חתונה ידועה מראש

קרטר בלייק אוהב אתגרים ורגיל לעשות דברים בדרכו: הוא לא נעשה מיליונר בכך שהסכים לקבל תשובה שלילית! ברגע שהוא שפוגש את ליברטי פוקס הוא יודע שהיא חייבת להיות שלו. עם זאת, לתדהמתו, ליברטי לא מתפתה כל כך מהר...

קרטר ניצב עתה בפני אתגר אמיתי, מדוע ליברטי בוחרת להרחיקו מעליה ולמה היא לא בוטחת בו? אולי הדרך היחידה לשכנע את ליברטי להיות שלו היא לשכוח את חיי הרווקות שלו ולהישמע אולטימטום אחד אחרון... אם לא תהיה לו ברירה, הוא יישא אותה לאשה באופן חוקי!

1
"אני לא יכולה להאמין שהיה לך גבר מדהים כזה שעשה כל מה שרצית ואת זרקת אותו. אם היה צדק בעולם, הוא היה לפחות בא אלי כדי לבכות על כתפי, השה התמים."

"אפשר רגע לעשות בוחן מציאות?" ליברטי פוקס בחנה את אמה בעיניים עצומות למחצה, קולה לועג בזמן שהתרווחה על ספת העור בחדר המודרני לעילא. היא ידעה שנימת הקול והיעדר התגובה הלוהטת יכעיסו את האשה המבוגרת יותר, ובגלל זה בלעה את הכעס שלה. "ג'ראר בוסקה איננו שה תמים, אמא. תפסתי אותו בוגד בי וגמרתי אתו. סוף סיפור."

"אבל אמרת שהוא הגיע אל הדלת שלך עם פרחים ושוקולד, נכלם ומבטיח שלא ישרך דרכיו יותר. יכולת לתת לו הזדמנות אחת נוספת. הוא כל-כך נאה."

ליברטי שמרה על התנוחה הנונשלנטית עוד כמה שניות ואז הזדקפה, הושיטה את ידה אל ספל הקפה שלה ואמרה בצינה, "נאה זה לא מספיק."

"את רואה; לזה בדיוק התכוונתי." מירנדה ווקר גלגלה בעדינות כתפיים אלגנטיות ועדינות. "אף-פעם לא הבנתי את מה שאת אומרת. נאה זה לא מספיק! מה זה אומר בדיוק?"

"זה אומר שג'ראר הוא נחלת העבר," אמרה ליברטי ביבושת, לגמה מהקפה והוסיפה, "נאמנות היא משהו מוחלט עבורי, אמא. לא אופציה בלבד."

הכתפיים נעו שוב. "את כזו פדנטית, ליברטי. בדיוק כמו אבא שלך."

אל תתנפלי עליה; זה מה שהיא רוצה שתעשי, חשבה ליברטי, ולגמה שוב מהקפה המשובח – אמה קנתה את הטוב ביותר בלבד – כדי להשתיק את המילים הלוהטות שעמדו על קצה לשונה. כאשר הדברים הגיעו למבוי סתום, אמה ידעה שתמיד תוכל להרגיז אותה על ידי אזכור בעלה הראשון – אביה של ליברטי – באותה נימת קול מצמיתה. היא נשמה עמוקות לפני שאמרה בקול רגוע, "אמא, אני מרוצה מההשוואה לאבא."

"אין לי ספק בכך." היתה נימה של רחמים בקולה של מירנדה כאשר אמרה, "אם ישוו אותך אלי, זה כבר יהיה סיפור אחר."

היא באמת לא רצתה להיכנס לזה היום, לא כשהיא מרגישה כל-כך חשופה אחרי הבגידה של ג'ראר. היא יכלה להציג את העניין באוזני אמה בנימה אגבית ומשועשעת למדי – אבל בינה לבינה היא היתה צריכה להתמודד עם העובדה שג'ראר נפגש עם אחרת בזמן שהכריז על אהבתו לה. ליברטי הצליבה את רגליה, כילתה את הקפה והוציאה מעטיפתו בונבון שוקולד שהיה על התחתית. אם נזקקה לנוחם שבשוקולד, זה היה הרגע. הדיאטה תחכה.

