מכת חום

הרגלי תרבות השפע העירונית הם גורמי סיכון למכת חום במדבר. החיבור עוסק במכת חום בשטח קיצוני מדברי, בהשפעות סביבתיות על התנהגות ועל פיזיולוגיה ובעזרה ראשונה בשטח. אנו מקווים שניסיוננו ותמונת מכת החום כפי שהיא מוצגת כאן עם היבטים תרבותיים וסביבתיים יסייעו להבנת התופעה ולהצלת חיים. 

מבוא
א

חיבור זה צמח מהנחיות התנהגות במקרים של עקת חום, תשישות חום ומכות חום כפי התנסיתי בהן על עצמי וכפי שהנחיתי אותן בשטח פעמים רבות לקבוצות שהדרכתי במדבר. בשנת 2006 לאחר המפגש עם משפחת אורן בראש פינה כתבתי דף הנחיות להתנהגות וטיפול במכות חום. עקיבא אורן ביקש ממני לפרסם מסמך רחב יותר כדי לחלוק את ניסיון השטח בנושא מכת החום כפי שאני מבין אותו ולקראת יום השנה למותו של בן אורן אנו מוציאים לאור את הגרסה הזאת.

למרות שמצאתי סימוכין מדעיים לחלק מההתנסויות, התצפיות וההנחות, זהו חיבור שיש להתייחס אליו כסיפור אישי של חלוקת ידע התנסותי, משולב בניסוח פילוסופי של מושגים ומחשבות על הגוף ומערכותיו כסביבה, ויחסיו עם סביבה חיצונית מדברית, בהיבטים פיזיולוגיים והתנהגותיים כאחד. הערות יתקבלו בברכה לכתובת הדוא''ל.

ב

הבסיס והתצפיות לחיבור מקורם בעיקר מסדנאות ומסעות המדבר לטיפול שטח בתנאי קיצון שהחלו בשנת 1995 עם קבוצות מגוונות[1]. סדנאות בנות חמישה וששה ימים במדבר יהודה, (קרוב ל-200 סדנאות), ומסעות טיפוליים ארוכים במדבר יהודה ובנגב: בשנת 2006 מסע בן 42 יום רצופים[2], בשנת 2009 מסע בן 21 יום רצופים, ובשנת 2010 מסע בן 10 ימים רצופים. המכנה המשותף לכל המשתתפים היה רקע פיזי המבוסס על חיים בחברת השפע, כגון תזונה עודפת, ביגוד עשיר, חימום בחורף ומיזוג אוויר בקיץ, שעות שינה מספקות, זמני הפעילות והמנוחה, חשיפה לתקשורת, ותקשורת טלפונית, סלולרית וממוחשבת.

נצפו גם מאפייני חברת שפע נוספים כגון דיכאון, אלכוהול, תרופות, וסמים לצד תופעות של השמנה, היסטוריה של אסטמה, סכרת ומחלות לב שמגבירים סיכון בחשיפה לעקת חום.  

במובנים מסוימים ניתן להגדיר את מסעות המדבר כספורט בתנאי קיצון. המשמעות היא ניהול וניטור מאמצים פיזיולוגיים ומנטאליים מרוכזים ארוכי טווח (מעל ארבעה ימי אימון רצופים) בדומה לסדר יום ספורטיבי לאורך חודשים ושנים הכולל מאמצים, עומסים וטיפול גופני לשחרור והקלה מכאב.

הדיון רלוונטי יותר בעקבות אירועי יולי 2009 כמו מות השוטר בבוחן בר אור ב 1/7 בבאר שבע (מן המשרד אל השטח), מות התייר מברזיל 21/7 במצדה (מיבשת אחרת למטוס, אל המלון, אל האוטובוס ומשם לשטח תוך פחות משתי יממות), ובאותו יום מותו של אב שטייל עם בנו בנחל צין (מן המשרד אל השטח יחד עם עמידות פחותה של גיל מבוגר). זאת, לצד היסטוריה של אירועי מכות חום שאירעו למתבגרים באימוני ספורט ולאנשים צעירים בגיבושים ובאימונים צבאיים בעשור האחרון.

לצד עליית הטמפרטורה והמדבור בעולם, האירועים מצביעים על תופעה של רגישות בעלת מאפיינים של הלם בחשיפה לשטח ומאמצים[3].

