מפלט אחרון

כריס ברייט

המרדף אחר הכסף עיוור את עיניי וגרם לי לאבד את החופש. החיים האכזריים מאחורי הסורגים שינו אותי. כשהשתחררתי קברתי את הזיכרונות הקודרים, הצלחתי להשתקם ולהמשיך בחיי, הקפדתי להתרחק מצרות והשתדלתי לשמור על שגרה שקטה, עד לאותה פגישה גורלית עם בחורה מסתורית ויפהפייה, שנראתה לי כרוח רפאים מתעתעת ששבה מהעבר.

איימי ספנסר

טעות הרסנית שעשיתי ערערה את כל מה שאי פעם האמנתי בו ודרדרה אותי אל שולי החברה, אל תהומות שהותירו אותי שבורה. שילמתי מחיר כבד והפסדתי את היקר מכול. התנאים הקשוחים ברחובות העיר ניפצו את תקוותיי וצילקו את נפשי. חשבתי שאוכל לשנות את חיי, אך המציאות שבה וטפחה על פניי וחומות ההגנה שכיתרו את ליבי החלו להיסדק.

סופת שלגים שמשתוללת בשיקגו בליל חג המולד מפגישה באופן לא צפוי בין איימי וכריס ומשנה את מסלולי חייהם. גבולות ההיגיון מיטשטשים והחוקים נשברים כשהשניים נסחפים למערבולת של רגשות אסורים. בתוך סבך השקרים, הסכנה אורבת ומאיימת לטרוף את הקלפים. עליהם להתעמת עם השדים שרודפים את עברם, לחשוף את האמת, כדי להציל את נשמתם, לפני שיהיה מאוחר מדי.

מפלט אחרון מאת סופרת רבי המכר נעמה סכר, הוא רומן פשע קצבי, חושני, ממכר ומהפנט על אהבה אמיצה המצליחה להתקיים נגד כל הסיכויים. ספריה הקודמים: במציאות אחרת, חיים ללא גבולות וסדקים של שתיקה כיכבו ברשימות רבי המכר וסחפו אחריהם קוראים רבים ונלהבים.

פרולוג

                                                                        דצמבר 2012

איימי

אני מקיצה משינה טרופה בתחושת אי נוחות, כשלפתע, בלי שום התראה מוקדמת, כאב עוצמתי, חד ועמוק מפלח את גופי, מטפס במעלה גבי וגורם לי להתכווץ. אחוזת בהלה, אני פוקחת עיניים ומזנקת ממקומי, לא בטוחה היכן אני נמצאת וכיצד הגעתי לכאן, ממהרת ושולחת את ידי אל בטני הגדולה, מלטפת אותה בתנועות רכות ומתנשפת בחרדה. על אף הכאב המתעצם, אני מרגישה אותה היטב, חשה את תנועותיה הנמרצות. אני אוהבת את התינוקת שגדלה ומתפתחת בתוכי בכל יום שעובר. לא רציתי בה, אבל כעבור זמן קצר נוצר בינינו קשר מיוחד. היא הגיעה אליי באופן עצוב ולא מתוכנן, בעקבות טעות טיפשית שעשיתי, ולמרות זאת הפכה לנס הפרטי שלי. למענה אהיה מוכנה להקריב את כל מה שיש לי. אגן עליה בכל מחיר שיידרש ממני. היא האור הטהור המאיר את האפלה הקודרת שעוטפת את חיי. היא הדבר הכי חשוב בחיי, ומסיבה זו הסכמתי לעשות את הנורא מכול. למען שלומה וביטחונה, הסכמתי למסור אותה למשפחה מאמצת ברגע שתיוולד. משפחה טובה, שתעניק לה את כל מה שלעולם לא אוכל לתת לה בעצמי.

