתה ללכת בדרכו בכך שכתבה שירה. היא אף ניסתה ללכת בדרכה של אימה בכך שניסתה להיות שחקנית. הצעירה הזאת ניסתה להתמודד גם עם מודל מופת של אביה וגם עם זה של אימה. תמונה נוספת, מאחד הגנים הציבוריים בתל אביב, מעניקה רושם של אינטימיות וחברות בין תרצה לנתן אלתרמן. אלתרמן בהחלט נתן גיבוי ועידוד לתרצה אתר להיעשות משוררת.
בגיל 19 תרצה נישאה לעודד קוטלר, שחקן ובמאי מוכשר. קוטלר פרסם זה עתה את האוטוביוגרפיה שלו, שכוללת שני פרקים מאד סובסטנטיביים על יחסיו עם תרצה אתר, שמרחיבים את עולמנו. קוטלר ותרצה נישאו בגיל מאוד צעיר. הכול היה נראה כאילו הזמן מוליך את תרצה לאיזשהו עתיד ורוד. אבל הדברים לא התפתחו באופן הזה. תרצה ועודד קוטלר נסעו לניו יורק כדי ללמוד משחק. אולי זו הייתה הסביבה הסגרירית, האפלולית, המדכאת של הסתיו, החורף הניו יורקי, שהשפיע על תרצה לא לטובה.
בינואר 1962, זמן קצר לאחר הצגת הבכורה של ההצגה "כנרת, כנרת" — שהייתה המחזה הראשון של אלתרמן והועלתה בתיאטרון — הוא קיבל טלפון מניו יורק. בשיחת הטלפון נודע לו שבתו תרצה, שנמצאה באותו זמן בניו יורק, שרויה במצב קשה. הוא הוזעק לנסוע לשם כדי לעזור לה. מבחינת עולמו של אלתרמן, שבצעירותו נסע בעולם, אך בשאר שנותיו ישב בארץ — חוץ לארץ לא היה קיים בשבילו. הטיסה הזאת לניו יורק הייתה מהלך מאוד חריג. הוא טס לניו יורק ופגש את תרצה, שהייתה נתונה אז להתקפות דיכאוניות. התגלתה אצלה אנורקסיה. היו שמועות שהדיכאון הוליך אותה אף לניסיון התאבדות. כשהגיע, לרגע תרצה התעשתה והעמידה פנים שהכול בסדר, ואלתרמן נטה להאמין לה. הוא כתב לאשתו, ב־21 לינואר 1962, "אומנם נסיעתי לכאן לא הייתה נסיעה לשם עניין קל ערך. זו הייתה נסיעה נחוצה מאוד, אפילו הכרחית. געגועיה ולבטיה של תרצה שלנו, הביאו אותה לידי מתח נפשי רב ביותר. ונצטרפו לכאן גם גורמים קלים יותר שבמצב אחר אולי לא היו מעיקים עליה כל כך. אך במצב נסער כמו זה, נעשה כל עניין בעל חשיבות וכוח מחץ." על פי עדויות שהתקבלו, תרצה, לפחות בהתחלה, התנהגה יפה. אחר כך אירעה התפרצות קשה מאוד שהוכיחה לאלתרמן שמצבה חמור. אבל יש פה גם מה שאנחנו קוראים לו "wishful thinking" של אב שבעצם לא כל כך ממהר להודות כי בתו אולי לוקה בנפשה.
תרצה עמדה במערכה כבדה וממושכת. "היא נלחמה בדיכאון לפעמים אף בעזרת תרופות פרמצבטיות שהשפעתן לא תמיד הייתה טובה ולפעמים הם עוד הוסיפו על קשייה. היא ילדה חזקה ונפלאה. היא נלחמה בכל אלה. בכוח ובאומץ ולרוב גם בבדידות." אלתרמן שלח מניו יורק לא מעט מכתבים לאשתו. מכתבים אלה חשפו לאט־לאט גם את ההבנה המאוחרת שלו על כך שהדברים אינם פשוטים כפי שהם מוצגים במכתב שכתב.
לפני יותר משנה התפרסם ספר מעיזבונה של תרצה אתר שנקרא פתאום כבו כל האורות, ובו פרקי פרוזה שכתבה ולא פורסמו מעולם. אחד מהם, סיפור בשם "אליפסה אדומה", משקף איך הסובייקט שלה ראה את הדברים לעומת הסובייקט של אלתרמן, שהתבונן מבחוץ. היא מספרת על מפגש עם חברה שכנה: "את מוכרחה לנסוע הביתה וזה צריך להיות מהר. זה מה שאני חושבת באמת. זה צריך להיות מהר. חזרה שוב והביטה בי נוגות ועמוקות. תודה על החלב, ופנתה ללכת. כה נבהלתי פחדתי להישאר לבדי בחדר מעל רצפת העץ והקירות הגבוהים שציור אחד ויחידי תלוי היה על גבי צלעו הצפונית. הציור היה דיוקן. רבים סברו שצייר לא מוצלח ניסה לצייר... אך זה לא היה נכון. סתם ציור שמישהו נתן כשנכנסנו לגור פה. ועכשיו לינדה הולכת ומשאירה אותי עם הציור המתבונן הזה. ועם הדברים הנבובים והמוזרים המתהלכים כאן כל הזמן." ניתן לזהות ביטוי משלה לאותו מצב נפשי שאותו מסמן אלתרמן ב"שיר משמר" שייכתב בעקבות אותו מפגש בינו לבין בתו בניו יורק. "מאז ומעולם ידעתי איך לקרוא לעזרה. לינדה התיישבה מיד. אגרופיה קפוצים סביב כוס החלב. אני אעשה לך קפה מיהרתי לפינת המטבחון. שלושה ספלים נפלו מידי בזה אחר זה ונשברו לבקעים, לא לרסיסים. רציתי לנבוח מצער, יבבה חדה ולא נגמרת. כאותו כלב מחריד המעיר אותי מזה שבועיים מדי עלות השחר. לינדה ניגשה אליה והניחה כף יד חמה ונעימה על מצחי. אין לך אפילו חום יש לך למטה מן הנורמלי. את ממש חצי מתה, אמרה לינדה."
לא עבר זמן רב ואלתרמן שבור הכנף אחז בידה של בתו תרצה בת ה־22-21, והעלה אותה על מטוס. הוא החזיר אותה לארץ בעודו מפנים אט־אט את שהבת שאותה גידל ושאותה אהב — ושבמידה רבה אף העריץ אותה והיא העריצה אותו — בעצם התקיימה בצל סכנה אובדנית מתמדת. מה שהוביל אותו בסיכומו של דבר לכתיבת 'שיר משמר'.
תרצה הייתה משוררת. וגם היא יכלה לבטא את עצמה בשיר. לאחר שקראה את השיר של אלתרמן, עבר זמן מה והיא חיברה שיר תשובה שהופיע בספרה "בין סוף לבין סתיו". השיר נקרא "שיר הנשמרת", שבו היא הגיבה בלשון שירית לאזהרה של אביה. תרצה מנהלת דיאלוג ישיר עם "שיר משמר", מתוך הבנה שהשיר מכוון אליה. היא נתנה להבנה הזו ביטוי באותו ריאיון, אחרי מותו של אלתרמן. אותה הבנה הייתה הבנה מיידית. שם היא לכאורה מבטיחה לאביה שבעקבות מה שהוא כתב לה, מה שהוא אמר לה או בעקבות דברים אחרים, היא מתעשתת באיזשהו אופן ונשמרת לנפשה. זו הייתה אמירה שנאמרה בשלב מסוים כשאלתרמן היה עוד בחיים.
זמן לא רב לאחר מותו של אלתרמן, תרצה אתר כתבה עוד שיר שמתייחס לאותה הסיטואציה או למאורעות שנגזרו ממנה. שם, היא כבר אומרת דברים אחרים. גם השיר הזה לא מולחן. "כבר אינך כותב עליהן." ברור שהיא פונה לאלתרמן. "אתה רק בליבם נוגע." כלומר, היא מכירה במותו של אביה. "הנה כבר אינך בחלום עליהן כי אתה בשקיעות הנוטפות מאדים ארץ, ארץ גדולה ושדותיה. פניך ללא רעד מתו לבדם בבית נוכרי. בחדרי חדרים. זכרתי את השיר שבו הוארת בצלמם של הדברים המאובנים והשבורים. הנה כבר אינך מדבר עליהם." יש פה הרבה רמיזות לשירים של אלתרמן. "אתה נע בליבם, הולם פעם סוער. אתה חם בתוכם ואובד עמהם ברחובם החשוך כבאר." יש בית שהוא בעצם העיקר, "אל כל הארצות אשר כיסית מפני." תרצה אולי מרגישה כי אלתרמן חסם את דרכה אל האין, אל האובדן, אל מה שעבר לגבולות החיים, אל כל הארצות אשר כיסה מפניה. אלתרמן גונן, כאילו עמד עם הגב כלפי האינות, כדי למנוע ממנה להגיע לשם. "אני כעת הולכת, כי אני יחידתך, אני אשר הוזהרתי מן המר והנושך הולכת שמה. להמרות את מצוותך." בדיעבד תרצה אתר נפלה, קפצה אל מותה ב־1977, ובאיזשהו מקום, היא מכריזה בשיר הזה שזוהי בעצם כרוניקה של מוות ידוע מראש. השיר הזה התפרסם עוד בחייה אבל אחרי מותו של אלתרמן, שכבר לא נשאר שם לגונן עליה. "לבי שליו אל הסכין אל חשכות. אל דם יונה, אל רחובות ריקים, אל סוגרי התהום. לבי אשר לאט יזקין אל שיבתך שבתמונה הולך בזרועותיך כל היום. עם לכתי, תהיה הולך ומתמשך. דמים צועקים בווריד הגדול כי העולם הוא האדם שבו, הזה אשר הולך. ועקבותיו העמוקים אשר בחול." אמירה שירית אחת של אלתרמן. שתי אמירות של תרצה אתר. באמירה הראשונה היא בעצם מיישרת קו עם אלתרמן. בשנייה היא בעצם מכריזה בצורה מאוד נחרצת שהעמידה שהיא נתנה בשיר הקודם כנראה לא תעמוד במבחן. והמוות, האובדן או האובדנות שולטים לכאורה בדי־אן־איי שלה, והם אלה שיחרצו בסופו של דבר את גורלה.
תרצה אתר הרבתה לתרגם לתיאטרון. בשנת 1977 היא תרגמה מחזה בשם "ארבע נשים", מחזה אמריקאי שאליו התבקשה לתרום שיר מקורי משלה. השיר שכתבה, "בלדה לאישה", התפרסם מאוד. את כתב היד של השיר הזה היא השאירה בתיבת הדואר של המלחין משה וילנסקי. וזה היה היום שבו חייה הגיעו לקיצם. השיר הולחן על ידי וילנסקי ובוצע על ידי ששי קשת. השיר השני מבין השירים הוא מעין הצהרה מוקדמת על הכוונות האובדניות שלה. ניתן להבין או לשער דרך השיר הזה שתרצה אתר הייתה מודעת באופן מסוים לכך שהיא הולכת לאובדנה. "אפילו ענני הגובה, לא יכלו לשתיקתה. היא הביטה עד בלי שובע, היא הביטה וידעה שכעת פורחות בעמק, שלל חבצלות הבר ולמרות הכל, הכל נגמר." אפילו ענני אוקטובר הסגולים, אל מול שקיעה, לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להירגע. כלומר, אותה סביבה שאלתרמן ניסה לפנות את תשומת ליבה אליה — לא מביאה לה את הישועה. אף כי שוב פרחו בעמק שלל חבצלות הבר, למרות הכול, הכול נגמר. אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב, כבר ידעו שהיא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר אך למרות הכול, למרות הכול, הכול נגמר.
כעבור שבוע פרסם העולם את הגיליון שבו הוכרז האסון במשפחת נתן אלתרמן ז"ל — המוות הטרגי של תרצה אתר.
