השבה

אלי מרטינז / השבה

פרולוג

רומן

הבית היה חשוך, אז סובבתי את הידית בשקט כדי לא להעיר אותה. היא זקוקה לשינה הזו. לא הצלחתי להבין איך היא עדיין מתפקדת ככה כשהימים שלה מלאים דמעות, והלילות גרועים כמעט באותה המידה. זו בדיוק הסיבה שבגללה ביליתי כל כך הרבה זמן מחוץ לבית. או לפחות כך חשבתי כשהטבעתי את עצמי בעבודה. כסף לא יכול לפתור את הבעיות שלי, אבל אולי את שלה כן.

הגוף שלי דאב, ובקושי הצלחתי להותיר את העיניים פקוחות, למרות קנקן הקפה שגמעתי לפני פחות משעה. רק בנס בכלל הצלחתי לנהוג. הייתי צריך פשוט לישון במשרד, אבל לאחר הכישלון של אבטיפוס נוסף, הייתי חייב לברוח.

במקום זה, נסעתי הביתה – אותו המקום שביליתי כל כך הרבה לילות בניסיון להימנע ממנו.

חציתי את מפתן הדלת, וקפאתי.

"אליזבת?" קראתי, כשהדלקתי את האור.

כתפיי נשמטו כשראיתי אותה יושבת על הכורסה, שערה הבלונדיני הארוך נופל ומסתיר את פניה, רגליה מוקפות במזוודות.

"מה קורה פה?" שאלתי, בטני מתפתלת, אני כבר יודע את התשובה.

לא הייתה לי כל זכות להיות מופתע. לא ממש הותרתי לה ברירה אחרת. האמת הייתה שזה מה שרציתי – בשבילה. אבל כל זה לא ריכך את הכאב של המציאות החדשה שלי.

הלב שלי פעם במהירות. "אליזבת?" ניסיתי שוב, ירא מתשובתה, ובו בזמן נואש לשמוע אותה.

"אני לא יכולה להישאר פה יותר," היא לחשה אל הרצפה.

מרה עלתה בגרוני.

מתוך הרגל שמטתי את המפתחות אל הסלסלה הקטנה שקנתה כשעברנו לגור לכאן. "אם תאכזב את סלסלת המפתחות, סלסלת המפתחות תאכזב אותך," היא הכריזה בחיוך מידבק ביום שבו עברנו לבית הקטן, שלושה חדרים, שבקושי יכולנו להרשות לעצמנו. בקושי עברו כמה שניות לפני שלקחתי אותה בזרועותיי ועשינו אהבה על רצפת העץ של המבואה, באמצע היום.

אבל כך היו חיינו כנשואים טריים.

המקום היחידי שרציתי להיות בו היה בבית, איתה.

עד שפנטזיית הנצח התפוגגה, וקירות המציאות סגרו עלינו. הבית, שפעם היה המפלט שלנו, הפך לכלא שסורגיו בנויים מכישלונותיי.

לא יכולתי עוד לנשום בתוך הבית הזה. לא יכול להביט עוד בעיניה.

היינו נשואים רק חמש שנים. אבל עכשיו, כשראיתי אותה, הרגשתי כאילו חיים שלמים חלפו מאז שהבטתי בעיניה והבטחתי לאהוב אותה תמיד, בבריאות ובחולי.

אבל זה לא שהיא לא השתנתה, גם.

לאורך חצי השנה האחרונה היא קמלה מול עיניי, נפשית ופיזית.

ואני לא נקפתי אצבע כדי לעזור.

אבל איך אדם יכול להשליך גלגל הצלה כשאין לו בעצמו דבר לאחוז בו? אולי הייתי מצליח להחזיק אותה מעל המים, לכמה ימים, אבל לעולם לא הייתי מצליח למשוך אותה בחזרה אליי.

פשוט התקיימנו על אותו מישור. חיינו תחת אותו גג, אכלנו לצד אותו שולחן, ישנו באותה מיטה. אבל לא חלקנו עוד את חיינו.

"את חוזרת?" שאלתי, מסרב לקבל את האמת ששהתה באוויר החדר.

עיניה הירוקות פגשו בשלי – האדמומיות והשקים הכהים לא הצליחו לפגום ביופייה. היא בלעה בקושי והפנתה את מבטה אל המדף בצידו השני של החדר. ידעתי במה היא מביטה, אך סירבתי לשוב איתה לתוך העבר.

ייתכן שזו הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלנו.

היא עדיין חיה שם.

ואני סירבתי לחזור.

"אליזבת?" הקול שלי התרכך, אבל השאלה נותרה. "את חוזרת? "

"לא," היא השיבה, מוחה את הדמעות מלחייה.