אני נושכת את שפתי ועוצמת את עיניי, מתאמצת להירגע ולנשום עמוק, חושקת שיניים באיפוק רב עד שהכאב הארור חולף. אך כעבור דקות אחדות הוא חוזר להכות בי ללא הפוגה. הפעם המרווחים מתקצרים ונעשים מורטי עצבים. עוצמת הכאב מתחזקת, מקשה עליי לנשום. אין לי מושג כיצד להתמודד איתו. בשארית כוחותיי, אני מדדה בצעדים איטיים אל עבר הדלת, פותחת אותה בשקט דרוך ומיד מסתחררת, קורסת על רצפת החדר בכאב. אישה זרה, לבושה בחלוק לבן, מסייעת לי להתרומם ולעמוד על רגליי ביציבות. 

"אסור לך בשום אופן לצאת מפה. תחזרי למיטה. את צריכה לשכב ולנוח עד שהרופא יגיע לבדוק אותך," היא אומרת ברוך אימהי ומובילה אותי בחזרה למיטה.

"התינוקת שלי... אני חייבת לדעת שהיא בסדר... אני לא יכולה לאבד אותה," אני ממלמלת בסערת רגשות, מחזיקה את הבטן הכואבת בחשש שמא יקרה לה משהו.

"הכול יהיה בסדר. אין לך מה לדאוג. כפי שזה נראה, יש לך צירים מוקדמים והלידה תתחיל ממש בקרוב. תנשמי לאט ותנסי להירגע," היא קובעת בבהילות כשמחנק כבד מתנחל במעלה גרוני. 

"לא. זה לא קורה. לא עכשיו. אני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנה," אני אומרת לעצמי בערפול ומביטה לצדדים בחרדה, רוצה לצאת מהחדר הזה וחשה מועקה.

"תקראו לרופא המיילד, מהר!" היא מורה למאבטחים שעומדים מחוץ לחדר וחוסמים את הדלת. הלב שלי דופק בפראות מסחררת כששלושה אנשים שאיני מכירה נכנסים וניגשים לבדוק אותי. הלחץ נותן בי אותותיו וקירות החדר סוגרים עליי מכל עבר.  

"תתחילו ליילד אותה ובואו נגמור עם זה כבר!" אני שומעת לפתע קול מוכר פוקד בשאגה על הצוות הרפואי, ומצטמררת בפחד כשהוא נכנס אל החדר. דמעות ממלאות את עיניי כשאני מזהה את טון דיבורו המרתיע של האיש שחרץ את גורלי. גם ממרחקים הייתי מזהה אותו.

"כדאי לחכות קצת. זה לא הזמן המתאים להתחיל בהליך הניתוח, זה שבוע מוקדם מדי ועלולים להתרחש סיבוכים שיסכנו את הנערה ואת התינוקת," הרופא שבודק אותי נשמע מודאג.

"דעתך המקצועית לא מעניינת אותי, דוקטור. אין לי זמן לחכות יותר, הבנת?! אני משלם לך הרבה כסף בשביל שתיילד אותה ולא בשביל שתיתן לי עצות! מצידי תזריק לה חומר מזרז, העיקר שתוציא את התינוקת ממנה עכשיו! קדימה, למה אתה מחכה?!" הוא מסנן לעברו באיום.

בינתיים, הצירים מתגברים, הופכים להיות בלתי נסבלים. האנשים בחלוקים שמתרוצצים סביבי בחדר הקטן ולא מאפשרים לי לזוז, מקבעים בכוח את גבי אל המיטה וממששים את בטני הקשה.

"לא! אני לא רוצה שתיגעו בי," אני פוערת עיניים מפוחדות ומפצירה בהם בתחינה מיוסרת, מייבבת ברעד כשאני מבינה מה הדבר הבא שעומד להתרחש.

