הצעת עסקים עם סיכונים

"גברת מילבורן? נמצא פה אדון וורד, יש לו תור לשעה עשר." הקול של מזכירתה של רוזלי, שבקע מהאינטרקום, לא היה שלוו וענייני כרגיל, ורוזלי ידעה בדיוק למה, מאחר שכבר פגשה פעם את אותו מר וורד, בארוחת ערב, כמה שבועות לפני כן.

היא הציצה אל שעון הזהב האלגנטי שעל פרק ידה. שמונה דקות לפני עשר; הוא הקדים. היא הכריחה את עצמה לקחת נשימה עמוקה לפני שאמרה, "ג'ני, בקשי את מר וורד לחכות כמה דקות בבקשה."

"כן, גברת מילבורן."

האינטרקום התנתק בקול נקישה ורוזלי התרווחה אחורה בכיסא העור שלה. ליבה דהר קדימה. זה טיפשי; זה ממש, ממש טיפשי. מה פתאום היא מתנהגת כך? מאז שקינגסלי וורד קבע לעצמו את התור הזה, לפני שבוע – או נכון יותר, המזכירה שלו עשתה זאת בשיחה עם מזכירתה – רוזלי מתנהגת כמו חתולה על גג פח לוהט.

מובן שהיא יכלה להמשיך ולעמוד על כך שהוא יפגש עם אחד משלושת השותפים האחרים בחברת פיקוח הבניה שהיא עבדה בה, גם אחרי שההודעה המנומסת שהעבירה – שוב, דרך שתי המזכירות – שהיא מאוד עסוקה, אבל תעביר את הטיפול בעניינו של מר וורד לאחד מעמיתיה, נדחתה על הסף.

מר וורד ישמח בהחלט להמתין עד שהיא תתפנה – כך אמרה מזכירתו לג'ני, והשאלה של העברת הטיפול בעניינו למישהו אחר כלל לא עומדת על הפרק. הגברת מילבורן קיבלה המלצות אישיות, ומר וורד תמיד הולך על המלצות אישיות.

ועכשיו הוא כאן. רוזלי הביטה סביב בעצבנות, בחנה את משרדה הגדול ושטוף השמש, שהיה לה כמו בית שני עם כל השעות הארוכות שהיא בילתה בו. לפעמים היא אפילו נשארה לישון על הספה שתפסה את פינת המשרד. עכשיו קינגסלי וורד נמצא פה, ועכשיו היא הבינה כמה הפגישה הצפויה איתו העיקה עליה. וזה אפילו לא שהם הסתדרו טוב באותו ערב כשהם נפגשו אצל ג'יימי – למען האמת, בדיוק להיפך.

רוזלי קמה, חצתה את החדר לכיוון החלון הענקי ממנו ניתן היה לראות חצי מקנסינגטון. היא בהתה אל הרחוב למטה בלי לראות בעצם את האנשים שהתרוצצו שם, קטנים כמו נמלים, וקמט חרש את מצחה החלק.

היא יכלה לזכור בדיוק את הרגע בו היא נכנסה לחדר האורחים הגדול והמפואר בבית של ג'יימי בריצ'מונד, ושלחה מבט לבחון את הזוגות הנוכחים. מבטה נעצר ולא הצליח למוש מזוג עינים כחולות וחודרות שננעצו בפניה כמו זוג קרני לייזר. היא היתה מודעת לנוכחותו של דייויד לצידה ולכך שהוא אמר משהו, אבל בשום פנים ואופן לא היה בכוחה לזוז או לדבר. ואז, המבט הממוקד, בצבע הכחול העמוק כמו שמי הקיץ, הרפה ממנה ושיחרר אותה, והאיש לו היה שייך המבט הפנה את ראשו כדי להשיב על משהו שאמרה האישה התלויה על זרועו. היא לקחה שאיפה עמוקה ומאוד הכרחית, עמוקה מספיק כדי שדייויד יאמר בדאגה, "לי, הכל בסדר? מה הבעיה?"

