מסע מארץ לא

"כל חיינו לימדו אותנו מהו ערכהּ של התנהגות טובה, וכעת גילינו כמה חשוב להתנהג רע. יותר מדי פחד טימא את ימינו. יותר מדי שעות אחר צוהריים עברו בשתיקה, בהאזנה להטפותיה של קנאית. [...] מרדנו למען כל אלו שבאו לפנינו ומעולם לא העזו למרוד. זו הייתה שנת 1979, השנה שלימדה אותנו שאנו יכולות לשלוט בגורלנו. מרדנו כי רק המרד היה יכול לשכך את הזעם בוורידי נערוּתנו. יחד כנערות מצאנו את האומץ, שנאמר לנו שאינו קיים בנו."

מחברת הספר הייתה בת שתים-עשרה כשאיראן מולדתה שינתה את פניה. סיפורה, המסופר בכנות כובשת לב ולפרקים אף בהומור, הוא סיפור של נערה המתבגרת בימים של הסתגרות, קנאות דתית, אלימות ודיכוי – ואף על פי כן מצליחה למצוא את קולה הייחודי.

"מסע מארץ לא" הוא מֵמוּאָר פיוטי ורגיש, הפותח לפני הקוראים צוהר להוויית החיים המורכבת והמרתקת של איראן בתקופת המהפכה האסלאמית. הקוראים העבריים, הרגילים לשמוע על איראן ולראותה במהדורות החדשות, יגלו כאן פנים אחרות ומסקרנות של הארץ הנתפסת כיום בתודעה הישראלית בתור ארץ אויב נחשלת, חשוכה, מנוכרת ומפחידה. רויא חקאקיאן, כותבת מוכשרת ואלגנטית, מתארת את חיי התרבות והחברה התוססים של טהראן היהודית והלא יהודית ובוחנת בעין חדה גם את החברה האמריקאית, שקלטה אותה ואת משפחתה. אחרי שנאלצו לעזוב את מולדתם בעקבות המהפכה האסלאמית ב-1979. ראובן נמדר, מחבר הרומן "הבית אשר נחרב", זוכה פרס ספיר לשנת 2014

רויא חקאקיאן, ילידת טהראן, היא סופרת, עיתונאית ומשוררת. בשנת 1984 היגרה עם משפחתה לארצות הברית בעקבות המהפכה האסלאמית ומלחמת איראן-עיראק רבת השנים. חקאקיאן כותבת בניו יורק טיימס, בוושינגטון פוסט, והיתה ממפיקות תכנית התחקירים היוקרתית "60 דקות" של רשת CBS. ספרה "המסע מארץ לא" יצא לאור בשנת 2004 ומיד זכה לשבחי קוראים ומבקרים. הוא אף זכה בפרס הקוראים של המגזין "אל" (Elle).

1: ניו יורק, 13 ביולי 1999

זה היה בוקר רגיל במשרד. ממעמקי סוודר כבד, שאת שרווליו משכתי מעל אצבעותיי כדי לגונן עליהן מפני הטמפרטורות הארקטיות של מזגני הקיץ, לא הייתה לי שום סיבה לחשוב שזה לא יהיה יום ככל הימים. סי-אן-אן דלק ברקע. ערֵמה של כמה עיתונים יומיים בולטים נחה בצד אחד של השולחן, ובאחר עמדה ערֵמה נוספת של מגזינים שהבאתי מהדוכן החינמי בטיסה של דלתא. המשימה הראשונה שלי בכל יום הייתה לענות למיילים, ולרוב הספקתי להשלים אותה בזמן שנדרש לי לסיים לאטֶה גדול. סרקתי את השמות בתיבת הדואר הנכנס וניסיתי לאתר מבזקים בהולים משירות הידיעות של אָסוֹשִׁיֶיְטֶד פְּרֵס. הטלפון צלצל.

"רוֹיא."

"היי, רויא. זה דייוויד, דייוויד אַנגֶר, מניו יורק טיימס."

"אה, היי! אתה..."

"כותב מאמר מערכת על מחאת הסטודנטים באיראן. המליצו עלייך בחום כמקור. מתאים לך לדבר עכשיו?"

