לוחמה חשאית במלחמת העולם השנייה

לוחמה חשאית הוא ספר עיון ומחקר העוסק בריגול, במודיעין, בחבלה, בפיתוח ושבירת קודים, ובפיתוח נשק שובר שוויון במלחמת העולם השנייה. לאחר שצ’רצ’יל עלה לשלטון בבריטניה הוא דרש להקים יחידה סודית, המנהל למבצעים חשאיים, SOE, במטרה “להבעיר את אירופה הכבושה”, לדבריו. לספר שמונה חלקים: החלק הראשון עוסק בשירות המודיעין הבריטי; החלק השני עוסק במודיעין האמריקאי; החלק השלישי עוסק במודיעין הסובייטי; החלק הרביעי עוסק במודיעין הגרמני; החלק החמישי עוסק במודיעין היפני; החלק השישי עוסק במפצחי הקודים; החלק השביעי עוסק בפיתוח נשק שובר שוויון; החלק האחרון הוא נספחים.

ברבש היה איש חינוך, מנהל בית-ספר ומורה להיסטוריה. ספריו מופנים לקהל הרחב והם פרי מחקר של שנים, תוך הקפדה מרבית על הדיוק בעובדות.
זהו ספרו החמישי של רוני ברבש. קדמו לו: הגנרלים במלחמת העולם השנייה; ארנהם כישלון בצל הגבורה; מלאכים על גדות הדנובה; הלב החצוי של אווה.

הקדמה

במשך שש שנים לחמו הצבאות של מדינות רבות על פני תבל במלחמת העולם השנייה. מדינות הציר מצד אחד ובעלות הברית מהצד השני. קרבות רבים נערכו בהשתתפות אלפי חיילים ולפעמים אף מיליונים, כדי להכריע את גורל המלחמה לטובתם.

לצד המאבקים בשדה הקרב בהשתתפות חטיבות ואוגדות של לוחמים, נערכה מלחמה נוספת, שהייתה לא פחות חשובה להצלחה במלחמה. הייתה זו מלחמה חשאית, מלחמת צללים, שנערכה הרחק מהעין ובסודיות רבה.

השליטה במידע עדכני על מערכי האויב, על מיקומו, על חימושו ועל תוכניותיו הכריעה לא פעם את מהלך הקרב. על כן המאבק החשאי להשגת מידע היה חיוני לא פחות ואולי אף יותר מאשר סדר הכוחות בשדה הקרב עצמו. שני הצדדים ניהלו במהלך המלחמה מלחמה חשאית במטרה להשיג מידע ומצד שני למנוע מהאויב להשיג מידע חיוני עליהם.

המאבק החשאי הזה, שנערך בסודיות רבה ובהשקעה ניכרת של כוח אדם ושל פיתוח טכנולוגי, עומד במרכזו של הספר הזה. שני הצדדים לא חסכו במשאבים, בכסף, בכוח אדם ובכלים טכנולוגיים כדי להשיג מידע בזמן אמת, ולעדכן את מפקדי השטח בעת המבצע הצבאי.

בצד הניסיון להשיג מידע ולחבל במאמצי האויב התנהלה מלחמה אכזרית, שלא בחלה בשום אמצעי כדי למנוע מסוכני האויב להשיג מידע. במהלך המלחמה פעלו שני הצדדים תוך רמיסת זכויות האדם, עינויים וכל דרך אפשרית למנוע מהאויב להשיג מידע סודי.

מאמץ גדול הופנה לתחומי ההונאה, הטעיה ומסירת מידע כוזב, כדי לבלבל ולמנוע מהאויב לדעת מהן התוכניות הצבאיות האמיתיות. השימוש הנרחב ברדיו אפשר מצד אחד להעביר מידע בזמן אמת ומצד שני הוא היה חשוף לקליטה בידי האויב.

מאמצים גדולים הופנו לפיתוח קודים מתוחכמים, אנושיים וטכנולוגיים, כדי שהשידורים שייקלטו לא יובנו על ידי הצד השני. לחלל הזה נכנסו מוחות חריפים של מתמטיקאים ושל מהנדסים, שעשו הכול כדי לשבור את הקוד הסודי של האויב ולקרוא את תוכנם. פיצוח הקוד של מכונת ההצפנה הגרמנית אניגמה ופיתוח מנגנון אולטרה, שמסר מידע מעודכן וחשאי אודות האויב, היה גורם מכריע במלחמה. לטענת קצינים בכירים רבים, הם קיצרו את המלחמה לכל הפחות בשנתיים.