אלף חיצים נפלו מהשמיים, צורבים את דרכם לתוך נפשי. לא הצלחתי לנשום. ריאותיי בערו. זה הגיע – קץ החיים שהכרתי. אבל באותו הרגע, כשראיתי את כתפיה השמוטות בתבוסה, הבנתי שזה גם קץ חייה.

למה ההבנה הזו כאבה יותר מהמחשבה על חיי הבדידות שימתינו לי כשהבוקר יגיע?

הרמתי יד כדי לשפשף את החזה שלי, מקווה להקל את הלחץ הגובר שאיים להשתלט עליי. "אל תעשי את זה," מלמלתי מבעד לכאב.

אני לא בטוח אל מי מאיתנו דיברתי.

האם נזפתי בעצמי על כך שביקשתי ממנה לדחות את הבלתי נמנע רק משום שעדיין לא הייתי מוכן לאבד אותה? או שביקשתי ממנה לשרוד אפילו עוד יום אחד בחיי הנישואין ההרוסים האלו?

נראה שגם וגם.

"אתה תהיה בסדר," היא הבטיחה, מתרוממת לרגליה ולוקחת את התיק שלה ואת היורקשייר טרייר שלנו, לורטה, מכורבלת בתוך המנשא שלה.

הדופק שלי האיץ, הדחף הטבעי להילחם או לנוס נכנס סוף סוף לפעולה. אבל הייתי במצב מנוסה כל כך הרבה זמן שלא נותרה בי עוד היכולת להילחם.

פסעתי קדימה, חוסם את דרכה. "אליזבת, בבקשה." לא הייתי בטוח למה חזרתי ואמרתי את שמה. בסתר קיוויתי שזה יוציא אותה מזה, ישיב אותה אל המציאות.

אבל המציאות הייתה מפלתנו.

"אקח חופש מהעבודה מחר," התחננתי. "אנחנו יכולים לדבר, לפתור דברים."

זה היה אנוכי. אנוכי עד היסוד. אבל האנוכיות לא הייתה חדשה לי.

הסנטר שלה רטט, זרם יציב של דמעות זולג מעיניה. "תבטיח לי משהו, רומן."

הייתי מבטיח לה את כל היקום המזדיין אם זה היה גורם לה להישאר לעוד לילה אחד. אבל על מי ניסיתי לעבוד?

זה נגמר.

שנינו ידענו את זה.

"כל דבר," לחשתי, נוטל את ידה בשלי, נואש למגע שלא הגיע לי.

"תזכור לחיות." קולה גווע, ויפחה שקטה נתלשה ממנה.

חפנתי את עורפה ומשכתי אותה אל החזה שלי.

"אני יכול לתקן את זה," נשבעתי, אבל זה היה שקר נוסף. "אנחנו רק צריכים זמן."

הכתפיים שלה רעדו כשבכתה בזרועותיי. "הב... הבטחנו. אמרנו לו שנחייה בשבילו."

עצמתי את עיניי ואימצתי אותה חזק יותר אליי.

היינו אמורים לריב, לצעוק. זה מה שעושים זוגות שעומדים להתגרש. אבל לא אנחנו. לא שנאנו זה את זה. אליזבת הייתה הנפש התאומה שלי, בכל מובן.

והיא שילמה את המחיר על כך.

כמה דקות לאחר מכן, הדמעות הפסיקו להגיע, והיא התרחקה. נלחמתי בדחף לאחוז בה שוב, למנוע ממנה ללכת. הנחישות העגומה שלה, כשמיהרה אל המדף ואז אל הדלת, הבהירה לי שבכל מקרה זה מאמץ מבוזבז.

לעולם לא הייתי מדמיין שיום אחד אעמוד פה ואתבונן בה עוזבת.

מצד שני גם לא הייתי מדמיין שהיא תערסל בידיה את כד האפר של בננו היחיד. תזכורת של כל מה שלא יכולתי לתת לה. כל מה שלעולם לא אוכל לתת לה.

העבר, ההווה והעתיד שלי עמדו לצאת מחיי, ואני עמדתי שם, קפוא, כשכל נים בגופי צרח עליי ליפול על ברכיי ולהתחנן שתישאר.

לקחת אותה בזרועותיי ולהגיד לה שנפתור את זה.

לתבוע בחזרה את חיי, פעם אחת ולתמיד.

אבל איך זה היה עוזר לה?

זה לא ישיב את החיוך לשפתיה, ולא יגרום לה להביט בי בעיניים הירוקות האלו שגרמו לי להרגיש שאני יכול לעשות הכול.

זה לא ישיב לי את האישה המשוגעת שהתווכחה מכל ליבה ואהבה בכל נפשה. לא. הימים ההם תמו.

האישה ההיא אבדה לי, איפשהו בנבכי המרירות, בין אבל ואשמה.