לא. לא התאים לי. אף פעם לא התאים לי לדבר על איראן. נדיר שדיברתי עליה. אבל ידעתי שאת השיחה הזאת אני חייבת לקיים. אלפי סטודנטים יצאו לרחובות. אלה היו ההפגנות הנרחבות ביותר בעד רפורמות מאז 1979. ועכשיו, ביום ההפגנות השלישי, קראו הסטודנטים לנשיא הטרי, מוחמד חאתמי, להצטרף לתנועתם במאבק נגד הגורמים "השמרנים" שבשלטון, ובראשם המנהיג העליון סייד עלי חאמֶנֶאִי. רבים נעצרו. כמה נעלמו, ובהם אֶלָהֶה – חברה קרובה. ישבתי במשרדי וצפיתי בחדשות, בבחורים ובבחורות המתעמתים עם כוחות פיזור ההפגנות, חולצותיהם ספוגות בדם, פניהם עטופות בסחבות, בריונים מסתערים עליהם באלות מונפות והם מוכים ונופלים אל המדרכות, וחשבתי לעצמי כמה המראות האלה מוכרים. כמה הם מתסכלים. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי לעזור להם או לחברתי הנעדרת, חוץ מלדבר עם עיתונאי. מרוב חוסר אונים, מרוב אשמה, תליתי את כל תקוותיי להצלת אֶלָהֶה, הסטודנטים ואיראן עצמה במאמר מערכת של 500 מילים או פחות בניו יורק טיימס. אז אמרתי, "כן. חיכיתי לשמוע ממך. תן לי רק רגע, בבקשה."

זו הייתה בסך הכול שיחה בין עיתונאית מהטלוויזיה ועמיתהּ מהפרינט. ובכל זאת, קמתי מהכיסא, הצצתי החוצה אל המסדרון וסגרתי בשקט את הדלת. השיחה הזאת עסקה באיראן, ואין נושא אישי יותר מבחינתי. התחלנו לדבר.

ציפיתי לשמוע מדייוויד. וגם ציפיתי שהשיחה תתנהל כפי שמרבית השיחות עם אמריקאים מתנהלות. החלטתי ביני לבין עצמי שיש ביניהם שני טיפוסים: הבּוּרִים, החושבים שאיראן היא מדינה מפגרת של ערבים ברעלות ובתרבושים החיים ליד נאות מדבר, ושדעותיהם מיוצגות היטב על ידי ממשלת מוּלוֹת; והשׁוֹגִים, החושבים שמשטר השאה היה ממשלת בובות שהסי-אַיי-אֵיי שלט בה, ושהאייתוללה חומייני וסיעת אנשי הדת שלו הם תגובה אותנטית, שצמחה מלמטה, להתערבות הבלתי רצויה של ארצות הברית בענייני המדינה.

החבורה הראשונה תמיד שעשעה אותי. בחברתם נהגתי לתלות את האשמה של כל תכונותיי המזעזעות ב"חינוך הבדואי" שלי. פעם, בערב קיץ חם, צעדתי על חוף קוני איילנד וליקקתי טיפות גלידה אחרונות מכפות ידיי, וכשראיתי את המבט המזועזע על פניו של הדייט שלי, הסברתי לו שהיעדר הנימוסים שלי נובע מגדילה בארץ שלא שמעו בה על מפיות וסכו"ם. דמעות של אהדה נקוו בעיניו הכחולות התמות.

שותפה לחדר באוניברסיטה שאלה אותי פעם מה היה כלי התחבורה שבו השתמשה משפחתי בטהראן. אמרתי לה שהחזקנו שישה גמלים בכל מיני גדלים בחצר האחורית. אבי רכב על "אבא גמל", אימי – על "אימא גמל", אחיי – על הגמלים הצעירים, ואני – על "גמלי תינוקי". ובשעה שהשכל הישר של השותפה שלי עדיין ניסה להשתחרר מאחיזת הברזל של הפוליטיקלי קורקט, המשכתי לרקום רשת סבוכה של תקנות תעבורה ארבע-רגליות החלות על בקר בימים זוגיים ועל משפחת הסוסיים בימים אי-זוגיים.

