אנו חיים במדינה חופשית המקיימת שוק חופשי. מצב זה מחד מאפשר בחירה חופשית, אך מאידך מהווה תשתית “טובה“ שמאפשרת הצפת-יתר של כביכול “שיטות תרפויטיות“, פסטיבלים ומסיבות של התענגויות וסמים, הקמת כיתות וסגידה לגורואים מפוקפקים.
במצב זה, שבו מכל גרגיר של אמת עושים שיטה ועסק, אין פלא כי המושג רוחניות נשחק ונעשה מצועצע.
המחבר אינו מטפל כי אם מחפש רוחני כבר יותר מעשרים שנים. אומנם לכל אדם המסע שלו, ועם זאת ישנם לכל הפחות סימני דרך אוניברסליים אל האמת המוחלטת – כיוון שבסופו של דבר זו אותה אמת.
מטרתו של ספר זה היא להדגיש את סימני הדרך הללו; את המסע השלם, את הדרך ואת ההולך בה, רוחניות שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים.
“התוכל להתייצב לבדך, עירום ועריה, ללא אמצעים ומסכות מזויפות, אל מול הבלתי ידוע? אל מול חוסר הוודאות של החיים?“
אם כן, צא למסע.
התחלה
שלום לך, קורא יקר.
לשם התחלת הדו-שיח בינינו בספר זה, אדגיש כבר בראשיתו הבחנה חשובה שאימצתי בהתבטאותי בו: ההבחנה בין חיים אשר הם מהות התודעה, לבין חיים אשר הם, כפי שאסביר בהמשך, חלום — תפקוד התודעה.
במילניום הקודם, במאה הקודמת למעשה, כתב אסימוב, סופר המדע הבדיוני המפורסם, סיפור קצר בשם “חלום הוא עניין פרטי. סיפור מבריק לדעתי.
עם זאת, בספר זה אנסה, מתוך היבטים שונים ולעיתים בין השורות, להסביר לך, הקורא:
כי “חיים״ הם חלום.
מדוע “חלום״ הוא מעבר לעניין פרטי.
כי יש בחיים גם מעבר לחלום, או למען הדיוק אומר — ניתן לחיותם כחלום מודע.
לשם יצירת עניין, אעלה כאן סוגיה הנדרשת מן המשחק בשמות: כיצד מהדהדות עבורך המילים “ההיבט האונטולוגי של חלום?״
החיים, ראוי שיחיו כל רגע מחדש, במפגש עם הבלתי-ידוע, אולם יש כאן בעיה:
אם נדמה את הזיכרונות לערוצי נחל ואת התשוקה לנהרות הזורמים באותם נהרות, הרי שאנו תמיד “חיים״ בישן (האם לכך תקרא חיים?):
כל עוד איננו מודעים ואיננו בעלי הבית, הרי שנהרות התשוקה מעוררים את ערוצי הזיכרון כרצונם.
אמר לי חבר: “אל תדאג, העבר עוד לפניך״.
על כן כדי לחיות בחדש, כדי לפגוש את הבלתי ידוע, יש צורך להתעלות מעל לתפקוד הרגיל של הנפש; מעבר לזרימת התשוקה בערוצי הזיכרון; מעבר לזיכרון — תשוקה.
ה״בלתי ידוע״ הוא מעבר לריקות היחסית של התופעות ואף מעבר לריקות המוחלטת.
מוח הלכוד בזמן, הכרה אשר תמיד מחזיקה בידוע, היכולים הם לפגוש את ה״בלתי ידוע״?
המחשבה היא פונקציה, תפקוד של ההכרה.
המחשבה מבחינה וחותכת — כמו סכין מושחזת.
המחשבה, הידוע, אינם אלא טרנספורמציה בלבד של הבלתי
ידוע.
טרנספורמציה אפוסטריורית.
מכך ניתן להסיק כי האפריורי, אשר טרם נגעה בו “יד אדם״, הינו במגע עם אותו אין-סוף, מקור, בלתי ידוע.
אולם התודעה הנוירוטית “רגילה״ לקריסה המיידית מן האפריורי לידי התנסות — אפוסטריורית. כלומר התודעה הרגילה אינה יכולה להחזיק ולשהות עם אותו מקור בלתי ידוע.
המחשבה יוצרת מציאות, ואותה היא מנסה לנהל באמצעות יצירת סוכן מדומה: “אני״.
