יוני
"כבר החלטת אם תשני את השם?" שואל אותי בן. הוא יושב בקצה השני של הספה ומעסה את כפות רגליי. הוא חתיך הורס. איך מצאתי אותו?
"בקרוב," אני משיבה בהקנטה. זהו לא סתם בקרוב. חיוך מפציע על פניי. "נראה לי שאני אעשה את זה."
"באמת?" הוא שואל בהתרגשות.
"זה ישמח אותך?" אני שואלת.
"את צוחקת?" הוא אומר. "כלומר, את לא מוכרחה. אם זה נראה לך פוגעני או לא יודע, אם את מרגישה שזה מוחק את השם שלך, אני רוצה שתקראי לעצמך איך שאת רוצה," הוא אומר. "אם במקרה זה יהיה השם שלי" – הוא מסמיק קמעה – "זה יהיה ממש מגניב."
הוא נראה סקסי מדי בשביל להיות בעל. בעלים נתפסים, בדרך כלל, כשמנים מקריחים שמורידים את הזבל. בעלי סקסי. הוא צעיר וגבוה וחזק. הוא פשוט מושלם. אני נשמעת כמו טיפשה. אבל ככה זה אמור להיות, לא? כנשואה טרייה אני אמורה לראות אותו דרך משקפיים ורודים. "חשבתי לקרוא לעצמי אלזי פורטר רוס," אני אומרת.
הוא מפסיק לעסות לי את כפות הרגליים. "זה לוהט," הוא אומר.
אני צוחקת, "למה?"
"לא יודע," הוא חוזר לעסות את כפות רגליי. "זה בטח קטע פרימיטיבי. אני פשוט אוהב את הרעיון שאנחנו משפחת רוס. מר וגברת רוס."
"מוצא חן בעיניי מר וגברת רוס. באמת לוהט."
"אמרתי לך."
"אז קבענו. כשתעודת נישואין תגיע אני אלך למרשם האוכלוסין, או איך שלא קוראים לזה."
"מגניב," הוא אומר ומניח את כפות רגלי. "טוב, אלזי פורטר רוס. תורי."
אני תופסת לו את כפות הרגליים. שקט משתרר כשאני מעסה אותן בהיסח הדעת דרך הגרביים. מחשבותיי נודדות וכעבור זמן מה נוחתות על תובנה מזעזעת: אני רעבה.
"אתה רעב?" אני שואלת.
"עכשיו?"
"משום מה נורא מתחשק לי 'פרוטי פבלס'."
"נגמרו הדגנים האחרים?" שואל בן.
"לא. פשוט מתחשק לי 'פרוטי פבלס'." יש לנו דגנים למבוגרים, קופסאות עם כל מיני צורות חומות מועשרות בסיבים.
"טוב, אז נלך לקנות? 'סי-וי-אס' בטח עוד פתוחים ויש להם 'פרוטי פבלס'. אולי אני פשוט אלך ואקנה לך?"
"לא, אני לא מסכימה. זה יהיה עצלני מצדי."
"זה באמת עצלני מצדך, אבל את אשתי ואני אוהב אותך ואני רוצה שתקבלי מה שאת רוצה." הוא קם.
"לא, באמת, אתה לא חייב."
"אני הולך." בן יוצא מהחדר, וחוזר עם האופניים והנעליים.
"תודה." אני אומרת ומשתרעת על הספה, תוספת את המקום שהוא נטש. בן מחייך כשהוא פותח את הדלת ויוצא עם האופניים. אני שומעת אותו מוריד את הרגלית ויודעת שהוא יחזור להגיד לי שלום.
"אני אוהב אותך, אלזי פורטר רוס," הוא אומר ורוכן לנשק אותי. הוא חובש קסדה וכפפות. הוא מחייך אליי. "אני מת על השם הזה."
אני מחייכת מאוזן לאוזן. "אני מתה עליך," אני אומרת. "תודה."
"אין בעד מה, כבר חוזר." הוא סוגר את הדלת.
אני נשכבת בחזרה, לוקחת ספר ולא מסוגלת להתרכז. אני מתגעגעת אליו. עשרים דקות חולפות ואני מתחילה לצפות לו, הדלת לא נפתחת. אני לא שומעת אף אחד בחדר המדרגות.
