"חשבתי שבאתי לארץ הקודש אך קיבלתי את הגיהינום בכבודו ובעצמו." כך כותבת קטיה ליאיר, שמנסה להושיט אליה את ידו ולעזור לה.
קטיה, נערה יהודייה מאוקראינה, ממשפחה קרועה וקשת יום, מסיימת את לימודיה בבית ספר לאחיות ונענית למודעת דרושים בעיתון, לעבודה כאחות בארץ ישראל, עליה תמיד שמעה מהוריה כארץ הקודש. עד מהרה היא מגלה כי נפלה ברשת של ארגון פשע העוסק בסחר בנשים למטרת זנות ומוצאת את עצמה בדירה קטנה בתל אביב, מספקת שירותי מין בעל כורחה לכל החפץ בכך.
יאיר, ילד צבר ממושב לימן, שבבגרותו נפצע בשירותו הצבאי ואיבד את אחת מרגליו, מגיע לדירה של קטיה ברגע של חולשה ורצון למגע. המפגש איתה מטלטל את עולמו, עד כדי כך שהוא מקבל החלטה לנסות להוציאה משם ולפדות את החופש שלה בכל מחיר.
הספר נותן הצצה לתעשיית הסחר בנשים לטובת שירותי מין, המתרחשת בארץ, תעשייה שכולה רוע. ביד מיומנת, מוביל אותנו המחבר בתוככי הנפש של הילדה-אישה, הסופגת פגיעה קשה מידי עשרות גברים שרומסים את נשמתה ואנושיותה.
בספר תיאורים קשים המבוססים על עדויות מתוך פרוטוקולים של עשרות נשים שהעידו בוועדות השונות שהיו בכנסת בנושא והוא מעלה שאלות רבות סביב ערכים ומוסר וסביב מהותו של הרוע.
עמי מגן, נשוי ואבא לשלושה ילדים, איש חינוך, מנהל כפר נוער. אוהב את החברה הישראלית על כלל גווניה. אוהב את הכתיבה, לרוב בסגנון הקצר. זהו ספרו הראשון.
"די, אימא", אני אומרת ובוכה יחד איתה, מחזיקה אותה חזק, מחבקת.
כמה דקות קודם נשמעה נקישה בדלת. השעה הייתה 23:30. אימא התעוררה משינה, אני הייתי בחדר וניסיתי להבין מה קורה, מי הגיע אלינו בשעה כזאת. ולדימיר ניגש לפתוח את הדלת. בכניסה עמדו שני קצינים במדים וביקשו לדבר עם אימא. ולדימיר חזר לחדר השינה וליווה את אימא לכניסה. ברגע אחד נשמעה צעקה גדולה ואחריה – בכי בלתי פוסק. קפצתי מהמיטה, הגעתי לסלון וראיתי את אימא על הרצפה, ולדימיר רכון מעליה ומחזיק אותה. בכניסה עדיין עמדו שני הקצינים.
יושה סיים את הפנימייה הצבאית והתגייס לצבא. מהר מאוד איתרו את היכולות הגבוהות שלו והוציאו אותו לקורס טיס. לאחר תקופה של שנתיים קשות, שבהן בקושי ראינו אותו, הוזמנו לטקס סיום הקורס שלו. יושה היה טייס תובלה, אומרים שאחד הטובים בקורס שלו. תמיד הייתי גאה באחי הקטן, אבל מאז שסיים את קורס הטיס אני מעריצה אותו, על הכוחות שלו, על ההשקעה והעבודה הקשה. בשנים האחרונות הקדיש יושה את כל כולו לשני דברים – האחד היה הצבא וקורס הטיס שלו והשני היה לנסות להבין איפה אבא. כמעט עשרים שנה אחרי, ויושה עדיין לא השתחרר מזה. אני כבר לגמרי שכחתי ואני לא מתעסקת בזה, אבל יושה לא הפסיק לדבר על זה עם אימא. את ולדימיר הוא אף פעם לא קיבל באהבה. בשלב מסוים הוא התבגר ואז הייתה ביניהם איזו הסכמה או הבנה הדדית, אך מעולם לא פרגון או אהבה. אני לעומת זאת, תמיד ראיתי איך אימא מאושרת עם ולדימיר ורק על כך אהבתי אותו. וגם על האופן שבו דאג לבת שלו.
