הערות זמניות על תנועה

להבנה אין תגמול
הבנה היא עצם
כמו אבן
מה התגמול לאבן?
מה התגמול למים?
מה התגמול לאוויר?
להבנה אין תגמול
היא רק הבנה.

כל הקווים האופקיים ביקום הם גשרים. לא משנה אם הם מוגדרים כערוץ, דרך, או קו בשמיים. כמו הקווים הגרפיים במודל של מולקולה אשר מקשרים בין אטום לאטום. 
כל הכיוונים האנכיים ביקום מצביעים למרכזו. משמעות החיבור למרכז היא היות ישות  - עצם. עצם, יכול לעמוד בפני עצמו. במפגש עם עצם אחר אפשר ליצור קישור שהוא אופקי. עכשיו זו תהיה מערכת של שני עצמים עם קישור אופקי. גשר. קו תקשורת. מתח. שדה. לא משנה איך נקרא לזה, זהו קישור מרחף שכיוונו אופקי בין שתי נקודות או יותר, המתייחסות למרכז הפלנטה, למרכז היקום באופן אנכי. זוהי משמעותו של מבנה.

הקדמה

התחושות והמפגשים

עברו ואינם.

נשארו המלים. כמו עקבות של גל על החוף,

או צדף ריק - קליפות.

 

אבל כשאנו פוסעים על קו המים המתנועע

והמשתנה ללא הפסק,

אנו אוהבים לראות את הצדף,

את עצם הדיונון ואת עקבות רגלי

הסרטן.

הם מספרים לנו שמשהו היה, שמשהו ישנו.

 

כבני אנוש הנוטלים חלק בעולם

אנו חולקים בסיס משותף

של דימויים.

 

לכן אפשר לחוש משהו בקליפות

המפוזרות על פני הדפים.

עקבות, סימני דרך,

ותחושת הכרות.

 

הדרך להתייחס אל הדפים היא

כקטעי שירה.

 

איננו יכולים להיות ברגע עצמו

דרך מידע כתוב או דרך מתכון,

אבל אפשר לשמוע צליל רחוק.

מבוא

זהו סיפור ישן מאוד והוא עוסק במילה ידע

ידע מוליך לתחושה

תחושה מוליכה לתנועה

תנועה מוליכה להבנה

זיכרון ההבנה הוא ידע. נשלם המעגל.

 

יש סיפורים על מישהו,

הוא הגיע מעבר להרים גדולים לארץ גדולה מאוד

וכנראה הלך בזמנו בדרך כל אדם

בדרך כל העולם.

לפי הסיפור הוא השלים את המעגל

ובא לספר על כך.

 

עובדה היא שהתקיימו קבוצות של אנשים

אשר ניסו להשלים את המעגל.

האנשים האלו בנו מקומות וחיו בהם,

ושם עסקו ביחידות ובקבוצה במה שעוסקים

כל האמנים בעולם מאז ומתמיד:

נם חיפשו ידע, והם חיפשו הבנה.

תחילתו וסופו של המעגל.

 

האנשים האלו, קיבלו הנחייה מאותו מישהו,

או אולי פיתחו אותה לבד - מי יידע?

הם קיבלו הנחייה שהתייחסה לשלבים הנוספים

בתהליך:

הם עסקו בתחושה ותנועה.

הידע היה ידע של הנחות יסודיות:

הכל זורם

יש סיבה לכל

אל תמרוד בנסיבות

היה חלק מהשינוי.

 

לתחושה בנו תרגילים שונים.

להרגיש חום, קור, להביט רחוק, קרוב,

לא להביט, לחוש את גופו של האחר,

לחוש את האדמה, לחוש את הרוח,

לא לחוש כלום ועוד בלי סוף.

 

לתנועה, גם, המציאו ובנו תרגילים,

בתואם עם התחושה כדי שהאחד יחזק את השני,

הם בדקו את התנועה בין חלקי גופם,

ואת התנועה כשכל גופם נע כאחד

ואת חוסר התנועה המוחלט, ואת התנועה

מהאדמה לשמים וחזרה דרך גופם.

 

השלב היותר מתקדם של תנועה ותחושה

התבטא בתנועה משולבת עם אנשים אחרים

ואשר נבדק בתנאים הקיצוניים של אמנות הקרב.

מתוך כל התהליך נבנתה הבנה שאוחסנה כידע

שהזין תחושה ותנועה שהביאו להבנה וחוזר חלילה.