"את צריכה להירגע, זה רק לטובתך," לוחשת לי האחות המטפלת בעת שהיא מלטפת את פניי המיוזעות. הם מחזיקים אותי ומנסים להשתלט עליי, מפעילים כוח פיזי ומחברים אותי למכשיר ניטור, מניחים מסכת חמצן על פניי ומחברים אותי לאינפוזיה כשהצירים מתחזקים. אני שומעת את פעימות ליבה כשהיא מתנועעת והלב שלי נשבר. אני מתפרעת, דוחפת אותם מעליי, מנסה להתרומם ולהיאבק בהם, אך כושלת מיד. הכאב מיטשטש בתוך שניות ספורות, ופלג גופי התחתון הופך לחסר תנועה, כשהם מזריקים לי חומר מאלחש שמכניע אותי תחת תאורת הפנס הבהיר.

"אל תיקחו אותה ממני!" אני צועקת ובוכה בעת שהם מתעלמים ממני ודוחפים לתוכי ידיים בחוסר רגישות.

"זה לא יעזור לך להתנגד ולצעוק, חבל על הכוחות שלך, אף אחד כאן לא שומע אותך. בקרוב מאוד כל זה ייגמר," נשמע הקול השנוא עליי בעולם, "בקרוב תשכחי שכל זה קרה לך."

"לא, אני לא רוצה לשכוח אותה..." אני מנידה את ראשי מצד לצד וצועקת במרירות עד שהקול שלי נחלש.

"אני לא מוכנה לוותר עליה, התחרטתי! אני רוצה להשאיר אותה איתי, בבקשה! אני אדאג לה."

בתוך שניות ספורות הכול מסתחרר ומאפיל. תחושת נימול משתלטת על גופי, אך מוחי נותר ער, מודע לכל המתרחש סביבי. הדמעות הארורות זולגות על לחיי. נשימתי נעתקת מפי כשאני שומעת במעומעם ואז בבירור את קולות הבכי שלה, רואה אותם מחזיקים אותה למשך רגע קצר בלבד, לפני שהיא נעלמת מעיניי. הם לא נותנים לי זכות בחירה ותולשים אותה ממני באכזריות לאחר שנשאתי אותה ברחמי כל החודשים. אפילו לא מאפשרים לי לגעת בה או להיפרד ממנה.

אני נשברת. הלב המדמם שלי מתרסק לרסיסים קטנים בעת שהם מוציאים אותה מהחדר.

"אל תיקחו את התינוקת שלי ממני, בבקשה! תחזירו לי אותה..." אני ממלמלת בצער עמוק, לא מאמינה שזה קורה לי ומתקשה להכיל את האובדן.

"ההחלטה נעשתה ואין דרך חזרה. היא נמסרה לאימוץ, למשפחה טובה שתגדל אותה. מאוחר מדי לחרטות, הכי טוב בשבילך יהיה שתשכחי ממנה," הוא פוסק בפנים חתומות ויוצא, מותיר אותי להתבוסס בכאב. אני שונאת את עצמי, יודעת שאיבדתי אותה. יודעת שלעולם לא אזכה לראות אותה שוב. לעולם לא אהיה שלמה בלעדיה.

פרק 1

כעבור שש שנים

דצמבר 2018

איימי

לא משנה כמה שנים יחלפו, המרחק והזמן לא יפריד בינינו כי יש דברים שבלתי אפשרי להתנתק מהם או לשכוח אותם. איזבלה הקטנה תמיד תישאר חלק חסר ממני.

בכל בוקר בשעה שמונה בדיוק, לפני שמתחיל יום העבודה שלי, אני מקפידה להגיע למקום שבו היא לומדת כדי לצפות בה, נמשכת לשם מתוך דחף, צורך פנימי שאדם זר לעולם לא יצליח להבין. אסור לי בשום אופן להתקרב אליה או אפילו לשהות במחיצתה, אבל זה הזמן היחיד שמתאפשר לי לראות אותה בלי שאיש ידע, ולו לכמה דקות. הרוחות הקרות מצליפות בעורפי וגשם זלעפות יורד עליי. לא אכפת לי. אני ממשיכה להמתין בסבלנות ומעיפה מבט חפוז בשעון. היא אמורה להגיע כל רגע.