במהלך אחד משיעורי קורס "ספרות ורפואה" שנערך בהנהלתי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, התארח פרופסור אלן אפטר, ששוחח עם הסטודנטים על דיכאון והתאבדות. פרופסור אפטר הוא מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר וחוקר נודע בנושא אובדנות ומניעת התאבדויות.
אלן אפטר: לדעתי דיכאון היא מחלה שנובעת מגורמים שונים: פסיכולוגיים, אפידמיולוגיים, תרבותיים וגנטיים. אין ספק שהגנטיקה תורמת הרבה למחלת הדיכאון. אנחנו יודעים שהגורם לדיכאון ב־50% מהמקרים הוא גנטי ו־50% סביבתי. למדנו עובדה זאת ממחקרים בתאומים זהים שגדלו בנפרד. כאשר אחד מתאבד או סובל מדיכאון ישנם 50% סיכוי שהתאום הזהה שלו יתאבד.
באפידמולוגיה של הדיכאון ישנם הבדלים גדולים בין גברים לנשים. יחסית נדיר שנשים מתאבדות והרבה יותר שכיח שגברים מתאבדים, למרות שנשים מנסות להתאבד הרבה יותר מגברים. יש יוצא מן הכלל אחד רלוונטי — באנורקסיה קיימת תופעה רחבה מאוד של התאבדויות הנגרמות לאו דווקא מהתוצאות התזונתיות של המחלה. אם נזכיר את תרצה אתר, בתו של אלתרמן, ישנה השערה שסבלה מאנורקסיה.
ישנם ההבדלים עצומים הקשורים בגאוגרפיה. יש הבדלים בשיעורי ההתאבדות בין מדינות בעלי תרבויות שונות. שיאי ההתאבדות מדי שנה קורים במזרח אירופה. יש מין "תחרות ליגה" בין רוסיה, בלארוס וליטא היכן יתאבדו יותר. לעומת זאת, בדרום אמריקה ובדרום אירופה יש מעט התאבדויות. אני חוקר התאבדויות בסלובניה — מדינה קטנה יותר מישראל ובעלת אוכלוסייה קטנה יותר. סלובניה מחולקת לשני חלקים — בחלק שסביב ליובליאנה הבירה, אוכלוסייתה ממוצא הונגרי, נמדדו הכי הרבה התאבדויות למאה אלף איש יחסית לעולם. לעומת זאת, באותה מדינה, אולי שעה נסיעה מליובליאנה, בפארוז או בחוף האדריאטי, ישנו אחוז קטן ביותר של התאבדויות. כנראה שזה קשור לכך שרוב האנשים בחלק הזה של המדינה הם ממוצא איטלקי.
דוגמה אחרת של הקשר בין תרבות להתאבדות קשורה לחלקים אתניים. אחד הגורמים השכיחים והמסוכנים לאנשים אובדניים היא שתיית אלכוהול. אלכוהול גורם לדיכאון. הוא גורם לאלכוהוליסט לקבל החלטות לא נכונות ואף נותנת לו אומץ להתאבד. ברוסיה או ליטא, שבהן שותים הרבה, ישנה סכנה גדולה להתאבדויות. לעומת זאת, בפורטוגל ובספרד, שבהן שותים בדיוק את אותן כמויות של אלכוהול, אנשים דווקא לא מתאבדים. נוכחנו לדעת שתרבות מהווה אלמנט חשוב מאוד.
אובדנות היא מעין מחלה מדבקת. למדנו שתרבות ושירה עלולים לדרבן ההתאבדויות, כמו גם תקשורת המתבטאת באמצעות סרטים ועיתונות. במשך שנים רבות נאבקנו בעורכי עיתונים וביקשנו שלא יפרסמו סיפורים דרמטיים על התאבדויות. הוכח כי כתבה בעיתון על אודות מישהו מפורסם שהתאבד גורמת לגל של התאבדויות. זה תמיד מוביל לחיקוי. מדובר ב"תופעת ורתר". הסיפורים באינטרנט וקשרים בין אנשים ברשתות החברתיות מגבירים את סכנת ההתאבדות, במיוחד של זו על רקע רומנטי. ישנם כמה מקומות בארץ ובעולם שאנשים אוהבים להגיע אליהם כדי התאבד. למשל ה־"golden gate bridge" בסן פרנסיסקו. דרך האינטרנט אפשר לארגן קבוצה של אנשים שהולכים לכל המקומות האלה ומחליטים להתאבד יחד.
הגורם התרבותי לא פועל בחלל ריק. מחלות פסיכיאטריות כמו דיכאון, למשל, הן סיבה מאוד שכיחה, שתורמת להתאבדות למרות שרוב האנשים שסובלים מדיכאון לא מתאבדים. דיכאון בפני עצמו לא מביא להתאבדות. לאנשים חולי סכיזופרניה יש יותר סיכוי להתאבד. אחד הדברים הטרגיים נוגע לאנשים צעירים בעלי תובנה למצבם. צעירים שאובחנו כסכיזופרנים מבינים שסכיזופרניה זו מחלה קשה ביותר. ככל שהאדם יותר אינטליגנטי ויותר יצירתי, הסיכוי שהוא יתאבד נובע מכך שהוא אינטליגנטי ומבין שמצבו מסוכן.
גנטיקה יכולה להשפיע על דיכאון ועל התנהגות אובדנית ודיכאון, ומחשבות על התאבדות יכולים לשנות גנטיקה. אם גורמים למשל לעכבר או לארנבת במעבדה לסבול מדיכאון בכל מיני שיטות אכזריות, זה משנה את הגנטיקה של הארנב או העכבר. הוא מעביר את השינוי במבנה הכרומוזום לצאצאים על ידי מתילציה, וגם הם יהיו בסכנה גדולה יותר לסבול מדיכאון.
לימור שריר: לסיכום אתה אומר שהסיבה לדיכאון היא לאו דווקא אחת. ישנו קומפוננט גנטי אבל מצטרפים אליו גורמים סביבתיים?
אלן אפטר: נכון.
לימור שריר: האם במחקרים מצאתם חומרים כימיים שהיעדרותם או הימצאותם ביתר גורמים לדיכאון?
אלן אפטר: נושא הביוכימיה של ההתאבדות מעניין. בשנות השבעים חוקרת בשבדיה מצאה שבדיכאון מוצאים בנוזל חוט השדרה חומר שנקרא: 5hydroxyindoleacetic Acid-5 HIIA, שהוא מטבולית של סרוטונין. היא מצאה שאנשים שיש להם כמות מופחתת של המטבולית הזה בנוזל חוט השדרה סובלים מדיכאון. אבל לא לכל האנשים עם דיכאון יש סרוטונין נמוך. לכן החוקרים חשבו שהסרוטונין קשור להתאבדות. מה שמעניין הוא שלא לכל המתאבדים יש סרוטונין נמוך, אלא רק לאנשים שההתאבדות שלהם נעשית בצורה אלימה. אם מישהו שוכב באמבטיה וחותך את הוורידים "בנחת", בדרך כלל רמת הסרוטונין שלו תקינה. ממחקרים אחרים עלה שגם באנשים אלימים או אימפולסיביים תיתכן רמת הסרוטונין נמוכה בחוט השדרה. כך שלא אצל כל האלימים רמת הסרוטונין נמוכה. אם מדובר למשל ברוצח שכיר של המאפייה, בדרך כלל רמת הסרוטונין אצלו תקינה. רמת הסרוטונין נמוכה באנשים שההתאבדות שלהם אימפולסיבית ונובעת מתוך איזה דחף פתאומי להתאבד. זה לא כך אצל מישהו שמתכנן בפרוטרוט את ההתאבדות שלו.
בנוסף, גילו שיש קשר בין הורמונים שמשפיעים על יותרת המוח ועל יותרת הכליה שמפרישה קורטיזון. קורטיזון גורם לפידבק שלילי ליותרת המוח, והמעגל הזה גורם לשליטה על התגובות שלנו במצבי לחץ. לאחר אובדן, למשל, מוות של הורה או גירושים של הורים בגיל מוקדם, כל המערכת של ה־HP של הקשר ההורמונלי בין יותרת המוח ויותרת הכליה משתבש. לאנשים כאלה יש תגובות לא תקינות. יש להם דיסרגולציה של היכולת שלהם להתמודד עם לחץ וזה עצמו גורם לשינויים גנטיים שמועברים לצאצאים שלהם. יש הרבה מאוד חומרים ביוכימיים שקשורים למעגל הזה שאנחנו מוצאים במוחותיהם של אנשים שמתאבדים, בכל מיני גנים או בפולימורפיזם שקשורים ל־HP.
לסיכום, אין ספק שהתאבדות זו מחלה תרבותית, מחלה פסיכולוגית וגם מחלה ביולוגית.
תלמיד רפואה: רציתי לשאול לגבי התאבדויות בחברה הישראלית בהקשר של הפרעה פוסט־טראומטית. האם לחברה הצבאית שאנחנו חיים בה יש השפעה על התאבדות?
אלן אפטר: הנושא של התאבדויות בצבא מעניין. חלק מהמחקרים שלי הם מחקרים שנקראים "אוטופסיה פסיכולוגית". אם חייל מתאבד אנחנו מנסים לשוחח עם כמה שיותר אנשים שהכירו אותו לפני ההתאבדות ולבנות באופן רטרואקטיבי את צורת החיים שלו. אנחנו מראיינים את ההורים שלו ובהמשך את המורים מבית הספר התיכון והחברים מהיחידה, ומנסים להרכיב איזה שהוא נרטיב שיסביר לנו את ההתאבדות. לגבי הנרטיב הפוסט־טראומטי, אין ספק שיש קשר חזק בין הפרעה פוסט־טראומטית והתאבדות. התאבדות היא אחד הסיבוכים של פוסט־טראומה, וזה מאוד שכיח בצבא.
יש עוד סיבות, עוד קונסטלציות של נרטיבים שאנחנו מוצאים בצבא. בדקנו אנשים מאוד אמביציוזים, שחשוב להם מאוד להצליח בחיים. הם מוכנים להקריב הרבה מאוד כדי להצליח — להיות טייס, לשרת בסיירת מטכ"ל. אנשים אלה עושים לפעמים איזה שהיא טעות או נכשלים. למשל, אחד המקרים שנתקלתי בהם פעמים רבות הוא מישהו בתרגיל צניחה פתח את המצנח הרזרבי למרות שלא היה צורך בזה. אחר כך חבריו לעגו לו, וזו הייתה עבורו סיבה להתאבד.
בקורס קצינים או מדריכים בקורס קצינים, כאשר קיימת תחרות בין הפלוגות בבה"ד 1, כל אחד שמקבל פלוגה כזאת רוצה להוכיח שהפלוגה שלו תהיה המצטיינת בקורס. ביצענו מחקר על קצינים צעירים שהתאבדו מהסיבה שהפלוגה שלהם הגיעה רק למקום שלישי. תופעה דומה ידועה גם באוניברסיטאות יוקרה. כאשר אנשים נכשלים בבחינות הם מתאבדים. אנשים מוכנים להתאבד אם פתאום הם מבינים שהם לא מושלמים ושהם לא תמיד מצליחים.
ישנן סיבות יותר בנליות שאנחנו פוגשים בהן יותר ויותר בזמן האחרון. הזכרתי שהתאבדות קשורה לאלכוהול ושימוש בסמים. זה אחד הנושאים שהצלחנו לעזור בו בהתאבדויות בצבא. כשהייתה עלייה מרוסיה ניסו להקל על החיילים העולים. נתנו להם אפשרות לא לשרת בקרבי. נתנו להם נשק והושיבו אותם לשמור בבתי חרושת בתל אביב. החיילים נהגו לשתות וודקה ולהקשיב בטרנזיסטור לשירים רוסיים מדכאים. באותה התקופה שומר הפך למקצוע הכי מסוכן בצבא.
תלמידת רפואה: דיברת קודם על ההבדל בין גברים ונשים באחוזי ההתאבדות ובאחוזי ההצלחה בהתאבדות. אני אשמח שתרחיב על זה. מה לדעתך הסיבה להבדלים האלה?
