שפת הים

הספר שלפניכם הוא מסע של אישה אל הים. אומנם היא עוברת במקומות שונים, בארצות שונות, בנופים שונים, אבל המסע הוא בראש ובראשונה ובסופו של דבר אל הכחול הגדול והבלתי נגמר. בתוך כך היא מגלה שכמו שיש כוח כבידה שונה במרחבי הים, כך גם יש משמעות מעט שונה למילים. מילים כמו אדמה, אימא, בית, גבר, יין או רוח, מקבלות משמעות שונה כשאת בים.

התרבות המערבית מתחילה כשהגבר בה"א הידיעה, אודיסאוס, יוצא אל מרחבי הים התיכון. אבל מה היה קורה אילו פנלופה, אשתו של הגיבור רב־המעללים והתחבולות, הייתה יוצאת איתו למסע? מה היו החוויות שלה מהמסע הזה? ויותר מכך, באיזה אופן היו מסופרות עלילות המסע? על שאלות אלה ואחרות מבקשת ג'ודי גונן לענות בספרה החדש "שפת הים" שמספר על חוויותיה כאחת מצוות של שניים, שחי את חייו על פני הגלים.

הספרות העברית לא משופעת בסיפורי ימים ויורדי ים, ודאי לא כאלה שגיבוריהם הם נשים. למרות כל המהפכות האידיאולוגיות, בספרים  תפקידיהם של הנשים והגברים נותרים מסורתיים. גברים יוצאים למסעות על פני היבשת, ואילו מסעותיהם של הנשים הם פנימיים, אינטרוספקטיביים. אלא שכאן אנחנו פוגשים ספר מסוג אחר ומספרת מסוג אחר שלוקחת לעצמה את החירות לספר את מה שאחרים לרוב לא היו מבחינים בו כלל. זהו ספר שמתאר את חוויית הים כמו שאף גבר לא יכול היה לתאר אותה.

ג'ודי גונן היא פסלת ומטפלת באומנות.

"שפת הים" הוא ספרה הראשון.

הסיפורים והרהורים שבספר נאספו במהלך מסעות שיט ארוכים ברחבי הים התיכון, באוקיינוס האטלנטי, בים הצפוני, בים הבלטי ובנהרות צרפת, בלגיה והולנד.

הקדמה

זהו ספר של סיפורים והרהורים. הסיפורים הם אמת לאמיתה וההרהורים, לעומת זאת, כולם פרי מוחי הקודח.

בשנות השַיט הרבות חיינו בתוך נופים של ים ונהרות. הסקרנות הבלתי פוסקת והטבע ונופיו לא חסכו מאיתנו דבר. יצאנו להפלגות אין סופיות, שהינו במקומות לא מוכרים, פגשנו אנשים מתרבויות אחרות, נכחנו בטקסים והתוודענו לאורחות חיים שהיו זרים לנו.

ביקרנו בפסטיבל שמפניה בצרפת, כמו גם בפסטיבלים ובתחרויות שיט של סירות עתיקות בתעלות הכפריות בהולנד, ניהלנו דו־שיח עם ברווזים, ויכוח חינוכי עם ציפורים, זכינו לקונצרט פרטי באמפיתיאטרון יווני עתיק בטורקיה, הקשבנו למרש העבדים במבצר בסלובניה וצפינו בתוכנית בוקר של להקת דולפינים.

הכרנו גם מוזיקה מ"עולמות אחרים":

מוזיקה של רוח,

של ציקדות,

של רוחות סערה,

של טפטוף עדין ממפל סמוי,

של חבלים ותרנים עם יכולת מוזיקלית כמו של קבוצת מתופפים אפריקאים.

במהלך השהות הארוכה בסירה התברר לי בבהירות ש"מעט הוא יותר". זה היה זן בודהיזם בהדגש על "Non attachment". למרות הצמצום, החיים במרחב הסירה הקטן נעמו לנו מאוד. הזוגיות שלנו הפכה לזוגיות מסוג אחר. הפכנו לצוות.

אהבתי את העגינות במקומות שלא היו מוכרים לנו. נהגתי לקחת את תרמיל הגב הקטן שלי, שבו שכנו בערבוביה תאנים בשלות, דפי נייר כתובים ובקבוק מים, והודעתי שאני עכשיו "הולכת לאיבוד". וכמו שהחתול אמר לאליס, "אם את לא יודעת לאן את רוצה להגיע, כל דרך שתלכי בה תהיה הנכונה", גם אני לא יכולתי לנחש לאן אגיע ואת מי אפגוש. כמה טוב היה לא לדעת לאן אגיע. כך פגשתי להקת ברווזים, שחשבו שתפקידם הוא לשמור על הגינה והצמחייה שבינות להן שטו, וניסו להבריח אותי. נדרש לי זמן לשכנע אותם שאני לא מסוכנת, ובהמשך — התיידדנו.

וכך גם נקלעתי, במקרה או שלא במקרה, לשורה של מפגשים עם אנשים. למשל המפגש עם אן, האישה הבודדה מהאי פארוס, שרצתה מאוד בקשר אנושי; או היום שבו הצטרפה אלינו הלגה, אישה שגרה בטירה שנהרסה במלחמה, שלה סיפור חיים מרתק ועצוב. כך גם פגשנו את לסלו ההונגרי, בעל הסירה ששופצה לאחר שנשרפה על־ידי הגרמנים...

שמחתי על היכולת שלי לדבר ולהפנים את כל הפלאים האלה ולהתחיל לרכוש שפה חדשה, שפת יורדי הים, כמו המשפט "הופיעו ברבורים". הפירוש עבור "עכברי יבשה" הוא שהקצף המצטבר על פני הים ונראה כמו להקת ברבורים לבנים אומר שהרוח עלתה, והיא עכשיו בעוצמה של עשרה קשרים ומעלה. או "קחי את החבלים ותמקמי אותנו", שמשמעו קחי את צרור החבלים, קפצי לים, שחי אל החוף, טפסי וקשרי אותנו לאחד הסלעים...

אבל בעצם אני לא יודעת את שפת הים. אני מכירה רק את מראה הים, את ריחו, את הרעשים שהוא משמיע, את ההרהורים שהוא מעלה, את התחושות שהוא מעורר בי ואת הסיפורים שהוא רוקח ומבשל. ניקר בי הספק שמא לים אין באמת שפה. ואם ישנה שפה כזו, אולי אין לה תרגום? ואולי בכלל זוהי השפה היחידה שקיימת בים?