כששלושים דקות חולפות אני מתקשרת אליו. אין תשובה. המחשבות שלי מתחילות להתרוצץ. מופרכות ומגוחכות. הוא פגש מישהי. הוא קפץ למועדון חשפניות. אני מתקשרת אליו שוב ומתחילה להעלות סיבות מציאותיות יותר לאיחור שלו, סיבות סבירות, ולפיכך הרבה יותר מפחידות. כשהוא שוב לא עונה אני קמה ויוצאת מהבית.
לא ברור לי בדיוק מה אני מצפה למצוא, אני סוקרת את הרחוב מקצה לקצה. האם מטורף לחשוב שקרה לו משהו? קשה לי להחליט. אני מנסה לשמור על קור רוח ואומרת לעצמי שהוא בטח נתקע בפקק ולא מצליח להיחלץ, או אולי הוא פגש מישהו. הדקות נדמות לשעות. כל שנייה היא פרק זמן בלתי נסבל.
צופרים.
אני שומעת צופרים מתקרבים. אני רואה את האורות מעל גגות הבתים ברחוב שלי, ונדמה לי שהם קוראים לי. אני שומעת את השם שלי ביללות בלתי פוסקות: אל-זי. אל-זי.
אני מתחילה לרוץ. בסוף הרחוב אני מרגישה את קור הבטון בכפות רגליי. מכנסי הטרנינג הדקים שלי לא מותאמים לרוח. אני ממשיכה לרוץ עד שאני מוצאת את מקור ההמולה.
אני רואה שני אמבולנסים וכבאית. ניידות משטרה חוסמות את האזור. אני מפלסת לי דרך אל לב ההתרחשות ונעצרת. מישהו מורם על אלונקה. משאית הובלות גדולה מונחת על צדה בשולי הכביש. חלונותיה מרוסקים והיא מוקפת רסיסים. אני מסתכלת מקרוב ומנסה להבין מה קרה. ואז אני רואה שמלבד הרסיסים יש שם עוד משהו. הכביש מכוסה שבבים קטנים. אני מתקרבת אליהם. אלה שבבים של "פרוטי פבלס". אני תרה אחר הדבר שאני לא רוצה לראות, ורואה אותו. ממש מולי – איך החמצתי אותו? – האופניים של בן, מעוקמים והרוסים מתחת למשאית.
העולם משתתק. הצופרים דוממים. העיר קופאת. הלב שלי הולם במהירות כזאת שכואב לי בחזה. הדופק פועם לי בראש. חם נורא. מתי הספיק להתחמם ככה? קשה לי לנשום. נדמה לי שאני לא יכולה לנשום. אני לא נושמת.
אני בכלל לא שמה לב שאני רצה עד שאני מגיעה לאמבולנס. אני הולמת בדלתות. אני קופצת ומנסה להציץ מבעד לחלון הגבוה, אך ללא הצלחה. ברקע אני שומעת את שבבי ה"פרוטי פבלס" נגרסים תחת רגליי. אני מרסקת אותם בכל פעם שאני נוחתת. אני שוברת אותם למיליון רסיסים.
האמבולנס יוצא לדרך. האם הוא בפנים? האם בן נמצא שם? האם עושים לו החייאה? האם הוא בסדר? האם הוא פצוע? אולי הוא בפנים כי זהו הפרוטוקול, אבל הכול בסדר. אולי הוא בכלל נמצא עדיין כאן. אולי האמבולנס לקח את נהג המשאית. הבחור בטח מת, נכון? אין סיכוי שהוא שרד. אז בן בטח בסדר. זאת הקארמה של תאונות דרכים: הרע מת, הטוב חי.
אני מסתובבת ולא רואה את בן. אני מתחילה לצרוח את שמו. אני יודעת שהוא בסדר. אני בטוחה בכך. זה רק צריך להיגמר. אני רק רוצה לראות אותו עם שריטה קלה, ולשמוע שהוא יכול ללכת הביתה. בוא נלך הביתה, בן. למדתי לקח ואני לעולם לא אבקש ממך טובה מטופשת כזאת שוב. למדתי לקח, בוא נלך הביתה.
"בן!" אני צורחת לאוויר הלילה. קר נורא. מתי הספיק להתקרר? "בן," אני שוב צועקת. אני מרגישה שאני רצה במעגלים עד ששוטר עוצר אותי.
"גברת," הוא אומר ואוחז בזרועותיי. אני ממשיכה לצעוק. בן חייב לשמוע אותי. הוא חייב לדעת שאני כאן. הוא חייב לדעת שהגיע הזמן לחזור הביתה. "גברת," חוזר השוטר.
