תוכן העניינים
דברי הקדמה למהדורה השלישית 11
פתח דבר 17
התמורות מאז פרסום המהדורה הראשונה של הספר ב-2013 21
תודות 25
פרק ראשון: מבוא 27
למי מיועד ספר זה? 30
ישראל מול אומות העולם 31
איפה זה קורה? 32
סוגי פוגענות שהספר אינו דן בהם 32
האשמת הקורבן / הנפגע מהתעמרות 33
פרק שני: מהי התנהגות מתעמרת 37
מקומו של הגבול שבין התנהגות לא ראויה ובין התעמרות 38
הגדרה 41
איך נעשית ההתעמרות? 42
בחירת השמות 45
מיתוסים מוטעים על התעמרות בעבודה 46
איך נראית התעמרות הלכה למעשה? 47
פרק שלישי: האם אני קורבן להתעמרות בעבודה? 55
פרק רביעי: מיהו המתעמר? 59
גברים ונשים 62
פרק חמישי: על אישיותו של המתעמר 65
התכונות הגלויות של המתעמר 66
מאישיות אנטי-סוציאלית ועד אישיות פסיכופתית 70
אישיות נרקיסיסטית 73
אישיות פרנואידית 76
אישיות היסטריונית (Histrionic Personality) 78
פרק שישי: מיהו הנפגע ומדוע נבחר כמטרה? 81
פרק שביעי: מה שעובר הנפגע 91
תופעות גופניות 93
תופעות קוגניטיביות 94
תופעות רגשיות 94
תסמונת בתר-חבלתית מורכבת 95
פרק שמיני: למה שותקים הנפגעים? מדוע שותקים העדים?
למה שותקים הנפגעים? למה שותקים העדים? 99
מדוע שותקים העדים? 112
"כשיש הרבה – אין אף אחד" 115
על הקלות שבה מתקבל הנרטיב של המתעמר 118
פרק תשיעי: הטעויות שעושה הנפגע 121
הטעויות הנפוצות של הנפגע שבוחר לא להתמודד 122
הטעויות הנפוצות של נפגע שהחליט להתמודד 125
פרק עשירי: מה על הנפגע לעשות 131
השגת מידע 131
הדילמה – להילחם או לברוח? 136
ומה לעשות כעת? 142
ההתמודדות הרגשית – טכניקות להקלה ולהירגעות 144
איסוף חומרים 163
פרק אחד עשר: הארגון השותק 185
המחיר שמשלם הארגון 189
והארגון עדיין שותק 196
אז מה צריך הארגון לעשות? 207
משרד הביטחון - צעד אחד לפני כולם 210
על אקלים ארגוני והשפעותיו 217
תקנון למניעת התעמרות בעבודה, ארגון העיתונאים בישראל
וארגון עובדי התקשורת 222
פרק שנים עשר: התעמרות בעבודה בזירה המשפטית:
הצעת החוק והפסיקה – ד"ר אורית קמיר 233
פרק שלושה עשר: סיפורים אישיים 273
נספחים 297
נספח א' עמדתה של המועצה הלאומית לבריאות העובד 299
נספח ב' "התעמרות מבית" בעו"סים 303
נספח ב'1 הערות והארות של משתתפים סקר עו"סים 306
נספח ג' התעמרות רופאים ואנשי סגל ברופאים 308
נספח ד' נייר עמדה של וועדת האתיקה של הר"י 2016 311
נספח ה' מחקר על התעמרות באנשי סגל אקדמי 313
נספח ו' הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה התשע"ה - 2015 316
נספח ז' אמנה 190 325
ביבליוגרפיה 333
מיתוסים מוטעים על התעמרות בעבודה
כל האמירות הללו שגויות מיסודן, וחלקן אף מקוממות ומטרידות – כך מתגלה בבירור ממחקרים שנערכו בעולם וגם מניסיוני כחוקר וכמטפל. ספר זה, שחושף את התופעה באופן שטרם הוצג בישראל, מקעקע את המיתוסים הללו, מראה עד כמה הם שגויים מהיסוד ומציג את העובדות כהווייתן.
פרק שמיני
למה שותקים הנפגעים? למה שותקים העדים?
מי שלא חווה התנהגות פוגענית כהגדרתה, יתקשה להבין את מידת הבלבול, האשמה, חוסר הביטחון, הבושה, הפגיעה בדימוי העצמי וסערת הרגשות שחווה הנפגע. לכן גם יתקשה להבין כיצד זה שותק אדם בוגר, אחראי, מוכשר, ערכי ונורמטיבי שנגרם לו עוול – שותק ומסתיר זאת.
על פי רוב, לנפגעי התעמרות בעבודה נדרשים חודשים להפנים את מצבם ולהגיב ולעיתים הדבר נמשך אף שנים ארוכות. כלומר את עובדת היותו נתון להצקות או להתעמרות שיטתית האדם אינו מגלה ואינו מבין אלא לאחר שכבר ניזוק, עורער ונחלש.
להלן הסיבות הנפוצות הגורמות לאדם לחוות תקופה ממושכת של סבל שהוא סופג בה מטחים של הצקות, הטרדות ושלל התנהגויות מתעמרות, לעיתים קשות מאוד, עד שהוא מתחיל להבין את המצב שהוא נתון בו. על פי רוב יש יותר מסיבה אחת בכל נפגע וייתכנו שילובים שונים שלהן.
1. הנפגע כבר מוחלש עקב התעלמותו מן הסימנים המקדימים
2. הנפגע מאמין ש"ככה זה בעולם העבודה"
3. הנפגע מאמין שזה מגיע לו – הוא פשוט צריך להשתפר
4. הנפגע מזדהה עם המתעמר
5. הנפגע סבור שלא יאמינו לו
6. אחרים שדיברו חטפו
7. ניסה לדבר, אבל...