המחשבה כמחשבה היא חלק מן הממשות.
מקומה — בתפקוד.
אך היא גולשת גם לפן הפסיכולוגי ופורשת אותו ומכבידה על חיינו, מסבכת אותם, שכן בממלכת האשליה/אגו/מיינד, המחשבה היא מנהל גרוע.
המחשבה מנסה לנהל את שאר המחשבות, הדימויים, הצרכים, הדחפים והיצרים, המצפון, שאותם בנתה בעצמה: ה״אני״ שלה על כל מורכבותו.
כאן היא יוצרת קשר גורדי:
א. כפי שאומר קרישנמורטי: הצופה הוא הנצפה. משמע, זו אותה מחשבה המנסה לנהל עצמה (עניין חשוב שארחיב אודותיו בהמשך).
ב. היות קשור באבסטרקטי ולכן פספוס הוויית החיים עצמה. פספוס הממשות.
רק כש(כמעט)חדלה המחשבה — אז ישנה התהוות אמת.
מצאנו כי:
חוויה — עיוות והטיה בהתאם להקשר האישיות.
הוויה — ריקות יחסית. היות בעכשיו.
אי-הוויה: ריקות ההוויה. איון.
מושגים אלה הם מרכזיים ולפיכך יורחבו ונדון בהם בהמשך.
רק באי-הוויה, אשר הינה מדיטציה מלאה, ייתכן חסד הפגישה עם הבלתי ידוע.
מבוא
הבהרה כללית.
על הדתות.
על העידן החדש.
על הפסיכולוגיה המערבית.
על ההארה.
א. מתוך הכללה עממית גסה והבנה לא נכונה של הבודהיזם, ניתן להגיע למסקנה מוטעית כאילו הבודהיזם מעודד השתקה ושיתוק הפעילות של התודעה.
והנה להלן אסביר מדוע הדבר רחוק מלהיות כך:
מהות התודעה — ריקות מוחלטת. המהות מכילה את תפקודה של התודעה.
תפקוד התודעה — זרימתה החופשית של הקוואליה. הריקות היחסית.
עד כאן אין בעיה.
אלא שהזיכרון והתשוקה אוחזים במרכיבים מן הקוואליה והופכים אותם למעין ישויות מנטאליות: “אני״ על כל האמונות שלו, רגשי הנחיתות, אלפי הדימויים, סיפור החיים, הבעיות והצרות וכו׳ וכו׳.
היאחזות זו, היאחזות בריקות היחסית והפיכתה למבנים מנטאליים כמעט קבועים בתודעה — האין אחיזה זו עוצרת את זרימתה הטבעית של הקוואליה? של הריקות היחסית? קיפאון של גלים — למעשה היווצרות קרחונים.
זאת ועוד, קרקעית הים (הריקות המוחלטת — טבע התודעה — המהות כמכל לגלים) אינה מודגשת כלל ואובדת.
הדרך הנכונה להתייחסות לתודעה היא דרך האמצע של האי-אחיזה:
דרך האמצע של זרימה טבעית: בין היעדר תנועה מנטאלית (מוות) לבין אחיזה בתנועה המנטאלית לידי מבנים (קרחונים) מנטאליים.
על מושגים אלה: ריקות, ריקות יחסית וריקות מוחלטת — אדון בהרחבה בהמשך.
תפקודה של התודעה הוא לחלום, וחלום כחלום הוא דבר נפלא, אלא ש — וכאן אני מצטט מספרו היפה של דון מיגל רואיס “על ארבע ההסכמות״ — למדנו לחלום ללא מודעות (או אם ארחיב בעניין: לא למדנו את אומנות ה״חלימה״, ועל כן החלום שולט
בנו).
אומנות החלימה, אם אקרא לזה כך בהתייחסותי כאן:
“חיים״ (כשההכרה חולמת, אין היא יכולה אחרת... ועל כך הרחיב הבודהה) יכולים להיחלם באופן שבו יש לנו אחיזה ב״טבור החלום״: מהותה של תודעה, מודעות אפריורית ל״ריקות חסרת הצורה״, ואזי אומנות החלימה, “חיים״ במודעות, היא חיים שפויים, כיוון שבהם יש אחיזה ב״נקודת ארכימדס״, הלוא היא אותה ריקות.