מאמץ גדול הופנה מצד בעלות הברית לחדור לאירופה הכבושה ולעורר את תושביה להתנגדות בכובש הנאצי. סוכנים הועברו לשטחים הכבושים כדי לארגן התנגדות מאורגנת ולבצע פעולות חבלה. בין הסוכנים האלה היו גם נשים רבות. הגרמנים עשו מאמצים גדולים באמצעות שירותי המודיעין שלהם, הגסטפו והאס-אס, לשים יד על סוכנים אלה. השימוש בעינויים היה הכלי העיקרי לשבירת רוחם ולהשגת מידע על חבריהם. רבים מהסוכנים, ביניהם נשים רבות, נרצחו בידי האס-אס והגסטפו.

תחום חשאי אחר היה המירוץ אחר נשק שובר שיוויון, נשק המעניק יתרון מכריע במלחמה. בעלות הברית השקיעו מאמץ וכסף רב כדי לפתח את הפצצה הגרעינית והיו הראשונים לעשות זאת. פרויקט הגרעין, 'פרויקט מנהטן', היה הפרויקט הסודי ביותר של ארצות הברית. הגרמנים פיגרו מאוד אחרי האמריקנים בפיתוח הפצצה, אבל הם השקיעו מאמצים רבים בפיתוח נשקים חדישים ובעל יכולת הרס גבוהה. היו אלה הפצצה המעופפת V1, הטיל הבליסטי הראשון בעולם V2 ומטוס הסילון הראשון מסוגו, Me262. אומנם הם לא הכריעו את גורל המלחמה, אבל גרמו להרג רב. ייתכן שהשפעתם הייתה גדולה בהרבה אם היו מפתחים אותם מוקדם יותר.

הספר מחולק לשמונה חלקים העוסקים בכל תחומי המלחמה החשאית בצבאות הלוחמים העיקריים: בריטניה, ארצות הברית, ברית המועצות, גרמניה ויפן.

החלק הראשון עוסק בגופי המודיעין הבריטיים, שהיו במידה רבה חלוצים בתחום הקמת גופים מיוחדים לריגול, למודיעין, לארגון התנגדות ולחבלה. הארגון הייחודי ביותר, שהוקם לפי דרישתו של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, היה המנהל למבצעים מיוחדים, SOE. גופי מודיעים נוספים היו ה-MI5 ו-MI6. בחלק זה מובאים סיפוריהם של חלק מהסוכנים שהועברו לשטח האויב.

החלק השני עוסק במודיעין האמריקני והגוף המקביל ל-SOE הבריטי, המשרד לשירותים אסטרטגיים, OSS. גוף נוסף שעסק במניעת ריגול היה ה-FBI.

החלק השלישי עוסק בשירותי המודיעין הסובייטים, NKVD וה-GRU, שהישגיהם בתחום הריגול היו מרשימים. הסובייטים נהנו במידה רבה מהעובדה, שכמעט בכל מדינה נמצאו אנשים שהסכימו לשרתם בשל סיבות אידיאולוגיות – הזיקה לקומוניזם.

החלק הרביעי עוסק במודיעין הגרמני, האַבְּוֵהְר והאֶס-דֶה. הצלחתם בתחומי הריגול היו דלים, אולם מרבית ההצלחה שקצרו הייתה בתחום מניעת ריגול מצד בעלות הברית.

החלק החמישי עוסק במודיעין היפני, שהצלחתו הייתה מוגבלת מאוד. הצלחתם העיקרית הייתה באיסוף המידע לקראת התקפת הפתע על נמל פֶרל הָרבוּר.

החלק השישי עוסק במאמצי הצבאות השונים לבנות מערכות קידוד אמינות ומורכבות כדי למנוע את הבנתם של תשדירי רדיו שנקלטו. מאמצים עיקריים, בעיקר מצד הבריטים והאמריקנים, היה בפיצוח הקוד של אויביהם, ובתחום הזה הם נחלו הצלחות מרשימות.

החלק השביעי עוסק במאמצים לפתח נשק על שיכריע את גורל המלחמה. במסגרת מאמצים אלה הצליחו האמריקנים לפתח את הפצצה הגרעינית הראשונה, ששמה קץ למלחמה מול יפן. נשקים אחרים שפותחו היו אומנם תולדה של פיתוח טכנולגי מתקדם, אבל השפעתם על גורל המלחמה הייתה מועטה.

החלק השמיני כולל את הנספחים של הספר: רשימת תצלומים עם קרדיט, רשימת מפות, רשימת האנשים שסיפוריהם מופיעים בספר, רשימה ביבליוגרפית ותיאור הספרים הקודמים של המחבר.