"מה?" אני צועקת לפניו. אני נחלצת מאחיזתו ומסתובבת, מנסה לפרוץ אל האזור המוקף בסרט. אני יודעת שמי שתחם אותו ייתן לי להיכנס. הוא יבין שאני חייבת למצוא את בעלי.
השוטר תופס אותי שוב. "גברת," הוא אומר, הפעם ביתר חומרה. "אסור לך להיות כאן." הוא לא מבין שכאן בדיוק אני מוכרחה להיות?
"אני חייבת למצוא את בעלי," אני אומרת לו. "אולי הוא נפצע. אלה האופניים שלו. אני חייבת למצוא אותו."
"גברת, לקחו אותו לסידרס-סיני. יש לך דרך להגיע לשם?"
אני לוטשת בו מבט ולא מבינה מה הוא אומר לי.
"איפה הוא?" אני שואלת. אני צריכה שהוא יגיד את זה שוב. אני לא מבינה.
"גברת, בעלך בדרך לחדר המיון בבית החולים סידרס-סיני. את רוצה שאני אקח אותך לשם?"
הוא לא כאן? אני חושבת, הוא היה באמבולנס?
"הוא בסדר?"
"גברת, אני לא יכול –"
"הוא בסדר?"
השוטר מביט בי. הוא מסיר את הכובע ומצמיד אותו לחזה. אני יודעת מה זה אומר. ראיתי אנשים עושים זאת על מפתנים של אלמנות מלחמה בסרטים תקופתיים. וכמו בהינתן אות, אני מתחילה להתנשף בכבדות.
"אני חייבת לראות אותו," אני צורחת מבעד לדמעות. "אני חייבת לראות אותו! אני חייבת להיות אתו." אני כושלת על ברכיי באמצע הכביש והדגנים נמעכים תחתיי. "הוא בסדר? אני צריכה להיות אתו. רק תגיד לי אם הוא חי."
השוטר מביט בי ברחמים ובאשם. אף פעם לא ראיתי את שני המבטים האלה יחד, הם קלים לזיהוי. "גברת, אני מצטער, אבל בעלך..."
השוטר לא נחפז. הוא לא פועל על אדרנלין כמוני. הוא יודע שאין מה למהר. הוא יודע שהגופה של בעלי יכולה לחכות.
אני לא נותנת לו לגמור את המשפט. אני יודעת מה הוא יגיד ואני לא מאמינה. אני לא מאמינה. אני צורחת עליו, מטיחה אגרופים בחזהו. הוא גבר ענק, בטח מטר תשעים, והוא גוהר מעליי. אני מרגישה כמו ילדה, אבל זה לא עוצר בעדי. אני ממשיכה לנופף בזרועות ולהכות אותו. מתחשק לי להכניס לו סטירה. מתחשק לי לבעוט בו. אני רוצה שיכאב לו כמו שכואב לי.
"הוא נהרג במקום. אני מצטער."
ואז אני נופלת. המציאות מסתחררת. אני שומעת את הדופק שלי ולא מצליחה להתמקד בדברי השוטר. באמת לא חשבתי שזה יקרה. חשבתי שדברים רעים קורים רק לאנשים שחוטאים בהיבריס. הם לא קורים לאנשים כמוני, שיודעים כמה שבריריים החיים, אנשים שמכבדים סמכות. והנה זה קרה. קרה לי.
הגוף שלי נרגע. העיניים מתייבשות. הפנים קופאות, והמבט נופל על פיגום ונתקע. הידיים שלי רדומות. אין לי מושג אם אני עומדת או יושבת.
"מה קרה לנהג?" אני שואלת את השוטר, שלווה.
"סליחה?"
"מה קרה לנהג המשאית?"
"הוא נהרג."
"יופי," אני אומרת, כמו סוציופתית. השוטר מניד בראשו, אולי לציון החוזה האילם שנחתם בינינו, ולפיו הוא יעמיד פנים שלא שמע אותי ואני אעמיד פנים שלא איחלתי למישהו למות. אני לא רוצה לחזור בי.
הוא תופס לי את היד ומוביל אותי לניידת. הוא מפעיל את הצופר כדי לפלס דרך בתנועה ואני רואה את רחובות לוס אנג'לס בהילוך מהיר. הם מעולם לא היו כה מכוערים.