החיבור דן ביחסי הגומלין בינינו לשטח ותנאי קיצון מדבריים, בשיווי משקל פיזיולוגי, בניהול מאמצים ואקלום, במפלי חום וביחסים בין ליבת הגוף להיקפו, ובשיווי משקל מנטאלי. הטיעון המרכזי הוא שנתק בין בני חברת השפע לבין תנאי שטח קיצוני מדברי מגביר את הסיכוי להיפגע ממכת חום. החידוש של החיבור הוא בהצגה של התמונה ההתנהגותית והסביבתית כמכלול שהכרתו מסייעת להסתגלות ולאקלום נכון, ולמניעת אובדן חיי אדם. החיבור כולל הנחיות לעזרה ראשונה.

[1] כפי שסופר בספרים "זמן המדבר", "גלות, מסע בחירה"
[2] מתועד בספר "גלות, מסע, בחירה".
[3] על פי נתוני מד''א שפורסמו בעיתון הארץ ב 5 לאוגוסט 2010 בעשור האחרון חלה עלייה של לא פחות מ-84% במקרי התייבשות, תשישות ועילפון מחום בחודשי יולי בישראל.

1
גורמי סיכון שמקורם בחברת השפע
התנגשות של אקולוגיות:

להתבונן על הגוף כמערכת מרחבית אל מול הסביבה החיצונית

כאשר אנחנו יוצאים לשטח מדברי, אנחנו מעמתים שתי אקולוגיות שונות לחלוטין: תרבות שפע ממוזגת, צרכנית ומהירה שאינה תלויה בתנאי שטח, מול תרבות לקטנית חשופה התלויה בתנאי השטח. ההתנהגות הרווחת כיום היא חציית השטח בצורה קפסולטיבית כמו באוטובוס ממוזג.

השאלה היא מה קורה כאשר אנחנו נאלצים לשהות בשטח מחוץ לקפסולה. יציאה מדפוסי חברת השפע משמעה הלם אקולוגי[4]. לשם ההמחשה נתאר לעצמנו דרך לשלוף צב החוצה מהשריון לתת לו לרוץ ולבצע מאמץ מבלי להיות ער להשלכות מבחינה פיזית, ומבחינה של תלות במערכות התומכות. 

מה הם הגורמים להלם אקולוגי?

כל אחד הוא תמונת סביבתו: שגרת חייו, הרגליו, הטכנולוגיות שבהן הוא מוקף ונתמך. הסביבה היא חלק מאיתנו הן במקצבי הפעולה שלה, במדדים החושיים וחילוף החומרים, והן בהתמצאות משימתית ובסדר עדיפויות. שינוי התמונה הסביבתית שלנו והתאמתה לשטח חדש דורשים זמן הסתגלות. ב-25 השנים האחרונות עברה הסביבה שלנו שינוי מרחיק לכת, לדוגמה, ילדים משחקים פחות בחוץ. אנשים מבלים את רוב שעות היום במשרדים, חנויות, בתים ורכבים ממוזגים. הסביבה והחיים בה מכוונים למודל של עיר טכנולוגית רב מערכתית, מבודדת ממרחבים פתוחים ושטחי קיצון. החברה במודל הזה היא חברת שפע.

ההישגים, התועלות, בריאות הציבור, רווחת הפרט והפנאי של בני חברת השפע מגלמים גם היבטים של חסר, מוגבלות, עיוורון, דחק והתמכרות. כבני חברת השפע אנחנו מתוכנתים לצריכה וקבלת שירות המתורגמים לציפייה לתוצאות וסיפוקים מיידיים, החל מהשגת היעד וכלה בהזנה. מנעד הסתגלות הגוף שלנו לתנודות טמפרטורה ומאמצים מצטמצם בגלל שהות בחללים ממוזגים, שינוי שעון ביולוגי בגלל הרגלי עבודה ובידור תלויי חשמל, שינוי פעילות גופנית לטובת ישיבה ממושכת בגלל תפקודים חברתיים חדשים, קיצור טווחי הליכה בגלל מעבר להסעה.

