זמן המדבר

דוד מיכאלי

תקציר

אינני רוצה להיות ער בדרך כלל. זה מפחיד, זה כואב, זה לא נוח. עוד מעט, עדיין אינני מוכן, בפעם אחרת. אלו הדברים שאני אומר כאשר שמיכת ההתנהגות הרגילה שלי נמשכת ונעלמת ואני ממצמץ מול האור המסנוור של המציאות. המציאות היא מסתורית. מה יש מאחורי הסלע הגדול? מה נמצא מאחורי העיקול בואדי? מה מתחבא במים השחורים של הגב? בדרך כלל הפחדים שלי. בדרך כלל ידיעת המוות והסופיות המשותפות לכולנו, אבל כה נוח להתעלם מהם מתחת לבגדים ולמכשירים.

האם אני יכול להיכנס לגב הקר עם מסכת הרפיון שלי? לא. עלי להשאירה בחוץ. האם אני יכול לטפס על הסלע עם דפוס הרישול שלי? לא. עלי להשאירו מאחור. האם אני יכול להשתמש בחבל עם תבנית חוסר האמון שלי? לא. עלי להשאירה מאחור. כה קשה. כה קל. כה נפלא.

פרק ראשון

מבוא

אני זוכר בגיל שלוש או ארבע את המרחב הפתוח שנתחם הרחק הרחק בענני הרים כחולים ואת הדרך שחצתה ללא סוף את היום ולאחר מכן את הלילה. אני זוכר את הכוכבים, את החושך, את תחושת הדרך הלא נגמרת, התלויה באמצע העולם החם בחושך, ולבסוף את האורות הקטנים הקורצים של העיר הרחוקה. נלווינו אחי ואני אל אבינו מורה הדרך שוב ושוב. חצינו ערים נבטיות קבורות באבק, כנסיות ביזנטיות נטושות, גשרים רומיים, סכרים לבנים של אבן, ערוצים רחבים עם רתמים, על הכבישים הצרים הבהירים מעברי בטון כנגד סחף שיטפונות, עצי שיטה קוצנית עמדו במרחב עם נופן השטוח.

אני זוכר שהות בעיר מדברית עם רובע עתיק שבו הבתים היו מאחורי חומת אדובי שמסגרה את הרחוב הצהוב עם הצאלונים המאובקים. הבית עצמו היה בנוי אדובי. דשא ירוק כפלא צונן מוצל, היה צפון בתוך החצר המוסתרת, ואילניות קרירות היו מטפסות בלילה בדממה על רשתות היתושים בחלון. הייתי צופה בהן מהרצפה הקרירה בדמדום אחרון לפני השינה.

כפות רגלי זוכרות את מגע הלס החלק הבוצי מתחת לזרם המים.

אני זוכר את שכבות הסלע החרוצות הלבנות, מבשרות קרירות והקלה אחרי המרחק הלא נגמר של הדרך והשביל הרועדים באבק וחום. היינו יורדים באלכסון תלול, חוצים את שכבות הסלע הנוטות, פוגשים ברווחה את האשל הראשון ועשרים דקות אחריו את הגב העמוק עם המים הכהים.

אני זוכר את ענן הארבה שהתרומם בעורפנו כיסה את השמים ואותנו, את הנסיעה המנוקדת חגבים עם נפצי דריסתם ופגיעותיהם בחלונות כמו גשם אפל. כאשר הגענו הביתה הכול היה מכוסה בארבה, השמיים היו מנוקדים מאופק לאופק, והאוויר היה רטט נמוך ובלתי פוסק. ליקטנו חגבים וטיגנו אותם כמו בתימן.

קירות אדומים של סלע, הרים שחורים, אבנים ירוקות, וגביש מלח ריבועי, שנלקח מהר מלח אמיתי שאין שיעור לגודלו, עדיין נמצא על מדף נמס לאיטו לאורך השנים. שעון מלח. עכשיו הוא בגודל אגרוף. אהבתי ללקק אותו.