כעת, שני הקצינים בדלת צועדים שלושה צעדים פנימה לתוך הבית. אימא קפואה במקום.
"אנחנו מצטערים לבשר לכם, יושה נהרג", הם אומרים ברשמיות המתבקשת.
"קטיה, יושה נהרג", ולדימיר מפנה מבטו אליי ואומר לי בקול שבור, עדיין אוחז באימא. אני שותקת ולא זזה, לא מצליחה להניע אף איבר בגוף, אני קופאת. לרגע אני גם לא מצליחה לשמוע כלום, כאילו מישהו לחץ על כפתור mute. אימא על הרצפה, צועקת, מרביצה לעצמה, ולדימיר מחזיק אותה ואני קפואה במקום.
"הוא נהרג בתאונת מטוס", אומר אחד הקצינים, "כנראה תקלה טכנית, אנחנו עדיין לא יודעים, כרגע חוקרים את העניין". ולדימיר מרים ראשו לעבר הקצינים.
"זה בטוח? אין סיכוי?" הוא שואל.
"לצערנו לא, לא היה לו סיכוי. ההתרסקות הייתה חזקה מדי", הקצין משיב ומתכופף אל אימי, מחזיק אותה ואומר, "גברת ברודבסקי, אנחנו נדאג לכל סידורי הלוויה. אנחנו יודעים שאתם משפחה יהודית, נדאג לכול על־פי המסורת שלכם". נראה שאימא בכלל לא מקשיבה, העיניים שלה אינן מגיבות.
"די, אימא", אני אומרת ובוכה יחד איתה, מחזיקה אותה חזק, מחבקת אותה קרוב אליי.
אני כל כך אוהבת את יושה, למרות כל המריבות שלנו, שנסובו בעיקר סביב הלהיטות שלו למצוא את אבא וחוסר העניין שלי בזה, עדיין היינו אחים אוהבים. הפרש הגילים הקטן שבינינו והלכידות המשפחתית הקטנה שלנו יצרו לנו הרבה רגעים שמחים של ביחד. יש לנו אפילו חברים משותפים.
אני גדולה מאחי בשנה וחצי. נולדתי במאי 1992 ויושה נולד בחג המולד 1993. זה מוזר שאני זוכרת שיום ההולדת שלו חל בחג המולד ולא בחנוכה, למרות היותנו יהודים, אבל כאן, בפולטבה, אף שיש קהילה יהודית, מרגישים בעיקר את חג המולד, עם כל האורות ועצי האשוח מסביב, וסנטה שגולש בכל מקום.
מהרגע שאני זוכרת את עצמי ואת אחי, בכל לילה הייתה אימא מניחה אותנו זה לצד זה במיטה ושרה לנו שיר ערש לפני השינה. אהבתי כל כך את השיר ההוא ואיך שהיא שרה לנו. הייתי מחבקת את יושה ויודעת שאני במקום הבטוח, החם והאוהב ביותר.
אבא עזב את הבית לפני עשרים שנה, ארבעה חודשים ושלושה ימים. בשנים הראשונות אימא הייתה בדיכאון. היא לא הבינה איך זה קרה ואיך היא לא הרגישה דבר בשנתיים שקדמו לעזיבה. ועכשיו כל שנשאר לה היה אנחנו.
אני זוכרת שבימים הראשונים אחרי שאבא עזב את הבית לא הצלחתי להירדם. הייתי ילדה קטנה, בת ארבע, והמחשבות על אבא לא הרפו. אני זוכרת שבכל לילה ניסיתי בכל הכוח לא להירדם כי לא רציתי שאימא תפסיק לשיר. זה הדבר היחיד שנתן לי כוח באותם ימים.
יושה, שהיה אז ממש ילד קטן, לא כל כך הבין מה קרה. הוא לא הבין למה לאימא יש דמעות בעיניים ואיפה אבא.