התלות שלנו במערכות תומכות היא עמוקה ביותר ויחד עם תחושות חופש הפרט ואפשרויות הבחירה, בני חברת השפע תופסים עצמם כבני אלים שאינם ערים לסביבה שאינה סביבתם. הפוטנציאל לפגיעה מועצם עקב תשתית פחדים מערכתית וחברתית התופסת את השטח הפתוח כאיום ומכשירה את הפגיעה. הפחד העירוני המערכתי והחברתי מן השטח הפתוח הוא קמאי כפי שבני השבט במערה פחדו מן החוץ המאיים.

למעשה זהו דיון פילוסופי ראשוני על היחסים בין גבול ופנים, בין צורה לתוכן ובין סדר לכאוס, כאשר העיר מייצגת גבול, מרקם בעל חוק וסדר שיטתי הניתנים לתפיסה ושליטה, וממילא, מאויימים. העיר היא המשגה פיזית של ההנחה "אם-אז" שמשמעותה תכנון, משחק, הימור, חלופה ודיון. המדבר מייצג את הישימון הבלתי צפוי והיעדר סדר וחוק. המדבר ושטחי הקיצון הם המשגה של ההנחה "הכל צפוי והרשות נתונה." שמשמעותה רגעי אמת, אחריות ואמון (לפעמים בלית ברירה) בלא נודע. הפער בין המשחק לרצינות יכול לגבות חיים.

במידה רבה, לצד הפן הפיזיולוגי של מכת החום והתייבשות מתקיים ממד של אופנה חברתית המשווק אירועי התייבשות ומכות חום כאסון טבע בעל שכיחות גוברת אך בלתי צפוי. דומה מאוד לאירועי לב למשל. חוסר מודעות וחוסר הבנת המצב מייצרים מצוקה המורידה עמידות ומגבירה סיכוי לפגיעה. כדאי לזכור שחלק גדול מחברי תרבות השפע הוא מעל גיל ארבעים, קבוצה החווה שינויים פיזיולוגיים המשפיעים על רמת הסיכון בחשיפה לשטח.

בתמונה הסביבתית שאנו חלק ממנה, קיימים מרכיבים המייצרים מקצב פעולה שכל חריגה ממנו מייצרת בלבול ואחרי כן מצוקה. אנו עיוורים לקצב המדברי ולתופעות הסביבה כפי שאנו עיוורים למקצבי הגוף. אנו לא ערים לזמן ההסתגלות הנדרש לגוף למאמץ ולחום, לתזונה ולמצב החירום שייתכן ומתעורר מעצם המעבר לתנאים סביבתיים שונים.

חוסר התיאום בין המקצב של האקולוגיה העירונית לשטח הפתוח כדיסוננס פיזיולוגי מוגבר על ידי נטילת סיכונים ומאמצים שאינם מחושבים דיים מתוך הרגל של הסתמכות על עורף ותמיכה שבתנאי קיצון הם בלתי זמינים.

ההתאמה שלנו לסביבה כנראה עוברת שינוי. התאמה היא תכונה תורשתית מולדת והשינוי הוא גנטי, נמשך דורות, ומקנה יכולות קיום סביבתיות. כיום ההתאמה שלנו היא יותר אורבאנית. אנחנו נציגי הסביבה שלנו כאשר מקצבי המרחב שבו אנו משולבים ופועלים, קובעים את מקצבי הגוף כמו שעות ערות ושעות שינה, חילוף חומרים, רמות מתח. בניסוח אחר: מול סביבת המרחב החיצוני עם מקצב ותדרים אופייניים, קיים הגוף שלנו כמרחב פנימי אשר משולב במרחב החיצוני, ומתאזן מול לחציו ומקצביו בריקוד הסתגלות נפלא של שיווי משקל דינאמי.

הסתגלות היא יכולת היגב של שיווי משקל דינאמי – הומיאוסטזיס, ומטרתה להגיב, להיענות, לשרוד ולהתקיים עכשיו, ברגע זה, של שינוי סביבתי חיצוני או פנימי. הסתגלות היא מנגנון ומענה פיזיולוגי. כמו ריבוי תאי דם אדומים כמענה לתנאי גובה וריכוזי חמצן נמוכים. כמו מלנין מכהה ובולע קרינה כמענה לחשיפה לקרינה, כמו הזעה כמענה לתנאי חום, וכמו יצירת חלבוני עקה, והפרשה הורמונלית כמענה לתנאי דחק. הסתגלות היא גם התנהגות.