אלן אפטר: התופעה ידועה והיא תלוית תרבות. היא נכונה לגבי העולם המערבי. דווקא בהודו, פקיסטן וסין זה הפוך — שם הנשים מתאבדות הרבה יותר מגברים. בהודו מי שמתאבדות הן נשים חכמות, משכילות, נשואות ועשירות. מסתבר שכל גורמי המגן בעולם המערבי הם גורמי סיכון בהודו. קרוב לוודאי שהסיבה לכך נובעת מהעובדה שבהודו להיות אישה משכילה, נשואה ועשירה ופתאום להיקלע למצב שבו היא נחשפת להתעללות או התנכלות מצד המשפחה של הבעל, זו אחת הסיבות הגורמות להתאבדות.
דבר חשוב מאוד לפרדוקס הגנרי אשר קשור לנושא ההתאבדות זה האמצעים שמשתמשים בהם כדי להתאבד. בארץ השיטה המקובלת להתאבד היא באמצעות נשק. בדרך כלל לגברים יש הרבה יותר גישה לנשק. בסין ובהודו השיטה הכי שכיחה להתאבדות היא באמצעות חומרי הדברה. בארץ כאשר בחורה מגיעה לחדר מיון לאחר נטילת כמה כדורי אקמול היא לא תמות, אבל אם אותה אישה סינית נטלה חומרי הדברה היא תמות. אני בטוח שהאנשים בהודו יודעים שהם נוטלים משהו רעיל ובכל זאת עושים זאת.
ברצוני לציין ספר מעניין בנושא — "היומן של אלן ווסט". מדובר בבחורה אנורקטית שהתאבדה, שמתארת את הסבל שחוותה עד להתאבדות. הדגשתי קודם ששיעור הנשים האנורקטיות המתאבדות גבוה יותר מאשר השיעור הכללי של התאבדות בגברים.
במרפאה שבה אני עובד מזה עשרים שנים, בבית החולים שניידר, לא ראיתי גברים שהתאבדו, לעומת שש בנות שסבלו מאנורקסיה שהתאבדו מאז שהתחלתי לעבוד שם. ההבדל המגדרי לגבי התאבדות הוא מעניין ומורכב, ואנחנו לא לגמרי מבינים את הסיבה.
לימור שריר: ברצוני לציין שביהדות ההתאבדות פסולה. היה נהוג שמי שמתאבד נקבר מחוץ לגדר. ביפן ההתאבדות היא תלוית תרבות.85 כל הודאה וכישלון חויבה בהתאבדות ואף התאבדות על רקע פטריוטי ואידיאולוגי, לדוגמה טייסי הקמיקזה היפניים.
מלריה נפוצה מאוד באזורים נרחבים על פני כדור הארץ ונחשבת בהם לאחד מגורמי התמותה העיקריים. מדי שנה נדבקים במלריה יותר מ־300 מיליון בני אדם ובין מיליון ל־3 מיליון בני אדם מתים ממנה (הפער בנתונים נובע מכך שהמחלה נפוצה במדינות מתפתחות רבות, שבהן אין מערכות מידע מסודרות). באפריקה לבדה מת מהמחלה ילד אחד כל 25 שניות. המחלה היא בעיה חמורה באזורים הטרופיים והיא מהווה סיכון משמעותי למטיילים.
בהודו קיים סיכון לחלות במלריה ברוב המדינה במשך כל השנה, כולל בערים קלקוטה, בומביי ומדרס. בניו דלהי, שבה האקלים ממוזג יותר, הסיכון לחלות במלריה הוא עונתי, כאשר החודשים המסוכנים הם יולי-נובמבר עם שיא בחודש ספטמבר. בשנים 1996-1994 היו התפרצויות קשות של מלריה מזן פלציפרום עם שיעור תמותה גבוה באסאם ורג'סטאן. לאחרונה עלתה השכיחות של המלריה בדלהי, בעיקר במחוזות Tamil-Nadu ו־Haryana. האזורים שבהם הסיכון להידבק הוא גבוה מאוד נמצאים במזרח ובצפון מזרח המדינה, במחוזות Madhya Pradesh, Maharashtra, Orissa, Gujarat, Rajasthan ו־Karnataka. כ־65%-60% ממקרי מלריה הם מזן "Plasmodium Vivax" ואילו השאר הם מזן "Plasmodium Falciparum".
חמישה מקרים של מלריה התגלו בדרום ארצות הברית בחודשים מאי ויוני 2023. זו הפעם הראשונה מזה 20 שנה שבה התגלו מקרי מלריה שהתפשטה מיתושים לבני אדם בתוך ארצות הברית, זאת לפי דיווח ה־CDC. ארבעה מקרים של מלריה פלסמודיום ויוואקס (Plasmodium vivax) שפחות נוטה לגרום למחלה קשה ממינים אחרים של טפילי מלריה, מועברת באמצעות יתושים. המקרים דווחו בפלורידה במהלך החודשיים האחרונים, ומקרה בודד נמצא גם בטקסס. עוד נמסר כי מצבם של כל החולים השתפר לאחר קבלת הטיפול. כשהיא אינה מטופלת, מלריה עלולה לגרום למחלה חמורה, שכרוכה בסיבוכים הכוללים התקפים, אי־ספיקת כליות, תסמונת מצוקה נשימתית חריפה, תרדמת ואף מוות.
המלריה חוסלה בארצות הברית לפני עשרות שנים, אך ארגון הבריאות העולמי (WHO) מציין כי בשנת 2021 היו בעולם כמעט 250 מיליון מקרים של מלריה, רובם המכריע באפריקה, שנגרמו בשל עקיצת נקבת יתוש נגועה. לפני מגפת הקורונה דווחו בארצות הברית מדי שנה כ־2,000 מקרי מלריה, כולם של אנשים שביקרו במדינות שבהן יש מלריה, ומדי שנה אירעו בין חמישה לעשרה מקרי מוות בשל ההדבקה. הפעם האחרונה שבה דווח על הדבקה במלריה בתוך ארצות הברית לפני שנת 2023 הייתה ב־2003, אז התגלו שמונה מקרים בפלורידה.
נשים הרות יכולות להעביר את הטפילים לילדיהן והמחלה יכולה להתפשט גם דרך עירויי דם או כתוצאה משימוש במחטים נגועות בדם של אדם חולה, למרות שאירועים כאלה נדירים בארצות הברית. אולם כשתיירים שנדבקו בחו"ל חוזרים לביתם, יתושים מקומיים יכולים להיזון מהם ולהדביק אחרים בסביבתם.
חוקרים תהו אם לשינויי האקלים יש השפעה על התפשטות המלריה וציטטו ממחקר שערך ד"ר קולין קרלסון, ביולוג מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, שלפיו עלה כי שינויי האקלים גורמים להרחבת טווח התנועה של יתושים. על פי ממצאי המחקר, המלריה שכיחה יותר באקלים חם, וכמה יתושי אנופלס כבר הרחיבו את טווחיהם בדרכים התואמות את שינויי האקלים. "אנחנו חיים בעולם מחובר, והשפעות שינויי האקלים במדינות אחרות יכולות לגרום לבעיות בריאותיות אצלנו," אמר ד"ר קרלסון לניו יורק טיימס.86
מאז שנות ה־60 אין מלריה בישראל. באתר משרד הבריאות נכתב כי האזורים הנגועים במלריה נמצאים בארצות מסוימות במזרח הרחוק, באמריקה הדרומית והמרכזית, באפריקה וכן בפפואה ניו־גינאה, וכי התכשירים המומלצים שונים למניעת מלריה הם: מלרון, מפלוקוין, דוקסיציקלין, כלורקוין. התכשיר נבחר לפי הנתונים האישיים ומסלול הנסיעה של התייר.
קיימים ארבעה סוגים של טפילי מלריה הגורמים למחלה בבני אדם:
כל עליית חום באזורים הנגועים מחשידה למלריה. כל מי שחלה במלריה זקוק לטיפול רפואי היות שמדובר במחלה מסכנת חיים ואסור לדחות את הפנייה לקבלת עזרה רפואית. את הימצאותו של טפיל המלריה ואת סוגו ניתן לאבחן בבדיקת דם פשוטה. לעיתים נדרשת יותר מבדיקה אחת כיוון שלא בכל שלבי חייו מצוי הטפיל בדם. חום גבוה שמלוּוה בצמרמורת, בהזעה או ברעד מחייבים פניה לרופא.
יש לזכור שטיפול מונע אינו מונע הדבקה במאה אחוזים מהמקרים. גם אם נוטלים את הטיפול המונע כסדרו ומפתחים סימנים מחשידים כמו אלה שצוינו, חייבים לפנות לבדיקה. המלריה יכולה להתפרץ גם לאחר הפסקת הטיפול המונע.
יש טיפול תרופתי למלריה כשהחולים מטופלים ברובם בכדורים. לרוב תיבחר התרופה המתאימה לפי האזור שבו מעריכים שאירעה ההדבקה, המקום שבו שוהה החולה ולפי סוג הטפיל (כפי שייקבע לפי הסימנים הקליניים ולפי הבדיקה המעבדתית). החולים הקשים ביותר, שלא יכולים ליטול טיפול דרך הפה, יטופלו דרך הווריד (באמצעות עירוי).
יש לציין: כיום "הביטויים הקלסיים" של מלריה (מחזורי חום גבוה וצמרמורות) נפוצים פחות עקב העובדה שאצל חולים מטופלים חום הגוף לרוב אינו עולה ליותר מ־40 מעלות, ולכן הם לא "מאפסים" את מחזור החיים של הטפילים בדם מדי 72-48 שעות, כמו בעבר. העובדה הזאת משבשת את עליות החום המחזוריות האופייניות. בנוסף על כך, אנשים שנטלו טיפול מונע חלקי ונדבקו במלריה יכולים להציג תסמינים בולטים פחות — לעיתים אף תקופה של כמה חודשים לאחר ההדבקה. תופעה דומה יכולה לקרות אצל מי שקיבלו טיפול חלקי במחלה, והיא שבה והתפרצה.
כדאי לדעת שבמדינות שונות (בעיקר מדינות עניות בעולם השלישי) קיים "שוק" של כדורים מזויפים למניעת מלריה ולטיפול בה. עובדה נוספת היא שאת חלק מהתרופות לטיפול במלריה לא ניתן להשיג במדינות שבהן אין תחלואה במלריה.
מחלות המוגלובין ותאי דם אדומים, כמו אנמיה חרמשית, נפוצות באזורי העולם שבהם נפוצה גם מלריה. ככל הנראה הפיזור הזה נגרם עקב ההגנה היחסית שנותנות אותן המחלות מפני המלריה. למשל: נמצא שסיכונם של נשאי אנמיה חרמשית למות ממלריה פאלציפרום נמוך פי 6 בהשוואה לכלל האוכלוסייה.
הטיפול המונע המומלץ הוא מפלוקוין (לריאם) או דוקסילין ונקיטת אמצעי הגנה נגד עקיצות יתושים. מלריה עוברת דרך עקיצות יתושים פעילים בשעות החושך שלפעמים מגיעים למקומות לא צפויים. הם מתרבים בתקופת המונסונים ובמקורות מים כאשר מבצעים עבודות השקיה. הגישה המחמירה של ה־87CDC ממליצה על טיפול מונע בכל האזורים הנמצאים מתחת ל־2,000 מטר גובה.
למרות מאמצים כלל עולמיים שנמשכים שנים, לא פותח עדיין חיסון יעיל למלריה. מה שמדאיג ומסוכן הוא שטפילי המלריה פיתחו עמידות לחלק ניכר מהתרופות הקיימות, ויתושי האנופלס פיתחו עמידות לרבים מקוטלי החרקים. ישנן תרופות יעילות למניעתה, אלא שלא כל התרופות יעילות באותה המידה. סוג התרופה שצריך ליטול תלוי בעיקר בזן המלריה הנפוץ באזור שבו עומדים לבקר.