היא התענגה על התחושה המשיית העשירה של השוקולד על לשונה לפני שאמרה, "אמא, אנחנו לא דומות. מעולם לא היינו."

"בהחלט."

השתררה דממה טעונה לפני שליברטי הרימה את עיניה והביטה בדמות הצעירה למראה להפליא והמלאכית שישבה מולה בכעס בלתי מוסתר. מירנדה לא נראתה מבוגרת משלושים – למרות שבעוד כמה חודשים ימלאו לה חמישים. ניתוחים קוסמטיים ותשוקה פרנואידית כמעט להיות פיטר פאן ממין נקבה אפשרו לאמה לשמור על גזרה ופנים שכל כוכבת קולנוע מזדקנת היתה שמחה להתגאות בהם. שלוש שעות במכון הכושר מדי יום, ויתור על בשר אדום, פודינג, אלכוהול – ליברטי גדלה עם תנ"ך החיים של אמה, ולא היה צל של ספק שהבלונדית הקטנה שהביטה בה עכשיו בעוינות גלויה יכלה לסובב ראש של כל גבר.

עם מבנה עצמות מעודן, עור צחור, שיער בלונדי טבעי ועיניים כחולות שנקבעו בפנים בעלי צורת לב – מירנדה ניחנה בכל מה שאפשר לייחל לו. היו לה גם חמישה בעלים עד היום והיא היתה באמצעיתו של תהליך גירושים מכוער במיוחד מהבעל האחרון, שסירב לדרישת אשתו לתת לה מחצית מהונו. ליברטי הופתעה שהוא לא ציפה למשהו כזה, בהתחשב בכך שאמה הלכה והתעשרה מחתונה לחתונה. היא עזבה את בעלה הראשון – אביה של ליברטי – למען בנקאי עשיר ולא הביטה לאחור.

"אני חייבת לזוז." ליברטי קמה על רגליה, נעליה שוקעות בשטיח הרך שתמיד גרם לה להרגיש כאילו היא מדדה בתוך בוץ. אמה היתה מאושרת מדירת הכרום והזכוכית היקרה והמרהיבה שהשקיפה אל התמזה כאשר נישאה לבעלה החמישי לפני שש שנים, אבל ליברטי חשה כאילו מדובר בקערת זכוכית לדג זהב. קערה יקרה, רהבתנית ובלתי רגילה אמנם, אבל קערה בלבד. "יש לי פגישה בשתיים."

מירנדה עיקמה את חוטמה הקטן. "אחד המקרים הנוראים שלך?"

"כן, פגישת עסקים." אמה מעולם לא הבינה מדוע החליטה להיות עורכת-דין במקום להתמקד בתפיסת בעל עשיר שיאפשר לה חיי נוחות.

"ומה אגיד לג'ראר אם אתקל בו במקרה?" שאלה מירנדה. "הרי הכרת אותו באחת מארוחות הערב החגיגיות שלי, זוכרת?"

זה היה צריך להזהיר אותה. זו היתה הפעם הראשונה בה יצאה עם אחד מהאנשים מחוגה של אמה, והוא יהיה האחרון. "תשאלי אותו מה שלום" – ליברטי הקדירה פנים כאילו לא זכרה את השם, וזעפה התבהר כאשר אמרה – "אלקסיה למייר. בסדר? ואם הוא יתקשה לזכור את השם, תזכירי לו שזו הנקבה שהיתה במיטה שלו כאשר הופעתי בדירתו באופן לא צפוי."

מירנדה נחרה בבוז מעודן. "הדברים האלה קורים עם גברים חמי דם כג'ראר; הם חסרי חשיבות."

אולי בעיני אמה, אבל הרי מירנדה היתה 'האשה האחרת' לעתים כל-כך קרובות עד שבגידה היתה מילה שפשוט לא הופיעה באוצר המילים שלה. "להתראות, אמא." ליברטי ניגשה אל הדלת אחרי שהתכופפה ונשקה לאמה על שתי לחייה, המגע היחיד שאמה הרשתה. "נדבר בקרוב."