8. בושה
9. חשש מדחייה חברתית
10. החשש מאובדן מקום העבודה
11. חשש שיוציאו לו שם רע
כאמור, יש יותר מסיבה אחת הגורמת לנפגע לשתוק תקופה ארוכה ואפשר למצוא לא מעט מקבילות בין רבות מן הסיבות לשתיקתו ובין שתיקתם של נפגעי תקיפה מינית.
1. הנפגע מוחלש עקב התעלמותו מסימנים מוקדמים:
כמעט תמיד ההתעמרות תחל באופן ערמומי ונסתר, באירועים קטנים, אשר כל אחד מהם אינו משמעותי כשלעצמו. הנפגע, ובוודאי הנפגע בעל תכונות האישיות שתוארו בפרק 6, לא ייתן עליהם את דעתו או יתעלם מהם או יתייחס אליהם כמשהו שמיותר להגיב עליו. בהדרגה המתעמר מפעיל כלים כבדים יותר ויותר לשיבוש חייו ועולמו של הנפגע וביתר תעוזה, וולגריות ועזות מצח. ההחרפה תהיה הדרגתית ותיעשה באופן מניפולטיבי, כך שהנפגע לא יחוש כיצד הוא מתחיל להידרדר לאיטו במדרון חלקלק. בד בבד עם התחזקות הפגיעות, הנפגע נחלש ונכנס למעגל קסמים העלול להפוך במהרה למערבולת רגשית שלא קל להיחלץ ממנה.
בתהליך זה הנפגע לא זיהה את הרגע הנכון שהיה עליו להגיב בו ולפעול בנחרצות.
2. הנפגע חושב ש"ככה זה" בעולם העבודה
עצוב ומקומם, אך יש מקומות עבודה שהתעמרות היא חלק אינטגרלי מן ההתנהלות היומיומית בהם. עובדיהם של מקומות כאלה ומנהליהם רגילים לדרך תקשורת שלילית ופוגענית זאת, אך זר או עובד חדש שייקלע אליהם צפוי להלם תרבותי. העובדים המסגלים עצמם למקומות אלה כדי להמשיך לעבוד בהם, כמו גם הארגון עצמו, משלמים מחיר גבוה – מחיר רגשי, בריאותי וכלכלי. כשעובד או מנהל בוחר כן להיות מודע למצב הלא-נורמטיבי וההרסני, האפשרות הנתונה בידיהם היא לחולל שינוי דרסטי בהתנהלותם.
רוב האנשים שואפים להשתלב בסביבתם ולא להיתפס כחריגים. קל וחומר כשמגיע למקום עבודה עם נורמות התנהגות ויחסי עבודה פגומים כאלה עובד המצוי בעמדת חולשה, מסיבות שונות – מי שזהו מקום עבודתו הראשון או מי שטרם התנסה בעבודה בישראל או בסקטור שהארגון עוסק בו – נוח יהיה לו לחשוב בתמימות ש"ככה זה" בעולם העבודה וכי פרנסה כרוכה בחוויות לא נעימות וב"דם, יזע ודמעות". ואילו אדם הזקוק נואשות לעבודה, כמו למשל מי שחזר למעגל העבודה לאחר תקופת אבטלה ממושכת, יש להניח כי ייטה להתעלם מהצקות והטרדות כדי לא לאבד את ההזדמנות להתפרנס ולכלכל אותו ואת בני משפחתו.
ביטוי שכיח הוא "זירת העבודה". לעיתים אני תוהה, מהו מקורו? הרי זירה היא מושג הקשור בעיקר לאלימות: "זירת פשע", "זירת אגרוף" וכד'. איך זה שמקום שאנשים באים להתפרנס בו בכבוד, לבלות בו שעות רבות, לממש בו את כישוריהם ויכולותיהם, להגשים את חלומותיהם – איך מתקשר מקום כזה עם מקומות שמתקיימת בהם אלימות?
"לא הייתי בצבא, כך שכבר בגיל 22 זכיתי לסיים את הטכניון בהצטיינות, אך יצאתי לעולם העבודה בלי ניסיון חיים. כבר ביום הראשון לעבודה הבוסית צרחה עליי והשפילה אותי, אפילו לא הבנתי למה. התכווצתי והרגשתי כמו אז, כשהילדים בשכונה הרביצו לי.
התנצלתי בפניה, וזה רק הגביר את הכעס שלה. כשחזרתי הביתה והתלוננתי בפני חברתי היא אמרה 'ברוך הבא לעולם המבוגרים, ככה זה בעבודה'".
3. הנפגע חושב שזה מגיע לו
המתעמר מצטיין ביצירת רגשות אשם אצל הזולת ויודע בקלות ובטבעיות לצייר תמונה שבה הנפגע בעצמו הוא האחראי למצבו והאשם בו. הנפגע יהיה זה אשר לכאורה אינו מגשים ציפיות / נכשל בתפקידו / איכות עבודתו ירודה / שכחן / איטי מדי / מהיר מדי / שטחי מדי / מעמיק מדי / מאכזב סדרתי / דוחף את עצמו לקדמת הבמה / ביישן וצנוע מדי / פשוט לא יוצלח, וכן הלאה.