אני זוכר את הפתן השחור הקטן שנפל למים הירוקים כהים, מפותל כמו צמיד קטלני.

נער הייתי כשהלכתי לבד למדבר אל החום, אל הסלע. שוב ושוב חזרתי לשם. פיתול אחר פיתול בערוץ הלא נגמר.

יום אחד בלע אותי נקיק לבן ומצץ אותי כמו סוכריה. הוא פלט אותי יבש ומדמדם צופה בי עולה זוחל ברפיון על הדופן הלא נגמרת. היה לי קר מאד. חומי עלה במהירות. רעדתי. הקרקע להטה בחמישים מעלות. כאשר לא יכולתי לעמוד יותר וזחלתי על ידי ורגלי, הגעתי לצמחי סמר ירוקים. בוץ היה לידם ועל הסלע היה פס לח של מים. שכבתי בבוץ הדק על הסלע. ליקקתי את הפס הלח. זמן רב לא עשיתי דבר חוץ מלחזור וללקק את הפס הלח של המים.

ראיתי אנשים מתים במדבר, מישורים חסרי גבול מחורצים בעקבות של שרשראות זחלים ורכבי סיור, מרחבים וכיוונים מוצפנים למפות, כלי נשק, שריפות של מתכת ושמן, דקלים שרופים.

הסלעים הקדושים של סיני, קרח בהר הגבוה, הגרניט, החולות האדומים, מכרות טורקיז, מבני אבן עגולים בני ששת אלפים שנה. מעיינות חמים. המדבר אין לו סוף.

ביקרתי את המדבר במקומות רחוקים. ראיתי מגדלי אבן, קקטוסים ענקיים, זריחות ירח מלא, נחש פעמונים. ברכות מקודשות בצבע קורן של כחול טורקיז ממוסגרות טרוורטין, אגם ענק בתוך סלע חשוף וקשתות סלע, נסעתי שלוש יממות על פסי ברזל מבריקים רותחים בתוך אבק אדום, וחניתי בתוך ענן מחניק של פרפרים צהובים וכתומים. ביקרתי ערי אבן שיבשו ומבצרים אדומים נשכחים. שערי אבן מגולפת בגובה של שש קומות הוליכו אל החול הריק.

על גבול המדבר בעיר של אבן למדתי את התבוננות הצייר. ארבע שנים נשם המדבר מאחורי חלוני, מאבך ומעבה את דמי ברוחות המזרחיות החמות המטורפות, מציף ומעשן אותי בריח החרוב והאבן. משם הלכתי מערבה.

תבנית המדבר הריק בתוכי הפכה כל מקום שניסיתי לשהות בו ליחסי, לקטן ולבסוף להוותי, לתפל. הדרך החוצה מכל ניסיון כזה הייתה בלתי נמנעת. יצרתי לי ישימון פרטי בלב המבוך. עברתי ממקום למקום כנווד עירוני, מתבונן בזריחות ובשקיעות מעל צוקי העיר.

יום אחד פגשתי חבר ותיק. הוא ראה אותי נולד. אביו היה חבר של אבי. ביחד רצנו בדיונות בין החבצלות הלבנות ופרחי נר הלילה, ביחד ליקטנו את הארבה, ביחד אנו זוכרים את קירות הבוץ היבש והאילניות, וביחד ירדנו את המצוק הגדול. המדבר הוצפן בנו בלי שהרגשנו. נפגשנו מחדש במדבר. הדרכים שעברנו בהן היו דומות מאד ושונות. דרכו שובצה חרסים וגורלות קדומים. המדבר אחז בנשמתו פעם, והחזיר אותה אליו ברגע האחרון. הוא שיחק עם להבות ומתכת, חלף בארצות רחוקות, ודיבר עם המדבר ללא הפסק נודד ללא הרף, אמן שטח גאון ומורה מדבר. נפגשנו שוב בנווה מדבר נמוך ועתיק, שצוקים מתרוממים מעליו וכסת עבה של חום נחה עליו בלילות. הוא החזיר אותי אל המדבר מהמבוך הגדול.

