ללכת על חבל דק

זה קרה קצת אחרי חג הפסח. רציתי לתת למשפחה שלי עוד רגע אחד של יחד לפני שאני חושפת את הדבר הזה שאני מחזיקה בבטן כל כך הרבה שנים.

לפני שאני חושפת את הסוד. הגעתי לבית “לין” והבטתי עליו מבחוץ. הוא בנוי כשסביבו חומה גבוהה – כמו אומר למי שמגיעה אליו, “הגעת למקום בטוח, מקום מוגן, מקום שבו את יכולה לחשוף את הסודות הכי כמוסים שלך ולהראות אותם רק למי שאת בוחרת.” נכנסתי פנימה וחיכיתי שאמא תבוא. קבעתי איתה שם. הלב שלי הלם בחוזקה – איך היא תגיב? מה היא תגיד? איך אני אתנהג? האם אני אבכה? האם אני אפחד? האם בכלל אני אצליח להוציא את המילים מהפה שלי?

בתור ילדה לא ידעתי בכלל שנפגעתי, חייתי את החיים כרגיל וידעתי שעליי לשמור על “סוד” אולם לא הבנתי כל כך את הסיבה לכך. הרגשתי שמשהו עובר עליי אבל לא הבנתי בדיוק מה. לא ניסיתי לחשוב מה. כנראה לא יכולתי לאפשר לעצמי לחשוב. לא הבנתי למה הייתי יוצאת לריצה בכל יום מהבית, לא מוותרת אפילו על יום אחד. בהמשך חיי החלטתי שאני לא יכולה להמשיך לשמור את הסוד הזה יותר ופתחתי אותו מול מוסד שעוזר לנערות מתחת לגיל שמונה־עשרה ומלווה אותן. השאר היסטוריה.

היום, בתור אישה בוגרת, אני מדברת על הפגיעה ועל מה שעזר לי להתמודד איתה, אילו נורות אדומות הראיתי כלפי חוץ, לא במילים אלא דרך הגוף, הדרך שהכרתי… איך בתור חברה אנחנו יכולים לראות אם מישהו צריך עזרה, איך להתמודד, למי לפנות, איך נוכל להיות שם בשביל האהובים שלנו ואיך הספורט קשור לזה.

סיפורה של טל פרידמן, אישה שמתחילה לדעת איך לאהוב את עצמה ולקבל את עצמה כמו שהיא…

היא נשואה לנתי, אם לשתי בנות מדהימות, שקד ופלג.

בעלת תואר ראשון בחינוך גופני, בעבודתה היא מזכירה לנשים איך לגלות את עצמן מחדש, לאהוב את עצמן ולהעריך את עצמן יותר דרך אימוני כושר.

באימונים הן מגלות מה הן החוזקות שלהן ואיך אפשר לשפר חולשות ולשמר את הטוב.

בנוסף היא מעבירה הרצאות השראה בעקבות סיפור חייה.

פרק 1

לקבל את זה שאני אחת מאלה

הייתי בטוחה שזה קורה בכל בית. שאבא נוגע. ושלא מדברים על הסוד — כי הוא קורה בכל בית. אז לא צריך לדבר. על הסוד. כמעט בכל יום חוויתי את מה שמגדירים "פגיעה מינית", רק לא הבנתי שזו פגיעה. אני זוכרת איך בבית הספר היו כל מיני סדנאות שעסקו ב: "גופי הוא פרטי שלי", והייתי מקשיבה לסדנאות האלו ומרחמת בליבי על אותה ילדה שנפגעה. לרגע לא קושרת אותה אליי. לא חשבתי על עצמי כעל נפגעת. אולי בגלל שעדיין לא הייתי מסוגלת להאמין ולהבין שזה מה שקורה לי בבית.

מתישהו התחלתי להבין שזה לא קורה בכל בית, ואז הבנתי לעומק את משמעות הסוד; הבנתי שהסוד הזה יישמר אצלי עד הקבר. אני לא אגלה אותו לאף אחד. גם אם הוא יחנוק אותי. ואז, אז הגיעה ההרצאה בכיתה י"ב.

זו הייתה עוד שבת, ככל שבת באולפנה. בשבתות אלו היו מביאים לנו מרצים שלרוב דיברו על איפה נמצא אלוהים ואיך אפשר להתחזק ולהיות מאמינים אדוקים אפילו יותר... כך שכשנכנסה המרצה לא ציפיתי ליותר מדי, אבל אז היא התחילה לדבר.