העיר פולטבה נמצאת בחלק המזרחי של אוקראינה, והבית שלנו נמצא על גדות נהר הוורסקלה. השכונה שלנו היא קטנה ומורכבת מיהודים ומנוצרים, או יותר נכון – מעט יהודים והרבה נוצרים. לא תמיד היה פשוט לנו כאן, במיוחד מאז שאבא עזב את הבית. הילדים בשכונה היו מקניטים אותנו בכל הזדמנות. אבל אני אוהבת מאוד את הבית. הוא קטן מבפנים, בערך שישים וחמישה מטר גודלו – שני חדרי שינה וסלון קטן. יושה ואני היינו ישנים באותו החדר ואפילו באותה המיטה. תמונות של סבא וסבתא תלויות על הקיר מסביב ותמונות של אבא מהתקופה שבה היה בצבא. אף־על־פי שאבא כבר לא גר בבית עשרים שנה, אימא אינה מוכנה להוריד את התמונות שלו מהקיר. תמונה שלהם ביחד, מיום החתונה, מונחת על שידה מתחת למנורת הלילה שהם קיבלו מדודה שלי לכבוד החתונה. ובכל זאת, הבית שלנו הוא היפה ביותר בשכונה. לאף אחד אין ערוגות פרחים בחצר, גדר לבנה ישנה, דלת עץ וגג רעפים אדום כמו שלנו. כשהייתי ילדה קטנה הייתי בטוחה שהילדים בשכונה מקנאים בי על כך שיש לנו ערוגות פרחים כאלו יפות שאימא כל הזמן דאגה לטפח.
אימא ואבא קנו את הבית שנתיים לאחר שהתחתנו. אבא קיבל עבודה כמנהל ייצור במפעל בפולטבה ולכן הם היו צריכים לעבור. לפני כן הם גרו בדונצק. אימא, שהייתה גננת בקהילה היהודית בדונצק, לא הצליחה להשתלב כאן, ומאז ועד היום היא עובדת במשק בית. היא מספרת שבשל היותה יהודייה היא התקשתה לקבל עבודה כגננת.
"האנשים חוששים שאספר לילדים סיפורים על אלוהים", היא הייתה אומרת.
אימא בתחילת שנות החמישים לחייה. היא אישה יפה מאוד, בעלת עיניים בהירות ירוקות ושיער חלק ארוך בצבע זהוב. היא גבוהה ורזה. בשנים האחרונות היא בזוגיות עם ולדימיר, בכל זאת עברו כבר לא מעט שנים מאז אבא. אני זוכרת שבשנים הראשונות לאחר שאבא עזב את הבית, כל הגברים בשכונה היו מתחילים איתה, גם הנשואים. אבל היא לא נתנה תשומת לב לאף אחד. במשך שנים היא האמינה שאבא עוד יחזור. היא אהבה אותו כל כך, ולדעתי היא עוד אוהבת אותו, למרות שהוא עזב אותה בשביל מישהי אחרת. אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה הוא היה אומר כל הזמן שאימא לא מבינה אותו, או שהיא לא אוהבת אותו מספיק. ואני, בתור ילדה קטנה, תמיד היה נראה לי שההורים שלי הם מושלמים וכי הם האוהבים ביותר בעולם. טוב, אולי לא בעולם אבל בטח בשכונה.
בימים ובחודשים שחלפו לאחר שאבא עזב את הבית אימא הייתה בוכה הרבה. היו לה דמעות כשהיא שרה לנו לפני השינה, ולעיתים הייתי מתעוררת בלילה ושומעת אותה בוכה במיטה. אני כבר הבנתי ולכן הפסקתי לשאול על אבא, אבל יושה היה עדיין שואל בכל לילה לפני השינה מתי אבא חוזר, ואז שוב היו מתחילות הדמעות.
כשיושה היה משחק בחוץ הייתי יושבת לבד בחדר ומנסה להבין ולחשוב מה יקרה עכשיו, כשאבא לא נמצא. האם לאימא יהיה בעל חדש? האם אראה את אבא שוב? הייתי מחכה לשמוע ממנו.
הוא כתב לי רק פעם אחת ביום הולדתי ופעם אחת ליושה ביום ההולדת שלו, כשנה לאחר שעזב. באף אחד מהמכתבים הוא לא הזכיר את אימא. אני אפילו לא יודעת לאן הוא נסע, איפה הוא מתגורר והאם טוב לו. אני רק יודעת שהוא כבר לא גר בפולטבה, וגם את זה אימא סיפרה לי.