את הדברים האלה משמיע הפוגען שוב ושוב, כלשונם או במשתמע, ישירות לקורבנו או בדרך של הפצת שמועות עד שהם נתפסים כאמת. הפוגען פועל כאן כפי שמלמדים הפרסומאים בסדרת הטלוויזיה Mad Men, באחד הפרקים המרתקים של הסדרה, המתארת את ימיו הראשונים של עולם הפרסום המודרני: אם תחזור על שקר מספיק פעמים, הוא ייהפך לאמת, וככל שהשקר גדול יותר, יותר אנשים יאמינו לו. הנפגע מפנים בהדרגה את המחשבה השגויה שלפחות במקצת המקרים המתעמר צודק. וכפי שתיאר דוד, מנהל פרויקטים עתיר תעודות הצטיינות ופרסים שהיה מוערך עד להגעתה של מנהלת חדשה:
"חמישה חודשים עבדתי עם המנהלת החדשה בלי יום ובלי לילה, רק כדי לגמור את הפרויקט. בכל הכשלים הוצגתי כאשם. כל העיכובים ותלונות הלקוחות, הכול כוון אליי. באיזשהו שלב האמנתי לחלוטין ש-22 שנות עשייה מוצלחות שלי בתעשייה היו טעות מוזרה ומתמשכת, וחמישה חודשים בהם אני, ורק אני, מפשל – הם המציאות..".
האמירות השקריות של המתעמר מחלחלות גם לתודעתם של אחרים. הן מובעות במילים או במחוות וכמעט תמיד מלוות במעשים מניפולטיביים המיועדים להעצים את הפגיעה. גם אדם בעל ביטחון בעצמו ובכישוריו יתחיל לפקפק במעשיו וביכולותיו, ומכאן קצרה הדרך לאמונתו השגויה באפסותו, בטיפשותו, בחוסר היכולות שלו, ולהחלשת יכולתו להתנגד למניפולציות ולדברי השקר ולהתנהגותו המתעמרת של הפוגען.
4. הנפגע מזדהה עם המתעמר
המתעמר מתעתע בנפגע, מפעיל עליו מניפולציות רגשיות, מקרב אותו ומרחיק אותו לסירוגין, מפיל ומציל אותו לחלופין, כחתול המשחק בעכבר.התנהגות זו משרה בנפגע בלבול וחוסר ביטחון, יוצרת בו תלות ומתישה אותו נפשית וגופנית.
מטבענו אנחנו נוטים להזדהות עם אנשים חזקים ובעלי עמדת כוח, בטוחים בעצמם, רהוטים, לא פעם גם בעלי הופעה מרשימה ומראה מטופח. חלק גדול מהמתעמרים הם כאלה. יתר על כן, בשלבים ראשוניים, בטרם נחשפה התרמית, רבים מהם נתפסים כאנשים אמפתיים, בעלי ערכים נאצלים. הנפגע מבקש לרצות את הדמות העוצמתית והמרשימה כביכול, ואז מתפתחת אצלו מעין "תסמונת שטוקהולם" – סוג של הזדהות עם התוקפן. התסמונת זכתה לפרסום ולהכרה ציבורית לראשונה בעת שוד בנק בשטוקהולם, שבדיה, כשבני ערובה שנכלאו בבנק פיתחו הזדהות עם השודדים עד כדי כך שהיו מוכנים לעזור להם בפשעם וחששו להשתחרר מהם. ההזדהות עם התוקפן היא מנגנון הישרדות פסיכולוגי שהרציונל שלו הוא: אם אני והתוקפן חד הם ואנו פועלים יחד, אני מוגן, כי הרי אני לא אפגע בעצמי.
אנשים נוטים להזדהות עם אנשים הדומים להם או עם מי שהם רוצים להידמות להם
5. הנפגע סבור שלא יאמינו לו
הנפגע מרגיש מראש נחיתות וחולשה מול המתעמר, מעצם מקומו בהיררכיה הארגונית וסמכותו בחברה, בין אם המקום אמיתי או מדומה, שהרי גם בהיעדר סמכות פורמלית, מתעמרים יודעים ליצור מצג שווא של עוצמה, יכולות וקשרים. כפי שאמר לי פעם מטופל:
"אצלו הכול ברור, מוחלט וחד. הוא פסקני, הוא דומיננטי, יש לו מהלכים בצמרת. לא נראה לי שיש מי שמוכן להתעסק איתו. אז מילה שלי מול מילה שלו, מה הסיכוי שיאמינו לי?"
על פי רוב הנפגע עצמו כבר אינו בטוח לגבי מה אמת ומה שקר ולגבי תרומתו הוא לאירוע או לדינמיקה שהתפתחה. במצב נפשי ורגשי זה, לרבות התערערות ביטחונו העצמי, הוא ייטה עוד פחות מהרגלו לפתוח בעימות שעלול לתפוח ככדור שלג: חשיפת ההתעמרות, הגשת תלונה, חקירות ועוד. התעמתות פוטנציאלית שכזו מרתיעה ומפחידה אותו והוא מעדיף להמשיך לסבול מאשר להתמודד איתה.
6. אחרים שדיברו "חטפו"
אם היה הנפגע עד לאירועי התעמרות אחרים בחברה, שערערו אותו יותר, או שמע סיפורים על אחרים במצב דומה שהתלוננו וסופם היה רע ומר, יצטמצם הסיכוי שיבחר להתלונן ולהתעמת עם המתעמר.