היינו מאושרים, פעם.

אבל היינו חמדנים, וניסינו להקים משפחה.

זה היה העתיד שלה. לא שלי. לא משנה כמה רציתי לתת לה אותו... ואז לקחת אותו, באנוכיות, לעצמי.

סקס. ככה תינוקות באים לעולם. עובדות הבסיס של רבייה ביולוגית ידועות לכל ילד כבר מבית הספר היסודי.

אבל מה שלא מלמדים זה שלפעמים, אצל אחד מכל שישה זוגות, התהליך מתרחש מעט אחרת.

בשבילנו, זה היה יותר כמו:

שלושים ושישה חודשים של אכזבה מרסקת.

שלוש הפלות.

מאות בדיקות שחברת הביטוח שלנו סירבה לכסות כי חוסר היכולת להתרבות לא נחשב כבעיה בריאותית.

אינספור דמעות.

חוסר אונים.

כישלון.

הלב השבור שלה.

החזה הריק שלי.

שלושים ושבעה אלף דולר שלא היו לנו.

הפריה חוץ-גופית.

תורם זרע.

קומץ תקווה.

בדיקת היריון חיובית.

חמישה חודשים של אושר עילאי.

חורבן תהומי ומוחלט.

לוויה לילד שלעולם לא אזכה לראות.

עבודה שהפכה לנתיב הבריחה היחידי שלי מהמציאות.

ועכשיו.... לאבד את האישה היחידה שאי פעם אוכל לאהוב.

תמיד נדהמתי מכמות הכאב שלב מסוגל לעמוד בה. הייתי מוכה, חבול ושבור. ועדיין, לדאבוני, כשהבטתי בדלת הכניסה נסגרת מאחוריה, ליבי המשיך לפעום.

אליזבת

שנתיים לאחר מכן...

"לאן אתה לוקח אותי?" צחקתי כשג'ון הוביל אותי ברחבי הבית הריק.

גופו הגבוה נצמד לגבי וידו המחוספסת כיסתה את עיניי.

"תבטיחי לי שלא תתחרפני," הוא אמר בזהירות

הגוף שלי התקשח. "מה עשית?" נאבקתי כנגד אחיזתו, לא הייתי מעוניינת להמשיך במשחק שלו.

הוא מחץ את מותניי קלות כדי להותיר אותי במקומי, ומלמל, "תירגעי. ותבטיחי לי."

"אין לי שום כוונה להבטיח משהו כזה. אם אתה צריך להגיד לי לא להתחרפן, כנראה אני אתחרפן."

הוא גיחך. "את לגמרי תתחרפני."

תחבתי מרפק בצלעותיו. "זה לא מצחיק."

המרפק תלש גניחה מפיו, אבל לאחר מכן הגיע הצחוק שהבהיר לי שהוא לא מסכים.

למרות מחאותיי הוא המשיך להוביל אותי ברחבי החדרים עד שחשתי רצפה, ולא שטיח, מתחת לנעלי העקב שלי.

"אוקיי." הוא עצר. "זה לא כזה סיפור. אז בלי מרפקים. יש לי עוד עבודה היום."

נשפתי ברוגז, מסרבת להבטיח לו משהו שאולי לא אקיים. "בוא נגמור עם זה כבר."

"המילים שכל גבר משתוקק לשמוע," הוא הקניט, ושמט את ידו.

התנשפתי בתדהמה, מכסה את פי כשהסתובבתי במקום, סוקרת את חדר האמבטיה המשופץ. "אני לא מאמינה. אתה... אתה עשית את זה?" שאלתי, פוסעת אל המראה והשידה הכפולה. "אתה עשית את זה?" ליטפתי את דלפק השיש החדש בקצות אצבעותיי.

הוא תחב את ידיו הגדולות לכיסי הג'ינס המלוכלך שלו ומשך בכתפיו. "לעולם לא היית מוכרת את הבית הזה עם דלפקי הפלסטיק, ליז."

פי נפער כשראיתי את הראש הכפול במקלחת החדשה, היכן שלפני פחות משבוע היה ארון מצעים. "ומקלחת חדשה?" התנשמתי, פותחת את הדלת ופוסעת לתוכה.

הוא חייך ונשען כנגד הקיר, מצליב מגף עבודה אחד מעל השני. "ומקלחת חדשה," אישר.

הסתובבתי בשלוש מאות ושישים מעלות והתכווצתי כשראיתי את האריחים המיוחדים, עבודת יד שבהכרח ביצע במו ידיו. "אני... אני לא יכולה לשלם לך על זה."

עיניו החומות הכהות הצרו. "לא ביקשתי."

"ג'ון," מלמלתי כשהבחנתי בעבודת הגבס החדשה שפוסלה מתחת לתקרה.