היה לי קשה להתגבר על כך שאבא כבר לא בבית. אפילו היום, עשרים שנה אחרי, אני מנסה לפעמים לדמיין אותו, למרות כל הכעס שלי עליו. אני עדיין מחכה לסימן, לצלצול טלפון, או הודעת טקסט, משהו. כעסתי עליו מאוד על שהשאיר אותי ואת יושה לבד. חשבתי שאותנו הוא הכי אהב בעולם, חשבתי שהיה לנו כיף ביחד, אהבתי כל כך את הרגע שהוא היה מחבק אותנו מייד כשהיה חוזר מהעבודה, או כשהוא היה משחק איתנו בחצר בחוץ, או כשהיינו יושבים ביחד לאכול את ארוחת הערב ואז הוא היה שוטף את הכלים בזמן שאימא הייתה מרדימה אותנו. לעיתים הוא היה מגיע ונעמד בכניסה לחדר השינה שלנו, או מצטרף לאימא ששרה לנו לפני השינה. אולי אני לא זוכרת מספיק טוב, אבל אף פעם לא שמעתי אותם צועקים אחד על השני או רבים. אני זוכרת שפעם יושה שאל את אבא מתי יהיה לו אח קטן.
"זה לא פייר שרק לקטיה יש אח, גם אני רוצה!" הוא אמר.
"יושה", אמר לו אז אבא, "הכי כיף זה להיות הילד הקטן במשפחה. אנחנו לא צריכים עוד אח קטן".
אני זוכרת שזה היה לי מוזר, כי איך אבא כבר יודע שאנחנו לא רוצים עוד אח קטן? אולי אימא רוצה? כשיושה שאל את אימא היא ענתה לו שהוא צריך קצת סבלנות.
"יחלוף קצת זמן, יושה, ואז גם אבא ירצה ותהיה לך אחות קטנה".
"אבל אני ביקשתי אח", אמר יושה.
"אז אולי גם אח וגם אחות", צחקה אימא ואבא הנהן בכעס ובביטול.
אף־על־פי שאני כבר מתקשה לזכור אותו, את החיוכים שלו, את תווי הפנים היפים שלו, את החוזק שלו, את הרכות ואת הביטחון שהיה משרה עליי, עדיין הוא חסר בעולמי בכל יום מחדש.
אני זוכרת את מסיבת יום הולדת ארבע שערכנו ליושה. אימא הזמינה את סבתא ואת סבא, אך הם לא יכלו להגיע, כיוון שהם גרו בדונצק והנסיעה תמיד הייתה קשה להם.
כמה חברים הגיעו למסיבת יום ההולדת, ילדים מהשכונה ומהגן של יושה. אפילו אני הזמנתי שתי חברות טובות שלי, אלה ואניה, כדי שלא יהיה לי משעמם. יושה שמח כל כך וביקש מאימא שתכין לו עוגה בצורה של כלב, ואימא כמובן עשתה זאת בשמחה. היא תמיד הייתה עושה כל מה שיושה ביקש, במיוחד לאחר שאבא עזב. היא טענה שיושה נראה בדיוק כמו אבא וכי אין ספק שיהיה גבר יפה שכל הבנות ירוצו אחריו.
כל הילדים שהגיעו למסיבה נהנו מאוד. אימא הכינה שלל מאכלים טעימים, עוגות ועוגיות, ממתקים ושוקולדים, וערכה שולחן יפה בחצר, עם מפה לבנה וכיסא שכולו שזור בפרחים שגזמה מהערוגה בחצר. שרנו ליושה שירים, הרמנו אותו כשהוא ישב על הכיסא המקושט, ועזרנו לו לכבות את הנרות שעל העוגה.
"מה המשאלה שביקשת?" שאלה אותו אימא.
"ביקשתי שאבא יחזור", הוא השיב. אימא חיבקה אותו ואני ראיתי את הדמעות בעיניים שלה. אני זוכרת את הרגע הזה היטב גם היום, אף שהייתי ילדה קטנה בעצמי. עמדתי בצד עם אלה ואניה וראיתי את אימא מתחילה לבכות, אבל הפעם לא רציתי לגשת אליה. בדרך כלל הייתי רצה ומחבקת אותה, אבל באותה פעם בחרתי לקחת את אלה ואניה מסביב לבית.