ברגע שהיתה בחוץ, ליברטי עצרה לרגע, שואפת לקרבה את אוויר העיר. היו בו אדי דלק אבל הוא היה עדיף על הדירה המבושמת והחמה מדי של אמה.

היא הרגישה טוב יותר כאשר התיישבה בפורד הקטנה שלה, אבל לא בהרבה. ביקור אצל אמה הביא תמיד לתחושת בחילה ולמגוון רגשות וזכרונות שהסתחררו בראשה. היא ישבה לרגע כשידיה נחות על ההגה ואילצה את עצמה להירגע. אפילו המכונית הזו – מתנה שהעניקה לעצמה לפני שישה חודשים ליום-הולדתה השלושים – גרמה לוויכוח עם אמה. מירנדה לא הצליחה להבין למה היא לא הלכה על איזו מכונית ספורט עם גג נפתח וההסבר של ליברטי שהיא רוצה לנהוג במכונית קטנה שנראית טוב ומסוגלת לקחת אותה לכל מקום לא סיבר את אוזניה של אמה.

ליברטי נגעה בריפוד האפור. "אני אוהבת אותך בכל מקרה," אמרה בקול, מחשבותיה נתונות עדיין לאשה הלבושה בבגדים יקרים שישבה בדירה היוקרתית שזה עתה עזבה והשתלבה בתנועה.

צווחה של בלם הסתיימה בהתנגשות שטלטלה את שיניה והעמידה אותה על טעותה עוד לפני שמוחה קלט שלא הסתכלה בראי.

היא ישבה בלי לזוז, ההלם מקפיא אותה לשניות ארוכות לפני שאילצה את מוחה המנומנם ואת גופה לפעול. היא פתחה את הדלת וראתה את נהגה של המכונית השניה – שחתך לכיוון התנועה בניסיון לחמוק מפגיעה בה – יוצא מכלי הרכב שלו, מרצדס יוקרתית ומרהיבה בכחול עמוק ומבהיק. הוא הגיע אליה בזמן שניצבה ברעד על רגליה.

"את בסדר?" שאל בקול מתון.

זוג עיניים בצבע אפור-צור החזיק את עיניה ובפרק הזמן שלקח לה לקלוט שהוא לא מבוגר כפי שחשבה בתחילה ושהאניצים האפורים בשערו השחור משחור הם שבלבלו אותה, היא הרגישה שברכיה מתחילות להתמוטט תחתיה.

היא שמעה אותו מקלל חרישית בזמן שאחז בה והצמיד אותה אליו בזמן שאמר, "תנשמי עמוק כמה פעמים." הוא פתח את דלת המכונית שלה והושיב אותה עם הרגליים בחוץ. היא הרגישה שראשה נדחק אל בין ברכיה אבל לא יכלה להתנגד, שכן החולשה הותירה אותה חסרת אונים.

היא לא ידעה כמה זמן ישבה כך, אבל ייתכן שזה היה עניין של שישים שניות בלבד לפני שהחולשה המסחררת החלה להתפוגג. "אני מצטערת."

היא היתה מודעת לכך שעמד לצדה ולצפירות המכוניות ברקע, אבל כל מה שהוא אמר היה, "אל תמהרי," כאילו שאינם חוסמים עורק תנועה מרכזי בשעת השיא של הצהרים.

"אני... אני אסע לאחור, בסדר?" היא מצאה את קולה יחד עם חושיה וניסתה לקלוט את המצב. "אולי תוכל לחנות במקום קרוב ואז נחליף מספרים וכל זה?" הציעה בנימה ברורה יותר.

"את מסוגלת לנהוג?"