עיניו עקבו אחר שלי. "אה... ייתכן שנסחפתי קצת. אבל את יודעת שאני לא יכול להקטין ראש בעבודה. זה הדיבר האחד עשר."

נדתי בראשי, הקלה ממלאת את החזה שלי במקביל לאשמה הנוברת בבטני.

ניסיתי למכור את הבית כבר כמעט חצי שנה, ועם כל שבוע שעבר הוא עלה לי יותר ויותר. גם ככה בקושי הצלחתי לסגור את החודש.

בעוד שעמלת התיווך הזעומה שהרווחתי שילמה את החשבונות החודשיים, היא לא הצליחה לכסות גם את המקום הזה. אם רציתי להמשיך לשפץ ולמכור בתים, הבית הזה צריך להימכר בהקדם האפשרי. השקעתי את כל החסכונות שלי בשלוש מאות ושבעים מטר מרובע שלא היו הרבה יותר משלד. כשהכסף נגמר, לקחתי הלוואה מהבנק וסחטתי עד תום את כרטיסי האשראי שלי.

זה עדיין לא הספיק.

שיפוץ הבית הוויקטוריאני הישן לכדי משהו שניתן לגור בו – קל וחומר להתרשם ממנו – עלה הרבה יותר מהערכתי המקורית.

אם הייתי מצליחה למכור אותו, הייתי מחזירה את ההשקעה שלי, ואולי מכניסה לכיס עוד כמה אלפי דולרים על מאמציי.

אבל עד כמה שהרווחים האפשריים היו מפתים, לא זו הייתה הסיבה שכל כך אהבתי לבלות את הערבים שלי מכוסה אבק, עובדת על איזשהו פרויקט שקפץ לראשי יום לפני כן. היה משהו בלראות את הבית מתעורר לחיים סביבי, שנתן לי סיפוק שלא חשתי כבר שנים.

אבל, כמו מרבית הדברים בחיי, לקחתי על עצמי יותר מדי, מהר מדי.

עשיתי כמיטב יכולתי, אבל הייתי לבדי. כפי שלמדתי מהכישלון החרוץ שלי עם הסרת בידוד הפיברגלס, לאו דווקא היו לי הכישורים הנחוצים לכל היבטי השיפוץ. למזלי, חברה קישרה ביני לבין ג'ון הרטלי לאחר שאמרתי לה שאני צריכה קבלן. הוא היה מתנה משמיים, והסכים לתת לי הנחה אם אתן לו לעבוד אחרי חמש בערב.

התיידדנו במהירות, ותוך זמן קצר השכר השעתי שלו הומר בבירות ובארוחות ביתיות.

הוא היה גרוש טרי, והשתמש בכל תירוץ אפשרי כדי לא לשוב לבית ריק.

הבנתי אותו. אני התגרשתי לפני שנתיים, ועדיין השתמשתי בבית ריק אחד כדי לחמוק מאחד אחר.

ג'ון ואני בילינו יחד לילות רבים בבית הישן ההוא. אבל בכל הזמן הזה מעולם לא חצינו גבולות.

עכשיו, כשהתבוננתי סביב במה שכנראה היה שיפוץ אמבטיה בשווי עשרת אלפים דולר, התחלתי לחשוש שאולי גבולות הידידות של ג'ון היו שונים משלי.

"תגידי משהו," הוא האיץ בי, מתקרב ונעמד ישירות מולי. הוא לא נגע בי, אך הייתה אינטימיות מסוימת בקרבתו אליי.

לקחתי נשימה עמוקה והתנודדתי מעט כדי להביט מעלה. "זה יותר מדי. מה לעזאזל חשבת לעצמך?" לחשתי.

"האמת?" הוא שאל ברכות. קצות פיו התקמרו מעלה בחצי חיוך שהיה אמור להמיס אותי. ללא ספק, הוא היה גבר נאה. אבל... הוא היה ג'ון.

נשכתי את שפתי, מתפללת לשקר. לא רציתי את האמת. לא ממנו. לא לגבי זה.

"ג'ון," התנשמתי.

ידו מצאה את המותן שלי ולחצה קלות. "קיוויתי שאם תמכרי את הבית הזה, אולי סוף סוף אצליח לישון קצת."

חייכתי, נושפת את האוויר שהחזקתי בפנים. אבל כשעיניו נחו על שפתיי, לא חשתי כל הקלה.

ידו השנייה התרוממה אל פניי, אגודלו מלטפת את הלחי שלי, עיניו נוברות בשלי. "וקיוויתי שאם תמכרי את הבית הזה, תתני לי סוף סוף לבלות איתך קצת זמן שלא דורש ממני להחזיק מקדחה. "

בלעתי. אוף. חרא.