"בואו נשקה את ערוגת הפרחים החדשה שהקימה אימא", אמרתי להן.
אלה ואניה היו מתפעלות כל כך מערוגות הפרחים. הן כל הזמן היו שואלות אם אפשר לקטוף פרח אחד ואני לא הייתי מרשה. כשעמדנו שם, בערוגת הפרחים, אלה שאלה אותי אם אני רוצה אבא אחר ואני נענעתי בראשי בשלילה. אניה ישבה בצד בשקט. מספר חודשים קודם נפטרה אימה מסרטן. באותם ימים לא הכרתי את המחלה הזו ושאלתי את אימא. אני זוכרת שזה היה לי מוזר כי אבא ואני אהבנו ללכת לוורסקלה לצוד לנו סרטנים. היינו לוכדים אותם ומרימים אותם ולאחר מכן זורקים אותם בחזרה לנהר. הישיבה הזאת לצד הנהר הייתה גורמת לי הנאה בכל פעם מחדש. אבא היה אומר שזכיתי, כי בדונצק לא היה להם נהר כזה, קרוב כל כך לבית, שאפשר היה להגיע אליו ברגל ולהתרענן.
שם, בערוגת הפרחים, כשאני עדיין לא בת שש, אלה צחקה ואמרה שעכשיו, שלי אין אבא ולאניה אין אימא אז אולי אימא שלי ואבא של אניה יהיו ביחד ואז אני ואניה נהיה אחיות.
"קוראים לזה אחיות חורגות", היא אמרה. אני חייכתי אבל אניה החלה לבכות ולצעוק שהיא לא רוצה אימא אחרת, ושהיא בטוחה שאימא שלה תחזור.
"היא מתה", אמרה אלה, "היא לא עזבה כמו אבא של קטיה, היא לא יכולה לחזור".
"תעזבי אותה, אלה", אמרתי ורצתי לחבק את אניה.
כשהסתיימה מסיבת יום ההולדת של יושה וכולם הלכו, גם אניה ואלה חזרו הביתה. עמדנו שם במטבח, אימא ואני, והכנו שוקו חם ליושה, כי הוא אהב לשתות שוקו לפני השינה. יושה ביקש לפתוח את המתנות אבל אימא אמרה שכבר מאוחר ושצריך להיכנס למיטה.
"בואו אשיר לכם שיר, תלכו לישון ומחר נפתח את המתנות ביחד", אמרה.
יושה התאכזב אבל נרגע מהר כיוון שהיה עייף ממאורעות היום. הוא נהנה כל כך. אימא התחילה לשיר ועד מהרה נעצמו עיניו. כשהסתכלתי על אימא ראיתי דמעות בעיניה. אני זוכרת שלא יכולתי להתמודד עם זה, פשוט הסתובבתי לצד השני ונרדמתי, או שעשיתי עצמי ישנה. יש כמה אירועים שזכורים לי ממש טוב, למרות היותי ילדה קטנה. זה אחד מהם.
באותו הלילה לא הצלחתי להירדם, אף־על־פי שניסיתי. חשבתי על מה שאלה אמרה לאניה על כך שאימא שלה לא תחזור יותר כי היא מתה וכי אבא שלי פשוט עזב. זה שוב גרם לי לשאול את עצמי למה. ואז שמעתי את אימא שוב בוכה, קמתי מהמיטה והצצתי מדלת החדר לעבר הסלון. ראיתי את אימא עוטפת חבילת קרטון סגורה בנייר כחול, קושרת בסרט לבן ומכניסה את החבילה לתוך ערמת המתנות של יושה. היא החזיקה כוס יין ביד אחת ואת התמונה של אבא מהצבא באחרת ונשכבה על השטיח בסלון. חזרתי מהר למיטה כדי שלא תבחין בי.