"בעיה? שום דבר." היא אילצה את עצמה לחייך לפני שהוסיפה, "איך אתה מרגיש? זה הרבה יותר חשוב." דייויד היה חבר ותיק ויקר מאוד, מימי האוניברסיטה, שעבר לאחרונה גירושים קשים שגרמו לו להיות על סף התמוטטות עצבים במשך חודשים אחדים. באותו ערב הוא העז בפעם הראשונה לבוא בחברה מאז, שאשתו עזבה אותו ועברה עם שני ילדיהם לחיות עם מאהבה החדש. במונית, בדרך למסיבה, ניתן היה ממש לראות שהוא רועד, וכשהיא באה לאסוף אותו, רק העובדה ששניהם חשו כל כך בנוח בצוותא איפשרה לו לצאת מדירת הרווקים אליה הוא עבר לאחרונה.

"אני בסדר." חיוכו היה יותר עווית מאשר חיוך, ורוזלי ריחמה עליו. "רק שמעולם לא הצטיינתי במיוחד בארוחות ערב ואירועים חברתיים כאלה. אן היא זאת שהיתה תמיד הרוח החיה בכל המפגשים מהסוג הזה."

אן היתה נצלנית ראוותנית וקרת לב שהצליחה להרחיק בשיטתיות כל אישה אחרת שהתקרבה אליו אי-פעם, ובמקביל התחילה בעצמה עם כל גבר בסביבה. אבל רוזלי חשבה שזה לא הזמן המתאים לציין את העובדה הזאת.

"שטויות," היא אמרה מיד. "אתה בן לוויה נפלא. תמיד היית. רק שהביטחון העצמי שלך קצת נפגע לאחרונה." וזאת בלשון המעטה. "עכשיו אנחנו הולכים להסתובב בין האנשים, לחייך ולנהל שיחות נימוסים, תוך כדי לגימת הקוקטיילים הנפלאים של ג'יימי. ועוד מעט נאכל ארוחה מופלאה. ידעת שהוא הצליח להביא הנה הערב את אחד השפים של מסעדת האטפילד? מסתבר שהוא חבר של חבר שלו, וג'יימי הציע לו לא מעט כסף כדי לבוא לבשל פה בערב החופשי שלו."

"באמת?" דייויד היה רואה חשבון, והסמל של לירה שטרלינג ניצנץ עכשיו בעיניו. "כמה זה לא מעט כסף?"

"שאל את גבי. אני בטוחה שהיא תדע." רוזלי הובילה אותו לכיוון אחת החברות היותר רכלניות שלהם, ששמה הלך לפניה בזכות יכולתה להוציא כל פיסת מידע מכל אחד. היא עמדה והקשיבה בשעשוע מסוים לשיחה שלהם.

זה נפסק בבת-אחת כשקול חלק לצידה אמר, "רוזלי. איזה שם לא מקובל. ממקור צרפתי, אני חושב." היא הסתובבה לראות למי שייך המבטא האמריקאי הקלוש הזה, עם הר' המתגלגלת.

קינגסלי וורד היה גבוה, מאוד גבוה, עם גוף שרירי רב עוצמה שנשא את חליפת הערב המחוייטת שלו בצורה שהיתה משמחת כל מעצב אופנה. רוזלי נזכרה עכשיו, ולחייה הסמיקו מהזיכרון. הוא היה בעל יופי גברי עז. פניו משורטטים בזוויות ומישורים מעוצבים היטב, ולא ניתן היה להתעלם מהם. היא הביטה בו במין חוסר תחושה שלא איפשר לה להגיב. שיער שחור כפחם, בתספורת קצרה מאוד, עם ריסים עבים להדהים שהדגישו את הכחול המאיר של עיניו. אבל מעל לכל, היה בו משהו גברי מאוד שגרם לה לחוש כזה חוסר נוחות, כזאת מבוכה וחשש. עד כדי כך שהיא רצתה להסתובב ולנוס מהמקום.