היא סיפרה על הפגיעה המינית שחוותה מידי סבא שלה. מייד הרגשתי שמשהו מתחיל לנוע בתוכי, כמו הר געש קטן ומבעבע שאם רק נוגעים בו קלות הלבה שבו עשויה לפרוץ החוצה.

היא עמדה מולנו וסיפרה שכל חייה רצתה לומר זאת למישהו אבל פחדה ולא ידעה איך לעשות את זה, ומה שהיה הכי עצוב הוא שכשהיא התחילה לדבר ולהגיד שהיא נפגעה היא הבינה שכמעט כל אחיותיה נפגעו מאותו הסבא, כלומר אם מישהו היה מדבר ועוצר את זה יכול להיות שזה לא היה נמשך כל כך הרבה זמן ולא היו עוד נפגעות. לאורך כל השיחה הרגשתי שאני שולטת באותו הר געש, לא רוצה להרוס את הדמות היפה שבניתי לי על עצמי, עם המסכה החזקה שלבשתי יום־יום על הפנים, כדי שחלילה אף אחד לא יחשוד במתרחש מאחורי דלתות ביתי כשאני שבה הביתה. היא המשיכה לספר על הילדות שלה וההזדהות שלי עם מה שסיפרה הייתה כל כך חזקה... הבנתי שמה שהיא מספרת — קורה בבית שלי.

"ועכשיו הוא מת," היא אמרה לפתע, "אני כבר לא יכולה לעשות כלום עם הפגיעה שפגע בי. אני לא יכולה להתלונן עליו, להכניס אותו לבית הסוהר כדי שלעולם לא יעשה זאת שוב. אין יום שאני לא מצטערת על כך." היא חתמה את השיחה כשסביבה פנים שטופות דמעות. הרגשתי שאני רועדת מבפנים. השיחה הזאת גרמה לי להרגיש את כל מה שהחבאתי עמוק בפנים. זה עלה בתוכי בלי שבכלל תכננתי. הרגשתי שמשהו בוער בי, "אולי זה לא טוב שאני שומרת בתוכי את כל מה שקרה? אולי כן כדאי שאפתח את הסוד הזה?" המחשבות הציפו אותי. עד אותו רגע חשבתי שאין הרבה פגיעות מיניות. שזה משהו שלא קורה לכל אחת. מייד הרגשתי שהאשמה, הבושה והתסכול שדיברה עליהם מדברים גם אליי. ניגשתי אליה. היא הייתה עסוקה. "רציתי לשתף אותך במשהו. אבל זה לא כזה חשוב," פלטתי והלכתי חזרה למקום מושבי. כשסיימה את עיסוקיה הביטה בי וקראה לי לבוא לשוחח איתה, לא ויתרה לי. ניגשתי אליה, והמילים כבר ישבו בתוכי. צמד מילים: "אבא פגע," אמרתי במהירות והרגשתי איך הגוף שלי רועד ואיך ההתרגשות גואה בי בו זמנית. "פעם ראשונה שאני מוציאה את זה לאוויר העולם," המשכתי ברעד.

עד אותו מפגש תמיד האשמתי את עצמי. הוא בא אליי בגללי. כבר שנים הוא בא לבקר אותי כמעט בכל יום ולקבל את מבוקשו, בגללי.

היא הביטה בי, החזיקה את ידיי ואמרה, "טל! קודם כול, זו לא אשמתך!" ואז התחילה לשאול שאלות. הרבה שאלות כמו "כמה פעמים זה קרה?", "מה את זוכרת?", "הוא עדיין פוגע בך?" ואחרי שסיימה לשאול הביטה בי והוסיפה, "את מבינה שאני מחוייבת להעביר את מה שסיפרת לי כאן למישהו מטעם בית הספר שלך?" בגלל היותי קטינה הייתה חובה להעביר זאת לגורם משטרתי ולגורם מוסמך.

היא העבירה את המידע לאחת המורות שלי ומה שקרה אחר כך עשוי להפתיע אתכם הקוראים ואולי בעצם לא —

אותה מורה חשבה שהיא יכולה לטפל בזה לבד. למה לערב גורמי משטרה וגורמים רפואיים אם יש מורה אחת שיכולה לדאוג לכול?

***

עבר חודש מאז שסיפרתי לאותה מרצה את הסוד הכמוס ביותר שלי והמורה לא עשתה דבר.