אם נחזור ונחבר זאת לדבריי בהקדמה, הרי שתחילת הדרך בכיוון חיים המתחדשים מרגע לרגע, כאמור, מפגש עם הבלתי ידוע, היא בהבנת התופעות המנטאליות כתופעות ותו לא. זה חלק מדרכה של המדיטציה.
ב. על הדתות.
השפה היא סמלים אבסטרקטיים חיצוניים. האדם ברצותו דרך חיים מחפש דבר כלשהו מוחשי. המגוחך הוא כי מילים וסמלים, על אף היותם אבסטרקטיים, נעשו עבורנו כה מוחשיים עד כי אנו נאחזים במילה, סמל, בעבור הרגשה כי דרכנו היא מוחשית וקונבנציונלית.
כך נאחז האדם לרוב בדת הלוקאלית, אם זה יהדות או בודהיזם או אסלאם או דאואיזם וכו׳.
דרכים אלה מפלגות ומפרידות בין אדם לאדם.
אומנם ראוי להניח כי כל דת אנושית מצביעה אל תמצית הטוב, אולם אנשים נעשים רדיקליים מאוד בגישתם אל דתם ונוהים בהמוניהם, עד כדי אובדן צלם אנוש (פרויד/תודעת ההמון).
הלאומיות והגלובליזם הם דתות חדשות יחסית, אשר מסוכנות לא פחות מן הישנות.
אני מחלק את טענתי כאן לגבי הדתות לשניים:
הדתות רבות ומגוונות, אך אינן מוליכות לאמת.
הדתות מפרידות בין אדם לאדם, אולי מקרבות בתוך הקבוצה, אך יוצרות אנטגוניזם ושנאה כלפי קבוצות/המונים/עמים/דתות אחרות.
לגבי הטענה הראשונה:
קרישנמורטי טען כי “האמת היא ארץ חסרת שבילים״.
והלוא שבילים הם תוצר של ההכרה. הידוע. זה אשר התנסו בו. כיצד אפשר להגיע עם הכרה הגדושה בידוע, המלאה בהתנסויותיה, אל מעבר התנסויות אלה?
הלוא הכרה כזו תשקף בדיוק את אשר היא מאמינה, אשר בו היא אוחזת והתנסתה בעבר ובחרה להחזיק בו.
ניקח לדוגמה את הדתות האברהמיות. עבורן קיימת אמונה באלוהים, אל אחד, אבא גדול בשמיים הדורש שמאמיניו יעבדו אותו, מברך ומעניש, כלומר — הוריד משמיים צווים ומוסר.
אינני מזלזל במוסר כדבר כללי, הרי הוא הכרחי לקיומה התקין של כל חברה. אולם, עצם האחיזה באמונה מונעת חקירה פנימית. התפיסה כאן היא “תיקון מידות״, היינו התיישרות עם מידות חיצוניות, או במילים בוטות ברורות יותר: כפייה.
נוסף על כך, את הדתות מאפיינים חיקוי וסגידה לצדיקים.
התואמתנות בדתות כה חזקה עד כדי אובדן העצמיות, פחד מביטוי אותנטי, אי-התעמקות, חוסר מודעות והתנהגות עדרית המונית.
מכאן קצרה הדרך לברבריות כגון עליית משטרי אייתוללה, לנבחרי דת השולטים ב״פשוטי העם״, דבר הטומן בחובו סכנה, שכן קל למנהיג להצית שנאה עזה בעם כלפי האוחזים באמונות אחרות ולכוון את העם למרידות ולמלחמות.
בדומה לדינמיקה של היחיד הרוצה להיות ייחודי ומיוחד, הרי שקבוצה דתית נוטה לחשוב כי היא המיוחדת, הנבחרת, בעוד הדתות האחרות הן זיוף ורוע.
אי-היתכנות לביסוס יציב של דת מאורגנת:
דת — המצאת הנשגב בתחום החלום, כחלק מן החלום, כשחקן אקטיבי בחלום... אם פעם היו האבות מתפללים לשלום בעולם, היום דומה הפרט לילד בן שלוש המתפלל לאלוהי דמיונו ומבקש לעשותו לשותף בעסקיו.
ג. על העידן החדש.