היא הרימה את ראשה והביטה בפניו בפעם הראשונה. היה לו קול מקסים, עמוק מאוד וכמעט מחוספס, אבל היה בו עשן שנטל מהחספוס. קול מהסוג שהיה הופך אותו להצלחה גדולה על מסך הכסף. הוא היה גם מושך מאוד, באופן לא רגיל, פניו חזקים וקשוחים מכדי שייחשב יפה-תואר ממש, אבל היתה בהם עוצמה רבה. היא התעשתה במהירות כאשר התחוור לה שהוא מחכה לתשובה. "כן, כן, כמובן," הזדרזה לומר. "כל מה שאני צריכה לעשות זה לחזור לתוך החניון שממנו יצאתי."

הוא שתק, אבל הרים גבות שחורות והבעת פניו אמרה בדיוק מה דעתו על כישורי הנהיגה שלה.

צבע לוהט הכתים את לחייה כאשר התבוננה בו בדרכו אל המכונית שלו, אבל היא ביטלה את הדברים בזמן שהתרכזה בנהיגה לאחור. היא לא יכלה להאשים אותו על שאינו מעריך את התנהלותה עד כה; התאונה קרתה באשמתה. למה היא לא הסתכלה במראות שלה? היא גנחה בינה לבינה. זה משהו שעושים בלי לחשוב. אבל היא לא עשתה את זה.

לאחר שחנתה, היא אילצה את עצמה לצאת מהמכונית כדי לבחון את הנזק. למרות שהוא היטה את המכונית בפראות הצדה כדי להימנע מתאונה קשה יותר, הרי שהצצה בחלק האחורי של המכונית גילתה שהפגיעה השחיתה כמעט לגמרי את הפגוש האחורי, את הפנס האחורי ואת צד השלדה. זה היה נורא.

דחף מחריד לפרוץ בבכי גרם לליברטי להזדקף ולחשוק שיניים. הוא כבר חשב שהיא איום לנהגים אחרים; היא לא תחזק את הדימוי הזה בכניעה לדמעות.

היא הכניסה את ידה לתיקה שהיה על המושב לצדה וחיפשה את פרטי הביטוח שלה, אבל השמיעה גניחה נוספת כאשר התחוור לה שהם היו בתיק בו השתמשה ביום הקודם. היא תמיד דאגה לתואם מוחלט בלבושה ואבזריה בעת ביקור אצל אמה, והתיק השחור של היום הקודם לא התאים לחליפה הצרפתית הכחולה שלבשה היום. נהדר. היא בלעה את הרוק. זה הופך ליום נפלא.

היא הרימה את ראשה והביטה קדימה אל הדמות התמירה שנראתה גבוהה בהרבה סנטימטרים מכל הסובבים אותה. זה היה הוא. כמובן, זה חייב להיות הוא – זה מתאים להפליא ליום הזה.

היא התבוננה בו כאשר צעד לעברה בקלילות ביהירות נונשלנטית שהעידה על כך שאחיזתו בחיים בוטחת מאוד. הוא לא מיהר אבל רגליו הארוכות הביאו אותו אליה במהירות. היה לו גוף מרהיב.

המחשבה, שצצה פתאום, הדהימה אותה לכדי השפלת עיניה, והיא חיטטה בתיקה בזמן שעצר לצדה, מעמידה פנים שהיא עדיין מחפשת את המסמכים שלה.

"בעיה?"

"חוששתני." הפעם היא היתה מוכנה כאשר הרימה את ראשה אליו ולא הניחה לעיניה ליצור מגע. "נראה שהשארתי את מסמכי הביטוח בתיק השני."

הוא הנהן.

זה לא היה ניד ראש נחמד מאוד, חשבה בכעס. זה היה ניד ראש שאמר שהיה צריך לצפות למשהו כזה, או שמא היתה פרנואידית? "אני יכולה לתת לך את שמי ואת הכתובת שלי ואת מספר הרישוי וכו'," אמרה במהירות, מודעת לכך שהיא מפטפטת, אבל לא הצליחה לעצור את מפל המילים. "ואני מודעת לכך שהכל קרה באשמתי. האם... המכונית שלך ניזוקה מאוד?"

"לא." הוא לא הרחיב, מביט בה בעיניים מצומצמות ואומדות לפני שאמר, "את לא יודעת שמטופש לקחת אחריות?"