"חבילת המקצבים" האורבאנית חייבת לעבור מחדש הסתגלות לשטח הפתוח. חוסר הסתגלות מתבטא בפעולות הנוגדות את מקצבי השטח (למשל, בדפוס שכיח אנו מגייסים את מוטיבציית וקצב חדר הכושר ואת דימויי תעשיית הסרטים) כמו עליה בסרגל המאמצים, תנועה בזמן לא נכון ודפוסי תזונה לא מתאימים, היכולים להוות גורמי סיכון. ניסיון השטח שלנו מראה כי בתהליך האקלום, עם כניסה לשטח, רמות מאמץ ותפקוד תקין מתחילות להתייצב לאחר שלושה ימי שהות לפחות[5].

מקצבי הסביבה קובעים את מקצבי הגוף וההתנהגות. אנו נוכחים לדעת זאת בשטח לפי שינוי שעות השינה המתכיילות על פי שקיעת השמש ועל פי זמני היציאות שלנו המתכיילות על פי הזריחה. מקצב נוסף בגוף המתכייל בהתאמה לשטח, הוא מקצב הריצוד של שרירי העיניים[6]. ראייה הינה ממשק עיקרי בינינו לבין סביבתנו. הראייה משפיעה על מקצבי גוף נוספים כמו הנשימה, הדופק וחילוף החומרים וגם מושפעת מהם. הגורם הסביבתי אשר משפיע על מקצבי הראיה משפיע במקביל גם על מקצבים אחרים בגוף[7].

אנו יכולים לומר למעשה שהשטח משפיע באופן פעיל על אופן ההתבוננות שלנו, ומכאן על אופן תפיסת המציאות שאיתה אנו מזדהים, ומזהים את עצמנו. הפרת האיזון בין המקצבים כתוצאה מלחץ חיצוני במדבר כהבדל סביבתי של אקלים או מאמץ או תזונה או נוזלים או כולם כאחד, או כתוצאה מלחץ פנימי כמו פגיעה ומחלה, גורמת לחרדה[8]. בשטח הפתוח חרדה יכולה להוות גורם סיכון משום שהיא פוגעת בשיפוט וקבלת החלטות בתנאים בהם מחיר השגיאה הוא גבוה.

בהמשך נסקור את הרגלי הראייה, הרגלי צריכת הנוזלים והסוכר, הרגלי התזונה וההרגלים חברתיים בהתייחסות לגופנו כמרחב סגור, ונראה כיצד הרגלים והתניות אלה מקיימים יחסים דו-סטריים עם גרעין הגוף, כיצד הם משפיעים ומושפעים מפעולותיו[9] וכיצד הרגלים והתניות אלה מושפעים מהסביבה ושואפים להתאזן מול לחצי המרחב החיצוני.  

השפעת הרגלי ראייה על תפיסת המרחב

באמצעות המבט הסורק את המרחב אנו מקבלים משובים בלתי פוסקים על נפחנו, משקלנו, וצורתנו. ניתן לומר שאנחנו נמצאים באינטראקציה עם מרחב פעיל שבו אנחנו קורנים ומוקרנים ומתוך כך אנחנו למדים על מקומנו ועל עצמנו[10]. אם נשמיט ונעלים את העצמים ונאבד את רצף המשובים כפי שאנו חשים בבואנו למדבר, ניכנס למצב דחק דמוי ורטיגו וננסה לחפש בכוח עצמים למשוב. המצב הזה הוא מבוכה קשה של איבוד נקודת אחיזה כלשהי ורצון להיאחז במשהו בכל תנאי. המשמעות יכולה להיות פירוש מוטעה של הנתונים. במצבים אלה אפשר לומר שהלכנו לאיבוד גם בתוך עצמנו. המשמעות של חיפוש עצמים בכוח לקבלת משוב ונקודות אחיזה לייחוס במדבר, היא קבלת החלטות בלתי מבוקרת שיכולה להתבטא למשל בעזיבת הדרך שהיא המקום שבו יחפשו אותך, או בירידה מסוכנת על מצוק לכיוון מים או אורות מפתים.