"עשית את כל זה כדי שתוכל להזמין אותי לדייט?" שיחקתי בעצבנות עם החצאית שלי. "זה חתיכת זר פרחים."

הוא חייך. "את צריכה לצאת מהמקום הזה, אליזבת. ולא רק מבחינה כלכלית." הוא הרכין את ראשו ואפו התחכך בשלי. "את מתחבאת."

"גם אתה," השבתי, אבל קולי היה חלש.

"בהתחלה, כן. אבל עכשיו אני חוזר לפה רק בגללך." שפתיו ליטפו את שלי, אך לא נישקתי אותו בחזרה.

אבל רציתי. או למעשה, רציתי לרצות.

ג'ון היה איש טוב. לאורך ששת החודשים האחרונים הוא הפך לחבר הכי טוב שלי. זה לא הבסיס לזוגיות חזקה? אין ספק שעם רומן זה היה שונה לחלוטין. ותראו לאן זה הביא אותי.

רומן הציע לי נישואין כחמש שעות לתוך הדייט הראשון שלנו. צחקתי ואמרתי לו שהוא משוגע. אבל העיניים הכסופות-כחלחלות האלו, החיוך הזדוני הזה, גרמו לליבי להחסיר פעימה בפעם הראשונה בחיי. מערכת היחסים שלנו הייתה מבוססת על משיכה עזה וצורך הדדי, עמוק ולא מוסבר.

עברו כמעט שנתיים מאז הפעם האחרונה שדיברנו, ועדיין חשתי את המיתרים הבלתי נראים שכבלו אותנו זה לזה. לא יכולתי להסביר את המשיכה שלי אליו, כפי שלא יכולתי להסביר מדוע לא חשתי כך כלפי ג'ון.

אבל אולי זה בדיוק מה שאני צריכה. משהו חדש וטרי, בלי הסיכון שבאהבה המכלה והמוחלטת שחשתי כלפי רומן.

זה לא צריך להיות ככה עם ג'ון. אחרי הכול, הוא המתין חודשים לפני שהזמין אותי לדייט.

זה היה שונה.

שונה יכול להיות טוב.

אני צריכה שונה.

"אוקיי," מלמלתי, פוקחת את עיניי בביטחון חדש.

"אוקיי?" תערובת של תקווה והקלה ריצדה במבטו.

"אוקיי, אני לא אתחרפן בקשר לאמבטיה." עצרתי והבטתי הצידה במבוכה. "ואוקיי, אתה יכול להזמין אותי לדייט."

שפתיו נפתחו בחיוך רחב ולבן. "אוקיי."

לקחתי צעד פתאומי לאחור וזקפתי אצבע. "אבל! אני הולכת לשלם לך על כל זה."

"אני לא רוצה את הכסף שלך. ניסיתי לעשות– "

"בלי ויכוחים. כשאמכור את הבית, אחזיר לך את הכסף. אני מקווה ששמרת קבלות."

הוא גיחך. "חשבתי שאמרת שאת לא הולכת להתחרפן? "

"כן, טוב, שיניתי את דעתי. וכדאי לך להסכים לסעיף הזה לפני שאשנה את דעתי ואחליט שאני לא רוצה שתיקח אותי לארוחת ערב בהרפר'ס."

הוא הִטה את ראשו, חיוך מושך בזווית שפתיו כששאל, "הרפר'ס? "

החוויתי בידי אל חדר האמבטיה. "אתה לא יכול להזמין בחורה לדייט עם שיפוץ בשווי עשרת אלפים דולר ולא לתכנן לקחת אותה למסעדה באותה הרמה. זה פרסום מטעה. הצבת את הרף, עכשיו בוא נקווה שתעמוד בו."

הוא צחק ונד בראשו. "הרפר'ס, אם ככה. וזה לא היה עשרת אלפים דולר, אבל אתן לך להחזיר לי את עלות החומרים בלבד." הוא הצביע מעבר לכתפו. "חוץ מהמקלחת. זאת מתנה ממני."

חייכתי והושטתי יד ללחיצה. "עשינו עסק."

הוא נעץ מבט בידי למשך כמה שניות, ואז אחז בה ומשך אותי אליו, מאמץ אותי אליו בחיבוק עז.

זה היה נחמד. זרועותיו עטפו אותי, מאמצות אותי כנגד גופו הקשה, וידו נעה מעלה מטה לאורך גבי.

כל כך נחמד שלרגע הצטערתי על כך שלא הרגשתי כלום בתגובה.

הגעתי הביתה מהוויקטוריאני הישן מעט אחרי שבע. ג'ון ואני נשארנו לעבוד על חדר השירותים השני, שעכשיו נראה כמו חורבה בהשוואה למשופץ. לא האמנתי שהוא הספיק את השיפוץ הזה בזמן שהייתי מחוץ לעיר. גם לא האמנתי שהסכמתי לצאת איתו לדייט.