היא לא יכלה להסתיר את כעסה יותר וקולה היה חריף כאשר אמרה, "אני לא משחקת משחקים, מר –?"

"בלייק. קרטר בלייק."

"אני לא משחקת משחקים, מר בלייק. התאונה נגרמה באשמתי ואני פשוט שמחה שאף-אחד לא נפגע. אני מוכנה לקחת אחריות מלאה על הטעות שלי."

חיוך קל נגע בשפתיו ונעליו. "תכונה בלתי צפויה בימינו," לאט חלקות, לא מוטרד מיחסה.

היא הסכימה אתו. עבודתה הזכירה לה את זה לעתים קרובות מאוד. עם זאת, בשל סיבה כלשהי, הגבר הזה הצליח לעצבן אותה וזה היה מנוגד לעובדה שהסכימו על העובדות. היא נזכרה בעט שהיה בתיקה – עט מוזהב, יקר וראוותני שאמה קנתה לה לחג-המולד לפני כמה שנים, ושיהיה אידיאלי עכשיו כדי להוכיח לגבר הזחוח הזה שהיא אשה בעלת אמצעים – יחד עם מסמכי הביטוח. היא מיהרה הבוקר לאחר שאיחרה לקום בעקבות הכדורים שנטלה בגלל כאב ראש בלתי פוסק, ופשוט לקחה את המפתחות, התיק, הטלפון והשפתון לפני שיצאה מהבית. מטומטמת שכמותה.

"יש לך שם?"

היא התנערה מהביקורת העצמית שהטיחה בעצמה כאשר הוא הושיט יד גדולה מאוד. "ליברטי פוקס," הצליחה להגיד בקוצר נשימה לפני שהניחה את אצבעותיה בידו וחשה בבשר החם והמוצק שלו.

"נעים מאוד." הוא לא האריך במגע, ועל כך היתה אסירת תודה. משהו דומה לזרם חשמלי עבר בעצביה. "ליברטי, תרשי לי לתת לך את כרטיס הביקור שלי." הוא הכניס את ידו לכיס המקטורן של החליפה הכהה שלבש – מקטורן שישב בצורה מושלמת על כתפיים כל-כך רחבות עד שהיו מתאימות יותר למתאבק מקצועי – והוציא כרטיס ביקור קטן. "למה שלא תצלצלי אלי מאוחר יותר, כשיהיה לשנינו יותר זמן?" הציע בקול משיי.

"אבל – " היא השתתקה בפתאומיות, לא יודעת איך לנסח את זה.

הגבות הכהות התרוממו. "כן?"

"אתה לא רוצה את מספר הטלפון שלי, את הכתובת, פרטי המכונית? משהו?"

שפתיים מוצקות התעקלו. "כבר אמרת לי שאת מוכנה לקחת אחריות מלאה על התאונה," אמר.

"אבל אתה לא מכיר אותי." היא הביטה בו בלוחמנות. "אולי אני משקרת? אולי לא תשמע ממני שוב?"

"לא נראה לי," מלמל, בוחן אותה בשעשוע קריר. הוא חשב בתחילה שהיא ממוצעת למראה, לא מיוחדת, אבל הוא טעה. למרות שניסתה מאוד להיות חמורת סבר ואסרטיבית, הפה הרך והמלא והעיניים החומות המודאגות חשפו את האשה מאחורי התדמית של חליפת העסקים והתסרוקת הנוקשה. מה אורך שערה? עיניו נעו אל הפקעת ההדוקה והעבותה שעל ראשה. אי-אפשר לדעת. אבל הצבע היה נפלא, צבע חלודה אמיתי. משהו דומה לתפוח אדמדם-חום, אבל עורה היה כמו אפרסק טהור ושמנת. הוא יהיה ודאי קטיפתי וחלק למגע, כל חיטוב מעוגל...