שינוי טווחי הראייה של העיר לטווחי שטח פתוח דורש הסתגלות. אנו מגיעים מתוך חללים סגורים במרחב האורבאני ושוהים בהם יותר זמן מאשר בשטח הפתוח. טווחי הראייה שלנו מובנים למרחקים המוגבלים לבניינים מולנו ולמכוניות לפנינו. גבולות הגזרה שלנו מצומצמים לרוחב הרחוב. מרבית הראייה שלנו מתקיימת בחללים בגודל של חדר. אנו חיים ברצפים של חללים דחוסים המכתיבים קצב והחזרי קצב משתנים, מהירים, מזוותים וקצרים. משובי הראייה מאשררים לנו את מיקומנו במרחב. בסביבה האורבאנית הם קצרים ומהירים.  

כאשר אנו יוצאים מתוך המערך הזה אל שטח פתוח, אנו נתקפים בחרדה משום שחסרים לנו כלים לאומדן טווחים ועומקים אופקיים ואנכיים, יחד עם היעדר זוויות ישרות. מה שמעבר לטווחי ההרגל נותר מחוץ לתפיסתנו. מצב כזה מוביל אותנו לקבלת החלטות שגויות ומסוכנות. טווחי הראיה, או יותר נכון התופעות אליהן מתייחס אדם היוצא למדבר נותרות במעגל התפיסתי הקרוב של הרגלי טווחי הראיה, בדרך כלל מטרים בודדים בלבד, עד כמה עשרות מטרים במקרה הטוב. זאת, למרות שהמרחב עבור אדם עומד משתרע עד לאופק (קרוב לחמישה ק''מ בשטח מישורי). עם האקלום וההסתגלות לשטח הפתוח גדלים גם טווחי הראיה והסריקה לקבלת משוב.

מסקנה 1: החרדה, והשפעותיה הפיזיולוגיות והמנטאליות אותן אנו חווים במקום שבו נדרשת תפיסת מרחב שונה, יכולה להוות גורם סיכון בגלל פגיעה בתפיסת המציאות ובדרך קבלת ההחלטות.

השפעת הרגלי צריכת נוזלים וסוכר על משק החירום של הגוף

אנו יוצאים אל השטח הפתוח עם הרגלי הזנה וסיפוקים עירוניים-צרכניים שאינם תואמים את הסביבה הקיצונית. חלק גדול מאוד מצריכת הנוזלים שלנו באקולוגיה האורבאנית הוא ממתקים נוזליים. כמויות הנוזלים שאנו צורכים בחללים ממוזגים שונות לחלוטין מהשטח הפתוח. אנחנו נושאים גוף שאינו מאוזן, שהוא מסה רוויה וכבדה מנוזלים שהצטברו בגוף בגלל סוכר ומלח לצד יכולת קליטת מים מוגבלת והתייבשות "משרדית" של עובדי חללים ממוזגים.

בסביבה האורבאנית ישנם הרבה גורמי מתח הדורשים תגובה מיידית החל מבלימה פתאומית, שיחת טלפונית קשה, פיטורין וריגושים אחרים. גורמים אלה אינם מסכנים חיים אך הם מפעילים את מערכת החירום להישרדות ושמירת חיים ומשפיעים על רמות הסוכר בדם. גופנו מגייס מערכת חירום לטובת אירועים שאינם הישרדות אמיתית.

המשמעות היא מערכת ניהול מצבי חירום ומאמץ שאינה מאוזנת מבחינה של יחסי מאמץ-סוכר לטווחים ארוכים מכיוון שהגוף מוצף בסוכר זמין ומהיר גם בתנאים שאינם תנאי חירום. הצפות הסוכר התדירות והפתאומיות בעקבות דחק ומתח, יחד עם מנות רציפות של ממתקים נוזליים כפיצוי וכהרגל, שוחקות את הגוף ותפקוד מערכות החירום שלו. המקצב הגופני והנפשי מהיר, קצר ומוגבל. במצבי אמת המנעד הפיזיולוגי הנדרש ביחסי חירום-סוכר מאבד את גמישותו ואינו מתפקד כמו שצריך כשנדרשת עמידות לאורך זמן בתנאים קשים ובדחיית סיפוקים.