נדה בראשי, השלכתי את המפתחות לתוך הסלסלה וסגרתי את הדלת הקדמית מאחוריי. לורטה התפרצה לתוך החדר בכל המהירות שרגליה הקטנטנות העניקו לה.

"היי, משוגעת," מלמלתי, מתכופפת כדי להעניק לה את תשומת הלב שדרשה. לרוב לקחתי אותה איתי כשהלכתי לבית השני, אך בדיוק שבתי מביקור אצל ההורים שלי בווירג'יניה. "נו, אל תסתכלי עליי ככה. אחרי שמונה שעות במכונית, שתינו היינו צריכות קצת מרחב."

ליטפתי את הפרווה הקצרה והאפורה שעל ראשה. היא ליקקה את פניי ואז התפתלה החוצה מזרועותיי. הנחתי אותה בחזרה על הרצפה והיא מיהרה אל הדלת האחורית, מביטה בי מעבר לכתפה תוך כדי מרוצתה.

"בסדר. בסדר. לכי לשחק," אמרתי ופתחתי את הדלת האחורית.

היא התגעגעה לחופש שלה בזמן ששהינו אצל ההורים שלי. מאחורי הבית של הוריי היה אגם, ופחדתי שהיא תרדוף אחרי אחד הברווזים, תיפול לאגם ותטבע. לכלבלבה המסכנה לא היה רגע בלי הרצועה בשבוע האחרון.

לאחר שסגרתי את הדלת האחורית, התחלתי לעבור על ערימת הדואר.

חשבון. חשבון. פרסומת. מכתב שרשרת?

ידעתי את זה כי מישהו רשם את המילים "מכתב שרשרת" באותיות דפוס על גב המעטפה.

חייכתי לעצמי ופתחתי אותי.

אליזבת היקרה,

אני לרוב לא מאמינה בדברים כאלה, אבל הפעם זה נכון! את חייבת להתקשר לאחותך מתישהו בחצי השעה הקרובה, או שתסבלי שבע שנים של מזל רע. ננסי סמית' קיבלה את המכתב הזה ופשוט זרקה אותו לפח. ביום למחרת, קרום הבתולין שלה צמח מחדש, החתול שלה ברח, והיא החליקה ונפלה באמבטיה.

אל תהיי כמו ננסי. תתקשרי לאחותך.

קריסטן.

לא הייתה לי אחות. בטח שלא אחת משוגעת כמו קריסטן. אבל במהלך חמש שנות הנישואין שלי עם רומן, היא הייתה גיסתי. הייתי בת יחידה להורים שגרו במרחק שמונה מאות קילומטר, והמשפחה של רומן הפכה להיות המשפחה שלי. ההורים המדהימים שלו קיבלו אותי בזרועות פתוחות. מעולם לא חשתי שאני לא חלק מהמשפחה. אבל ביום שבו עזבתי אותו, איבדתי את כולם.

בהתחלה היה לי מוזר שהם לא היו חלק מהחיים שלי יותר, אבל היינו זקוקים לפרידה חלקה ומוחלטת. או לפחות אני הייתי זקוקה לזה – להתחיל מחדש, בלי תזכורת מתמדת לזיכרונות העבר.

בחצי השנה הראשונה לאחר הגירושין אפילו לא יכולתי לסבול מסעדות שהיינו הולכים אליהן ביחד, שלא לדבר על לשמור על קשר עם המשפחה שלו, שהמשיכה בינתיים הלאה – יחד איתו.

אך למשפחת לבלאנק היו תוכניות אחרות. אימא של רומן ואחותו סירבו, חד וחלק, לקבל את הנפנוף שלי. בהתחלה הן היו מתקשרות מדי יום, וכשלא עניתי, הן החלו פשוט להופיע בבית שלי עם יין וסושי. אם אהיה כנה עם עצמי, הן כנראה הסיבה היחידה שהצלחתי לשרוד את השנה הראשונה.

במרוצת הזמן הן התחילו לתת לי יותר מרחב לנשימה, כנראה הניחו שההתגברות על רומן תערב גבר אחר. רק שהיא לא. לפחות לא בהתחלה. למרות שיכול להיות שהמצב משתנה עכשיו, בהתחשב בדייט שלי עם ג'ון.

קראתי שוב את המכתב והתיישבתי על אחד מכיסאות הבר מעץ שהקיפו את אי הגרניט הרחב באמצע המטבח. האי נבנה בהזמנה מיוחדת – מתנה שקיבלנו מההורים שלי כשחתמנו סוף סוף על הבית הקטן שלנו. לעולם לא אשכח את מבט התדהמה על פניו כשהקבלן השאיר בטעות את החשבון. ההורים שלי לא בדיוק שחו בכסף, אבל נולדתי כששניהם היו מבוגרים יחסית, וכבר ויתרו על הרעיון של להביא ילדים.