כך תיאר בפניי נפגע מדוע בחר שלא להתלונן, ובסיפורו אפשר לזהות כיצד מוטבע "הזיכרון הארגוני" והמסקנות ההתנהגותיות הנלוות אליו, מסקנות הישרדותיות לתפיסתו של הנפגע:
"שלושה ראשי מדורים בחמש שנים נפגעו על ידו, אני הרביעי. את הרמ"ד הראשון העבירו למפעל בדרום אחרי חצי שנה. זה קרה שבוע מאותו יום שדיבר עם מחלקת משאבי אנוש והתלונן על התעמרות בו. השנייה, רחלי, שהייתה בעברה קצינה בכירה ומצטיינת וזכתה אצלנו בפרס העובד המצטיין רק שנה לפני, הואשמה בזיוף מסמכי אבטחת איכות יום אחרי דיון שבו אמרה לממונה שהוא בלתי נסבל ומציב דרישות בלתי הגיוניות. רחלי 'התפוטרה' מהיום למחר. היום, אגב, היא סמנכ"לית מוערכת אצל ספק מועדף של החטיבה. ראש המדור הבא, מוטי, שהיה 'עושה דברו' של הממונה ואיש משפחה למופת, קודם לפני שנתיים לתפקיד זה. הוא היה בחור מבריק, וכשהוא התלונן בישיבת צוות על כך שמנהל החטיבה לוקח לו את הקרדיט וממדר אותו, התחילה שרשרת אירועים מוזרה שבמסגרתה אשתו של מוטי קיבלה טלפון מהבוס של בעלה. באותה שיחה הוא אמר שהוא מתנצל ומצטער שהוא נאלץ לספר לה כי בעלה בוגד בה ושהוא מכור לפורנו, ובעיקר לתמונות של ילדים קטנים. בדיעבד, חודשים רבים אחר כך נודע לקצין הביטחון של החברה כי היה עד שמיעה לאותה שיחה והיא גם אומתה בבדיקת פוליגרף. אחרי שבוע מוטי התפטר. היום הוא גרוש ועובד בחו"ל. אני רואה שמי שפותח את הפה 'אוכל אותה' ואני מספר רק את מה שחוויתי אישית, ושותפתי בעדות שאומתה בפוליגרף. היום אני בדרך החוצה, ומנהל החטיבה מתנהל כהרגלו ואף אחד לא מעז להתמודד איתו".
7. ניסיתי לדבר, אבל...
הנפגע ניסה כבר פעמים מספר להתעמת עם המתעמר אך נואש, משום שהעימות החמיר את מצבו עוד יותר. כפי שמספר רונן:
"לא הבנתי איך ממצב מושלם וקשר חברי ואיכותי מדהים, ממצב שיש לי בוס שאני מוכן 'להתאבד בשבילו', הגעתי למצב שבו אני חושב להתאבד בגללו... אני זוכר בבירור שלוש פעמים שבהן ניסיתי לדבר איתו על מה שקורה בינינו. בכל פעם תכננתי את השיחה, את הטיעונים שלי, ואפילו הצטיידתי במסמכים המתעדים את העובדות. בכל פעם הוא תמרן אותי, כמעט אפשר להגיד שהוא הפנט אותי והוביל אותי למקום יותר גרוע. הבנתי שכדי לשרוד, עליי לשתוק. הבנתי גם שבשביל לנהל שיחה מלב אל לב, צריך שגם לצד השני יהיה לב".
במקרים רבים המתעמר, כאמצעי התעמרות נוסף שלו, מסרב לתקשר ישירות עם הנפגע ובכך מגביר את חוסר יכולתו של הנפגע להבין מה קרה, במה חטא ועל מה ולמה הוא מואשם, מה שמגביר עוד יותר את תסכולו ואת חוסר האונים שלו בהתמודדות עם המצב.
8. הבושה
כפי שצוין לעיל, על פי רוב הנפגע הוא אדם ערכי, איכותי, מקפיד למלא את חובותיו בטרם יבקש את זכויותיו, אוהב לעזור, ללמד, לחלוק ידע. הוא
יודע להתארגן ולהתנהל באופן עצמאי ולנהל היטב את ענייניו. הוא רגיל לפתור בעיות, לא לייצר בעיות.
התחושה החדשה הזאת, שהוא שרוי במצב שהוא מאבד בו שליטה על חייו המקצועיים ומאבד את ביטחונו ביכולותיו ובכישוריו ומואשם בכישלונות, בפעולה נגד ערכי הארגון, בשיבוש העבודה ובהכשלת אחרים – מצב זה אינו רק מצב חדש עבורו, שאין לו שום ניסיון בהתמודדות איתו, אלא גם מצב מאוד מביך ומביש. הנפגע תוהה, איך זה שהוא, מי שיודע תמיד להסתדר, נהפך לחלש וחסר אונים? זו תחושה שאין להפגין ברבים וודאי שאינו שש לשתף אחרים בתחושת הקורבנוּת, התסכול, האין-אונות והכאב. הוא ממשיך להתייסר לבד בכאבו.
מטופל שעבר התנכלות והתעמרות ממושכות והסתיר את ייסוריו במשך שנים סיפר לי על חוויה מכוננת עבורו, אשר הביאה אותו לטיפולי:
"קראתי בעיתון על בחורה שבגיל 22 נאנסה על ידי הפרופסור שלה ושתקה עד גיל 30. שמונה שנים! ההסבר היחידי שהיה לה הוא שהיא התביישה. פרצתי בבכי בלתי נשלט, פתאום במכה אחת חוויתי הזדהות טוטלית איתה. היה ברור לי למה כמה שנים 'החיים שלי בזבל' ואיך מתעללים בי בעבודה ואני כמו מטומטם מתבייש ומסתיר זאת".
יצירת בושה אצל האחר היא כלי יעיל לדיכויו. התחושה שהוליכו אותנו שולל, שהתעמרו בנו, שגרמו לנו להפגנת חולשה וכד' – מעוררת באדם נורמטיבי בושה ותחושה פנימית רעה. קשה לאדם להודות בתמימותו ובחולשתו, ועל כן ינסה להתכחש להן כלפי עצמו ובוודאי כלפי הסביבה.