ואז, יום אחד, המורה פשוט ניגשה אליי ואמרה, "אל תחשבי ששכחתי, אני זוכרת מה סיפרה לי אותה מרצה ויש לי רעיון איך לעזור לך." לא ממש ידעתי למה לצפות, אבל עצם זה שאמרה שהיא זכרה ושהיא מנסה לחשוב מה לעשות בעניין כבר עודד אותי. הרגשתי פחות בודדה. הרגשתי שאני בידיים טובות.

קבענו יום והיא לקחה אותי בזמן בית ספר למקום שחשבה שיכול לעזור לי. היא גרמה לי להבריז ואני האמנתי שהסיבה מספיק חשובה, שאולי ככה יתבהרו לי דברים ואדע טוב יותר כיצד לפעול. היא הביאה אותי לפגישה עם רב. אמרה שהוא יחליט מה עליי לעשות. ידעתי שהדברים נעשים מצידה באמונה שלמה וכיבדתי את זה.

הרב היה מירושלים. נכנסתי לחדר שלו ונעמדתי מולו. הוא הביט בי במבט בוחן ומייד התחיל לשאול שאלות. לא הציע לי לשבת, לא לשתות משהו, אפילו לא שאל פרטים כלליים בשביל להכיר אותי, אלא ישר נגע בעניין עצמו ושאל: "מה אבא שלך עשה לך?"

ואני, שמעולם לא דיברתי על זה, שכל־כולי מבוישת — מתוך אמונה והבנה שאני נמצאת במקום בטוח שעומד לסייע לי סיפרתי לו הכול. מה הוא עשה, איפה, מתי נגע, איך נגע — הרב לא הפסיק לשאול שאלות וממש ירד לפרטים, והרגשתי שזה לא נעים לי, אבל אני מול רב. הוא אמור לדעת מה לעשות. אז עניתי ועניתי ועניתי. על כל שאלה שהרגישה כמו סטייה בעצמה, עניתי. בטחתי בו למרות שלא הראה יותר מדי עניין בדברים שאני אומרת — שפכתי את כל הגועל.

אחרי שסיימתי לדבר, כשאני עדיין עומדת ואני מרגישה שהגרון שלי יבש לחלוטין מכל הדברים הקשים שאמרתי כאן בפעם הראשונה, הוא פלט "אוי אוי אוי ואבוי." ומייד הוסיף, "אבל אסור לך לספר את זה לעוד מישהו. כי אז אבא יהיה בכלא ואת לא רוצה אותו בכלא, נכון?" שתקתי. הייתי המומה. הוא לא נתן הכרה לשום דבר שסיפרתי לו. הרגשתי פגועה.

יצאתי למורה והיא עמדה מולי בחיוך גדול, כאילו שכרגע עשתה את המעשה הנעלה ביותר. אחר כך היא הציעה שנלך לבית קפה. אכלנו ושתינו ובזה היא הייתה בטוחה שהכול יסתיים. שהכול יישכח. היא עשתה את שלה. היא נתנה את המענה הראוי ביותר. לדעתה.

אבל הר הגעש שהחל לבעבע בי באותה שבת לא פסק, מאותו רגע שצמד המילים "אבא פגע" יצאו ממני לאוויר העולם, לא יכולתי להתעלם מהן.

באותה תקופה למדתי במגמת קולנוע וצילמנו סרט על בחורה שאח שלה הטריד אותה מינית. אותה בחורה ברחה מהבית, התדרדרה לסמים ונפגעה מאנשים אחרים כשעברה לגור ברחוב. הסיפור של אותה בחורה ריגש אותי כל כך עד שהרגשתי שאני נמצאת בקושי עצום בזמן הצילומים. למזלי הייתי שקופה, וחברה שלי — שהיום אני יכולה להגיד שהיא בעצם הצילה לי את החיים — ראתה שעובר עליי משהו. "טל מה קורה? את מתנהגת ממש מוזר..." אמרה, ואני ישר סיפרתי לה הכול. היא הביטה בי, חיבקה אותי ומלמלה: "צריך לחשוב מה אפשר לעשות..."