בתור ילדה, אבא שלי לא הפסיק לפנק אותי. למזלי – או לחוסר מזלי, תלוי באיזה גיל הייתם שואלים – אימא שלי הייתה נוקשה יותר, כך שהפינוק לא הפך אותי לילדה מחורבנת. אבא שלי היה עטוף סביב האצבע הקטנה שלי עוד כשהייתי בתוך הרחם, אז מובן שכשבגיל עשרים ושש התחתנתי עם קפטן בוגר האקדמיה הצבאית בווסט פוינט, וגבר מדהים בכל מובן אפשרי... אבא הגזים.

כשהוא הניח את ידי בידו של רומן ביום החתונה שלנו, החיוך שלו היה כה רחב שחשבתי שייבלע בתוכו. מאתיים אורחים, בר חופשי וארוחה מרשימה – לחתונה היה מצורף תג מחיר גבוה להחריד, אבל הוא התעקש – הנס הקטן שלו מתחתנת רק פעם אחת, אמר.

מסתבר שהיא גם מתגרשת רק פעם אחת.

נאבקתי להשיב את מחשבותיי אל ההווה, וחייגתי לקריסטן תוך כדי המעבר על ערימת הדואר.

עוד חשבונות. עוד דואר זבל. ברכת חג מולד מלקוח רהוט יתר על המידה – כמעט שבועיים לפני חג ההודיה. ואז קפאתי, ידי אוחזת במכתב מתעשיות לבלאנק. פניי להטו וקרח התגבש בעורקיי.

התחלתי לקרוע את המעטפה כשקריסטן ענתה לטלפון.

"את עדיין חיה!" היא קראה בעליצות.

"בן זונה," סיננתי מבעד לשיניים חשוקות, אצבעותיי שולפות צ'ק מהמעטפה.

"שיט. קרום הבתולין שלך באמת צמח מחדש? לעולם לא הייתי צריכה להיכנס לעולם המסוכן של מכתבי שרשרת."

"אח. שלך," היה כל מה שהצלחתי להגיד.

היא קיללה בשקט. "מה מר אישיות עשה הפעם?"

לורטה החלה נובחת על הדלת האחורית, אבל התעלמתי מדרישותיה והלכתי ישירות אל המקרר.

"אממ. הלו? מה רומן עשה?" קריסטן קראה כשלא עניתי.

אבל הייתי צריכה לפחות חצי בקבוק יין בתוך הבטן בשביל השיחה הזאת.

"אני שותה," הסברתי.

היא נאנחה, מבינה מייד את משמעות הדבר. "שיט. כמה?"

לא טרחתי למצוא כוס. חלצתי את פקק השעם בשיניי ושתיתי ישירות מהבקבוק.

"יותר מהפעם הקודמת?" שאלה כשלא עניתי.

"הממ-ממ," המהמתי סביב פיית הבקבוק.

היא גנחה. "אבא דיבר איתו. אני נשבעת. כולנו דיברנו איתו. הוא לא מקשיב.

בלעתי את לגימת השרדונה בפי, רושמת לעצמי שיין לא צריך להוריד בצורה כזאת אף פעם. זה לא מנע ממני ללגום מהבקבוק פעם נוספת.

קריסטן המתינה בסבלנות על הקו עד ששתיתי מספיק כדי לעשות קצת סדר במחשבותיי. לקחתי נשימה עמוקה ובעטתי בעצמי על שהפסקתי עם הבולשיט-מדיטציה שהתחלתי כשניסינו להיכנס להיריון.

כשהצלחתי סוף סוף להשתלט על הרגשות שלי, פתחתי ברוגע רב את פי, ושאגתי בכל עוצמת ריאותיי, "הוא לא מקשיב לאף אחד!"

אז אולי לא לגמרי השתלטתי על הרגשות שלי.

"אני יודעת," היא אמרה ברצינות. "כמה?"

"מאתיים אלף דולר."

"פאק," היא לחשה.

חפרתי במקרר, מתפללת שאיזה בקבוק יין קטן התגלגל ואבד איפשהו בין ערימות קופסאות הפלסטיק המלאות שאריות. עדיין לא סיגלתי את היכולת לבשל רק לעצמי. בירה תועה, אלוהים יודע מאיפה, הייתה כל מה שמצאתי, אבל גמעתי אותה במהירות דומה, ללא היסוס. כשהמטרה היא להשתכר מספיק בשביל לא להרוג את בעלך, אי אפשר להיות בררנים.