מסקנה 2: בתנאי קיצון, הרגלים אורבאניים של צריכת נוזלים והתמכרות לצריכת סוכר הפוגעים בסדירות של מנגנוני תגובה לחירום, עלולים להיות גורם סיכון פיזיולוגי ומנטאלי.

השפעת הרגלי תזונה על משק החום של הגוף

אנו, אנשי החללים הממוזגים והישיבה, מקיימים חלק נכבד ממשק החום בגוף באמצעות אכילה: סוג של מעגל סגור שתוצאתו השמנה, שבו ישיבה במיזוג יוצרת תחושת קור שאנו מטפלים בה בדרך הזמינה ביותר: מזון זמין בכל עת שגופנו מצטנן מעט. מעבר למשק חום המבוסס על תנועה דורש זמן הסתגלות מחדש. בתוך תרבות הפנאי, זה מחייב החלטה. בשטח, זה מחייב אקלום מבוקר.

אנחנו מכורים לזמינות של מזון בלתי מוגבל: סדר יום של תזונה עירונית ו/או מוסדית יכול לכלול עד חמש ארוחות ביממה כאשר העיקריות הן מבושלות ובנות כמה מנות, מלוות במשקה ממותק קר וחם. זאת, חוץ מקניות פרטיות של ממתקים נוזליים ומוצקים.

המשתמש בלוח זה סובל בקביעות מעודפי מלח, סוכר, ושומן הנצרכים במחזור תמיכה הדדי שבו טעם שמן נקלט בגופנו בסיוע טעם מלוח והעומס של שניהם מפוצה באמצעות טעם מתוק. בעקבותיהם עודפי נוזלים נאגרים בגוף יחד עם עודפי חלבונים וגורמים לעודף משקל ולעומסים על המערכות הגופניות עד כדי פגיעה[11].

שעון ההזנה, עושר וכמות המזון, ורמות הסוכרים, המלחים, השומן והחלבונים מייצרים מקצב והתאמה גופנים ונפשיים שאינם רק פרטיים אלא גם חברתיים וסביבתיים. למשל, סדר יום מסוג של תזונה מוסדית מייצר מקצב הזנה סדיר שכל חריגה ממנו משפיעה על צרכניו, פיזיולוגית והתנהגותית. התלות עד התמכרות למערכות תומכות ותרבות צריכה מייצרת דחק פיזיולוגי, כשל התנהגותי וחרדה עמוקה במקרה של חוסר או שינוי הרגלי ההזנה.

מסקנה 3: עודפי תזונה והתמכרות תזונתית לזמנים ומזון ומשק חום מבוסס הזנה המגביל תנועה ומחייב אקלום, עלולים בהיעדרם לגרום לחרדה, לפגוע בקבלת החלטות ולהוות גורם סיכון בתנאי קיצון.

השפעת הרגלי קבוצת השתייכות על המקצב ההתנהגותי

כולנו חברים בקבוצת השתייכות חברתית כלשהי המכתיבה לנו מקצבים והתניות של שיח, אופנות פעולה והיגב פיזיולוגי והתנהגותי. לעתים קרובות אנחנו משימתיים במקום להקשיב ולהתבונן. יש לנו סף סבלנות נמוך. לעומת זאת יש לנו הרבה כוח ואנחנו משתמשים בו בהגזמה עד שאנחנו ''שורפים'' את עצמנו. גם משום שאנו פשוט יכולים, וגם משום שהדינאמיקה שלנו היא הישגית ומוכתבת מסטאטוס היררכי. קשה לנו ללכת לאט כמו זקנים ולא לרוץ. קשה לנו להמתין בלי לעשות כלום. בקבוצות השתייכות שונות יש הרגלי פעולה ואחריות שאינם פרופורציוניים למקצבי השטח כאשר בתנאי קיצון הם גורמים מסכנים. עם זאת, בדרך כלל בני חברת השפע הם בעלי משאבים פיזיים גדולים המאפשרים הישרדות במידה והצליחו להתגבר על הפזיזות והחרדה.

קבוצת השתייכות נוספת היא התרבות בה אנו חיים. תרבות המערכות התומכות המגבה אותנו בחברה מאורגנת וטכנולוגיה גורמת לנו מצד אחד עוצמה וביטחון מופרז כאשר היא קיימת, ומצד שני פחד, חרדת נטישה וחוסר אונים כאשר היא נעדרת. עם זאת, חברי תרבות זו הם בעלי ידע רחב שיכול לסייע בניתוח המצב וקבלת החלטות במידה והצליחו להתגבר על החרדה.