למחרת היא סיפרה לי שדיברה עם אביה, והוא סיפר לה שיש מקום בשם "בית לין" לנפגעות שגילן פחות משמונה־עשרה. "בואי נלך," אמרה והביטה בי. אם היא לא הייתה מסיעה אותי, בחיים לא הייתי מגיעה לשם. בפעם הראשונה שהייתי ב"בית לין" לא סיפרתי מה שמי והתהלכתי בעילום שם. המחשבה על זה שאני קטינה והמשטרה ישר תתערב הרתיעה אותי. שם גם לראשונה הבנתי מה יקרה אם "אגלה את הסוד" לעולם ונבהלתי מאוד:

ייקחו את אבא לכלא.

אני אצטרך לפתוח במשטרה תיק נגדו.

מה אימא תגיד?

מה יגידו האחים שלי?

לאחר הפגישה הראשונה, מרוב פחד וחרדה, לא חזרתי ל"בית לין" במשך מספר חודשים.

אבל הימים בבית — ההסתכלות על אבא, ההבנה שאני "אחת מאלה" ואני כבר לא יכולה להדחיק או להתעלם מזה — עשו את שלהם. לא הייתי מסוגלת לראות אותו בבית יותר.

פחדתי ממנו, כעסתי עליו, לא יכולתי לראות אותו מסתובב ליד האחיינים שלי — פחדתי שהוא יפגע גם בהם, שייקח מהם את התמימות כפי שלקח ממני. אז לקחתי מחברת וכתבתי בה יתרונות וחסרונות. מה יקרה אם אספר ומה יקרה אם לא אספר.

אם אספר:

אימא תהיה חולה.

אבא יהיה מאחורי סורגים.

כולם ידברו עלינו מאחורי הגב.

תהיה לנו מצוקה כלכלית.

אימא תבין למה אני מתייחסת לאבא בצורה לא מכבדת.

אקבל טיפול, דבר שאני יודעת שאני צריכה.

אם לא אספר:

הוא יוכל לפגוע באחרים.

הוא לא יקבל עונש ולא יבין שעשה משהו לא טוב.

זה עדיין יישמר בסוד.

אימא לא תדע מה קרה ומגיע לה לדעת.

הסתכלתי על הרשימה, וכשראיתי אותה ככה מול העיניים היה לי ברור מה אני צריכה לעשות. פחדתי מאוד. מַתִּי מפחד — מה יהיה? איך זה יהיה? מה יהיה עם האחים? עם המשפחה? הראש שלי היה מוצף בכל כך הרבה מחשבות ובשאלות שלא היו לי תשובות עליהן, אבל דבר אחד ידעתי, והוא זה שהוביל אותי — ככה אני לא יכולה יותר לחיות.

***

אחרי כמה חודשים החלטתי ללכת שוב ל"בית לין", הם שמחו מאוד שבאתי. מתברר שבגלל שאני קטינה הם חיפשו אחריי, כי מוטלת עליהם חובת דיווח. קבעתי עם אותה חברה שליוותה אותי והיא שוב הסיעה אותי לשם. הפעם הכול היה אחרת. הגעתי אחרת. הרגשתי שאני מוכנה סוף־סוף לחשוף את הסוד הזה שאני שומרת עליו כל כך. "איך קוראים לך?" שאלו אותי שם. "טל," עניתי ונתתי לעצמי לבטוח בהם. "את רוצה לספר לנו למה את פה?" נזרקה השאלה הגדולה לחלל האוויר ואני התנפלתי עליה. נתתי לדברים לזרום ממני והלאה, לא שמתי לעצמי שום מעצורים. סיפרתי כל מה שיכולתי באותו הרגע. "איך ממשיכים מכאן?" שאלתי כשסיימתי, והם הסבירו לי הכול ברוך וסבלנות — הדבר הראשון היה לקבוע פגישה עם אימא שלי ב"בית לין", ושם, תחת הפיקוח שלהם, לספר לה את מה שאני שומרת בבטן. "אחר כך," הם הסבירו, "תגיע לכאן עורכת דין שתיקח ממך הצהרה ואחריה יתחיל התהליך המשפטי."

יצאתי משם מעורערת, אבל בפנים הרגשתי ניצוץ של חוזק. זו תחושה מוזרה — מצד אחד שמטתי לעצמי את כל הקרקע מתחת לרגליים (ולא משנה אם הקרקע רעועה, היא עדיין הקרקע שאני מכירה...), ומצד שני, משהו חדש התחיל, וזה הרגיש לי כל כך נכון עד שזה נטע בי ביטחון.