אבל הקבוצה השנייה – האמריקאים השוגים – התישה אותי. אנשים חכמים זנחו את דרך החקירה ונשענו על נוסחאות מיושנות: אמריקה עשתה עוול לאיראן. לכן ניתקו אנשי הדת את הקשרים עם ארצות הברית. לכן הובילו אנשי הדת את המדינה לריבונות. חברי הקבוצה השנייה עדיין לא הבינו שאף על פי ששליטי איראן התנגדו בלהט לאימפריאליזם האמריקאי, הם לא היו צודקים ואף לא אהובים על בני עמם. חברי הקבוצה השנייה לא הפנימו שהאויב של האויב שלהם הוא פשוט עוד אויב.

נדרשה שאלה אחת בלבד כדי שאבין שדייוויד שייך לקבוצה השנייה הזאת. הוא שאל, "האם ל'רפורמיסטים', בגיבוי הנשיא חאתמי, יש סיכוי נגד 'השמרנים'?"

החלוקה הדו-קוטבית הזאת בין הרפורמיסטים לשמרנים הייתה גסה בדיוק כמו החלוקה שלי בין האמריקאים הבורים לשוגים. הרתיח אותי כיצד אפשר לצמצם אומה של 70 מיליון איש, עם 3,000 שנות היסטוריה, לשני מחנות פשוטים. ההנחה ששינוי גדול יתרחש באיראן אם רק אחת הקבוצות תצליח להכניע את האחרת, הייתה בעלת גוון של כותרת סנסציונית, ואף שבתור עיתונאית הבנתי את ההיגיון שבבסיסהּ, כאיראנית תיעבתי אותה. מי שעוקב אחריה לעומק יודע, שאיראן עצמה הייתה "הנאהבת" שלה כתבו המשוררים הגדולים מאות בשנים: גחמנית אך איטית, נוסכת תקווה ביד אחת וייאוש באחרת.

אבל דייוויד מיהר להוסיף שמאמרי המערכת אינם משקפים תמיד את דעותיו האישיות. ליתר דיוק, אינם משקפים אותה לעיתים קרובות. זו הייתה הסתייגות חשובה, ובעקבותיה באו עוד כמה שאלות מורכבות יותר. קולו היה רך. אם חרב הדדליין ריחפה מעל ראשו, קולו לא חשף זאת. נימתו קיפלה בתוכה זמן וסבלנות אין קץ ועודדה אותי לספר לו על פחדיי הגדולים ביותר. כל אפשרות מחרידה חלפה אז במוחי: אֶלָהֶה מוטלת חבולה ומדממת בצד הדרך, או באחת התעלות הרבות של טהראן; ואולי היא יושבת בעיניים מכוסות מול חוקרים המאלצים אותה לכתוב מכתב חרטה על מעשיה. בשיחתי עם דייוויד הלבשתי במילים את הזוועות שהתגלו בדמיוני. אמרתי לו את זה והוספתי, שאין לי שום תקווה שהנשיא החדש או אף איש דת אחר, יוכלו להעניק לסטודנטים את מה שהם תובעים. ראיתי שהמפגינים נמצאים בסכנה חמורה. התחננתי לפניו, בכל הכבוד העצמי שהצלחתי לגייס, לכתוב בבהילות רבה.

למוחרת התפרסם מאמר מערכת שכותרתו "רגע גורלי באיראן"; בשבוע שלאחר מכן דובר על דיכוי ההתקוממות; בשבוע השלישי הגיע דיווח על אלָהֶה ועל שחרורה ממעצר; בחודש שלאחר מכן, מייל נוסף מדייוויד – מאמר מערכת חדש ודדליין חדש.