9. החשש מדחייה חברתית
מצבו של העובד שסובל מהתעמרות מחריף עוד יותר כאשר הקולגות ואנשים קרובים בעבודה מושפעים מהמתעמר ונמצאים בצד שלו. המתעמר, כחלק מתכונותיו, כפי שכבר הוזכרו, יודע ליצור קואליציות, לפעול בשיטת 'הפרד ומשול', ולא אחת הוא מקים לעצמו כעין חצר ביזנטית של עדת מעריצים. על פי רוב המתעמר גם יעביר מסרים ישירים או עקיפים לסביבת העבודה של הקורבן שלו כי מדובר בעובד שיש להימנע מקשר איתו וכי הפרה של כך תתקבל כהפרת אמונים בו, במתעמר, על כל ההשלכות שנלוות למצב כזה. מכיוון שהצורך בקשר חברתי וקבלה חברתית הוא צורך בסיסי ואוניברסלי, הדחייה החברתית מהווה איום גדול והיא נשק חזק בידי מי שמשתמשים בה שימוש פסול ולא הוגן.
סיפר לי מנהל חשבונות ראשי שהוזמן לשימוע לפני פיטורים:
"ידעתי שהבוסית מלכלכת על מלכה ועושה הכול למרר את חייה ולגרום לה להתפטר (אצלנו הבוסים מתגאים באמירה 'אצלנו לא מפטרים. אנו גורמים לבן אדם להתפטר...'), ובבוקר של סופה, של גשם ורוח חזקה, נכנסתי לבניין והחזקתי את דלת הכניסה על מנת לתת למלכה להיכנס. לא הבנתי שפעולה אנושית כזו של נימוס בסיסי תגזור את גורלי. עוד לא הספקתי להתיישב במקומי ויפה, הבוסית, קראה לי בדחיפות לחדרה ופרצה בצרחות בלתי נשלטות על הבגידה שלי בה. הייתי המום לחלוטין ולא הבנתי במה מדובר. מתברר שיפה ראתה אותי מחזיק את דלת הכניסה למלכה. מכאן החלו הדברים להידרדר והנה אני, עובד מצטיין ומנהל אהוב, עומד חודש אחרי האירוע ומוזמן לשימוע על 'חוסר לויאליות למערכת'".
10. החשש מאיבוד מקום העבודה
החשש מאיבוד מקום העבודה הוא חשש הגיוני וטבעי לכל עובד ולכל מנהל. פיטורים ממקום עבודה הם גורם טראומטי מן הראשונים במעלה, כמעט כמו גירושים ואובדן חבר קרוב.
כ-50% מנפגעי ההתעמרות מפוטרים או מתומרנים להתפטרות ממקום עבודתם, כלומר מדובר בחשש ריאלי לגמרי, גם לעובד המקצועי והמוערך ביותר, קל וחומר לעובד שאין לו חלופות תעסוקתיות זמינות.
יותר מכך, הנפגע כבר איבד מביטחונו העצמי והוא אינו במיטבו, כך שיכולתו להציג עצמו באופן המיטבי בפני מעסיקים פוטנציאליים פגועה. על כן, למרות הכול, הוא מנסה להיצמד למקום העבודה הנוכחי ככל הניתן.
11. יוציאו לי שם רע
רוב הנפגעים הם אנשים ערכיים. שמם הטוב חשוב להם והם רואים בו נכס חשוב, לפעמים חשוב עד כדי כך שבלעדיו אין בסיס לכל שאר נכסיהם – הידע המקצועי והישגי העבר. לכן טבעי שהם חרדים לשמם הטוב ויהיו מוכנים להקריב לא מעט למען שמירה עליו.
מדי פעם נחשפות פרשיות קשות של התעמרות שנמשכו שנים רבות והיו ידועות לעשרות בני אדם.
לדוגמה, בעיתון "הארץ" מיום 19 באפריל 2013 התפרסמה כתבה על פרשת התעמרות רבת שנים במחלקה באוניברסיטת בן גוריון. וכך מצוטט בכתבה פרופסור אלי כהן (שפרש מאז):
"לא יכולתי לדבר עד שפרשתי, כי פחדתי. 13 שנה לא פתחתי את הפה כי חששתי. לא ידעתי מה קורה עם האחרים עד שהתברר: עוד אחד ועוד אחד. אם הייתי לבד ומספר שמתנכלים לי, איש לא היה מאמין לי". אלי כהן מגדיר את ההתנהלות במחלקה כגובלת לטעמו בהתעללות. במקום אחר הוא מתאר את שחווה כ"ניסיון להתנכל לי, להשפיל אותי ולהכפיש את שמי בכל דרך אפשרית".
על פי מודלים סטטיסטיים שונים, יש יסוד להנחה שכל פרשייה שנחשפת היא קצהו של קרחון: היא מייצגת לפחות 20 פרשיות שלא נחשפו. לכל פרשייה יש, מעבר לנפגע, עדים להתרחשויות, לעיתים עדים ספורים ולעיתים עשרות. רובם המכריע לא יושיטו יד לנפגע כי אם יתרחקו ממנו כמצורע. מהר למדי הקורבן לומד שאם וכאשר יזדקק לתמיכה גלויה של עמיתים לעבודה שהיו עדים להתעללות בו, הוא לא יקבלה.