ההתעוררות הפתאומית של גופו הפתיעה אותו והוא חתך את קו המחשבה הזה באכזריות מוכרת. חלף זמן רב מאז חש משיכה מינית חזקה כזו כלפי אשה שלא הכיר, והוא לא הרגיש נוח עם זה. הוא העדיף שמערכות היחסים יהיו בשליטתו מתחילתן ועד סופן. בגיל שלושים-ושש הוא כבר עבר את שלב התשוקה העיוורת.

הוא עשה צעד לאחור ואמר, "אני אגיד לך מה נעשה, את תצטרכי להוכיח לי או להפריך את תחושת הבטן שיש לי לגבייך. בסדר? אם לא תתקשרי, אני אראה בזה לקח לעתיד ולא אכעס. אבל אני כבר מאחר לפגישה חשובה וחייב לזוז."

"אה, כן." הוא הדהים אותה והתחוור לה שהוא יודע זאת לפי החיוך שעל שפתיו. היא שנאה את הסיפוק שהדבר העניק לו בדיוק כפי שהתנגדה להבעה המלגלגת בעיניו. יגיע לו שהיא לא תתקשר, אמרה לעצמה בזעם, שפתיה נקפצות בחוזקה. הוא ציפה לכך שכל המין האנושי ירקוד לפי החליל שלו. אחד או שניים מהבעלים של אמה היו מאותו סוג, והיא הודתה לאל לעתים קרובות על שאביה היה שונה.

"אז העניין סגור." הוא חייך, חיוך בטוח שגרם לכל שרירי גופה להתכווץ. "להתראות, מיס פוקס."

מיס פוקס? לאן נעלמה ליברטי? היא היתה כל-כך עסוקה במחשבות עד שלא הבחינה אלא מאוחר יותר שהוא ודאי טרח להביט בידה כדי לקבוע את היעדרה של טבעת נישואים. "להתראות," נחפזה לומר בזמן שהוא התחיל להסתובב. "ותודה שהיית כל-כך הגיוני," קראה באיחור, לאחר שצעד לעבר מכוניתו.

"הגיון הוא שמי האמצעי." הדבר נאמר מעבר לכתפו והוא לא סובב את ראשו; עם זאת, היא ידעה שהוא מחייך לפי נימת הדברים.

היא היתה מקור שעשוע בלתי פוסק עבור הגבר הזה, חשבה בכעס, לפני שהרגישה מיד נקיפות מצפון. רוב האנשים במעמדו היו נוהגים בכעס ועוינות. הוא היה נחמד ואדיב למרות העובדה שהיא גרמה לתאונה שעיכבה אותו וגרמה לו לאחר לפגישה חשובה כזו או אחרת.

אז למה היא הרגישה כזו התנגדות כלפיו? שאלה את עצמה, בזמן שנכנסה למכונית שלה והתרווחה על מושבה באנחה קטנה בעת שעצמה את עיניה לרגע. בדרך כלל לא היתה כזו. היא התגאתה בעובדה שהיא יכולה להסתדר עם כל אחד. טוב, עם כולם מלבד אמה, סייגה באלם.

הטלפון הסלולרי שלה החל לצלצל והיא אילצה את עצמה להתנער מהרהוריה, להכניס את ידה לתוך התיק ולבדוק מי מתקשר. אבא! אם היה אדם אחד בכל העולם אתו רצתה לדבר, זה היה אביה. הוא היה תמיד צוק חייה. העוגן שלה כאשר היתה צעירה וחברה הטוב ביותר בזמן שגדלה.

למרות שהיה הורה יחיד לאחר שמירנדה עזבה את שניהם למען הבנקאי העשיר כאשר ליברטי היתה בת שלוש בלבד, הוא הצליח לתמרן בין העבודה התובענית שלו כרופא משפחה ותפקידו כאם ואב לפעוטה הקטנה שניטשה כליל עם עזיבת אמה. והוא מעולם לא אמר או נתן לה להרגיש שהיא מעמסה או שהעובדה שהיתה בסביבה קלקלה לו את הסיכויים לפגוש מישהי אחרת. הוא היה תמיד לצדה, תמיד הרגיש מתי היא זקוקה לו.