מבוא

ריגול ופעילות חשאית לא נולדו במלחמת העולם השנייה והם היו קיימים עוד מימי קדם. אנחנו מכירים את סיפור המרגלים עוד מימי התנ"ך. האימפריות הגדולות בעולם העתיק, כמו יוון ורומא, השתמשו במרגלים ובמודיעין כדי לשלוט על השטחים הגדולים שכבשו.

בעת העתיקה וגם בתקופות מודרניות יותר ידעו ראשי השלטון, מלכים ונסיכים, שיציבות שלטונם תלויה במידע העדכני לגבי איומים אפשריים מבית ומחוץ. ככל שהמדינה הייתה גדולה יותר, כך גדל הצורך בפיקוח הדוק יותר והבסיס לכך היה מידע מודיעיני עדכני. במהפכה האמריקנית (1783-1775), ג'ורג' וושינגטון פיתח שיטה יעילה של רשת מרגלים, שדיווחו לו על מיקומם של הכוחות הבריטיים ועל תוכניותיהם.

שירות המודיעין הצבאי המודרני הראשון הוקם בידי האימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטה על שטחים גדולים באירופה, שבהם חיו עמים שונים בעלי שפות שונות, תרבויות שונות והבדלי דת ולאום. שירות המודיעין שהקימו בשם אֶוִוידֶנסְבוּרְיוּ, (Evidenzbureu) נחשב לראשון מסוגו בעת המודרנית.

בריטניה הקימה מודיעין צבאי משלה בעת מלחמת קרים (1854). כך היה במרבית מדינות אירופה. הקמת רשתות הריגול במדינות השונות הביאה לצורך להקים גופי מודיעין להגנה וללכידת מרגלים עוינים. באופן זה קמו בזו אחר זו סוכנויות לריגול נגדי, שמטרתן היה למנוע פעילות של מרגלים בשטחן.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 הביא לפריחת הריגול והניסיון להשיג מידע מודיעיני אודות האויב. פרט לאנשי צבא גויסו גם אזרחים, ביניהם נשים, שהשתמשו ביופיין כדי לפתות דיפלומטים ואנשי צבא במטרה לגלות סודות. המפורסמת שבין מרגלות מלחמת העולם הראשונה הייתה מַרְגַרֶט גֶרטרוֹד מַקלוֹד (Margaretha Geertruida MacLeod), הידועה בכינויה 'מַאטַה הַארי' (Mata-Hari) והיא ריגלה עבור גרמניה. מאטה-הארי נולדה בהולנד ב-1876 ונודעה כרקדנית אקזוטית שהפילה ברשתה גברים רבים, ביניהם בעלי עמדות בכירות, והעבירה מידע חשוב וחיוני למפעיליה. אולם היא נלכדה לבסוף והוצאה להורג ב-1917 כשהיא בת 41.

התפתחות הרדיו ואמצעי התקשורת בין שתי מלחמות העולם הביאו לצורך לקודד את המידע הצבאי והדיפלומטי הרגיש והסודי שהועבר באמצעות הרדיו. עקב כך התפתחו סוכנויות שעסקו בפענוח המידע, שלא פעם הפך לשאלה של חיים ומוות.

פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 וההצלחה הגרמנית בשנים הראשונות של המלחמה, אילצו את בעלות הברית, תחילה את הבריטים, לפתח רשתות ריגול כדי לחדור לאימפריה הנאצית שהלכה וגדלה מחודש לחודש.

מצבן של בריטניה ושל צרפת לא היה טוב בתחילת המלחמה. המדיניות שקדמה למלחמה, של ממשלת בריטניה בראשות צ'מברליין ושל ממשלת צרפת בראשות דלדייה, הייתה מדיניות פיוס כלפי הרודנים הפשיסטים, היטלר ומוסוליני, שניצלו זאת היטב בתחילת המלחמה. המלחמה תפסה את שתי המדינות כשהן בלתי מוכנות.

נפילת צרפת ביוני 1940 הייתה מכה קשה לבריטים, שחששו מאוד מהאפשרות של פלישה גרמנית לאי הבריטי. בריטניה, שנותרה לבדה, הייתה חייבת למצוא דרכים להעביר מידע עדכני על תנועות הצבא הגרמני ולנסות לפגוע בשליטתו במדינות הכבושות.

לבריטים היו יחידות מודיעין שכונו בשם MI, ולכל אחת מיחידות MI היו מטרות שונות. חלקן עסקו בריגול וחלקן במניעת ריגול, והיו גם מחלקות כלכליות ופוליטיות.