מספר ניר, אנליסט מנוסה:
"המנהל הכניס אותי לחדרו ואמר לי בשקט, 'מה ניר? אתה חושב לעזוב? ממני עוזבים רק לפנסיה או לקבר. אני מכיר את כולם בשוק העבודה. תמיד אהיה צעד לפניך. לא יהיה מקום שתפנה, אם בכלל תהייה מספיק אידיוט לעשות את זה, תמיד אהיה צעד לפניך, שידעו ממני אישית מי אתה. שידעו שאני עושה לך טובה שאני מחזיק אותך ועושה להם טובה שאני מציל אותם מאדם מסכן שבסוף גם הם ייתקעו איתו מרחמים'. ארבע שנים שאני נותן את הנשמה, עושה עבודות במקומו והוא לוקח את הקרדיט, מכין מצגות לדירקטוריון, זוכה להערכות תקופתיות מעולות, וזה מה שאני מקבל אחרי שהוא כנראה ראה אותי בכנס מדבר עם חבר ללימודים מהאוניברסיטה שעובד אצל מתחרים".
מדוע שותקים העדים?
אף על פי שמקצת ההתעמרויות נעשות מאחורי דלתיים סגורות והגם שהנפגע ימעיט לדבר על הפגיעות בו, ב-95% מהמקרים יש אנשים בסביבת העבודה שיודעים על מסכת ההתעמרויות. קצתם אף הופכים לעדים בעל כורחם. רובם המכריע בוחר לשתוק או אף לשתף פעולה עם הפוגען. כשנדון בנזקים הנגרמים לנפגעים, יש להביא בחשבון כי חלק בלתי מבוטל מן הנזקים שיתוארו תקפים גם לגבי עדי הראייה והשמיעה.
אם כן, מדוע שותקים העדים להתעמרות?
ב-24 בפברואר 1956 נשא מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, נאום שהדהים את בכירי המפלגה וכונה 'הנאום הסודי'. בנאומו השליך חרושצ'וב רפש ב'שמש העמים', סטלין, שנפטר כשנתיים קודם לכן וחרושצ'וב החליפו. לפני אולם מלא וגדוש גינה חרושצ'וב את סטלין ואת פולחן האישיות שלו והאשים אותו במעשי אכזריות נוראיים ובפשעים אינספור.
לפתע נשמעה קריאה מירכתיי האולם: "החבר חרושצ'וב, הרי אתה היית שם והיית מראשי ההנהגה, למה לא אמרת כלום? למה שתקת?"
"מי אמר את זה?!" הרעים חרושצ'וב בקולו. דממת מוות השתררה באולם. כעבור דקה שנמשכה כנצח אמר חרושצ'וב: "עכשיו אתם מבינים למה שתקתי?"
במקרי התעמרות בעבודה כמעט תמיד הנפגע אינו אנונימי. סביבת העבודה שלו, קולגות, כפיפים ולעיתים ממונים ומנהלים ממחלקות אחרות, עדים להתעמרות או לפחות לחלקה ועל כן יודעים את שמו, את תפקידו ולא פעם מכירים גם את רעייתו/משפחתו. אף על פי כן עולה מהספרות המחקרית כי האדם הַסביר במקום העבודה, שנוכח בהפעלת טרור נפשי נגד אחר, לא בהכרח יגיב ויושיט עזרה לנפגע. המחקר המקיף מסוגו בארה"ב בנושא זה (IBW Survey 2003) מצא שב-95% מן המקרים היו להתעמרות עדים מקרב העמיתים לעבודה, וב-15% מן המקרים בלבד סייעו החברים לעבודה לנפגע או תמכו בו.
28% לא עשו דבר ואילו 57% נקטו פעולות שהזיקו לנפגע עוד יותר.
במחקרים שערכתי בארץ עם עמיתיי, מצאנו תוצאות משופרות במידת מה. במחקרים על התעמרות ברופאים ועל התעמרות בעובדים סוציאליים (המופיעים כנספחים לספר זה) היה שיעור העדים שעזרו לנפגע 19% ו-50% בהתאמה.
נוסף על הסיבות הדומות לסיבות שמניאות את הנפגע עצמו מלהתלונן או להגיב, יש עוד סיבות והסברים לחוסר הסיוע מצד העדים ולהלן העיקריים שבהם:
1. חששו של העד שגם הוא עצמו ייהפך למטרת התעללות אם הוא יושיט סיוע או אפילו אם רק יגלה אמפתיה לנפגע.
2. התחושה שכל עוד יש למתעלל 'קורבן תורן', כל השאר מוגנים. כך נראים החיים בג'ונגל: כל עוד הלביאה עסוקה באכילת הזברה שצדה, שאר הזברות מרגישות בטוחות בקרבת הלביאה.
3. תחושה של העד כי לנפגע יש יד ומידה מסוימת של אשמה בדינמיקה המעוותת בינו ובין המתעלל. תופעה זו מוכרת בשם "האשמת הקורבן" והוזכרה בפרק "קורבן או נפגע".
4. באופן טבעי אדם מזדהה עם המוצלח, המצליח, החזק והמרשים בעיניו. מתעמרים בעבודה יודעים לייצר רושם של אנשים מוכשרים, מקושרים וחזקים. טבעי אפוא שהעובדים בחברה יתחברו אל התדמית המוצלחת אשר המתעמרים מציגים וייטו להזדהות עימם. תכונה זו מועצמת גם דרך הנטייה הטבעית של בני האדם לציית אוטומטית למקור סמכות, ובמקרי קיצון אף לציית בצורה עיוורת.
5. הגישה החברתית שעל פיה כל אדם יעסוק בענייניו וידאג לענייניו הוא.
6. הנפגע עצמו מבקש לא פעם מהעדים שלא יעשו דבר, משום שהוא כבר מאוים ומפוחד עד כדי כך שהוא חושש שכל פעולה שעשויה לכאורה לעזור לו רק תרע את מצבו, או שאיבד אמון גם בחבריו לעבודה ואינו מאמין שיפעלו לטובתו.