יתושי האנופלס פעילים בעיקר בשעות השקיעה ובשעות הערב המוקדמות. כדאי להקפיד על לבוש ארוך, על מריחה יסודית של אזורים חשופים בחומרים דוחי יתושים, על שינה בכילה ללא חורים ועל הקפדה לסגור את הכילה הרמטית. נוסף על כך, ניתן לשים בחדר טבליות או מכלים המפיצים חומר דוחה יתושים.
קיימות כמה תרופות למניעה. התרופה המומלצת נקבעת לפי האזור שאליו מתכננים להגיע וגם במחלות או במצבים רפואיים קודמים. כל התרופות הניתנות כיום למניעה מצריכות מרשם רופא. התרופות העיקריות הן:
מי שיוצאים לאזורים שבהם אין שירות רפואי סביר ולמי שסבלו בעבר מתופעות לוואי עקב השימוש בתרופות למניעת מלריה או לטיפול במחלה — מומלץ להתחיל ליטול כל אחת מהתרופות שלושה עד ארבעה שבועות לפני הנסיעה כדי שיוכלו לקבל ייעוץ ראוי ולהחליף את התרופה במידת הצורך, אם יתפתחו תופעות לוואי כלשהן. ישנן תרופות נוספות שבהן ניתן להשתמש, אך בכל מקרה יש לפנות לרופא ולקבל מרשם מדויק והנחיות ברורות בנוגע לתרופה המועדפת, למינון המומלץ, לתופעות הלוואי, להוריות הנגד ולאופן הנטילה הראוי.
כבר בתקופות קדומות היו בשימוש שיטות פרימיטיביות לגרימת הפלה מלאכותית. היו שתי שיטות עיקריות: דיקור של העובר דרך הנרתיק (בדרך כלל ללא שמירה על סטריליות); ושימוש באמצעים פרמקולוגיים שגרמו להפסקת ההיריון ולפליטתו.88 הדים לטכניקות אלו כלולים בשבועת היפוקרטס, האוסרת באופן מוחלט על כל סיוע להפסקת היריון: "לעולם לא אתן לאישה סם או מכשיר לצורך הפלה", ובביקורתו של המשורר אובידיוס כנגד "הנשים הדוקרות ונוקבות במכשיר או נותנות סמי מוות לילדיהן שטרם נולדו".89 בספרות העתיקה מתוארות שיטות נוספות להפסקת היריון, הכוללות חימום חיצוני, פעילות פיזית והרעבה עצמית קיצונית.
למרות שימוש נפוץ יחסית בטכנולוגיית הפלות, רוב המחוקקים בתרבויות העתיקות, חילונים ודתיים כאחד, התייחסו להפסקת היריון כאל פעולה אסורה. רתיעה מוסרית מפני פגיעה בעובר חי ומפני התערבות בתהליך טבעי של היריון התבטאה בצורות שונות. עד למחצית השנייה של המאה ה־20 כמעט לא היו דוגמאות להיעדר כל התנגדות מצפונית להמתת העובר. אף על פי כן ולמרות ההתנגדות העקרונית לפגיעה בעוברים, לא תמיד לוותה ההתנגדות המוסרית בגיבוי חוקתי מקביל.
מאז ומעולם היו עמי המזרח נחושים יותר בהתנגדותם להפלה מאשר עמי המערב. הבודהיזם אסר להפסיק היריון מטעמים דתיים והחמיר מאוד בעונשם של מבצעי הפלה מלאכותית, וזאת בגלל הסכנה הסביבתית של ההפלה. הסכנה נבעה מכך שנשמות הילדים שהופלו ולא נולדו נחשבו רעות ומסוכנות. ספרי החוקים ההודיים העתיקים — האריאס (Aryas) וה"מאנאווה דהארמה־סאסטרה" — התייחסו להפלה כאל רצח, ולכן הפעולה נאסרה על בני ההינדו והברהמה.
בפרס הקדומה אסרה דת ה"אווסטה" על ביצוע הפלות. באשור העתיקה קבע הקודקס האסיריאני (Assyrian Code) עונש מוות לנשים שהמיתו את עוברן על ידי ביצוע הפלה, וגם לאחר ביצוע גזר הדין נאסר להביא את גופותיהן של הפושעות לקבורה.
במצרים העתיקה נחשבה ההפלה כפשע חמור, אך לא ברור מה הייתה חומרת הענישה על פשע כזה, במיוחד לאור העובדה שרצח ילדים (!) נסבל אז בגלוי במצרים. הצו המלכותי של פרעה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" לא היה חריג.
עיון בספרות יוון העתיקה מראה גישה אמביוולנטית להפסקת היריון. אובידיוס, סנקה, פאבורינוס, פלוטארך ויובינאליס מדברים על הפלה יזומה "כ"פשע שאין עליו עוררין מצד אחד, אך גם כתופעה כללית מקובלת מצד שני". הפלות יזומות בוצעו בממדים נרחבים לא רק מחמת קשיים סוציאליים אלא גם בגלל רצון האישה לשמר את גזרתה מפני שינויים הקשורים בהיריון ובלידה.
הפילוסופים הפיתאגוראים סברו כי כבר מרגע הכניסה להיריון נחשב העובר כיצור חי, ומשום כך אסור לפגוע בו. השקפה זו הייתה נפוצה במאה הרביעית לפני הספירה, ויש הרואים בכך את המקור לפסקה הידועה בשבועת היפוקרטס, האוסרת באופן מוחלט כל סיוע להפסקת היריון. בניגוד לפיתאגוראים, הפילוסופים הפלאטוניים והסטואים הניחו כי ה"חיים" ניתנים לעובר רק בשעת הלידה, ומשום כך לא הביעו התנגדות להפסקת היריון בכל שלב שהוא. אפלטון היה בעד הטלת חובת הפלה על כל אישה מעל לגיל 40. אריסטו, לעומתו, נקט בשיטת ביניים על פיה מתחילים ה"חיים" עם הרגשת תנועת העובר על ידי האם. משום כך, הוא המליץ על הפלה מטעמים סוציאלים (משפחה מרובת ילדים) בתנאי שהפעולה תתבצע לפני מועד "הבעיטה הראשונה של העובר".
המשפט הרומי הקדום דגל בזכויות מוחלטות של האב לגבי בני משפחתו, ואף הגדיר את העובר כחלק מגוף האם "pars viscerum matris" ולא כחי נפרד. משום כך, עד למאה השנייה לספירה הריגת עובר הייתה חוקית על פי המשפט הרומי. בקיסרות הרומית לא היה איסור חוקי על ביצוע הפלות יזומות והן היו נפוצות למדי. אולם מקרים רבים של הפלה יזומה נסתיימו בזיהומים ובמוות. אובידיוס גינה את "הנשים הדוקרות ונוקבות במכשיר או נותנות סמי מוות לילדיהן שטרם נולדו" דבר שאפילו חיות בר אינן עושות. לדבריו, הטבע מעניש את הנשים הללו. העונש מתבצע כאשר האישה המפילה "היא עצמה מתה ומובלת למדורה בשיער מגולח, ואז, כל הרואים יכריזו: זה עונשה".
המהפכה הצרפתית השפיעה באופן בולט על ערכים בחברה המערבית. בהשפעת המהפכה — ובמיוחד בעקבות משפטנים ורופאים נודעים שהתנגדו למתן זכויות אנוש מלאות לעוברים שטרם נולדו — חלו שינויים בחקיקה האזרחית. ברוב המדינות המערביות הושמטו מהחקיקה נגד ההפלות רוב הסעיפים החמורים מימי הביניים. כך, למשל, בוטל בפרוסיה עונש המוות על הפלות בשנת 1837.
למרות ההקלות בענישה הפלילית, איסור ההפלה נשאר בעינו כמעט בכל העולם עוד שנים רבות. רק במחצית השנייה של המאה ה־20 התפשטה בעולם המערבי הגישה הפמיניסטית התומכת בחופש מוחלט של האישה לבצע הפלות יזומות. גישה זו רואה את העובר כחלק בלתי נפרד מגוף האם, ומראייה זו נגזרת "זכות האישה על גופה" להפסיק את הריונה. התנועה הפמיניסטית קיבלה תאוצה עולמית רבה, אשר בעקבותיה שונה החוק במדינות רבות ובוטלו חלק מהאיסורים הפליליים על ביצוע הפלות יזומות. בין המדינות שבהן שונה החוק בדור האחרון יש לציין את ארצות הברית, הולנד וישראל.
בשנים האחרונות מתרחשים תהליכים חברתיים נגדיים. המטוטלת נעה בחזרה לכיוון הגישה הקתולית, והמאבק בארצות הברית נגד היתר ההפלות מתפשט בהתמדה. התכתשויות בין מצדדי ההפלות לבין ארגוני "בעד חיים" המתנגדים להפלות יזומות מקבלות, לעיתים, גם ממדים אלימים.
כבר בימי קדם היו ידועות שיטות להפלה מלאכותית, אם כי הסיכון שבהן היה רב. הדרכים לביצוע הפלה היו החדרת מכשירים חדים, לחץ על הבטן, ביצוע פעילות פיזית מתישה ואף שיקויים (סמים) שהיו אמורים לגרום להפלה. כיום יש מספר טכניקות לביצוע הפלה מלאכותית, שבחירה ביניהן מושפעת בעיקר מגיל ההיריון:
כדי להוציא לפועל הפלה מלאכותית יזומה באופן חוקי כיום במדינת ישראל, יש לקבל אישור של ועדה להפסקת היריון. בישראל פועלות 33 ועדות להפסקת היריון, הפרוסות ברחבי הארץ בבתי חולים ציבוריים ופרטיים שהוכרו על ידי משרד הבריאות. בוועדה להפסקת היריון יש שלושה חברים, שלפחות אחת מהם היא אישה: רופא מומחה העוסק ביילוד ובגניקולוגיה; רופא נוסף שעיסוקו הוא באחד המקצועות הבאים: יילוד וגינקולוגיה, רפואה פנימית, פסיכיאטריה, בריאות הציבור או רפואת משפחה; ועובד סוציאלי.
משנתקבלה ההחלטה להפסיק את ההיריון, רצוי לבצע את ההפלה המלאכותית מוקדם ככל האפשר, ואם מתאפשר לפני השבוע ה־12 להיריון. כ־90% מההפלות מבוצעות עד לשבוע ה־13 להריון, וכמעט כולן (כ־98%) עד לשבוע ה־20. ככל שההפלה מבוצעת מוקדם יותר, כך הפעולה קלה ובטוחה יותר. שבוע ההיריון נקבע על פי תאריך הווסת האחרונה, ובמידת הצורך לפי בדיקת אולטרה־סאונד. הפלות מלאכותיות המתבצעות לאחר השבוע ה־24 להיריון הן נדירות, ומוגדרות כלידה מוקדמת.
לפי נתוני משרד הבריאות, מבוצעות בישראל מדי שנה כ־20 אלף הפסקות היריון. בין השנים 2000 ל־2007 הוכפל מספר ההפלות שבוצעו בישראל. כ־98% מהבקשות המופנות לוועדה להפסקת היריון, מאושרות.
הפלה יזומה (הפלה מלאכותית) מוגדרת כהפסקת היריון לפני היות העובר בר קיימא. לפי הגדרה זו, הגבול העליון של גיל העובר הכלול בהגדרה משתנה בד בבד עם ההתקדמות הרפואית. לכן, אם בעבר, בשבוע 27 העובר לא היה נחשב כבר קיימא, הרי כיום ישנם מרכזים רפואיים מודרניים, שבהם גם עוברים בגיל 24 או 25 שבועות יכולים לשרוד ולהתפתח. הגדרה אלטרנטיבית ל"הפסקת היריון" כוללת כל פעולה הגורמת בין במישרין ובין בעקיפין למות העובר ברחם או למותו עקב לידה מוקדמת, ללא תלות בגיל ההיריון.