"אבא?" היא בלעה את הדמעות בזמן שדיברה בטלפון.

"הי, חומד." הקול המוכר היה צורי לנפשה. "בא לך לאכול עם הזקן הערב?"

"הערב?" היא הופתעה. הם אכלו תמיד בצהרי שבת, ארוחה שבושלה על ידי סוכנת הבית של אביה, גברת האריס – אשה זעופת פנים עם לב של זהב, שהיה לה חלק ממשי בגידולה של ליברטי – אבל היום היה יום חמישי. "בשמחה," הגיבה אחרי שתיקה קצרה. "נתקעתי עם המכונית במכונית אחרת לפני רגע, כך שפגישה הערב תעודד אותי."

"את בסדר?"

הדאגה בקולו חיממה את לבה אבל החזירה את הדמעות והיא היתה צריכה לכחכח לפני שאמרה, "אני בסדר, אבא, באמת. זו היתה אשמתי. לא הסתכלתי בראי וגרמתי למישהו להיכנס בי מאחור, אבל הוא היה בסדר גמור. פשוט עברתי אצל אמא."

"אה."

הוא לא היה צריך להוסיף עוד משהו; אביה ידע טוב מכל אחד אחר איך הביקורים האלה משפיעים על שיווי משקלה.

"באיזו שעה אתה רוצה שאבוא הביתה?" שאלה, מאלצת את עצמה לדבר בנימה קלילה כדי שהוא יידע שהיא באמת בסדר.

היתה שתיקה קצרה ואז הוא אמר בשקט, "לא תכננתי הערב לאכול בבית. העניין הוא שאני רוצה שתפגשי מישהי וחשבתי שארוחה מהודרת באיזה מקום תהיה נחמדה."

ליברטי הרחיקה את הטלפון מאוזנה ובהתה בו למשך שניה. למרות השקט בקולו, היתה שם גם התרגשות מוסתרת. "מישהי?" שאלה בזהירות בזמן שהחזירה את המכשיר לפניה.

"ידידה ותיקה. לא, לא בדיוק ידידה ותיקה." עוד שתיקה, ארוכה יותר הפעם. "אני לא יודע אם את זוכרת את ג'ואן אנדרוז. היא עבדה במרפאה במשך זמן-מה כאשר היית בת שבע או שמונה."

"כן, אני זוכרת את ג'ואן." היא היתה אחות, גוף קטן ושמנמן ולחיים אדמדמות וחיוך רחב. ליברטי זכרה שג'ואן ובעלה היגרו לאוסטרליה או ניו-זילנד. "חשבתי שהיא חיה בחו"ל."

"היא חיתה שם. הם חיו שם, בעלה והיא. העניין הוא..."

קולו גווע שוב ולבה של ליברטי החל לדהור מעט. הוא אמר 'העניין הוא' פעמיים במהלך השיחה הזו; משהו קורה כאן. מה העניין? היא שאלה את זה, אבל אביה לא ענה ישירות. במקום אמר, "בעלה של ג'ואן היה אלכוהוליסט; זו אחת הסיבות להגירה שלהם. היה לו שם אח שהיתה לו חברה גדולה והוא הסכים לתת לבעלה של ג'ואן תפקיד ניהולי. היא קיוותה שזה יספיק כדי להרחיק אותו מהבקבוק."

"וזה הספיק?" היא לא ידעה למה הם מדברים על בעלה של ג'ואן.

"בהתחלה, ואז הוא התחיל לשתות יותר מתמיד. היא נשארה אתו עד הסוף. הכבד שלו נכנע."

"כן." היא חיכתה להמשך.

"ליברטי, אנחנו התאהבנו לפני שנים. קשה להאמין שחלפו כבר עשרים שנה מאז. לא מימשנו את זה, כמובן – לה היה בעל והיא לא היתה מוכנה לנטוש אותו, זה היה הורג אותו, ואני – "

הפעם היא דיברה לתוך השתיקה. "אתה היית צריך לדאוג לי," אמרה חרישית.