בשבועות הבאים המשיכו להגיע הודעות מדייוויד. הוא רצה לדעת על רקעם של הרפורמיסטים ועל נאמנויותיהם הקודמות; על מערכת היחסים של איראן עם חזבאללה הלבנונית; על תפקידם של האיראנים החילונים במהפכת 1979 ועל האירועים שבאו בעקבותיה. מכיוון שאלָהֶה שוחררה, לא היה לי תמריץ רב כדי לדבר על איראן. הכתיבה לדייוויד דרשה ממני מאמץ גדול. הייתי אמורה לספק לו את "המבט מבפנים", להביא לו את המידע שרק הילידים חשופים אליו ולהוסיף את השקפותיי האישיות, שאותן הקדיר הסיפור האישי שלי. בכל פעם שרציתי לאשש דעה, הסתמכתי על חוויה אישית שמעולם לא דיברתי עליה לפני כן, עד שלבסוף כתבתי לו בהתנצלות שלא אוכל עוד להמשיך. למרות המוניטין שלי, התוודיתי שבכל זאת איני מקור מוצלח. יש מומחים טובים הרבה יותר ממני, ובשמותיהם נקבתי. הודיתי שבכל הקשור לאיראן, אני ההפך מאובייקטיבית. העבר, ובפרט אירועי השנים שלאחר המהפכה, הטו אותי לעד.

רגעים מעטים אחרי ששלחתי לו את המייל הזה – הנחתי שהוא יחסל אחת ולתמיד את התכתובת בינינו – נשמע הצפצוף החד המודיע על מייל נכנס חדש.

מאת: David@Nytimes.com

אל: RDH@cbsnews.com

נושא: השנים שאחרי המהפכה

ר',

ספרי לי עליהן.

ד'

אם היית פליטה, אם השארת מאחור את כל אהבותייך ורכושך, הזיכרונות הופכים להיות הרכוש שלך. תמונות מהעבר, קטעים משיחות ישנות, מרהטים את העולם שבמוחך. כשאין עוד על מה לשמור, את שומרת על הזיכרונות. את שומרת עליהם בשתיקתך. אינך חושפת את אוצרותייך לאור, פן תקהה החשיפה את חדות הפרטים (הלקח החשוב ביותר שלמדתי מביקורים במוזֵאונים), וזה נכון הן לפרטים העצובים והן לעליזים. הזיכרון הופך ממשהו המעסיק אותך לתעסוקה במשרה מלאה. המראות שהיית עדה להם הם הסיפור שהביא עיתונאים אל דלתך, אבל הללו נאלצו לעזוב בלי סקוּפּ. המראות שהיית עדה להם, הם מה שחיפשו החוקרים בארכיונים אך לא מצאו. המראות שהיית עדה להם, הם מה שביוגרפים רוצים לכתוב. אבל מה יעשו הביוגרפים כשהעדים שותקים?

כשאת משתייכת למין על סף הכחדה, יהודייה מהרפובליקה האסלאמית של איראן המתגוררת בארצות הברית, מעידה אחת קטנה עלולה להפוך אותך לסמל במסע צלב של מישהו אחר. וברור לך שאין דבר מפוקפק יותר ממסע צלב. הזיכרון הוא המעטפת שבתוכה אצור העבר, והוא אף התרשים שלפיו תכננת את עתידך, פעם, כשעוד היית בשיא צלילותך. את שותקת. כדי לשמור על הזיכרונות, נכון. אבל גם מפני שאינך יכולה להבדיל בין כאב לכעס. וכיוון שאינך רוצה להשליך אותם על מאזינה תמימה, אינך מרשה לעצמך כאב או כעס. את ממשיכה הלאה. את חייבת להמשיך הלאה. בארץ החדשה עלייך להתחיל מחדש. כדי להכריח את עצמך להתחיל מחדש, את צריכה להמציא מטפורה. לא מטפורה יפה, אלא מטפורה מעשית שתישא אותך קדימה. את מדמיינת שאת מכונית יד שנייה, ושהגלוּת – הערמומית שבסוחרות – איפסה את מד המרחק שלך. את עדיין מורכבת מהחלקים הישנים ההם, אבל את מעצבת את עצמך כמנוע אנושי חדש. בתוכך חורקות ומטרטרות כל נסיעותייך הישנות. אבל את מעמעמת את הרעש ודוהרת הלאה.