עד שנות השבעים החוק בישראל אסר הפלות יזומות. הפתרון המשפטי היה חריג: הוחלט שלא לאכוף את החוק שאסר אז הפלה יזומה, וכך בוצעו מאות אלפי הפלות לא חוקיות תוך העלמת עין מכוונת של גורמי אכיפת החוק. בסוף שנות ה־70 התקבל בכנסת חוק העונשין תשל"ז-1977, המתיר ביצוע הפלות יזומות גם מנימוקים חברתיים.91 האידיאולוגיה החברתית קיבלה סוף־סוף לבוש חוקי. אולם ההיתר העקרוני לא הספיק לאפשר לגיטימציה משפטית להפלות, והיה צורך בהכללת חריג משפטי מעניין בחוק העונשין: על פי החוק יש צורך בהסכמת הורה או אפוטרופוס לפני ביצוע כל פעולה חודרנית בקטין. לפי עיקרון זה, היה צריך לקבל את הסכמת הורי הנערה הקטינה לפני הפסקת היריון, פעולה הכרוכה בסיכונים בריאותיים מסוימים לעתיד הנערה ולפוריותה. אולם דרישה להסכמת ההורים הפריעה למגמת ההתנערות מערכי המוסר הדתיים של דור ההורים, והצורך בהסכמתם היה עלול לפגוע במטרות החוק, להקטין את מספר ההפלות היזומות הנדרשות ולהגדיל את מספר הלידות הלא רצויות.
משום כך — ובניגוד לכללים הנהוגים בחוקים אחרים אשר לפיהם אין שום ערך להסכמתו של קטין או קטינה — חוק ההפלות מסתפק בהסכמה מודעת של הקטינה ההרה. החוק אינו מוגבל לגיל הנערה ואינו מצריך הסכמה נוספת של אפוטרופוס או גורם משפחתי אחר, למרות הסיכונים הידועים לבריאותה ולפוריותה של הקטינה העוברת הפלה כירורגית יזומה. חריגים אלו מהווים אינדיקציה לערכים של השכבה החברתית השלטת ונגזרים מהם. אילו החברה הייתה רואה כערך חשוב דווקא את שמירת חיי העובר ואת מניעת ההפלה, ניסוח החוק היה מקבל אופי שונה לחלוטין.
ב־31 לינואר 1977 קיבלה הכנסת חור לתיקון דיני עונשין להפסקת היריון, תשנ"ז, המכונה "חוק ההפלות". בניגוד לחוקים אחרים במספר ארצות, החוק בישראל אוסרֵני במהותו ואיננו מתיר הפסקת היריון בכל מקרה. החוק קובע סייגים ומבהיר שלא יישא אדם באחריות פלילית אם בוצעה הפסקת היריון במוסד רפואי מוכר ולאחר שוועדה לעניין זה — שני רופאים ועובד סוציאלי — אישרה הפסקת היריון.
הוועדה עצמה רשאית לאשר הפסקת היריון בנסיבות שונות הכוללות 11 אפשרויות שקובצו בחמישה סעיפים קטנים (1 עד 5) בסעיף -5א' לחוק: אם האישה מתחת לגיל נישואים; אם האישה בת 50 ומעלה; אם ההיריון הנובע מיחסים אסורים על פי החוק; אם ההיריון הנובע מיחסי עריות; אם ההיריון אינו מנישואין; אם הוולד עלול להיות בעל מום גופני; אם הוולד עלול להיות בעל מום נפשי; אם המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האישה; אם המשך ההיריון עלול לגרום לאישה נזק גופני; אם המשך ההיריון עלול לגרום לאישה נזק נפשי; אם המשך ההיריון עלול לגרום לאישה או לילדיה נזק מפאת תנאיה המשפחתיים או החברתיים הקשים.
הסיבות לנחישות החברה לאסור הפלות מלאכותיות הן שונות. מבחינה מוסרית, השקפות דתיות השפיעו על עיצובו של החוק המודרני האוסר ביצוע הפלות מלאכותיות. הכנסייה הקתולית מתנגדת לכל צורה של הפלה גם מסיבות רפואיות, מאחר שהיא אוסרת על הריגת יצור אנושי אשר נברא בצלם אלוהים ואשר מגלם בנשמתו את המהות האלוהית. בדת היהודית, עד תקופת התלמוד, חל איסור על הפלה מלאכותית. עם זאת, בתקופת התלמוד הכירו חכמים ביתר הפלה מסיבות רפואיות.
יש הטוענים כיום שאיסור על הפלה מלאכותית אינו נובע עוד מצורך מוסרי, אלא מטרתו להגן על חייה של האישה מפני סיכון רפואי ופסיכולוגי הטמון בביצוע ההפלה. ניסיון נוסף להצדיק איסור הפלות מלאכותיות הוא השיקול הדמוגרפי אשר לפיו התרת הפלות תביא בהכרח להפחתת הילודה. שיקולים דמוגרפיים כאלה מתייחסים לארצות שבהן הגברת הילודה היא המדיניות המוצהרת. 92
בשנות ה־80 שוב תוקן חוק העונשין בנושא הפלות בישראל. התיקון ביטל את ההיתר לבצע הפלה יזומה מסיבה סוציאלית, והשאיר על כנן את הסיבות האחרות המתירות הפלה: סכנה בריאותית לאם או לעובר, גיל האישה מתחת ל־17 או מעל 40, והיריון מיחסים אסורים (גילוי עריות או היריון מחוץ למסגרת הנישואין).
המצב בשטח הדגים שוב את השפעת הערכים של הגורמים הקובעים במערכת אכיפת החוק: מספר ההפלות החוקיות לא השתנה כלל. אומנם בוטל השימוש בסעיף הסוציאלי, אך מייד עלה מספר ההיתרים להפסקת היריון על פי סעיפים אחרים, דוגמת סעיף "סכנה לבריאות האישה". בבדיקה רחבת היקף שערך משרד הבריאות התברר שאכן לא קיימת הקפדה על קיום החוק.93 לפחות אחד מבתי החולים הגדולים במדינה אף ניהל בגלוי רשימות כפולות של סיבות הפלה — רשימה אחת, לצורכי חוק העונשין ("חוק ההפלות"), כללה את כל הנשים שהפסקת הריונן אושרה לפי "סעיף 316 סעיף־משנה א'4-" (סכנה לבריאות האישה), ורשימה שנייה שנועדה לקביעת הגורם המממן את ההפלה — קופת חולים או שירותי הרווחה. כלומר, הרשימה חילקה את אותן הנשים הללו לשתי קבוצות משנה: נשים עם סיבה רפואית אמיתית, אשר את הפלותיהן מממנת קופת החולים, ונשים עם סיבה סוציאלית אשר את הפלותיהן מממנים שירותי הרווחה. היחס בין שתי הקבוצות היה 5% סיבות רפואיות, לעומת 95% סיבות חברתיות.
מספר ההפלות החוקיות בישראל היה די יציב בשנות ה־80, בשנות ה־90 ובתחילת 1999, כשמספרן נע בין 16 אלף ל־20 אלף בשנה. ידוע שבנוסף מתבצעות אלפי הפלות יזומות שלא על פי חוק העונשין, אך קיים ויכוח מתמשך על ממדי התופעה. הערכות שונות נעות בין 20 אלף ל־50 אלף הפלות לא חוקיות בשנה.
יהיה המספר אשר יהיה, עד היום לא הועמד אף רופא לדין על עצם ביצוע הפלה יזומה בניגוד לחוק. הֵד למדיניות זו עולה מפסק הדין של בית משפט השלום בבאר שבע "בת"פ (ב"ש) 3864/97 — מדינת ישראל נ' אלאייב ואח' (לא פורסם)".94 באותו מקרה הועמדו שני רופאים לדין על ביצוע הפסקת היריון שלא במסגרת החוק. ההפלה הסתיימה במות האישה כעבור מספר ימים, אבל לא הוכח קשר סיבתי עם מעשיהם של הנאשמים. בפסק הדין נזכרת טענת באת כוח הנאשמים, "כי ידוע לה מניסיון קודם כי קיימת המלצה של היועץ המשפטי של משרד הבריאותשלא להעמיד לדין במקרה של הפסקת היריון, אלא אם כן ההפלה הסתיימה במוות".95 לאור הודעת באת כוח הנאשמים, שעד כה לא הועמדו אנשים לדין בגין עבירה זו, החליט השופט להימנע מהרשעה ופסק לנאשמים עבודת שירות בלבד.
"מדיניות זו, במידה והיא קיימת, חושפת פגיעה חמורה בעיקרון שלטון החוק. 'חוק ניתן על מנת שיבוצע', וגם 'טובת הציבור דורשת דייקנות יתירה בהפעלת דברי החקיקה הקובעים סנקציה עונשית בצידם'," כלשונם של א' רובינשטיין וב' מדינה בספרם המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל.96 לאכיפת החוק כאן חשיבות מיוחדת, נוכח העובדה שמדובר בבריאותם ובחייהם של בני אדם, שהרי מטרתו של החוק היא להבטיח את שלומה של האישה ובריאותה, ולוודא שהאישה לא תקבל החלטה בלתי שקולה אשר תפגע בה עצמה.97 98
לאור זאת, קיים ויכוח גדול בין הפוסקים מהי מידת החומרה של איסור הריגת עובר בדיני ישראל. יש הסוברים שקיים כאן איסור רציחה גמור כמו שמבואר בדיני בני נח, וההבדל היחידי בין הפלה בדיני בני נח לבין הפלה בדיני ישראל הוא בחומרת העונש בלבד — בדיני בני נח קיים עונש מוות על רציחת עובר, בעוד שבדיני ישראל קיימת "רק" מיתה בידי שמיים כעונש על המתת עובר. לעומתם, סוברים אחרים שאין איסור תורה בביצוע הפלה מלאכותית, אלא איסור דרבנן שמקורו בגזרת חכמים בלבד. לשיטה זו קיימים מצבים הכרוכים בסבל רב, שבהם לא גזרו חכמים, ואז מותר להתנהג על פי דין תורה ולהתיר את ההפלה.
על מצב אחד אין ויכוח — אם חיי האם בסכנה, והדרך היחידה להצלת חיי האם מחייבת את הריגת העובר — מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם. מצב זה היה שכיח בעבר, לפני עידן הניתוחים הקיסריים. אגן צר, מנח רוחבי של העובר וחלק ממצגי העכוז חייבו חיתוכו של העובר והוצאתו מן הרחם כדי להציל את חיי האם. היתר זה מוגבל עד לרגע שראש התינוק יצא לאוויר העולם. אז חוזר לתוקף הכלל ש"אין דוחין נפש מפני נפש", וכפי שמפורש במשנה: "האישה המקשה לילד מחתכין את העובר שבמעיה ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו — אין נוגעין בו 'שאין דוחין נפש מפני נפש."99
הלכה זו נידונה במספר מקומות בתלמוד ובפוסקים. הדיון המעמיק בסוגיית ההפלות ידוע כאחד הדיונים המרתקים במשפט העברי. דיון מפורט יצביע גם על הבדלים משפטיים עדינים היוצרים עדיפות הלכתית להפלות בשלבים מוקדמים של ההיריון, כמו גם לשיטות הפלה לא ישירות. לדוגמה: ביצוע הפלה לפני היום ה־41 להפרייה עדיף על פני ביצועה מאוחר יותר. הפלה פרמקולוגית עדיפה על פני הפלה כירורגית.
דילול עוברים — דילול (או הפחתת) עוברים מומלצים כיום מטעמים רפואיים בהריונות רבי עוברים, כדוגמת הרביעיות, החמישיות והשישיות הנוצרים בעיקר לאחר טיפולי פוריות. במצבים אלו, קטנים מאוד סיכויי העוברים לשרוד, להיוולד ולחיות ללא הפחתת מספרם לשניים או שלושה עוברים בלבד. לעומת זאת, הפחתת העוברים עשויה להגדיל את סיכויי ההישרדות של האחרים במידה רבה מאוד. ספרות הפסיקה מאוחדת בהסכמה להתיר הפחתת עוברים במקרים אלו.100
לסיכום, גישת המשפט העברי תומכת למעשה בארבעה כללים:
אין הסכמה מוחלטת בין הפוסקים מהי "הצדקה רצינית" הנדרשת להתיר הפסקת היריון רגיל. רוב הפוסקים בדורנו מתירים הפסקת היריון רק אם קיים חשש שהמשכו עלול לסכן את חיי האם. לעומתם, פוסקים מובהקים אחרים מתירים את הפסקת ההיריון בכל מצב שבו המשך ההיריון עלול לגרום סבל פיזי או נפשי חמור.