למוחרת יום ההולדת של יושה נשארנו בבית, ולא בגלל נר שלישי של חנוכה אלא בגלל חופשת חג המולד. כשקמנו בבוקר, שלג ירד מסביב וכל השכונה נצבעה בלבן. גם ערוגות הפרחים שלנו בחצר התמלאו בפתיתי שלג והיה ריח של חג באוויר. יושה קם בצהלה, שלא כהרגלו, קפץ מהמיטה וכבר היה בדרכו לפתוח את אסופת המתנות ששכבו בסלון מיום האתמול. אימא ואני הצטרפנו אליו, ויושה החל במלאכה.
"וואו", צעק יושה, "זאת המשאית היפה ביותר שראיתי, תודה אימא", הוא אמר ואימא חיבקה אותו. היא ידעה שיש שני דברים שאותם הוא הכי אוהב – משאיות וסוסים. יושה המשיך לפתוח את המתנות שקיבל מהחברים ומהשכנים – בובות רובוטריקים, כדורגל, מחברת ציור, שני ספרים ועוד כמה חבילות של צבעי פנדה ושמן. על השטיח הייתה מונחת מתנה נוספת, עטופה בנייר כחול וכרוכה בסרט לבן. "ליושה מאבא", היה כתוב עליה. יושה הסתכל על אימא. הסתכלתי גם אני על אימא.
"תפתח יושה, למה אתה מחכה?" היא שאלה.
יושה התחיל לפתוח את החבילה וכרטיס ברכה קטן נפל לידיו.
"ליושה, בני האהוב, מזל טוב ליום הולדתך, אוהב, אבא". היה כתוב על הכרטיס. שוב ראיתי דמעות בעיניה של אימא, ופתאום הבנתי מה ראיתי אתמול בלילה. יושה קרע את העטיפה, פתח את חבילת הקרטון שבפנים ומצא בתוכה סוס עץ מדהים ביופיו ומיוחד מאוד. יושה התלהב, קפץ וחיבק את אימא.
"גם משאית גדולה ויפה וגם סוס מעץ! כמה כיף זה יום הולדת!" הוא אמר באושר. אימא בכתה. מוזר, אבל יושה לא שאל כלום על אבא ורק אני ידעתי.
ועכשיו, אני עוזרת לאימא בסידורי הלוויה של יושה. אני לא מצליחה להבין את זה. אני מרגישה שאני נקרעת מבפנים. המחשבה שלא אראה יותר את יושה אינה מרפה ממני, ויחד עם זאת אני מנסה להיות חזקה בשביל אימא. אנחנו עוברות שנים לא פשוטות, במיוחד בשנתיים האחרונות, שבהן החמיר המצב הכלכלי בבית. אימא איבדה את מקום העבודה שלה כיוון שהמשפחה שאצלה עבדה עברה דירה, ומאז היא עובדת רק בעבודות מזדמנות. ולדימיר עוזר קצת אבל אין לו באמת יכולת כלכלית גבוהה והוא צריך לדאוג גם לילדה שלו. אני עובדת כמלצרית בבית קפה, ובמקביל התחלתי את לימודיי בבית הספר לאחיות בפולטבה. את עיקר ההכנסה הכספית שלנו היינו מקבלים מיושה, שהיה מפקיד חלק גדול מהמשכורת שלו לחשבון של אימא, על־מנת שתוכל לשלם את כל ההתחייבויות ולהחזיק את הבית. יושה היה צנוע מאוד והסתפק במועט. אימא הייתה חשובה לו והוא כמובן היה חשוב לה.
הלוויה תתחיל בעוד מספר דקות. קשה לי לראות את אימא ככה, היא מפורקת לגמרי. אני מחזיקה אותה חזק, מלווה אותה לעבר בית הקברות. אנחנו צועדות פנימה דרך שער הכניסה, על שביל החצץ הלבן, אל עבר התקהלות קטנה של אנשים שהגיעו לתמוך ולחבק – מספר שכנים, חברים של יושה מהצבא. מעניין אם אבא יודע, חולפת בראשי המחשבה, מעניין אם הוא יהיה כאן. ולא בשבילי, כי אני לא צריכה אותו, והאמת שנראה לי שגם אימא כבר לא הייתה רוצה לראות אותו, אבל בשביל יושה זה היה יכול להיות משהו מיוחד. יש שיגידו "צחוק הגורל".
אבל אבא לא מגיע. אני לא יודעת אם הוא יודע או לא, וכאמור, זה כבר לא משנה, עכשיו זה רק אימא ואני.