אני מנסה להימנע מלעורר חשד, חובשת את כובע הצמר כדי להסוות את פניי ועומדת בקצה הרחוב, מול שערי בית הספר היוקרתי בשכונת לינקולן פארק, שם מתגוררת המשפחה שאימצה אותה. אני מסתתרת בנקודה הקבועה, מאחורי סבך העצים המטופחים הנטועים לאורך השדרה, עוקבת אחר כל הילדים הקטנים שנפרדים מהוריהם בכניסה. במשך דקות ארוכות רגליי המאובנות נטועות ללא ניע באדמה. אין בעינוי הזה היגיון מועיל, רק צער וכאב צורב שמכלה את נשמתי בכל בוקר מחדש.

אני מודעת לעובדה שיש לה הורים מאמצים. היא לא מכירה אותי וגם לעולם לא תוכל להכיר, אבל אני מכירה וזוכרת אותה היטב. הנחמה היחידה שיש לי היא הביטחון שלה. בעיניים כמהות, אני מזהה אותה. המראה שלה נחרט בזיכרוני עוד מהפעם הראשונה שראיתי אותה בתמונה הישנה שקיבלתי מניקולס, בדיוק לפני שנה, כשמלאו לה חמש. מהרגע שהיא נולדה התחננתי אליו, הפצרתי בו בכל דרך אפשרית שיפר את חיסיון האימוץ הלא חוקי שעשה לפני שש שנים ויספר לי למי מסר אותה. רציתי לדעת שהיא בסדר. לראות במו עיניי שהיא אכן מאושרת במקום שבו היא נמצאת. הבטחתי לו שלעולם לא אתקרב אליה וכך עשיתי עד כה.

רכב הב.מ.וו המשפחתי של משפחת ג'ונס עוצר לבסוף בכניסה לבית הספר. השומר פותח את השער בעוד גבר ואישה כבני ארבעים יוצאים מהמכונית עם איזבלה הקטנה. אני מביטה בילדה היפה, תכולת העיניים, בעלת הפנים העגולות והנמשים על הלחיים הוורודות, אפה הקטן ושתי צמותיה בהירות. כהרגלם, הם מלווים אותה פנימה וגבם מופנה אליי. אני מתקדמת בצעדים מהירים במעלה הרחוב הסואן. הם לא מבחינים בי כשאני חוצה את מעבר החצייה בלי להסיר את מבטי ממנה, ממהרת לכיוונם מחשש שאפספס אותה, מתקרבת בזהירות אל חזית השער ושם נעצרת. זה הגבול שהוצב לי. זה הקו האדום שנשבעתי כי לעולם לא אחצה. אני מתקשה להתרחק ממנה, אוחזת בגדרות המקיפות את המבנה ובלב דואב מתרוממת על קצות אצבעותיי רק כדי לראות את זיו פניה, בוהה בה בשקיקה ונרגשת לשמוע את קולה המצחקק לפני שהיא נכנסת למבנה. היא קורנת משמחה, אוחזת בידיהם של הוריה ומדלגת בקלילות בין שלוליות המים. הלב שלי נצבט בתוכי כשהם נושקים למצחה. היא רצה אל תוך המבנה הסגור, חולפת על פניי לשנייה אחת ומיד נבלעת בהמון הילדים שכבר נכנסו פנימה.

הרוחות החזקות נושפות ופורעות את שערי כשדמעה צורבת חומקת מזווית עיני. אני מוחה אותה בידי ותחושת ריקנות אופפת אותי, מקשה עליי להסתובב ולהיפרד מאיזבלה. כאב ועצבות מאיימים לשבור אותי שוב, אבל אני לא נכנעת להם. אני אוספת את עצמי ומצטנפת בתוך מעיל הרוח, פונה בחזרה לתחנה ותופסת את הרכבת שתחזיר אותי אל מציאות חיי בשכונת ווסט אינגלווד.