חוקים המתייחסים להפלה מלאכותית משתנים מאוד בין מדינות וטריטוריות, והשתנו עם הזמן. חוקים כאלה נעים בין הפלות זמינות באופן חופשי על פי בקשה, לרגולציה או הגבלות מכל מיני סוגים, ועד לאיסור מוחלט בכל הנסיבות בלי יוצא מהכלל.
מדינות רבות הטילו מגבלות להפלה כאשר היא מותרת עד 12 שבועות להריון מעת הגשת הבקשה להפלה ועד 24 שבועות אם הסיבה היא אונס, גילוי עריות או סיבות סוציו־אקונומיות. תיתכן אפשרות להפלה גם מעבר לזמן זה, אם הסיבה היא פגיעה עוברית או סכנה לבריאותה או לחייה של האישה.101,102
בחקיקה האנגלית בשנת 1837 אומצה גישתה של הכנסייה הקתולית והתקבל החוק שהיה תקף עד 1967, חוק שמציין מקרים מוגדרים שמחייבים הפלה מלאכותית.103
החוק הישראלי דומה בעיקרו לחוק האנגלי וגם להסדר שהיה נהוג בעבר במרבית מדינות ארצות הברית.104 ב־1973 קבע בית המשפט העליון בארצות הברית שהפלה היא הליך כירורגי המותר בחוק בכל המדינות. ההחלטה לעבור הפלה מוגנת בזכות לפרטיות, כאשר למדינה הזכות החוקתית להגנה על בריאותה של האישה רק בחודשים המוקדמים של ההיריון. בשליש הראשון להיריון ההחלטה להפלה מוגנת בזכות לפרטיות ונתונה לשיקול דעתה של האישה ושל רופאה. מאוחר יותר המדינה מחליטה על הליך ההפלה אך מתייחסת ל"הגנה על בריאותה הנפשית של האישה". בשליש האחרון של ההיריון, לאחר התהוות העובר, המדינה פועלת להגנה על חיי העובר ועל כן מונעת הפלה, להוציא מקרים שבהם ההפלה הכרחית לצורך הגנה על בריאותה של האישה.
ב־24 ליוני 2022 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית על ביטול פסיקת "רו נגד ווייד" (Roe v Wade). מדובר בפסיקת בית המשפט העליון מ־1973, שקבעה שזכותן של נשים לעבור הפסקת היריון מוגנת על ידי החוקה האמריקנית. הפסיקה נבעה מפרשנות של בית המשפט העליון בשנות ה־70, שלפיה קיימת בחוקה האמריקנית זכות טבעית לפרטיות וחירות שכוללת גם את הזכות להפלה, וזאת במסגרת פירוש השופטים לתיקון ה־14 לחוקה: "אסור לאף מדינה (בארה"ב) לשלול מאדם את חייו, את החירות שלו או את הנכסים שלו ללא הליך הוגן מצד החוק". הפסיקה מיוני 2022 בתיק "Dobbs Jackson Women’s Health Organization" למעשה ביטלה את הפרשנות ההיא. היא עברה בתמיכה של שישה שופטים מול שלושה מתנגדים.
נימוקי השופטים: "החוקה אינה מזכירה כלל הפלות ולא קיימת זכות מובנית כזאת בחוקה במסגרת התיקון ה־14. התיקון ה־14 מבטיח זכויות מסוימות שאינן מוזכרות באופן מפורש בחוקה, אך כל זכות כזו חייבת להיות מושרשת היטב בהיסטוריה של האומה ומנהגיה וחלק מובנה ברעיון של חירות מסודרת. הגיע הזמן לתת לחוקה את הקדימות שלה, ולהחזיר את הסוגייה לנבחרי הציבור."
למעשה השופטים אמרו שאומנם ניתן למצוא זכויות שונות בחוקה האמריקנית שאינן כתובות באופן מפורש, אך הזכות להפלה אינה אחת מהן, כי היא לא הייתה "מושרשת" היטב בהוויה האמריקנית בעת כתיבת החוקה במאה ה־18. המשמעות של ביטול הפסיקה הזו היא שכל מדינה בארצות הברית יכולה לקבוע בעצמה את מדיניותה בנוגע לחוקיות של הפסקת היריון.
13 מדינות, כולן שמרניות — ביניהן טקסס, אלבמה, אוקלהומה ומיסיסיפי — חוקקו חוקים שמגבילים את הזכות להפלה ולמעשה הוציאו אותה מחוץ לחוק ברוב המקרים, אפילו במקרים של אונס. גָבַר אז החשש שככל הנראה לא ירחק היום שבו, בחלק מהמדינות הללו, נשים יואשמו בעבירה פלילית כיוון שעברו הפסקת היריון.
בעקבות הפסיקה נותרו 35 מדינות שבהן הפלה היא חוקית כפי שהייתה במהלך 50 השנים האחרונות. מדובר במדינות "כחולות" ברובן, כלומר שבהן יש שלטון של המפלגה הדמוקרטית. בחלק מהמדינות שלכאורה לא מושפעות מהפסיקה, קודמו חוקים או מהלכים משפטיים שבועות אחר כך, שביטלו או צמצמו את הזכות להפלה, בייחוד כאשר בבחירות בנובמבר 2022 הרפובליקנים החלו לצבור כוח בבתי המחוקקים במדינות האלה, במיוחד בדרום ארצות הברית. הדמוקרטים הפכו את ההפלות לסוגייה מרכזית בקמפיין בחירות האמצע בנובמבר 2022, וזה הוכיח את עצמו כאשר הרפובליקנים חטפו מכה היסטורית בשל סוגייה זאת.
צפון קרוליינה, שבה התהליך חוקי עד לשבוע ה־20 להיריון, הפך ליעד מועדף על נשים שמעוניינות להפסיק היריון וגרות במדינות שהחוק בהן אוסר הפלות או מגביל אותן. מאז הפסיקה ועל פי המיזם "WeCount" שעוקב אחר הפלות ונתמך על ידי הארגון "Society of Family Planning ", חל גידול של 37% במספר ההפלות שהתבצעו בה. באוגוסט 2022 זינק המספר ל־4,360 הפלות, העלייה הגדולה ביותר שנרשמה בין מדינות ארצות הברית. שישה מחוזות בצפון קרוליינה הצביעו על החלטתם להיות "ערי מקלט" לעוברים שלא נולדו. יש לציין שהמטופלות שהגיעו לצפון קרוליינה מכל רחבי ארצות הברית נאלצו להתמודד עם קשיים רבים, כולל שעות של נהיגה והוצאות כספיות. זרם המטופלות גרם למתנדבים מקומיים להציע להן הסעות, כסף להוצאות הטיפול ומקומות לינה.
באפריל 2022 ליזל הררה, אישה בת 26 מטקסס, נעצרה משום שלטענת המשטרה המקומית ביצעה רצח — היא גרמה באופן מכוון ומודע למותו של אינדיבידואל באמצעות הפלה מכוונת. הפרטים לא ידועים במדויק, אך לפי חלק מאמצעי התקשורת הררה רכשה במקסיקו כדורים תרופתיים לביצוע הפסקת היריון ונטלה אותם בטקסס, וכאשר ככל הנראה התהליך הסתבך והיא נאלצה להגיע לבית החולים, שיתפה את הצוות הרפואי בתרופות שנטלה ובעקבות זאת נעצרה. לאחר שלושה ימים התובע המחוזי הודה שהחוק בטקסס לא מאפשר להאשים אותה ברצח והאישומים נגדה בוטלו. לאור פסיקת בית המשפט העליון מה־24.6.2022, כפי הנראה לאישה הבאה לא יהיה מזל כזה.
ב־7 באפריל 2023 הוציא מתיו קזמריק — שופט פדרלי בטקסס שהתמנה על ידי דונלד טראמפ — צו מניעה שפסל את אישור רשות המזון והתרופות האמריקאית, ה־"FDA"105, על הפצתה של התרופה מפיג'ין (Mifepristone)106, המשמשת להפסקת היריון עד השבוע התשיעי. בדרך כלל נותנים את התרופה בתקופה של 63 ימים לאחר תחילת המחזור האחרון (כלומר עד איחור במחזור של כ־35 ימים באישה עם מחזורים סדירים).
הטיפול התרופתי בטבליות דרך הפה נעשה תחת השגחה רפואית. כאמור התרופה ניטלת עם תרופה נוספת — Misoprostol — מיזופרוסטול — במרווח של 24 עד 48 שעות. טבליות המיפג'ין פועלות על ידי חסימת פעולת ההורמון פרוגסטרון אשר תפקידו לתמוך ולקיים את ההיריון. טבליות מיזופרוסטול גורמות להתכווצות הרחם ולהרפיית ופתיחת צוואר הרחם. יש לציין כי בתחילה אושרה התרופה לשימוש עד לשבוע השביעי בהריון. ב־2016 עדכן ה־FDA את תנאי השימוש בה, וציין כי היא בטוחה עד השבוע התשיעי. ב־2021 הותר למכור את התרופה באופן מקוון, בשל מגפת הקורונה, ולהפיצה בדואר למטופלות. ארגון הבריאות העולמי הכניס את הטבליות לרשימת "התרופות ההכרחיות".
באשר לצו המניעה, מכיוון שדובר בשופט פדרלי, האיסור על השימוש בתרופה היה עשוי לחול לא רק על נשים בטקסס, אלא בכל מדינות ארצות הברית. כ־500 חברות תרופות פרסמו מכתב פומבי חריג ביותר נגד האסור על נטילת הגלולות והזהירו מפני "אפקט מצנן של אי־ודאות שיורגש בתעשיית התרופות כולה". בין החותמים על המכתב, שפורסם ב־CNN, היה גם מנכ"ל פייזר אלברט בורלא. בחברות התרופות חששו מההשלכות הרחבות של פסיקה כזו, שמכשירה את הקרקע לפוליטיזציה של ה־"FDA". זהו מדרון חלקלק לפסילת תרופות ממניעים פוליטיים, כמו ביטול חיסונים. שעה לאחר מתן פסק הדין הוציא תומאס רייס, שופט פדרלי אחר במדינת וושינגטון, פסיקה סותרת והורה ל־"FDA" לאשר את התרופה ב־18 מדינות. העניין התגלגל לפתחו של בית המשפט העליון. ב־22.4.2023 התיר בית המשפט העליון להמשיך את מכירתה של התרופה, שנמצאת בשימוש כבר עשרות שנים ביותר מ־70 מדינות ברחבי העולם, כל עוד מתנהלים הליכים משפטיים בעניינה. ב־13.6.2024 פסק בית המשפט העליון של ארה"ב פה אחד בעד המשך המכירה של מיפפריסטון — תרופה להפסקת היריון. הנשיא ביידן ופעילים למען זכויות ההפלות בירכו על הפסיקה, אך אמרו שהיא לא משנה את העובדה שבמדינות רבות בארה"ב נאסר על נשים לעבור הפלות.