דייוויד רצה שאדבר. אבל לא היה לו מסע צלב. בתור היסטוריון, הוא ידע שהוא מבקש לשמוע את מה שעדיין מוקדם מדי לכתוב. הוא היה קול ללא פנים. הוא ישב איפשהו מאחורי שולחן בקומתו העליונה של גורד שחקים אחר בניו יורק. מעולם לא ראיתי אותו. הכרתי אותו רק מהמילים, שהמשיכו להגיע. הידידות שלנו התהווה במילים כתובות, וידעתי שמילים כתובות הן הדרך היחידה שבה יוכלו הזיכרונות האלה לקום לתחייה, אם אחליט אֵי פעם להביע אותם. מילים כתובות באנגלית. יהיה מבהיל מדי לכתוב על איראן בפרסית. חששתי שבפרסית, במקום לבחון מחדש את הזיכרונות, אחיה אותם מחדש. הפרסית עלולה לזמן את המתבגרת שבלב הים. האנגלית הגנה על השורדת הבוגרת, השוכנת בבטחה במגדלור. לא ידעתי איך להשתמש בשפת הצנזורים כדי לדבר נגדם, איך להשתמש בשפה שבה נשללו ממני דברים רבים כל כך כיהודייה, כאישה, כחילונית, כמשוררת צעירה. אהבת איראן עדיין שכנה בליבי, אך לא יכולתי לחזור. המסע הבלתי הפיך שעשיתי לא היה מסע פיזי, אל מחוץ לאיראן. זה היה מסע מ"לא", ארץ השלילה הנצחית. והיעד שהגעתי אליו לאחר חיפוש דקדקני, יעד גדול אף יותר מארץ חדשה, היה שפה חדשה, כלי שבו אוכל לטוס אל שפע אפשרויות.

לא עניתי לדייוויד עד שהייתי בטוחה שאני רוצה להתחייב לספר לו. שאלותיו פרצו את הסכר, ועולם שהיה חסום עד אז הציף אותי לפתע. אבל איך ואיפה עליי להתחיל? הייתי זקוקה להפוגה, אז קיבלתי על עצמי מטלה עיתונאית שלקחה אותי לכמה ימים לאלבני, ג'ורג'יה.

הכומר ג'רי קוֹקְרן, ששירת בצי האמריקאי בתחילת שנות השבעים, סבל כעת ממחלת ריאות. כמו רוב הגברים השחורים בדורו קיבל ג'רי את המשימות הנחשקות הכי פחות במהלך שירותו בצי, ובהן גירוד של ציפוי נגד החלקה מסיפון ספינת הצי אנטרפרייז. אחרי שנתיים אבחנו אצלו "מחלה נשימתית ממקור בלתי ידוע" ושחררו אותו מהשירות. הוא חשב אז שהמחלה נבעה מהאוויר המזוהם ששאף בזמן עבודתו על הסיפון. ועתה, ביופסיה שערכו לו הוכיחה שבחזהו נמצאים חלקיקים הזהים לחלקיקים מתוך הציפוי שהוטל עליו לגרד. האבק הִקשיח בהדרגה את רקמת הריאות של ג'רי והפחית את יכולת נשימתו. ג'רי הלך ונחנק.

כשחלפתי במכונית על פני שדות הכותנה של ג'ורג'יה הכפרית, הרהרתי בפרטים הרבים הדורשים את תשומת ליבי: כמה עובדות לא ברורות, המסמכים המקוריים, חומרים לצלם, צלילים להקליט, הקושי שלו לנשום ולדבר, החרחורים שלו. החלטתי להגיע מוקדם לכנסייה של ג'רי כדי להתרשם מהסביבה, הרגל ישן שתרם לי רבות בילדותי. עברתי על כל השאלות ועל כל הדברים שהיה עליי להכין בשביל הצוות והכתב שלנו לפני הראיונות המצולמים. מדובר באדם נוטה למות, חשבתי. הוא עמד להפקיד בידיי את מילותיו האחרונות. עליי רבצה האחריות להראות שהתעמרו בו ולא אבחנו אותו כהלכה, ושמהסיבה הזאת הוא גוסס עכשיו.