המגמות האופנתיות של “העידן החדש״ כמו מיינדפולנס, תקשור וכל מגמת האופנה המאוחרת של ההתרפקות על תורות המזרח — אשר מותאמות אינסטנט לגישת החיים המערבית — אינני רואה בהן דבר טוב, מפאת השטחיות, המסחרה, הבלבול והזיוף.
ד. על הפסיכולוגיה המערבית:
הפסיכולוגיה המערבית היא דבר אנושי, מעודד ובטח שהכרחי עבור אדם הצריך לעכל נפשית טראומה שעבר.
עם זאת, ספק אם בכוחה לפתור פסיכופתולוגיה.
המטפל והמטופל, שניהם משוחחים, וכך אנו מקבלים מחשבות המטפלות במחשבות. אך בעיה פסיכופתולוגית היא ב״מישור״ ה״Hardware״, כך שלרוב מקבלים “זנב״ (הבנה במישור המחשבה) המנסה לכשכש בכלב (המישור הפיזי — המוח).
ה. לגבי ההארה, אינני מאמין כי יש דבר כזה. אינני מאמין כי ייתכנו חיים ללא ייסורים. עם זאת, אני מאמין, וחוויתי על בשרי, כי למשל להצטברות של “תשומת לב״ יש אפקט מרפא.
ישנה קריאה פנימית. געגועים לנשמה.
הקריאה הפנימית, קריאתה של הנשמה. קריאת אמת אל הטוהר והתום של החירות האין-סופית. קריאה זו, הלוא היא נשקך היחיד מול תבערת התשוקה המהתלת בך בכך שהסעירה את נפשך בזיכרונותיך הקשים.
חיי האדם המוכרים לנו, ברובם, הם חיים במסגרת החברה, הקהילייה, הדת, העם והלאום — על התרבות, המיתולוגיה, המיתוסים, האידאלים והגיבורים, וכל זה כיום מתקיים בגבולות טריטוריה קבועה של ארגון ביורוקרטי הנקרא מדינה בתוך כל הביצה הפוליטית שלה.
גורמים אלה נותנים לאדם מעטפת, הגדרה, גדר ביטחון, אולם נוסף על כך הם מהווים נדבך המרכזי בתפיסתו של אדם את עצמו ואת זהותו והשתייכותו לחברה, לדת וללאום, על כל התמיכה והחיבה וההזדהות העמוקה-לעיתים עם האג׳נדות הפוליטיות והמיתוסים וכו׳.
אדם שואב את זהותו ממשפחתו, ממעגל מכריו ומארץ מולדתו, מן העם שלו, מדתו וכו׳ — החברה. לאור זאת הוא מנסה להבין “כיצד דברים עובדים״ ולבחור לעצמו דרך בעולם/בארצו וכו׳.
זה משחק סופי ומוגבל (חוקים סגורים, כשם שהמוות — על אף שהוא מודחק — נמצא שם כהבטחה מוחלטת).
נדיר הוא כי יתייצב האדם מחוץ ומנגד לחברה ולארגוניה, ויחפש כיצד דברים עובדים באמת, אל מול ריקותו הפתוחה האין-סופית של ה״יקום״.
זו התייצבות אל מול ספק ושאלה מתוך אמון ופתיחות לאין-סוף.
חיפוש עצמאי, בלבדיות מוחלטת, מתוך עצמך, בדרך לא סלולה, יש אומרים שמתרחש מתוך הליכה בעקבות קריאתה הפנימית ביותר של הנשמה. היוצא למסע כזה, האין הוא-הוא האינדיבידואל האמיתי?
אנשים מעדיפים ללכת לאיבוד בחיק החברה, מתוך חצי תנומה אל יפי הקיים, לקבל דברים כמובן מאליו, וכמובן עוזרת לכך גם טכנולוגיה הלוכדת תשומת לב, כל דור והקופסאות הקטנות יצירות הטכנולוגיה הנוכחית שלו.
אנשים מעדיפים ללכת לאיבוד בסביבה המלאכותית שיצרו, להתחרות בטיפשיות על תענוגות וצעצועים, ולמצוא משמעות באופנה, בתרבות, בדת... בקופסאות.
נדיר להוציא את הראש לאוויר הנקי ולהתייצב אל מול הבלתי ידוע.
“ברח ידידי אל בדידותך, אל מקום שם אוויר פסגות צלול נושב חזק. לא מניפת זבובים נועדת להיות״ (ניטשה).
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