החלטת העליון מחזירה את התיק לדיון בבית המשפט לערעורים במחוז החמישי, הכולל את טקסס, לואיזיאנה ומיסיסיפי. ה־"FDA" צפוי להגיש הערעור על פסיקתו של השופט קזמריק, וארגונים המתנגדים לזכות להפיל צפויים להגיש תצהיר משלהם בתיק. הדיון, בראשות הרכב של שלושה שופטים, צפוי היה להתחיל ב־17.5.2023. הדיון בערעור עשוי להימשך חודשים. לאחר שההרכב יפרסם את החלטתו, לכל אחד מהצדדים תעמוד הזכות להגיש ערעור ולדרוש דיון בפני הרכב מלא של שופטי המחוז החמישי. גם לאחר מכן, כל צד יוכל לבקש להגיש ערעור לבית המשפט העליון נגד הפסיקה. אחרי שכל הערכאות ישלימו את הדיונים בערעורים, עשוי להיפתח משפט בטקסס, שאותו ינהל השופט קזמריק.107
חוק ההפלות שימש נושא להתגוששות בין המפלגה הרפובליקאית (דונלד טראמפ תמך בחוק) לבין המפלגה דמוקרטית (ג'ו ביידן התנגד). בניסיון לנטרל את אחד הקלפים החזקים של הנשיא ביידן במירוץ לנשיאות, אמר טראמפ כי ההחלטה לגבי חופש ההפלות צריכה להישאר בידי המדינות השונות בארצות הברית. בכך, לפחות על פניו, ניתק עצמו הנשיא לשעבר מהצדדים השמרניים ביותר במפלגה הרפובליקנית, שתומכים בהעברת חוק איסור הפלות פדרלי גורף. ביידן הבטיח באפריל 2024 כי אם יזכה בכהונה נוספת, והדמוקרטים יקבלו שליטה מלאה על הקונגרס, הוא יקדם חוק פדרלי שיעגן את הזכות להפלות שוב.
בפברואר 2024 קבע בית המשפט העליון של אלבמה שעוברים מוקפאים הם בני אדם ומי שמשמיד אותם יכול להיות אחראי למוות שלא כדין, פסיקה שמכניסה את תעשיית הפוריות במדינה לכאוס.108 הפסיקה מעוררת במקביל ומחדש את הוויכוח הסוער בארצות הברית בין השמרנים, המתנגדים להפלות, לקבוצות התומכות בזכות האישה על גופה. התביעה הוגשה על ידי שלושה זוגות שהגישו תביעת "מוות שלא כדין" וביקשו פיצויים ממרפאה שבה נשמרו העוברים המוקפאים שלהם לאחר שהמתקן שבו הוחזקו נפל בשוגג ובמרפאה נאלצו להשמיד את העוברים. התובעים האשימו את מרפאת הפוריות של מובייל ואת בית החולים שבו היא פעלה באלבמה באי־שמירה נאותה על עוברים מוקפאים, שהובילה להשמדתם.
פסק הדין הותיר על כנה את השאלה אם השמדת עובר קפוא עלולה להוביל לאישום פלילי ברצח ועל המחוקק יהיה לקבוע אם וכיצד ניתן להמשיך בטיפולי הפרייה חוץ גופית במדינה. לפחות שלוש מרפאות שעוסקות בהפריית מבחנה עצרו את שירותיהן והמטופלים נאלצים לחפש מרפאות פוריות מחוץ למדינה כדי להמשיך את הטיפולים. על אף שהפסיקה לא הוציאה את הפריות המבחנה מחוץ לחוק ולמרות שמדובר בפסיקה שתקפה רק לאלבמה, תומכי זכויות הנשים חוששים שמדובר בתקדים שיתפשט למדינות נוספות ברחבי ארצות הברית, בעיקר מדינות עם מושלים ומחוקקים שמרנים, בדומה לגל ההגבלות על הפלות לאחר ביטול פסיקת "רו נגד ווייד" בבית המשפט העליון ביוני 2022.
ב־4.3.2024 עיגן הפרלמנט הצרפתי בחוקת המדינה את הזכות להפיל כאשר במושב משותף של הסנאט והאספה הלאומית הצביעו 780 מחוקקים בעד החוק, ו־72 התנגדו. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, קידם את החוק. אישור החוק הופך את צרפת למדינה הראשונה בעולם המערבי שמעגנת בחוקה את הזכות להפיל. החוק מתקן את סעיף 34 לחוקה הצרפתית, כך שיצויינו בו במפורש "תנאים המאפשרים לנשים לממש את חירותן להפיל", וכן כי מדובר בזכות מוגנת. צרפת התירה הפלות בחוק מ־1975, ואף אחת מהמפלגות הגדולות היושבות בפרלמנט לא הביעה התנגדות לעצם התיקון לחוקה. ההצבעה נועדה לתת את חותם הקונגרס לחוק. החוק בנושא בצרפת נחשב לאחד הליברליים ביותר באירופה, והמדינה אף מתירה הפלות במימון מלא לנשים ולקטינות עד שבוע 14 להיריון. הפלות בשלבים מאוחרים יותר מאושרות במקרים שבהם קיימת סכנה למצבן הפיזי או הנפשי של הנשים ההרות, או במקרים שבהם מתגלים מומים בעובר.
אירלנד הייתה המדינה היחידה כמעט באירופה שאסרה על הפלות מלאכותיות בכל מצב שהוא. בית משפט העליון פסק ב־1992 כי ההפלה יכולה להיות חוקית אם הרופאים סבורים שהיא חיונית להצלת חייה של האם, כולל מהתאבדות, אם היא מאיימת לעשות זאת. שש ממשלות סירבו להעביר חוק התומך בפסיקת בית המשפט העליון ולפיכך תושבי אירלנד נהגו לעבור לאנגליה השכנה לצורך ביצוע הפלות.
הוויכוח על הפלות התעורר מחדש באוקטובר 2012 לאחר מותה של סאווטה הופנוואר כתוצאה מהפלה טבעית בעקבות הרעלת דם. לטענת בעלה הרופאים ידעו שאשתו מפילה אך אמרו: "כל עוד אנו שומעים את פעימות לב העובר, איננו יכולים לעשות דבר". ב־26.5.2018 החליטו אזרחי אירלנד במשאל עם על אישור הפלות באירלנד.
במדינות שבהן שולטת הדת הקתולית עדיין אסורות הפלות חוקיות, עובדה שגורמת להפלות מלאכותיות שמתבצעות בסתר ללא מנגנוני פיקוח רפואי ולתמותה של נשים באחוז גבוה ביותר. באל סלוודור נשים שעברו הפלה מלאכותית נאסרות בבתי כלא. בברזיל, למשל, בשל האיסור החוקי מתבצעות כמיליון הפלות לא חוקיות בשנה.
עד שנת 2018 היו הפלות מותרות בארגנטינה רק במקרה של אונס או של סכנה בריאותית לאם. נשים שרצו לעבור הפלה היו צריכות לבקש אישור משופט, וזה עיכב שלא לצורך את ההליך. נשים רבות בארגנטינה סבלו סבל רב עקב סיבוכים של הפלות לא חוקיות ולכן תנועות פמיניסטיות נאבקו על אישור החוק.
ביוני 2018 אושר בבית המשפט התחתון חוק ביצוע הפלות מלאכותיות לנשים ללא הגבלת תנאים. החוק קובע אי־הפללה עבור כל הפלה עד השבוע ה־14 של ההיריון ולא רק במקרי אונס או סכנה לבריאות האם כבעבר. בגילי 16-13 תידרש הסכמת האם. לאחר שחלפו 14 שבועות היריון ניתן להפסיקו אם מדובר באונס, אם מתעורר חשש לבריאות האם, או אם אובחן מצב של חוסר חיים או סיבוך קשה אצל העובר כגון היריון חוץ רחמי.
באמריקה הלטינית הפלה לפי בקשה היא חוקית רק בקובה (1965), אורוגוואי (2012), קולומביה (2022) ובחלקים ממקסיקו. בספטמבר 2023 החלו שורת מדינות במחוז מקסיקו לקדם חוקים המקלים על הפלות בתחומיהן. הפלות אסורות לחלוטין ברפובליקה הדומיניקנית, אל סלבדור, הונדורס וניקרגוה, והן מותרות רק בנסיבות מוגבלות מסוימות ברוב המדינות האחרות באמריקה הלטינית.
27 לימור שריר, הרהורים על ספרות ורפואה — דילמות ביחסי רופא־חולה — כרך ב', שער רביעי. הוצאת הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב, 2016.
28 קראו בהרחבה בסוף הפרק.
29 אמוק: הרג אקראי. הביטוי "ריצת אמוק" מוכר, אך המילה "אמוק" בשפה המלזית, פירושה תיאור פילים משתגעים והפרדתם מהעדר שלהם. בשלב זה החיה משתוללת, הורסת, נלחמת ונכנסת לטירוף המתבטא כלפי כל אחד העומד בדרכה. מדובר בהתפרצויות אקראיות, המתבטאות בהריגה מטורפת המבוצעת על ידי גברים נטולי היסטוריית אלימות, נטולי פרובוקציה, אשר מחליטים פתאום שסביבתם צריכה למות.
30 אתיקה רפואית — כללים וניירות עמדה, בעריכת פרופ' אבינועם רכס, הוצאת ההסתדרות הרפואית בישראל — הליכה לאתיקה.
31 קראו פירוט בהמשך.
32 מספטמבר 2009.
33 Yap, 1967; Yap, 1974. Introduction: Pow Meng Yap and the culture-bound syndromes - PubMed (nih.gov)
34 Tseng, 2009.
35 לימור שריר, "רופא טוב מטפל קודם בעצמו", עיתון הארץ, מדור בריאות, 6.9.2015.
36 הרמב"ם, הלכות דעות, פרק ב', א-ב.
37 לימור שריר, הרהורים על ספרות ורפואה — דילמות ביחסי רופא־חולה — כרך ג', שער שמיני. הוצאת הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב, 2016.
38 Electrocardiography.
39 את המושג "מוות מוחי" טבעו רופאים בשנות ה־60 של המאה ה־20, כאחת מתוצאות פיתוח המכשור להנשמה. בשנת 1968 הגדירו לראשונה חוקרים מאוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית כללים רפואיים לקביעת מות המוח. Ad Hoc Committee of the Harvard Medical School to examine the definition of brain death. JAMA 1968;205:337 כללים אלה שימשו בסיס לכללים דומים שהונהגו במקומות שונים בעולם. המושג "מוות מוחי" נתקבל ואומץ על ידי המשפט בישראל, לא מכוח חוק אלא בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת בלקר, ע"פ 341/82, בלקר נ' מדינת ישראל פד"י מא (1)1. המנהל הכללי של משרד הבריאות פרסם נוהל לקביעת מוות מוחי על פי מבחנים קליניים. הנוהל עודכן על ידי הוספת דרישה להוכחת היעדר זרימת דם במוח, באמצעות בדיקת בשיטת על־שמע.
40 Electroencephalogram.
41 Auditory nerve-brainstem evoked response.
42 Somatosensory evoked potentials.
43 טיטוס לוקרציוס קרוס (Titus Lucretius Carus) היה משורר רומאי אשר חי כמשוער בין השנים 99-55 לפנה"ס. התגורר ברומא וכנראה גם נולד בה. נמנה עם חוגי האצולה ועם האסכולה האפיקוראית. אף על פי שלוקרציוס חי 100 שנה לפני הולדת ישו — וכיאה לבני תקופתו האמין, למשל, שתולעים צומחות באופן ספונטני מאדמה רטובה — התפיסה העומדת בבסיס ספרו מודרנית להפליא. לדבריו, בחזונו ראה את העולם כמורכב מאטומים שזזים באופן אקראי בתוך ריק אינסופי, כמו חלקיקי אבק בתוך קרן שמש — מתנגשים, מתחברים, יוצרים מבנים מורכבים ומתפרקים שוב בתהליך בלתי פוסק של יצירה והרס. את רעיונותיו הוא פרסם בספרו המופלא בעל הטקסט השירי שהקדים את זמנו. ביקום כזה, טען לוקרציוס, מגוחך לחשוב שהעולם ובני האדם תופסים מקום מרכזי. בני האדם אינם ייחודיים והעולם לא נוצר במיוחד בשבילם. אנחנו חלק מהעולם הטבעי, מורכבים מאותם חומרים שכל שאר הדברים מורכבים מהם, ולכן אין סיבה להפרדה בין בני האדם לבין החיות, אין תקווה להפיס את זעמם של האלים או לשחד אותם, אין מקום לקנאות דתית או להכחשה עצמית, אין הצדקה לחלומות על כוח בלתי מוגבל או ביטחון מושלם, ואין היגיון במלחמות כיבוש או האדרה עצמית. אין סיכוי לנצח את הטבע. במקום זאת, כתב לוקרציוס, על בני האדם לנצח את פחדיהם שלהם, לקבל את העובדה שהכול בר חלוף, ולשמוח ביופי ובהנאות שהעולם הזה מציע. לוקרציוס האמין שכל הדתות המאורגנות הן אשלייתיות ומלאות בדעות קדומות, ושבני האדם משליכים את התשוקות והפחדים שלהם על יצורים דמיוניים ונלכדים באמונות שקריות.