בוא, הוא קרא לי, בוא. הוא, אמן המדבר והשטח העיר בי את האמנות הרדומה של ילדותינו, של השטח הפתוח. חזרתי לראות את הכוכבים הגדולים בשמיים ואת מתווה ההרים הכחולים הרחוקים שבאופק.

הקדמה
בשנת 1993 הזמין אותי ניר גור, חבר ילדות, אמן שטח ומנהל בי''ס שדה עין גדי לשעבר, להצטרף אליו לסדנאות הישרדות השטח שיצר. למדבר הבאתי איתי את ניסיון החיים שלי כטייל ואיש שטח, כאמן, כותב, ואיש תנועה.

ערכנו סדנאות מסע רבות בנות ששה ימים ועד לששה שבועות רצופים. מעבדת שטח זו סיפקה שנים רבות של למידה והתנסות ביחסים של אדם ושטח, קבוצה ושטח, אדם וקבוצה, ובין אדם לעצמו. אירחנו קבוצות וקהלים שונים. מחפשי אתגרים, נגמלי סמים, צוותי ניהול, נוער בסיכון, מחוננים, דתיים, חילוניים, מחפשי רוח, מכינות צבאיות, נשים, גברים, לאומים שונים: ישראלים, ערבים, אמריקאים…, במפגשים אלו במדבר לא ראינו הבדל בין האנשים; גברים, נשים, או מתבגרים, שכה נוח לסווגם כחלשים או חזקים, טובים יותר או טובים פחות. על פני השטח, על פני המדבר מופיעות הן החולשות שלנו והן העוצמה שבנו. וכפי שאמר ניר: לכל אחד הנחשף לשטח קורה משהו פנימי, עמוק, מרגיע, נכון.

פעלנו בשטחי ארץ ישראל ככלל ובמדבר יהודה כפרט. מדבר זה נחשב לקטן בעולם והוא שוכן בצל הגשם של גב ההר. זהו שטח דרמטי, פראי ומיוחד. כל שטח הוא בעל אופי ואקולוגיה מיוחדים לו. בלתי אפשרי ומסוכן לקחת את ידיעת שטח אחד ולנסות להחילה בכוח על שטח במקום אחר בעולם. עם זאת ישנם ידע והבנה אוניברסליים המשותפים לכל השטחים. השהות בשטח מלמדת אותנו את ההתבוננות בתופעות, את ההעזה לנוע אל תוך השטח, את הזהירות, האומדן ושיקול הדעת, את גבולות גופנו והשטח, את הכרת רוחנו. אלו הם הדברים היכולים לבוא עמנו לכל מקום ביקום.

המדבר ונתיביו, והאנשים שהגיעו אלינו, אפשרו לי לבטא ולנסח את תמונות ההתנהגות והשטח שבספר. העצות, ההערות וההארות, הן הניסיון המעשי המוכח שנצבר בידינו. ששה-עשר פרקי ההתנהגות של תפיסת האדם את סביבתו ואת עצמו במרחב היוו את הבסיס הפילוסופי והטיפולי של תוכניות טיפול שטח לאוכלוסיות שונות ושל הלימודים בתוכנית הבינתחומית לטיפול שטח (Eco-encounter) שפעלה בסמינר הקיבוצים בין השנים 2010-2021.

אנחנו, האנשים והשטח, ביחד אנו יוצרים משהו אחר. שלם הגדול מסך חלקיו. בפעולתנו ונוכחותנו אנו יוצרים את האירוע. בידינו הבחירה לקבוע את אופי האירוע. נכון, לא נכון, רע, טוב, רגוע, לחוץ, גן עדן, גיהינום. המדבר מלמד אותנו את ההחלטה.