במקום לנוס, היא רק זקפה טיפה את סנטרה, השתמשה בכל תעצומות הנפש שצברה לעצמה במשך שלושים ואחת שנים ואמרה בשלווה, "אמי היתה צרפתיה."

"זה מסביר את השיק ואת האלגנטיות הקלסית."

איכס, איזה חלקלק! אם היה משהו שהיא לא סבלה זה גבר נאה וחלק לשון, שחושב שהוא מתת האל לבנות המין הנשי.

היא לא היתה מודעת לכך שמחשבותיה השתקפו לגמרי בעיניה, עד שהחיוך האדיב והבעת העניין נעלמו מפניו הקשים. מבטו קפא כמו קרח והוא אמר בצינה, "אני רואה בבירור שהפרעתי לך באמצע שיחה מרתקת אליה את להוטה לחזור. סלחי לי." ובנקודה זאת הוא חג על עקביו והלך לו, בהשאירו אותה מבוישת למדי מהתנהגותה. היא שנאה את ההרגשה הזאת.

כמו שהערב התנהל עד לשלב ההוא, היא חשבה שהיה זה פשוט בלתי נמנע שבארוחת הערב יושיבו אותה בין דייויד לבין קינגסלי וורד. הוא הפגין כלפיה נימוס צונן, והיה ידידותי ומקסים ביחסו לכל שאר הסובבים. ובעת שהקשיבה לכל השיחות שהתנהלו במהלך ארוחת הערב, היא נאלצה להודות בינה לבין עצמה שהוא בן לוויה מעולה.

אבל ברור שאנשים מסוגו של קינגסלי וורד הם בדרך כלל בני לוויה טובים, הזכירה רוזלי לעצמה כעת, בהפנותה את גבה לחלון הפנורמי. הם אוהבים להיות במרכז תשומת הלב בכל חברה בה הם נמצאים, ובעזרת הופעתם הנאה, העוצמה הפיזית, שכל גבר היה מוכן להרוג בשבילה והסקס-אפיל הזדוני הזה, זאת ממש לא בעיה בשבילם.

האם זאת הסיבה שהיא הקפידה כל כך על הופעתה היום בבוקר? היא מיהרה להשיב בשלילה חדה לקול הקטן והמנקר שבראשה. לא, בשום פנים ואופן! היא תמיד דואגת להיראות כמו שצריך במשרד, וכשיש אפשרות להשיג לקוח חדש, זה עוד יותר חשוב מתמיד. זה הכל. זה בהחלט הכל.

שעון היד שלה הזכיר לה שכבר דקה לעשר ושהגיע הרגע להתמודד עם המצב. היא שבה והתישבה מאחורי שולחנה, החליקה את שערה ונשמה נשימה עמוקה. היא התגברה על הדחף לבדוק את האיפור שלה במראה הקטנה שבתיק האיפור, וחשה מידה של גאווה בעצמה על האיפוק הזה.

"טוב, קדימה." היא לחצה על כפתור האינטרקום. "ג'ני, אני יכולה לקבל כעת את מר וורד," היא אמרה בעליצות.

הדלת נפתחה כעבור דקה או שתים, ורוזלי ראתה באי-נחת רגעי איך ג'ני כמעט קדה ממש, בעת שהובילה את קינגסלי וורד פנימה. היא זקפה את גבה כדי להתכונן למתקפה של המבט התכול החודר שלו. הפעם היא כבר היתה מוכנה לקראתו. ליבה הלם בעוז, אבל כלפי חוץ היא היתה התגלמותה של אשת העסקים המצליחה, שלווה ושקולה – בשליטה עצמית מלאה. "בוקר טוב לך, מר וורד." היא היתה נחושה ברצונה להגיד את המילה הראשונה ולקבוע את הטון של הפגישה. "התואיל בבקשה לשבת?"