44 פרופ' יעקב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים? ספריית פועלים, 2000.
45 מתוך ויקיפדיה.
46 פיידון חלק ב'. תרגום: בנג'מין ג'וואט. הוצאת שוקן, 1964.
47 אפלטון, כרך ב', עמ' 85.
48 אפלטון, כרך א', עמ' 238-206.
49 מלכין 2002.
50 תומאס מאן, הר הקסמים. תרגום: מרדכי אבי־שאול. ספריית פועלים, 2004 (תל אביב).
51 אֶלַח דם (Sepsis) מאופיין בנוכחות של מיקרואורגניזם פתוגני או רעלניו במחזור הדם או ברקמת תאים כלשהי בגוף. התסמינים של אלח דם מקושרים בדרך כלל לבסיס של תהליך ההדבקה כשההדבקה עוברת למצב של אלח דם. הסימפטומים שמופיעים הם טכיקרדיה, טכיפנאה, חום או ירידה במתן שתן. התגובה החיסונית שגורם אלח דם היא דלקת מערכתית הגורמת להפעלה נרחבת של מסלולי דלקת וקרישה. דבר זה יכול לגרום לאי־תפקוד של מערכת כלי הדם ההיקפיים ולפעמים, אפילו בתנאים של טיפול מיטבי, עשוי להסתיים בכשל רב מערכתי ובסופו של דבר במוות. הטיפול באלח דם נשען על אנטיביוטיקה, ניקוז כירורגי של מוגלות, עירוי נוזלים ותמיכה מתאימה לאיברים הכושלים. טיפול זה יכול לכלול המודיאליזה במקרה של כשל בכליות, הנשמה מלאכותית במקרה של כשל ריאתי, עירוי של מוצרי דם וטיפול נוזלי ותרופתי במקרה של כשל היקפי. סר אלכסנדר פלמינג (1955-1881) היה רופא ומדען סקוטי, מגלה הפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה המשמשת לטיפול במחלות זיהומיות, אשר הצילה רבים ברחבי העולם ממוות. הוא חתן פרס נובל לרפואה לשנת 1945, פרס שאותו חלק עם מפתחי התרופה, הווארד פלורי וארנסט בוריס צ'יין.
52 פקודת הרופאים התשל"ז 1977 סעיף 4, (אא 1).
53 ע"א 580/86 ד"ר עמירם פישמן נ' שר הבריאות פ"ד 580/86 מאו (2) 614.
54 פקודת בריאות העם, 1940. "דינים": כרך 5, עמ' 2567-2563.
55 Elizabeth Bromley, Uncertainty, Bewilderment Aversion, and the Problem of Physician Suicide. 03.2024 DOI:10.1086/729432
56 Debora Stone, Preventing suicide: a technical package of policies, programs, and practice, 56
Suicide Prevention - PubMed (nih.gov)
57 שם.
58 Louise Brådvik, Suicide Risk and Mental Disorders, International Journal of Environmental Research and Public Health 15, 2018-9, doi: 10.3390/ijerph15092028
59 אדווין ס' שניידמן (2009-1918) היה פסיכולוג קליני יהודי אמריקאי, חוקר התאבדות ותנָטולוג. נחשב כאבי חקר ההתאבדות בארצות הברית.
60 קראו עוד בנושא בוויקיפדיה.
61 Sudan Prasad Neupane. doi: 10.1016/j.euroneuro.2023.05.009. Online ahead of print. 23.6.2023. Immune-related biomarkers and suicidal behaviors: A meta-analysis - PubMed (nih.gov)
62 במאמר "אבל ומלנכוליה" (נכתב ב־1915, פורסם ב־1917) מציג פרויד את ההבחנה שהפכה לשם דבר — כמו גם ירושה כבדת משקל של השיח הפסיכואנליטי — בין עבודת האבל לבין המלנכוליה. בניגוד למתאבל, העובר תהליך של הפנמה בריאה לאחר היעלמותו של המת, מזדהה המלנכולי עם דמותו של המת ומפנים אותה עד שזו פונה כנגדו. הדו־ערכיות שבאהבה מכילה גם יסודות תוקפניים, ועל כן המלנכולי, המתנכל לעצמו, מבטא גם חמת זעם כנגד מושא התשוקה וההזדהות האבוד. משחק זה מפוקח "מלמעלה" על ידי הרשות המצפונית, המענישה ורומסת את האני.
63 אהרון טמקין בק (2021-1921, Aaron Temkin Beck) היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי אמריקאי ופרופסור באוניברסיטת פנסילבניה, מייסד גישת הטיפול הקוגניטיבי. הגישה פותחה במקור לטיפול בדיכאון, והורחבה מאוחר יותר לטיפול בהפרעות חרדה, אכילה, התנהגות, אישיות ושימוש בסמים.
64 ראו הפירוט שמופיע קודם.
65 ג'ון דאן (1631-1572, John Donne) היה משורר ומלומד אנגלי, ונחשב למייסד זרם המשוררים המטאפיזיים.
66 אמיל דורקהיים (1917-1858, Émile Durkheim) היה סוציולוג צרפתי יהודי, מאבות הסוציולוגיה ומדעי החברה. הוא יצר את אחת הגישות המדעיות הראשונות להבנת תופעות חברתיות והיה ממייסדי הפונקציונליזם.
67 עימנואל לוינס (1995-1906, Emmanuel Levinas) היה פילוסוף יהודי צרפתי שידוע בעיקר כמי שהעניק בכורה לשאלת ה"אחר" בפילוסופיה, וראה באתיקה פילוסופיה ראשונית..
68 ז'אק דרידה (2004-1930, Jacques Derrida) היה פילוסוף יהודי צרפתי ממוצא אלג'יראי, אבי זרם הדקונסטרוקציה. הוא שטבע מונח זה.
69 קרול גיליגן (Carol Gilligan) היא פסיכולוגית, פילוסופית של המוסר ופמיניסטית אמריקאית ממוצא יהודי, ילידת 1936. גיליגן נחשבת כמייסדת של זרם הפמיניזם התרבותי.
70 התאבדות — ויקיפדיה.
71 הרב שלמה גורן (1994-1918) היה הרב הצבאי הראשי לישראל מקום המדינה ועד 1971.
72 פרופ' מאיר שוורץ (2022-1926) היה בוטנאי, פעיל העפלה וחוקר שואה, מחלוצי שיטת ההידרופוניקה בעולם. מייסד עמותת "בית אשכנז" לחקר שואת יהודי גרמניה.
73 הרב מרדכי אליהו (2010-1929) היה פוסק מקובל ומנהיג דתי. כיהן כראשון לציון ורב ראשי לישראל בשנים 1993-1983.
74 ד"ר מאיה אמיתי, בין "חביון לב" ל"טוב מות בעד ארצנו" — ייצוגי התאבדות בספרות העברית המודרנית. הפקולטה למדעי הרוח. אוניברסיטת תל אביב. דצמבר 2004.
75 ד"ר מאיה אמיתי, בין "חביון לב" ל"טוב מות בעד ארצנו" — ייצוגי התאבדות בספרות העברית המודרנית. הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2004.
76 שם.
77 שם, עמ' 19-17.
78 רומן יאקובסון (1982-1896, Roman Jakobson) היה בלשן יהודי רוסי מפורסם שהיגר לצ'כוסלובקיה ולארצות הברית. היה דמות מובילה בחוג הבלשני של מוסקבה, אחת משתי התנועות שהרכיבו את הפורמליזם הרוסי.
79 שרלוט ורדי, היהודי בעיני סופרים צרפתיים א־שמיים ואנטישמיים. הוצאת מוסד ביאליק, 2005 (ירושלים).
80 גורג'יו בסאני, משקפי הזהב. תרגום: ענת שפיצן. הוצאת כרמל, 2006.
81 אונורה דה בלזק, אל ורדוגו: הגיוס. תרגום: ח' אברביה, מרחביה: ספריית פועלים ('דורון'), 1948.
82 נורית גוברין, קריאת הדורות — ספרות עברית במעגליה — כרך ה', הוצאת גוונים, תשע"ה 2015. עמ' 263-262.
83 ד"ר מאיה אמיתי, בין "חביון לב" ל"טוב מות בעד ארצנו" — ייצוגי התאבדות בספרות העברית המודרנית. הפקולטה למדעי הרוח. אוניברסיטת תל אביב. דצמבר 2004.
84 פרויקט בן יהודה (http://benyehuda.org).
85 קראו קודם על התאבדות תלוית תרבות.
86 Catherine. A. Lippi, Biorexive, 3.2023.
87 CDC — Centers for Disease Control — מרכזים לבקרת מחלות ומניעתן.
88 משה זכי, "ההפלה המלאכותית: היבטים משפטיים, חברתיים, פסיכולוגיים", רפואה ומשפט, גיליון 22, אפריל 2000, עמ' 90-84.
89 אובידיוס — ויקיפדיה.
90 Mifepristone — Wikipedia.
91 חוק העונשין תשל"ז-1977, סעיפים 321-312.
92 משה זכי, "ההפלה המלאכותית: היבטים משפטיים, חברתיים, פסיכולוגיים", רפואה ומשפט, גיליון 22, אפריל 2000.
93 חוק העונשין תשל"ז-1977, סעיפים 321-312.
94 כנראה מדובר בהנחיה ישנה של היועץ המשפטי לממשלה, שכן הוא המופקד על אכיפת הדין הפלילי הנוגע לענייננו, ולא היועץ המשפטי של משרד הבריאות.
95 דוח הצוות לבדיקת ביצוע חוק העונשין (דוח ועדת ריפטין) (בדיקת ביצוע סעיפי חוק העונשין הנוגעים להפסקות הריון). חלק ממסקנות הדוח באו לידי ביטוי גם בשנים מחוזרי מנכ"ל משרד הבריאות: א. חוזר מס' 64/90 מתאריך 15.6.90; ב. חוזר מס' 23/93 מתאריך 14.11.93.
96 אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל — כרך א'. הוצאת שוקן, 1996. עמ' 228.
97 ראה דברי חייקה גרוסמן, יושב ראש ועדת השירותים הציבוריים, בהביאה את החוק לקריאה אחרונה בכנסת, ד"כ 79 (תשל"ז) 1229.
98 אליאב שוחטמן, “על דרישת הסכמה מודעת בהפסקות הריון", משפטים כ"ט (3), ירושלים תשנ"ט. עמ' 777-773. בהערה 70, עמ' 763.
99 נד"ה, ה', ג'.
100 שמות, כ"א, כ"ב-כ"ג.
101 ראו בוויקיפדיה את הטבלה המפרטת בסדר כרונולוגי את המדינות החברות באו"ם שאישרו הפלה על פי בקשה לפחות בחלק הראשוני של ההיריון של האישה, או שבהן הפלות הפכו חוקיות לחלוטין. נכון ליוני 2022, 64 מדינות אישרו הפלות באו"ם.
102 חוקי ההפלות — ויקיפדיה.
103 משה זכי, "ההפלה המלאכותית: היבטים משפטיים, חברתיים, פסיכולוגיים", רפואה ומשפט, גיליון 22, אפריל 2000.
104 The Abortion Act (1967) (1968) Abortion Act, 1967 (S2) Hagget.
105 Food and Drug Administration.
106 Mifepristone — Wikipedia.
107 נכון לעת פרסום ספר זה, עדיין לא התקבלה החלטה סופית בנושא.
108 על הפסיקה ומשמעותה: ‘I’m living proof of why IVF is so necessary.’ Bills aiming to protect IVF treatment move forward in Alabama legislature | CNN.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