הלוויה קצרה, אימא בחרה לא לומר דבר, אפשר היה לשמוע רק בכי חרישי ונשימות מואצות, ולדימיר מצד אחד ואני מהצד השני. אני כתבתי כמה מילים, חשבתי שאצליח לדבר אך לא הצלחתי להוציא קול. אלה עמדה צמוד אליי ותמכה בי. הלוויה נגמרה בכמה מילים של הרב של פולטבה ובקריאת קדיש של הרב. הרגע שבו טמנו את יושה באדמה היה הקשה ביותר. באותו רגע נפלתי לרצפה, הדמעות החלו לרדת אך שום קול לא יצא. נחנקתי, הרגשתי שאין לי אוויר, שאני רוצה לגעת, להחזיק. הנשימות נעשו כבדות, הרגשתי ערפול.
"למה לוקחים אותך מאיתנו, למה?" אמרתי בשקט. אלה הגיעה וניסתה להרים אותי מעל ערמת החול שכיסתה את יושה.
"קומי קטיה. בואי נלך, בואי". היא תפסה בידי והרימה אותי.
כולם החלו להתפזר. אימא הגיעה אליי וחיבקה אותי. לרגע החלפנו תפקידים. עד לאותו רגע הייתי אני זאת שהחזיקה אותה ותמכה בה והיא הייתה שבר כלי, וברגע אחד אני זאת שנשברת על הרצפה ואימא אוספת את עצמה, מתנתקת מוולדימיר ומגיעה לחבק אותי.
"עכשיו זאת את ואני. לעולם", היא אומרת. "נלך הביתה, יושבים שבעה".
כשאנחנו מגיעים לבית הקטן שלנו הגדר הלבנה מקבלת את פנינו. אנשים מהשכונה כבר מחכים לנו בכניסה כדי לנחם. ולדימיר פותח את הדלת ומלווה את אימא פנימה. היא מתיישבת על הכורסה בסלון ואני מתיישבת לידה, על כרית על הרצפה, לא רוצה לזוז ממנה. אני לא מבינה את זה. אני משתדלת, אך לא מצליחה. "יושבים שבעה" אימא אמרה, ואני בהתחלה לא כל כך הבנתי למה היא התכוונה. רק אחר־כך למדתי שככה זה לפי הדת היהודית, שבעה ימים של אבל.
אני מחכה כבר שירד הלילה. רוצה שכולם ילכו, רוצה שקט. אימא מבקשת מוולדימיר שלא יישאר לישון כי היא רוצה קצת זמן לבד איתי. ולדימיר מהנהן בראשו, נושק לה קלות במצח ועוזב.
הלילה יורד. אימא מבקשת שאכנס איתה למיטה הלילה.
"אני רוצה לחבק אותך חזק", היא אומרת.
לצד התמונה של אבא שעל השידה שלה, היא הוסיפה תמונה של יושה מלפני מספר שנים. וכך הלכנו לישון שלושתנו. אימא ואני מחובקות במיטה, ויושה לידנו, בתמונה על השידה.
אימא שרה לנו:
"Казачья колыбельная песня
Михаил Лермонтов
Спи, младенец мой прекрасный,
Баюшки-баю. Тихо смотрит месяц ясный
В колыбель твою. Стану сказывать я сказки,
Песенку спою; Ты ж дремли, закрывши глазки,
Баюшки-баю."
"שְׁכַב וְהֵרָדֵם, בֵּן יַקִּיר לִי
שְׁמַע אָשִׁיר לְךָ שִׁיר
נוּמָה נוּמָה נִים
דֹּם הַלְּבָנָה מִמְּרוֹמֶיהָ תַּשְׁקִיף
עַל כְּפָר וְעִיר
סִפּוּרִים לְךָ אֲסַפֵּרָה
שִׁירִים לְךָ אָשִׁירָה
שְׁכַב וְהֵרָדֵם בְּנִי יַקִּיר לִי
עַפְעַפֶּיךָ סְגֹר".
לאחר השבעה, גם מעט האנשים שעטפו אותנו מתחילים להיעלם ומתחילה תקופה חדשה של התמודדות.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