היא לא הציעה לו את ידה ללחיצה, כמו שהיתה עושה בדרך כלל באופן אוטומטי, אבל – והיא הודתה בפני עצמה שזה אווילי לגמרי – היא לא רצתה לגעת בו.

קינגסלי וורד לא הפגין שום היסוסים. הוא חצה את המשרד בצעדים רחבים, וידו פשוטה ללחיצה. "בוקר טוב, רוזלי," הוא השיב. "איכפת לך אם אקרא לך רוזלי? ואת חייבת לקרוא לי קינגסלי, או קינג, אם את מעדיפה."

החלק האחרון של דבריו נאמר באותה נימה נמרצת כמו משפט הפתיחה שלו, אבל רוזלי העמיקה לבחון את פניו והבחינה בשמץ של ליגלוג המסתתר שם.

כשידה הקטנה נבלעה בכף ידו הענקית שהיתה חמימה ונוקשה, היא התאמצה לא להפגין כל תגובה שהיא. ובכל זאת, נשימתה לא היתה סדירה לגמרי כשאמרה, תוך משיכת ידה ברגע שהנימוס איפשר זאת, "מה יכולים חברת קאר ושות' לעשות למענך?" היא שבה והחוותה לעבר הכיסא.

היא אכן חתיכת קרח צוננת, ומתוחכמת בדיוק כמו שהוא זכר אותה מאותה ארוחת ערב נוראה. קינגסלי השתחל לתוך הכיסא שמולה, שיכל את רגליו זו על זו והשעין את זרועותיו על המשענות מצופות העור של הכיסא, בתנוחה גברית טבעית לגמרי. נכון, שמלת הנשף האלגנטית התחלפה בחליפת עסקים מחויטת לעילא, אבל צבעה התכול-כסוף הבליט את גוני הנחושת של שערה הערמוני והעניק לעיניה האפורות גוון כשל אם הפנינה. כבר שנים שהוא לא נתקל באישה בעלת יופי טבעי כה רב, אז איך יתכן שהבירורים הזהירים שערך לא העלו שום גבר משמעותי בחייה בשלב הזה? וגם לא בעבר הקרוב, עד כמה שניתן היה להגיד? מובן שיתכן שהיא רק אשת קריירה אובססיבית, שנשואה רק לעבודה שלה, אבל... הפה הרך הזה פשוט מלא מדי, והסנטר הקטן הזה פגיע מדי בשביל שכך זה יהיה.

הוא חייך חיוך איטי. "אני חושב שהתחלנו ברגל שמאל בארוחת הערב של ג'יימי, את לא חושבת?" הוא אמר בניגון איטי. "מה דעתך שננסה שוב, מההתחלה?"

מה דעתך שלא? רוזלי הרימה את גבותיה הדקות בהבעת שאלה מנומסת. "אני מצטערת. אני לא חושבת שאני מבינה את כוונתך," היא אמרה בנימה צוננת.

הוא הביט בה לרגע קצר, אך ארוך מספיק רק כדי להעלות סומק ברור בלחייה, ואז משך בכתפיו, הזדקף בכיסאו והרים את תיק המסמכים שהניח לצידו בעת שהתישב. "תעשיות וורד רכשה רק לפני שבועות אחדים למעלה ממאה אקרים של קרקע בין אוקספורד ולונדון," הוא אמר קצרות תוך כדי פתיחת תיק המסמכים והוצאת כמה דפי נייר. "אני מעוניין לבנות בית מלון וקאונטרי-קלב, עם מגרש גולף של שמונה-עשרה גומות, מנחת למסוקים וכיוצא בזה. כמו שיש לי באמריקה. הדפים האלה מכילים את התוכנית של הארכיטקט, עם מפרט מלא. את מעוניינת?" הוא הדף את הניירות לעברה על השולחן, ואז שב והתרווח במושבו.