מקום

בכל מקום שבו אני עומד, נבנה עולם. בכל מקום שבו אני עומד, אני מרכז העולם. ממני צומחים כל הכוונים: קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה למטה ופנימה. אני הציר. ממני נבנים הצפון, הדרום, המזרח, המערב וכווני המשנה. אני מרכז המצפן, אני מרכז שושנת הרוחות. ביושבי לנוח בלב השטח אני חש אט אט את התרקמות העולם של אותו מקום. הסלע הזה מימין, הגבעה הזאת מאחורי, הנקיק הצר העולה צפונה, ומולי השיח בדרום. והרי זה בית לכל דבר. אני יודע היכן אני במקום. ידיעת המקום היא דבר גדול. ברוך המקום. ברוך הוא. עכשיו אני יכול להזיז את הדברים לפי רצוני. לשפר, לבנות, לחזות, לתכנן. את הקפה אכין כאן ואת התרמיל אשים שם. את הנעליים אניח בצד ההוא ואני אשען לצד הזה.

כה מהר בניתי בית. אם אשאר שם, אזיז אבנים ואבנה קירות. אם אשאר עוד, אוסיף גג. אם אשאר עוד, אטפל אשפר אוסיף ארחיב ואתפשט לשטח חדש.

אני נצמד בשקדנות לא תאמן לטיפול בסביבתי. אני יוצר ובונה את סביבתי באופן אוטומטי ממש כמו ריקוד הציפור האורגת. כפות לתבנית שימיה כימי הזמן. זוהי יכולת מובנית בתוכי. בקודים שאני טעון בהם. אלו הדברים המאפשרים לי לנוח להיות מוגן ולהתרבות. כל דרישה וכל תכתיב המאלצים אותי לעזוב את מקומי, ואפילו שהיתי בו עשר דקות בלבד, מעוררים בי זעם, ותחושה של יציאה לגלות. עד אשר נבנה המרקם הראשוני של הבית וכבר עלי לנטשו. כה מתסכל, כה מרגיז. תחושת הבעלות שהחלתי על המקום חייבת להיזנח. בכל מקום שבו אני שוהה, אני בונה מערך מנטלי שלם. אני נמצא בבית מנטלי, ואני מסרב לעזבו. נדרש מאמץ ורגש לנטוש אותו, והביטו! כבר אני מחפש את הבית החדש. נע בתחושה של רעב וחיפוש, אני מחפש את המקום הבא להיצמד אליו, ושם אני מפעיל בלי דעת את כל אותו מערך אדיר של בניה.

אבל הדרך היחידה להגיע לדבר חדש, היא לנוע אל תוך השטח הריק הלא נודע על מנת למלאו ולהפכו לקיים נודע ומודע. הדרך היחידה היא דרכו של אברהם. לך לך.

לך לך מארצך, ממולדתך, מביתך אשר אהבת. עזוב את הבית. צא מתא השטח המנטלי הנוכחי. נוע הלאה. אנחנו הסקרנים, התאבים לידע ,הנעים במעגלי מוחנו, ונעים בנתיבי השטח, עלינו לצאת כל פעם מהמקום שהפך לבתינו על מנת שלא נקפא על מקומנו. עלינו לנוע על תחושת הרעב הסקרנות והמשחק.

וכך אעזוב את חצר ביתי לראות מה יש מעבר לפינה ברחוב. אך אסיים את שתיית הקפה, אודה למקום שאירח אותי, ואנוע הלאה. כל המקומות מצפים לי ואני אורח בכל מקום. ובעוברי בהם, ביוצרי את שושנת הרוחות בכל מדרך רגל, הרי אני מפרה ומופרה בעת ובעונה אחת. אני צועד על כתמי האור הנפרשים לכל הכוונים כמו על סנדלי קרניים. תא השטח הבא הולך ונפרש ומתגלה לעיני עם כל מדרך. מקום חדש קורא. אני הולך מביתי כאן אל ביתי שם. אני אורחו של העולם.