"זה חייב להפסיק!" אמרתי, הולמת בדלפק עם הבירה שלי. קצף החל מבעבע מחוץ לפיית הבקבוק. "חרא. חרא. חרא!" מיהרתי אל הכיור, מספיקה להגיע בדיוק כשהקצף התחיל להישפך.

"את בסדר?" היא שאלה.

התעלמתי מהשאלה. לא הייתי, בשום צורה, בסדר. כן הייתי נזעמת, והיא הייתה היחידה בסביבה שיכולתי להוציא את זה עליה. "אני לא רוצה את הכסף שלו. לא הייתה לי הזדמנות להתנגד כשהוא סגר את המשכנתא, אבל אני לא מוכנה בשום אופן לקבל את תשלומי האשמה האלו בכל רבעון."

היא הייתה שקטה לזמן מה. וידעתי מה עומד להגיע. אותו הבולשיט שקיבלתי מאימא שלו בפעם הראשונה שהתקשרתי לבקש ממנה לגרום לו להפסיק לשלוח לי צ'קים, לפני יותר משנה.

"הוא מנסה לטפל בך," קריסטן לחשה.

נבחתי צחוק חסר הומור, דמעות כועסות נקוות בעיניי. "שלא תעיזי להאכיל אותי בחרא הזה. את יודעת יותר מכל אחד אחר שהייתה לו הזדמנות לטפל בי כשהיינו נשואים. הוא פספס אותה."

היא נאנחה. "הוא התחיל את החברה כשעדיין הייתם נשואים. טכנית, חצי ממנה שייך לך."

"טכנית?” צלפתי, עוצמת את עיניי בכוח, פרקי אצבעותיי מלבינים סביב הטלפון. “את רוצה לדבר טכנית, קריסטן? כי טכנית רומן התחיל את החברה המחורבנת שלו פחות מעשרים וארבע שעות אחרי שטריפ מת. וטכנית, הוא התעלם ממני למשך שישה חודשים כדי להתניע אותה בדיוק כשהכי הייתי צריכה אותו. טכנית, אני עדיין התאבלתי כשחזרתי לעבודה, שלושה שבועות אחרי הלידה, כדי שהוא יוכל לעזוב את העבודה שלו וללכת לשחק במעבדה. טכנית, החברה המזדיינת הזאת הרסה את החיים שלי, אז יודעת מה? טכנית, אני לא רוצה כלום מרוביקון, מתעשיות לבלאנק, ויותר מהכול, אני לא רוצה כלום מרומן." עצרתי, מתנשמת, יפחה נתלשת מגרוני.

"אלוהים ישמור," היא התנשמה.

"פשוט תעשי שזה יפסיק," קולי היה חנוק. "עברו שנתיים. תעשי. שהוא. יפסיק."

"אוקיי. אוקיי. תירגעי. אני אדבר איתו שוב. אגיד גם לאימא ולאבא לנסות שוב."

צבטתי את גשר אפי באצבעות רועדות. "אני מנסה להמשיך עם החיים שלי, אבל הוא לא פאקינג נותן לי."

"את צודקת," היא ענתה במהירות, כנראה פוחדת מפיצוץ נוסף. "אני אטפל בזה. אדאג שזה יפסיק."

בלעתי בקושי ועשיתי מה שיכולתי בשביל להתאפס על עצמי, עד שלבסוף ויתרתי ופשוט גמעתי את שאר הבירה הקוצפת. "תודה," נהמתי, והשלכתי את הבירה והצ'ק לתוך הפח בדרכי לפתוח ללורטה את הדלת האחורית. "וסליחה. לא תכננתי להתקשר רק כדי ללכלך על אח שלך."

"זה בסדר, מותר לך. כולנו יודעים שהוא פוץ. זה לא חדש. חוץ מזה, אני מתגעגעת אלייך, ואם את רוצה להתקשר רק כדי ללכלך על אח שלי, זה יותר טוב מכלום."

חיוך קטן עלה בשפתיי. "את יודעת, הייתי צריכה להתחתן איתך במקומו."

"ברור. אני מציאה. ממש חבל שאף אחת מאיתנו לא בקטע של בנות."

הלחץ התחיל לפעפע מחוץ למערכת שלי, והחיוך התרחב. "ממש חבל."

"אז עכשיו כשסיימנו את שלב ה'רומן הוא אפס' של השיחה, איך הולך אצלך?"

כל כך התגעגעתי לקריסטן.

שיחקתי קצת עם קצוות השיער שלי לפני שמלמלתי, "ג’ון הזמין אותי לדייט."

"מה!" היא צווחה בכזו עוצמה שנאלצתי להרחיק את הטלפון. "טירוף. מה אמרת?"

צנחתי אל השרפרף והורדתי את נעלי העקב שלי. "אמרתי 'בסדר'."