"את לא היית העניין; ג'ואן מתה עלייך," אמר במהירות. "היא לא יכלה ללדת; בעלה נפגע בתאונת דרכים זמן קצר אחרי החתונה וכתוצאה מכך הצד הזה של נישואיהם היה אבוד. נראה שזה מה שדחף אותו לשתיה, המסכן."

ליברטי גילתה שהיא לא יודעת מה להגיד. לא היה לה מושג שאביה הרגיש כך כלפי ג'ואן או שג'ואן אהבה אותו, אבל הרי היא היתה אז רק ילדה. היא ניסתה לדבר בקול רגיל כאשר אמרה, "מתי נפגשתם שוב?"

"לפני יומיים. היא נכנסה למרפאה." הנגינה חזרה לקולו. "בעלה נפטר לפני שלושה חודשים והיא טיפלה בעזבון, אבל עכשיו היא חזרה לאנגליה לתמיד. היא אמרה שהיא יוצרת קשר עם חברים ותיקים אבל ברגע שראינו זה את זה ידענו שאנחנו מרגישים אותו הדבר. נראה שיש ממש באמרה שהמרחק מעצים את האהבה."

היא התקשתה לקלוט את הדברים. אביה מאוהב בסתר לבו כל השנים האלה? אבל זה הסביר המון. הוא היה גבר יפה-תואר, ורופא; היא ראתה נשים מסתכלות עליו במשך השנים. אבל הוא לא גילה עניין באף-אחת מהן ועכשיו ידעה מדוע. ג'ואן אנדרוז. היא נענעה בראשה בפליאה.

"אבא, אני מאושרת בשבילך." והיא היתה מאושרת, באמת, למרות הדקירה האנוכית הקטנה בלבה נוכח הידיעה שהיא לא תהיה כבר מספר אחת בחייו.

"תבואי לפגוש אותה הערב?"

"כמובן, בשמחה," שיקרה בהתלהבות. האמת היתה שהיתה מעדיפה עשרים-וארבע שעות אתנחתא כדי לעכל את הדברים שאביה סיפר לה עכשיו.

"נפלא. ג'ואן תשמח. אני חושב שהיא קצת חששה ממה שתרגישי בגלל שהיא תגזול אותי ממך."

הוא צחק בחוסר רגישות של אב שחשב שבתו מושלמת ושלא חלפה במוחה אפילו מחשבה אחת של אגוצנטריות. ליברטי הגיבה בצחוק הולם לפני שאמרה, "הגיע הזמן שתחלוק את חייך עם מישהי וכמו שנשמע לי, גם לה לא היו חיים קלים במיוחד." היא התכוונה לכל מילה שאמרה.

"תודה, חומד." קולו של אביה היה צרוד עכשיו, והשתררה דממה קצרה לפני שאמר, "שמונה בפיניקס, מתאים לך?"

"בפיניקס?" אין ספק שמדובר באהבת אמת, איפוא. כוס יין עלתה הון בפיניקס, אחד המועדונים היוקרתיים ביותר בלונדון. ליברטי ביקרה שם פעם אחת בלבד בעבר, כאשר בן זוג קיווה להרשים אותה. הגבר הנדון קיווה להרבה יותר – בתמורה לכך ששילם עבור הארוחה שלה – ונפגע כאשר היא דחתה את החיזורים היהירים שלו ואפילו שלחה המחאה שכיסתה את עלות הארוחה שלה למחרת. "המקום המפואר בעיר?" הקניטה בעדינות.

"בטח." אביה צחק בהתרגשות של ילד. "להתראות. אני אחכה לך. ו... תודה שוב, חומד," הוסיף ברכות.

זה הפך ליום מטורף אמיתי. היא ישבה במכונית עוד דקה, מהרהרת בכל מה שאביה אמר לפני שהתניעה. אבל בדרך למשרדה היא לא חשבה על אביה וג'ואן כי-אם על הגבר הגבוה ורחב הכתפיים והקשוח למראה עם עיניים בצבע של שמי חורף סוערים. והיא ידעה שתצלצל אל קרטר בלייק.