בתוך הכנסייה ישבו ילדים סביב שולחנות ערוכים בשוּרות ועשו שיעורי בית. גברת קוקרן קיבלה את פניי. היא שאלה אם אני עייפה או אם התקשיתי למצוא את הדרך. השעות שאחרי הלימודים הן העמוסות ביותר בכנסייה, הסבירה, והיא מתנצלת על הרעש. אבל אני התעקשתי לצפות בילדים ובצוות העסוקים בשלהם. מסיבות שמעולם לא פענחתי, תמיד הרגשתי בנוח בחברת אמריקאים שחורים. לידם שכחתי מייד את זרותי. אמרתי לה, "אחכה כאן בשמחה ואצפה בילדים. הכומר בטח עסוק. אני יודעת שהקדמתי."

"הכומר על קוצים כבר כמה ימים לקראת הביקור שלך," ענתה. היא נשמעה כמו אישה מותשת שנאלצה לסבול הרבה יותר מדי שטויות במשך הרבה יותר מדי זמן. "לא בכל יום '60 דקות' באים עד לשכונה שלנו."

גברת קוקרן עשתה לי סיבוב במבנה כדי למצוא מקום שקט יותר לצילומים. חלפנו על פני כמה חדרים מלאים עד תקרותיהם בקופסאות של ראיות, שאסף הכומר על מצבו ועל מצבם של חבריו לצי. שנים של תכתובות היתרגמו לערֵמות רבות של מסמכים: מכתבים מהמשרד לענייני חיילים משוחררים, מהצי, ממשרד הבטיחות והבריאות בתעסוקה, מהסוכנות להגנת הסביבה וכן הלאה. על מקצתם הופיעו חותמות הבית הלבן, על אחרים – חותמות הקונגרס. המבנה הדו-קומתי התמים למראה החביא בתוכו ארכיון אדיר. ובסוף המסדרון האחרון, כך דמיינתי לעצמי, נמצא איש כחוש על ערש דווי.

אבל טעיתי. בחדר האחרון, בקצה המסדרון, מאחורי שולחן עבודה, בחליפה – ישב גבר עב בשר, שקם על רגליו בהתלהבות כדי לקבל את פניי. הוא נראה חיוני וחסון. כשראיתי את הכומר העולץ, התמלאתי בפחד הנורא ביותר של כל עיתונאי: יש לי עסק עם מתחזה.

נדרשו לי שעות של מעבר על מסמכים ודו"חות רפואיים, עד שמצאתי את הראיות המעידות על חומרת מצבו של ג'רי. אבל מה שמעניין יותר מהתיעוד הזה הייתה העדות שלו עצמו. בהתחלה, כשראה את הספקנות בפניי, חבט על חזהו ואמר, כאילו הוא עומד לפני שופטת, שליבו אינו מסוגל עוד לשאת את משקלה של ההיסטוריה שהוכחשה. המחלה שבקופסאות האלה, אמר בתחינה, תהרוג אותו מהר יותר מהמחלה שבריאותיו. הוא פנה כעת אל חבר מושבעים המונה אישה אחת בלבד והניח לפניו את מוצגיו: תמונות שלו ושל חבריו, זרועותיהם כרוכות זה סביב כתפיו של זה ועל פניהם חיוכים גאים של בחורים צעירים ובלתי מנוצחים במדים על רקע הים המפואר. הם חלמו לשרת את ארצם וקיוו לעתיד גדול. אבל האבק קבר את חלומותיהם. שניים מהבחורים האלה מתו: ההישכחות הרגה את רוחם תחילה. האבק גמר את העבודה.

עיניו של ג'רי ננעצו בפניי, כאילו המתין לווידוי. הוא שאל אם אני מבינה מה זה לשאת סיפור שמעולם לא סופר. "אני מבינה," אמרתי בקול שכמעט נסדק. הוא השתהה, בחן את הבעתי, וכשראה ששכנע אותי, התיישב בכיסאו כדי לנוח סוף-סוף.

במלון, זמן רב אחרי חצות, התהפכתי במיטה. הייתי להוטה לכתוב. התחושה שהותירה לחיצת ידו החזקה של ג'רי עדיין עטפה את כף ידי, והמילים הראשונות שאמר לי התרוצצו במוחי: "חיכיתי שנים שתבואו לשמוע את הסיפור שלי." כך הוא התחיל.

אז התחלתי גם אני.