החברה שלי — "המלאך הגואל שלי", אני קוראת לה ביני ובין עצמי — הסיעה אותי הביתה. אני זוכרת שנכנסתי למיטה ולא הצלחתי להירדם, המחשבות הציפו אותי. חשבתי על סיפורים ששמעתי, על אנשים, גברים ונשים, שהדחיקו פגיעות שעברו. כאלו שהתעוררו בגיל ארבעים והבינו פתאום, ללא הכנה מוקדמת, שחוו טראומה — ואז היא תוקפת אותם מחדש והם לא יודעים איך להתמודד איתה. לא פעם הם מנסים להבין אם זו הסיבה שהתנהגו כמו שהתנהגו כל חייהם, ואולי אם לא היו חווים את אותה פגיעה היו מתנהגים אחרת.

חשבתי על עצמי — אולי, אם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי, היה לי ביטחון רב יותר ויכולתי להמריא איתו לשחקים? אולי לא הייתי מתביישת בגופי כל כך כשאני מתאמנת ולא היה אכפת לי מה חושבים עליי או איך מסתכלים עליי ולא הייתי מקטינה את עצמי מול אנשים כפי שאני עושה היום...? אולי, אם לא הייתי עסוקה בנפש שלי שזועקת, הייתי מגלה תחביב חדש בכלל?

ומה יהיה עם גברים בחיי, האם אני עשויה למצוא את עצמי עם גבר שישתמש בפגיעה שעברתי לטובתו?

כל כך הרבה שאלות עלו לי באותו הלילה, שאלות שהיו עליהן מעט מאוד תשובות כי אני לא יודעת אחרת. אני לעולם לא אדע מה זה להיות ילדה שלא נפגעה מינית; לעולם לא אדע מה יכולתי להיות אם לא הייתי נפגעת. לא הייתה לי בחירה. נולדתי לתוך זה. הרגשתי שהכעס מציף אותי. כעס על זה שגם אני חלק מ"אלו שנפגעו". כעס עמוק, כזה שקשה להתרפא ממנו. כעס שעדיין, למרות שעברו כמה שנים מאז אותם לילות, יושב אצלי בגוף כמו מחלה — הוא גם עושה אותי חולה וגם יכול להתפרץ ממני בכל רגע נתון ולפגוע באהובים עליי מכול. במשפחה שלי.

הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ ממחשבות ושאני נחנקת, מיהרתי לפתוח חלון.

***

אני חושבת שיצר ההישרדות של ילדים הוא מטורף. אני זוכרת את עצמי, ילדה, מחפשת אחרי דברים שיחזקו אותי — הייתי אוספת משפטי חוכמה, מחפשת ספרים שקשורים לאמונה וקוראת על ילדים שמדברים על התמודדות מסוימת שלהם (לאו דווקא מינית). הייתי לוקחת מחברת וכותבת משפטים על נושאים כמו: "איך להישאר חזקה?", "איך להסתכל על הטוב?". בכל יום הייתי יוצאת לריצה לא מוותרת על אף יום.

בתור ילדה דתייה נברתי המון באמונה, ניסיתי להבין למה דברים מסוימים קורים כמו שהם קורים. לא הבנתי מה בדיוק אני מחפשת, פשוט ידעתי שאני צריכה את החיפוש הזה. שזה עושה לי קצת טוב במציאות שבתוכה אני חיה, מציאות שאת הרוע שלה, כנראה מתוך הישרדות, כמובן לא הבנתי.

היו הרבה משפטים וחכמת חיים שקראתי ושבאותו הזמן חיזקו אותי. היה כתוב בהם למשל, שאלוהים מביא לנו דברים שאנחנו יכולים לעמוד בהם, שהוא מקשה עלינו כדי לחשל אותנו, כדי ללמד אותנו להתגבר ולהתבגר, כדי להביא אותנו לייעוד שלנו.

בכל פעם שהרגשתי חלשה לקחתי את קטעי החכמה והאמנתי בכל ליבי שזה שאני נפגעת מהאדם היקר לי ביותר, זה שאמור לשמור עליי ולגונן עליי, קורה בגלל שאני בחורה חזקה ואני מסוגלת לעמוד בזה. אם לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה, זה לא היה קורה לי. הסתכלתי על זה כאילו מישהו בוחן אותי ואני מצליחה לעמוד במבחן. אני לא נשברת. זה הדבר שהאמנתי בו באותה תקופה. וכנראה זה גם מה ששמר עליי.