 

הידע הוא זרע. גרעין. הוא יבש, קשה, קטן,

מאוחסן במגילות, ספרים, דיסקים, ריקוד,

מילים, שירים, הוא מוצפן.

 

הגרעין יכול להשתמר במצבו הרדום זמן רב.

בתנאים המתאימים הוא נובט, מכה שורש ופורח.

פעמים רבות אנו אוחזים רק חלקים מהמעגל השלם.

לפיכך, אנחנו צוברים ידע, אבל עלינו לעזבו

כדי שנחוש, ולעזוב את התחושה, כדי שננוע

ולשכוח את התנועה לבסוף, למען פריחת

ההבנה.

 

 

אם אני נצמד להבנה, הפכתי למאובן צמוד לכללים,

איני יכול להמשיך לנוע.

אך אל לנו לדאוג, אם אנו ממשיכים בדרך

ממתינות לנו הבנות אין ספור.

 

התלמיד בוחר את המורה

בחיפוש שהוא מודע לו או לא מודע לו.

כאשר מצא את מורו

מתייצב מולו התלמיד

בידיעה קמאית שהוא סגור

והוא רוצה להיפתח.

התלמיד מתייצב מול מורו

מתוך בחירה באפשרות להיפתח.

התלמיד מתייצב מול מורו

על מנת שהמורה יבקיע

את קליפתו ויפער בו

פתח ודלת.

זהו תהליך מפחיד,

מרגיז ולפעמים מבעית.

ההתנגחות יכולה להיות ארוכה.

קליפת הפחד ניזונה

ממרכזו של התלמיד.

זהו אותו מרכז אשר

המורה רוצה להגיע אליו.

המורה פועל לפי אופיו

הוא יכול להתקיף בכוח

הוא יכול להזניח על מנת

לחזור בפתאומיות

הוא יכול לפתות ולרכך.

המורה הנכון הוא

מישהו אשר שערו פתוח

והעולם עובר דרכו.

המרכז שהזין את קליפת הפחד

מת.

התלמיד אינו יכול לתקשר עם מורו.

הוא עומד מולו על מנת שזה

יפער בו פתח.

כאשר נפתחת הדלת

יש להם הבנה של ניסיון משותף

ובדידות.

 

הרבה פעמים, המדריך

שערו עדיין אינו פתוח

והמאמץ האדיר שהוא

משקיע בהבקעת תלמידו

הוא על מנת לקבל את

האנרגיה הדרושה לפתיחה שלו עצמו.

המורה ניזון על תלמידו.

המפגש הוא פשוט וסיכומו הוא

אני רוצה את הדבר

שנראה לך מרכז חייך.

 

המורה הנכון משיל קליפות מעצמו.

אחת לפרקי זמן הוא

עוזב את תלמידו למפגש

מסוג אחר.

הוא תמיד חוזר אחר

בעור חדש ועם אותה מטרה.

זהו סחר חליפין

שבו משלם התלמיד בחתיכות

מעצמו תמורת ההבנות

והיכולת להיות שער.

זהו סחר חליפין שבו חייב התלמיד

לעשות את חשבון זמנו

כדי שייבנה בו מספיק

לקיום עצמאי ויוצר

כדי שייבנה בו מספיק

לצורך סיום הקשר.

משקל ומרכז כובד

חידה עתיקה שואלת: מהו צבעו של הרעם?

באותה רוח אפשר לשאול: איך רואים משקל?

כמו רוח בשדה חיטה.

את המשקל ניתן לראות רק דרך ביטויו  - התנועה.

התנועה מתקיימת כביטוי של יחס בין גופים.

המשקולת המונחת בידי

מבטאת את רצונה לרדת למטה אל האדמה.

היחס בין המאמץ של היד לבין המשקולת קובע את

הערך של המשקל.

כאשר אעזוב את המשקולת המשקל יבטא את

עצמו בתנועה לכיוון האדמה.

עצירת התנועה

מתבטאת במאמץ - הוא המשקל.

כל החיים בעולם מתבטאים בתנועה.

כל החיים בעולם הינם ביטוי של מפל מתח

בלתי פוסק לכיוון מרכז כדור הארץ אשר מצידו

מתייחס למרכז השמש אשר מתייחסת למרכז אחר

וכך עד אין סוף.

 

כמות האנרגיה היא מוחלטת

כאשר מפל המתח מתקיים

באופן סימטרי מתקיימת צמיחה.