7. העד סבור שפגיעה במעמדו של האחר תסייע לקידומו שלו עצמו ושהוא יפיק ממנה תועלת.
8. "תסמונת העד האדיש" או "תסמונת האחריות הפוחתת" (ראו להלן) – יש עדים רבים, למה דווקא אני צריך לפתוח פה ולהסתכן?
כדי שהרוע ינצח, די בכך שהטובים ישבו בשקט
אדמונד בּרק, 1729-1797
"כשיש הרבה – אין אף אחד"
בשלוש לפנות בוקר, 14 במרס 1964, נרצחה קיטי ג'נובזה, בת 28, ברחוב אוסטין בקווינס, ניו יורק – רחוב רגוע המאוכלס בדיירים בני המעמד הבינוני. 38 אזרחים שומרי חוק שמעו וראו את הרוצח תוקף ודוקר את האישה יותר מחצי שעה. שלוש פעמים הופרע הרוצח ממלאכת ההריגה על ידי אורות חדרי שינה שנדלקו ופני שכנים בחלונות, והוא ברח אך מיד חזר והוסיף לדקור את קיטי, שכל אותה עת זעקה ללא הרף: "הצילו... הוא הורג אותי" שוב ושוב. כל אותו זמן לא התקשר למשטרה אף לא אדם אחד. עד אחד בלבד התקשר למשטרה, רק לאחר שקיטי כבר מתה. בדיעבד התגלה שניידת משטרה הייתה בזמן הרצח במרחק דקה מזירת הרצח ואכן, מיד לאחר הדיווח הגיעה כהרף עין – ומצאה גופה.
בתחקיר האירוע נשאלו שכניה של קיטי מדוע לא התערבו או לכל הפחות צלצלו למשטרה. התשובות שהתקבלו היו: "פחדתי", "אין לי הסבר", "חשבתי שאחרים יצלצלו כי ראיתי עוד שכנים צופים במתרחש". המקרה זכה לתהודה רבה והוא מוכר בקרב קרימינולוגים וסוציולוגים בשם תסמונת ג'נובזה (The Genovese Syndrome) או 'תסמונת העד האדיש' וגם 'תסמונת האחריות הפוחתת' – מקרה של אנשים רבים שאינם נוקפים אצבע למראה פשע שמתחולל מולם ואינם מציעים עזרה לקורבן.
ארה"ב המזועזעת ממקרה קיטי ג'נובזה הקימה את קו החירום הידוע 911 לדיווח על מצוקה, אך עדיין אין החוק בה מחייב אדם לדווח אם נתקל באדם במצוקה. ואילו בישראל הגדרת החוק שונה ומשנת תשנ"ח יש חובת דיווח אם נתקלים באדם בסכנה (חוק לא תעמוד על דם רעך), ובכל זאת היינו עדים לפני מספר שנים למקרה "סינדרום העד האדיש" שעורר הד ציבורי עצום.
ב-10 במאי 2009, בעת אימון בנחל הירקון בתל אביב, התהפכה בקיאק שלה יסמין פיינגולד, בת 20, אלופת ישראל בשיט קיאקים, ונשארה לכודה מתחתיו כשהיא מחוסרת הכרה במים המזוהמים, במרחק שניות ספורות ממוות בטביעה. הדבר אירע מעט לפני שש בערב, ועוברי אורח רבים, לרבות ספורטאים שרצו על גדות הירקון, ראו את הטרגדיה מתרחשת לנגד עיניהם. היו אמנם מי שהתקשרו למשטרה, אבל איש מהם לא קפץ בעצמו למים כדי למשות את יסמין, עד שהגיע למקום אבי טויבין, בן 62, ראה את ההתקהלות על הגדה, הבין במה מדובר וללא היסוס קפץ למים המטונפים והציל אותה. בשנת 2016 נבחר אבי טויבין להדליק משואה בהר הרצל בזכות פעולת גבורה מצילת חיים זו.
ההנחה המקצועית היא כי אילו היה המקום שומם ואדם אחד בלבד עבר שם והיה עד למצוקתה של יסמין, סביר להניח שהיה מרגיש אחריות וקופץ לעזור לה. ואולם כאשר במקום נוכחים רבים, האחריות מתבזרת ונחלקת בין כולם. חלק יצפו במתרחש כמו במחזה, וכבר יתכננו איך לספר על זה למשפחה בארוחת הערב, וחלק ירגישו שצריך לעשות משהו – לאו דווקא הם, ויתרצו את הדבר בכל מיני תירוצים, כגון: חבל לי להרטיב את הבגדים החדשים; מי ששם במים הוא ספורטאי והוא ודאי יודע מה עושים כשמתהפכים, מישהו אחר בוודאי יטפל בזה; בטח יש בין האנשים שחיינים טובים יותר, צעירים יותר או קרובים יותר לנפגעת; זאת בטח מצלמה נסתרת ועוד ועוד. וכך הם פוטרים את עצמם מן האחריות המוסרית להושיט יד ולעזור. מכאן השם 'תסמונת האחריות הפוחתת'.
כך הדברים גם בארגון שיש בו התעמרות והתעללות פסיכולוגית: מעטים מאוד הם האמיצים ובעלי היושרה כמו אבי טויבין, אשר ישאירו מאחור את כל השיקולים האנוכיים ויקפצו למים העכורים של הארגון. רוב בני האדם ינהגו כפי שנהגו 38 שכניה של קיטי ג'נובזה, לא משום שהם רעים מטבעם אלא משום שנסיבות הזמן והמקום גורמות להם להתנהג כך.