מעוניינת? לפתע היא שמה לב שפיה נפער קמעה בלי כוונה. רוזלי סגרה אותו בנקישת שיניים קלה, לחייה כבר היו ממש אדומות. היא נהגה בו בגסות רוח – איזו התנהגות גסה! – וכל הזמן הזה עמדה לפניה האפשרות להביא פרויקט כל כך נפלא לקאר ושות'. למה אף אחד בארוחה של ג'יימי לא טרח להגיד לה שהוא יזם נדל"ן – ועוד אחד גדול כל כך, אם לשפוט על פי דבריו? אבל היא היתה עסוקה בדאגה לדייויד במשך רוב הזמן באותו הערב, היא הזכירה לעצמה; כלומר כל זמן שהיא לא היתה עסוקה בלהתעלם מקינגסלי וורד, כמובן.

"אני יכולה להציץ שניה בדפים הללו?" קולה נשמע נורמלי לגמרי, בהתחשב בעובדה שהיא הרגישה כאילו גובהה חמישה סנטימטרים בערך.

"בוודאי. קחי לעצמך כמה זמן שתרצי."

תתרכזי, לי. תתרכזי. היא פרשה את דפי התוכנית וניסתה לבחון אותם, אבל הם ריצדו מול עיניה לרגע, עד שעלה בידה לקחת נשימה עמוקה ולכפות על לבה להאט את דהירתו. העובדה שקינגסלי וורד ישב מולה ונעץ את מבטו בפניה לא הועילה לה כלל – היא לא יכלה להביט בו עכשיו, אבל היא יכלה להרגיש את שתי קרני הלייזר הללו חורכות את עורה.

כעבור זמן מה, המקצועיות שלה השתלטה עליה, והיא שקעה בתוכניות ובמפרט, בהתלהבות הולכת וגוברת – כמו כדור ההולך ומתרחב בחלל בטנה. זה היה פרויקט פנטסטי, והזדמנות יוצאת דופן, אבל היא היתה חייבת להודות בעובדה שאחד השותפים האחרים – כל אחד מהם – היה מתאים יותר ממנה לטפל במבצע רחב ממדים שכזה.

מייק, פיטר ורון היו כולם מעל גיל ארבעים. מייק כבר התקרב לחמישים וחמש, עם שפע של ניסיון שעליו הוא יכול להסתמך. היא רק שותפה זוטרה. אם קאר ושות' יקבלו את הפרויקט הזה היא תהיה חייבת להבהיר לקינגסלי וורד שאחד השותפים האחרים יעמוד ככל הנראה על לקיחת הפיקוד.

היא הרימה את ראשה. הוא עדיין ישב באותה התנוחה כמו קודם, שעון על משענת הכיסא, רגוע לחלוטין ובוטח בעצמו, אבל הפעם הסמכותיות המוחשית כמעט שהפגין כבר לא הרגיזה אותה. כל מעייניה היו נתונים למה שהיא עמדה להגיד. "מר וורד–"

"קינגסלי," הוא קטע אותה בשקט.

היא הינהנה, ולחייה – שכבר הצטננו מעט – התלקחו שוב. מאז ומעולם היא שנאה את העובדה שפניה היו מסמיקים בקלות כה רבה, אבל זה הלך ביחד עם הגוונים האדמוניים של שערה הערמוני, ולא היה דבר שתוכל לעשות בקשר לכך. "קינגסלי," היא שבה והחלה. "זה פרויקט נהדר, שאני בטוחה שקאר ושות' ישמחו לקבל, אם תחליט להעניק לנו אותו –"

"אבל?"

מאז ומעולם היא לא אהבה שקוטעים אותה, בעיניה זה היה חוסר נימוס משווע, ועכשיו היא פלטה את האוויר מריאותיה לפני שהמשיכה. "אבל אני חוששת שפנית לאדם הלא נכון. כל השותפים שלי בכירים ומנוסים ממני, והם יוכלו לטפל בפרויקט הזה הרבה יותר טוב ממני, אם כי הייתי שמחה מאוד לבצע אותו."