חלק בלתי נפרד מתרבות המערכות התומכות היא תרבות הצריכה ההופכת אותנו למכורי שירות תוקפניים כאשר השירות ו/או המוצר מעוכב, ולקורבנות בהיעדר שרות, חפצים וסיפוקים.

מסקנה: דינאמיקה הישגית ותחרותית וסטאטוס היררכי של קבוצת השתייכות, יחד עם אי הכרה של יכולת ניהול עצמי ללא קהילה מגבה, עלולים להתעלם ממקצבי השטח, להעיר מנגנוני חרדה, לפגוע בקבלת החלטות בשטח ולהוות גורם סיכון בתנאי קיצון.

[4] בתנאי קיצון, מופר שיווי המשקל המערכתי בגופנו. מצב זה הוא שמהווה כח מניע לאקלום לתנאי הסביבה החדשים (Nigel AS Taylor 2006).
[5] ראה הערה בעמוד הבא: שינוי במקצבים גופניים במעבר לשטח הפתוח
[6] שינוי מקצבים גופניים במעבר לשטח הפתוח: בהקשר לשינוי במקצבי הראיה חיפשנו מאמרים שיצביעו על שינוי במקצבי הגוף בעת אקלום מתנאים "רגילים" לתנאים קיצוניים של מדבר (Fedorova OI 2009). בדיקה כללית של מקצבים גופניים שונים (דופק, זרימת דם בגוף, הפרשת מלחים, ספיקת לב והתיאום בין מקצבי הגוף השונים) בתנאי מדבר העלתה כי יש שוני במקצבים כאשר עוברים לתנאי המדבר. ההבדל המשמעותי ביותר התרחש ביום השלישי של האקלום. במאמר מייחסים את הסיבה לשינוי בעיקר להבדלי הקרינה והטמפ' של המדבר ביחס לסביבה אורבנית. בנוסף, המעבר לתנאי מדבר גורם גם לעליה של כ30% ברמות הקורטיזול ("הורמון המתח") בפלזמה. מה שמעיד על כך שהמעבר לתנאי מדבר מעלה את רמות המתח בפרטים אשר מסתגלים לתנאים קיצוניים. במאמרים אחרים (Alyakrinskii 1975; Moshkin; Arushanyan 2001; (Mohawk 2005; Weibel 2002 הוכיחו שגם למתח יש השפעה על מקצבים גופניים שונים.
[7] מאמר אחר (Cymerman A 2005), בדק מדדי ראיה שונים באקלום לגובה. מאמר זה הראה עליה (במקביל) בקצב ריצוד העין ובקצב הלב בימים 2-6 מרגע החשיפה לגובה שלווה בחוסר בחמצן.
[8] ראה הערה בעמוד הקודם: שינוי במקצבים גופניים במעבר לשטח הפתוח
[9] מאמר נוסף (Yom-Tov E 1999) מוכיח כי קיים קשר ישיר ותלוי בין מקצבי גוף שונים. מחבריו הראו מקרה של השראת תנועה בלתי רצונית באזור אחד של הגוף באמצעות תנועה רצונית באזור אחר.
[10] מאמרים נוספים (Callsen-Cencic P 1999 (Goh JO 2009; Collins T 2010; Doré-Mazars K 2006; הראו שמקצב הראיה מושפע מהקולות שאנו שומעים, מצורת החפץ וסוג האובייקט אותו העין בוחנת, ואפילו באקלום לסוג תרבות אחר. מה שגם יכול להסביר מדוע שינוי סביבתי קיצוני יביא גם לשינוי במקצב ריצוד העין.
[11] עלייה ברמות הסוכר בדם יכולה לגרום לירידה ברמת האלקטרוליטים היכולה להשפיע על קצב וספיקת הלב. (ג. לומברד ופ. קאש, 2008). תאי השרירים העמוסים סוכר שאינו נפרק בפעילות גופנית, נחסמים לקליטת סוכר נוסף ומפתחים עמידות לאינסולין, דלקות בכלי דם ובאברים שונים.