מרטין נימלר (1892-1984), שהיה קצין צוללות גרמני במלחמת העולם הראשונה, ואחריה הפך לכומר ובמלחמת העולם השנייה נכלא במחנה ריכוז עקב התנגדותו לנאצים, כתב שיר מכונן. השיר עוסק בשתיקת הרבים כנגד הנאצים ובראייה היסטורית, שתיקה כנגד כל פשע. שיר זה מרגש אותי בכל פעם שאני קורא אותו.
לא השמעתי את קולי: (תרגום חופשי)
תחילה הם לקחו את הקומוניסטים
ולא השמעתי את קולי,
כי לא הייתי קומוניסט.
ואז הם לקחו את הקתולים
ולא השמעתי את קולי,
כי הייתי פרוטסטנטי.
ואז הם לקחו את חברי האיגוד המקצועי
ולא השמעתי את קולי,
כי לא הייתי חבר האיגוד המקצועי.
ואז הם לקחו את היהודים
ולא השמעתי את קולי,
כי לא הייתי יהודי.
ואז הם לקחו אותי -
וכבר לא נותר אף אחד
שישמיע קול למעני.
על שתיקתם של הארגונים אדון בפרק 11.
על הקלות שבה מתקבל הנרטיב של המתעמר
המשותף לשתיקת עדים ולשתיקה של הנהלות הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה הם מאמצים לרוב את הנרטיב של המתעמר ולא של הנפגע. כאשר עומדות זו מול זו גרסת הנפגע וגרסת המתעמר, על פי רוב השומעים נוטים לאמץ בקלות רבה יותר את גרסת המתעמר. כך הדבר גם כאשר השומעים הם אנשי מקצוע מנוסים מתחומי הרפואה, הנפש והמשפט, אשר נוטים לא פעם ליפול שבי בנרטיב שמציג המתעמר, גם אם הוא מעוות לחלוטין ביחס להתרחשות כפי שהייתה במציאות.
לתופעה זאת כמה הסברים: כמי שיזם ותכנן בקור רוח את מהלכי ההתעמרות, ההצקות וההתנכלות, למתעמר יש אפשרות להציג את הסיפור כשהוא סדור ומאורגן על פי המהלכים וההצדקות השקריות שאותן הגה מראש והוציא אותן אל הפועל הן בעצמו והן בשילוב הפעלתם של אחרים שביצעו את הנחיותיו. ביכולותיו הרטוריות, המניפולטיביות והכוחניות הגבוהות הוא צופה מהלכים מראש. בקור רוח הוא מעוות נתונים, מוציא דברים מהקשרם ובשעת הצורך גם מציג עצמו כקורבן להאשמות שווא, כקורבן ל"ציד מכשפות" או כמושא לקנאה. הוא יביע אמפתיה שקרית ואת קסמיו יטווה ברשת קורים מעשה ידי אומן כך שירשימו את שומעיו.
לעומתו ניצב הנפגע, כבר מוכה, חבול, פגוע ומעורער. במצב זה אין לו כוח ויכולת להתעמת עם מניפולציות, ובמצבו המוחלש יהיה כבר מותש ומוצף רגשית, לא פעם בחסך מתמשך של שינה, עמוס פרטים ולא תמיד מאורגן ומסודר כדי לספר בצורה סדורה את השתלשלות הדברים ואת הצד שלו.
אף יש לזכור שהמתעמר, כמומחה בפוליטיקה ארגונית וכמי שמנכס לעצמו הצלחות של אחרים ומרחיק מעצמו את כישלונותיו, יוצר לעצמו מראש רשת מגן של נתונים לא נכונים שאותם יציג כעובדות וקהל מפוחד ומאוים מכדי להעיד על מעלליו. יותר מזה, אותו קהל, כאשר יידרש לכך, אף יעיד לטובתו, לרוב מאותן סיבות.
במודע או שלא במודע המתעמר מונחה תפיסתית לפעול בדומה לקביעה של המשרד האמריקאי לעניינים אסטרטגיים. על פי קביעה זו לבני אדם יהיה קל יותר להאמין לשקר גדול מאשר לשקר קטן, וככל שחוזרים על השקר לעיתים קרובות, אנשים רבים יותר יאמינו בו.
סיבה נוספת להעדפת הנרטיב של המתעמר היא שבדרך כלל מערכות נוטות להגן על המתעמר משום שהרי הן אלו שאפשרו לו להתעמר בתוכן מלכתחילה, ולמרבה הצער לא עשו את מה שנדרש כדי לעצור אותו. כמו כן, כפי שכבר הוזכר, המתעמר נתפס לרוב כאדם מקושר מאוד, כוחני ונקמני, וככזה לא כדאי, גם לא לבכירים בארגון, להתעסק איתו.
כך, ברוב המכריע של המקרים שבהם ישנה תלונה על התעמרות, יקבלו המתלוננים במקרה הקל כתף קרה מההנהלה ומהקולגות ובמקרה הקשה הבעת אי-אמון המחמירה את הפגיעה הרגשית והנפשית בהם. כמו בהרבה סיטואציות חברתיות, אנשים מעדיפים לחבור לצד בעל הכוח.
הפסיכיאטרית והקרימינולוגית הצרפתייה מארי פראנס היריגוין מתארת יפה בספרה "הטרדה נפשית" (הוצאת כתר 2002, עמ' 66) את הדינמיקה השלילית שנוצרת בארגון ושמסייעת לא פעם להאשמת הקורבן. היריגוין עוסקת בספרה במקרי הטרדה נפשית במסגרות החיים השונות, כמו זוגיות, הורות ועוד, ובקטע הבא היא מתייחסת להטרדה בעבודה: "כשתהליך ההטרדה בעיצומו, כבר הוצמדה
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