הוא נע מעט במקומו. מכנסי חליפת הארמני שלו נמתחו לרגע על ירכיו הגבריות, וכל עצביה של רוזלי נדרכו. "היית שמחה מאוד לבצע אותו?" הוא אמר חרש.

"כן, כמובן, אבל כדאי לך לקחת מישהו יותר–"

"אז תבצעי אותו." כאילו שהוא בכלל לא שמע אותה. היא הסתכלה אליו והוא אמר חרש, "אני אגיד את זה בדרך אחרת. אני לא טיפש, רוזלי, ולא הייתי מציע לך את הג'וב הזה אם לא הייתי חושב שאת מסוגלת לבצע אותו. שמעתי מכל מיני גורמים שעד היום, את עמדת בכל משימה בצורה מקצועית, אתית ויסודית; ויותר מאדם אחד העיד בפני שאת מוכשרת במיוחד באיתור בעיות עם הקבלנים, עוד לפני שהן מתרחשות. האם אני צודק?"

העיניים הכחולות הללו מיסמרו אותה למקומה, ובקושי היא הצליחה רק להנהן.

"טוב." הוא דיבר כאילו העניין הוחלט, ורוזלי חשה בהלה רגעית.

היא כיחכחה בגרונה. "העניין הוא שההחלטה לא ממש נתונה בידי," היא אמרה בזהירות.

"לא, ההחלטה נתונה בידי," הוא אישר בחטף וקם. רוזלי התרוממה במהירות, ראשה הסתחרר. האם הוא כבר עוזב? כך זה נראה. "דברי על זה עם השותפים שלך. אין בעיה. אבל את צריכה להבהיר להם שאני שוכר את השירותים שלך. אם הם צריכים לדבר אתי, יש לך את מספרי הטלפון שלי באנגליה ובאמריקה, על המסמכים שנתתי לך."

הוא כבר היה בדרכו לכיוון הדלת, תוך כדי דבריו, ואז הוא נעצר, פנה אליה והביט בה. "את מרגישה שתוכלי לבצע את העבודה, בהינתן לך הצ'נס?" הוא שאל בשקט. "את אמרת שהיית שמחה לעשות זאת, אבל זה לא בהכרח אותו הדבר. לוח הזמנים לא מהווה בעיה מיוחדת. אני יכול להיות גמיש במידה מסוימת."

היא עדיין היתה המומה מהפתאומיות בה כל זה קרה, אבל לא נשמע שום צל של היסוס בקולה כשאמרה, "כן, אני יכולה לעשות זאת. מעולם לא התמודדתי עם פרויקט בהיקף כזה, אני חייבת להודות, אבל כן. הפרויקט שעליו אני עובדת כרגע עומד להסתיים בתוך שבוע בערך, ואחריו לא מתוכנן לי שום דבר שאני לא יכולה להעביר לאחד מהאחרים."

"טוב." זה נאמר בקול רך וחלק כמו משי. "המזכירה שלי תיצור איתך קשר אם יהיה צורך, אבל כעיקרון אני בן-אדם שמטפל בעצמו בעניינים, אז רוזלי, אנחנו נתראה די הרבה בחודשים הקרובים."

רוזלי מיצמצה. מילותיו נשמעו תמימות למדי, אבל היה בהן משהו סמיך שהדליק את נורות האזהרה שלה. ואז היא מיהרה להגיד לעצמה להפסיק להשתטות. זאת בסך הכל עבודה. קינגסלי וורד הוא ללא ספק איש עסקים מצליח מאוד ועשיר, ועם המראה שלו, בנוסף לכל הכסף והכריזמה הגברית, הוא בוודאי מוקף בהמוני מעריצות. זה היה אחד הדברים שהרגיזו אותה בארוחת הערב האומללה של ג'יימי – האופן בו התאווה ממש נטפה מכל הנשים הנוכחות. וכמובן שהוא נהנה מכל תשומת הלב הזאת; איזה גבר לא היה נהנה?