כאשר וינסטון צ'רצ'יל מונה לראש ממשלת בריטניה במאי 1940, מצבם של הבריטים היה קריטי. אומנם רוב הצבא הבריטי חולץ בשלום מדנקירק, אבל ללא הנשק הכבד, כך שלמעשה בריטניה נותרה חסרת הגנה. הדבר היחיד שהגן עליה היה התעלה המפרידה בינה לבין אירופה.

צ'רצ'יל הבין שאין בכוחה של בריטניה לנהל מלחמה קונוונציונלית על אדמת אירופה ועל כן החליט שעל בריטניה לעשות הכול בכמה תחומים: איסוף מידע, ארגון התנגדות פעילה בשטחים הכבושים, ייזום פעולות חבלה וקידום פשיטות קומנדו בשטחים אלה.

ב-22 ביולי 1940 הוכן מסמך רשמי שאושר על ידי צ'רצ'יל, שעיקרו היה, כפי שראש הממשלה כינה זאת, "להבעיר את אירופה". הכוונה הייתה לסייע למחתרות השונות שפעלו במדינות הכבושות, לתאם את פעולותיהן ולספק להן הכשרה ונשק.

בעקבות כך הוקם ארגון שהיה כפוף למשרד ללוחמה כלכלית (Ministry of Economic Warfare), ובראשו עמד יוּ דַלְטוֹן (Hugh Dalton). הארגון החדש קיבל את השם 'המנהל לפעולות מיוחדות', (Special Operations Executive) או בקיצור אֶס-אוֹ-אִי (SOE).

תוכנית העבודה של הארגון נכתבה בידי מייג'ור ג'נרל סר קוֹלִין גַבִינס (Colin Gubbins) שהיה מנהל הארגון משנת 1943. הרעיון היה להחדיר סוכנים למדינות הכבושות, לעורר התנגדות ולבצע כמה שיותר פעולות נגד הצבא הגרמני.

הבעיה הגדולה ביותר שעמדה בפני ראשי הארגון הייתה שלא תמיד אפשר היה לגייס אנשי צבא בעלי ניסיון קרבי, בעיקר בגלל בעיית השפה. כדי לשרוד במדינה כבושה בידי הגרמנים, שבה שלט שלטון הטרור של האֶס-אֶס (SS) והגֶסטָפוֹ (Gestapo), היו זקוקים לסוכנים שהיו מסוגלים להשתלב ברחוב המקומי, אנשים בעלי ידע בשפה המקומית ובתרבותה, אנשים שהכירו את השטח שבו פעלו.

הקושי הגדול ביותר היה גיוסם של סוכנים – שהיו ברובם אזרחים מן השורה, ללא כל ניסיון צבאי, ואימונם בלוחמה, חבלה ובהפעלת מכשירי רדיו. תחילה לא רצו לגייס נשים, בשל תפיסת העולם של החברה הבריטית, שהייתה בשליטה גברית, אבל מהר מאוד התברר שנשים מסוגלות להיקלט בשטח ביתר קלות מגברים.

הבריטים לא היו היחידים שהקימו יחידות מיוחדות למודיעין ולחבלה. לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה, האמריקנים הקימו ארגון משלהם, 'המשרד לשירותים מיוחדים', (Office of Stategic Services) או בקיצור (OSS), שפעל בתיאום ובשיתוף פעולה עם הבריטים.

לסובייטים היו רשתות ריגול בכל רחבי הגלובוס. הם נהנו מהעובדה שרבים הצטרפו לשורותיהם מרצון, מסיבות אידיאולוגיות. לגרמנים היו מספר ארגוני מודיעין, שהגדול מכולם היה של הצבא, האבוהר (Abwehr). היה להם גם שירות מודיעין למשרד לביטחון של האס-אס – ה-אֶס-דֶה (SD).

חייהם של המרגלים היו קשים ומסוכנים מאוד. הם ניצודו בידי יחידות הריגול הנגדי. רבים נפלו בשבי ורבים מאלה שנלכדו מצאו את מותם. מרגלים לא נחשבו לחיילים במדים ולכן הסכמי זֶ'נֵבַה לא חלו עליהם, מה גם שאנשי האס-אס והגסטפו לא כיבדו כלל הסכמים בינלאומיים.

חלקם נותרו עלומים ורק שנים רבות לאחר סיום המלחמה התפרסמו סיפוריהם. הם היו ונותרו לוחמים אלמוניים, צבא סודי של אנשי צללים.