הוא המתין לתשובה שלה. היא מיהרה להתעשת כשהבינה זאת והעלתה, במאמץ מסוים, חיוך מנומס על פניה. "הג'וב עוד לא ניתן סופית לקאר ושות'. אני בטוחה שעדיין יש לנו קצת עבודה לפני שזה יהיה המצב, נכון?" היא אמרה בקול יציב. "הרי אפילו לא שאלת אותי כמה יעלו לך השירותים שלי."

היא קלטה שהיתה יכולה לנסח את זה בצורה טובה יותר כשניצוץ הבליח לרגע אחד בעיניו הכחולות, והוא אמר ביובש, "כמה בדיוק את גובה, רוזלי?"

עם כל אחד אחר היא היתה יכולה להפוך את זה לבדיחה או להקפיא אותו בעזרת אחד ממבטיה המצמיתים, אותם שיכללה כבר לפני שנים. אבל קינגסלי וורד לא היה כמו כל אחד. וחום כה עז בער בלחייה, שהיא יכלה להתלקח ולעלות באש.

רוזלי בחרה בדרך הקלה לצאת מהמצב – להעמיד פני טיפשה. "במקרה של ג'וב כמו זה, אנחנו נותנים הערכת מחיר," היא אמרה בקול לחוץ. "לא ניתן תמיד לדעת מראש מה יקרה כשעובדים עם קבלנים וקבלני משנה. והדברים לא מתנהלים תמיד על פי התוכניות המקוריות. למשל, לפעמים לא ניתן להשיג חומרים דווקא כשזקוקים להם, ויתכנו גם תקלות בתכניות שיהפכו את הג'וב לקשה יותר, מה שיכול לגרום לו להתארך. כמובן שבדרך כלל זה לא קורה," היא מיהרה להוסיף.

"די," הוא אמר בקול מרגיע, והיא שמה לב שהיא מלהגת.

"קודם כל אני צריכה להכין מסמך כמויות, שזה רשימת החומרים להם נזדקק לשם השלמת הפרויקט – עד לפרט הקטן ביותר. לפרויקט מסדר הגודל של הג'וב הזה, זאת תהיה רשימה של מאות עמודים."

הוא הרים יד לעצור אותה, והבעת קולו היתה עוד יותר יבשה כשאמר, "כלומר את לא זולה, האם זה מה שאת מנסה להגיד?"

בחיים שלה היא לא פגשה מישהו שכל כך היתה רוצה לחבוט בפניו, מישהו שמסוגל לטעון שיחה עניינית ורגילה בלהט של רמיזות מיניות כמו האיש הזה. או שמא זאת בכלל רק היא? המחשבה חבטה בה בעוצמה של בעיטת סוס. האם היא רק מדמיינת את זה? היא לא אהבה להרגיש מבולבלת, וזה נשמע בקולה כשאמרה, "בטווח הארוך, תמיד עדיף לשלם על האיכות הטובה ביותר."

"בדיוק מה שאני חושב," הוא אמר חלקות בדיבורו המתנגן, ומבטאו האמריקאי נעשה בולט יותר לרגע. "ומכיוון שכך, אני בטוח שאשמע ממך בקרוב ואקבל מפרט מסודר ואיזשהו מחיר גג, בסדר?"

"כן, כמובן." הוא פתח את הדלת לפני שהיא נזכרה שלא הודתה לו על ההזדמנות הגדולה ביותר במהלך הקריירה שלה עד עתה, אבל כשהמילים כבר ריחפו על קצה לשונה, הוא כבר הלך לו בלי לומר שלום ומבלי להפנות את ראשו.