החיים שלי המשיכו בלעדיה. על אף הגעגוע, אין לי חרטות כל עוד אני סמוכה ובטוחה שהיא גדלה עם הורים ראויים, שאוהבים אותה. כל זמן שהיא חיה בעולם טוב ומוגן יותר מזה שיכולתי להעניק לה במצבי הנוכחי. אין לי ספק כי זו הייתה החלטה נכונה, הקרבה שנאלצתי לעשות אך ורק למענה.

אני מתיישבת ומשעינה את ראשי על זגוגית החלון, מצטמררת ובוהה בנוף הצבעוני של השכונות הצפופות, שהולך ומשתנה, מתחלף לגוונים אפורים ככל שאנו מתקרבים לאזור מגוריי. אני מחברת את האוזניות ומאזינה לרצועת שירים אקראית. השיר Incomplete של להקת בקסטריט בויז מתחיל להתנגן. דווקא עכשיו. אני מגבירה את עוצמת השמע ונאנחת חרש. כשחלקים ריקים ממלאים אותי בחורים... כשפנים מרוחקות לא מוצאות מקום מפלט... מילות השיר מפרקות אותי בכאב, מרחפות מעליי כמו בסרט נע, מזכירות לי כי חלק בלתי נפרד מהלב שלי תמיד יהיה חסר.

במשך כל הנסיעה, המחשבות על העתיד התלוש במציאות הלא יציבה שבה אני חיה טורדות את מנוחתי. היום הוא מועד התשלום האחרון של שכר הדירה, ואין לי מושג מה אעשה. בעקבות קיצוצים, פוטרתי מעבודתי האחרונה במסעדה שבה מלצרתי עד לפני כשבועיים במרכז העיר, ומאז אני לא מוצאת עבודה מסודרת אחרת ולא נשאר לי כסף להתקיים ולשלם את השכירות של חודש דצמבר. מאז שעזבתי את המועדון של ניקולס, מתנהל בתוכי מאבק עיקש וחסר פשרות לא לחזור אחורה. הדברים הקשים שחוויתי שם צילקו את נפשי. כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לשקם את חיי ומשתדלת לעמוד על רגליי, מוכנה לעשות כל שיידרש ממני בלי להזדקק לכסף שלהם, אך כרגע זה נראה בלתי אפשרי. בכל יום מחדש, אני מזכירה לעצמי שעליי להישאר חזקה, לשרוד כדי לחיות ולא לחיות בשביל לשרוד. 

אני שוקלת בכובד ראש את האפשרויות העומדות בפניי. הברירה היחידה שנותרה לי לעת עתה היא לקבל עליי את המשימה שנדרשתי לבצע לפני יומיים. זו צפויה להיות המשימה האחרונה שאבצע עבור השותף של ניקולס, אחרי שסוף סוף פרשתי מהעולם המתועב הזה ופצחתי בחיים חדשים. אני הודפת את המחשבות ויורדת בתחנה, צועדת ברחוב ומגיעה אל הדירה שלי, מקווה שאצליח לחמוק מטום בנט, האיש שניקולס מינה כאחראי לגביית התשלום מהבנות שעובדות במועדון שלו ומתגוררות במתחם הדירות שבבעלותו. לרוע מזלי, הבוקר, אני בכל זאת נתקלת בו כשהוא ממתין לי, עומד מחוץ לדירה ונראה כעוס במיוחד. אין לי לאן לחמוק.

"סוף סוף רואים את הפרצוף שלך, חשבתי שברחת. איפה הכסף שלי, אהה? החוב שלך גודל ומצטבר, כמה זמן אני עוד צריך לחכות, אהה?" הוא רוטן ומקבל את פניי בזעם מתפרץ.

"זה כל מה שהצלחתי להשיג בינתיים," אני אומרת ומוציאה מכיס הג'ינס שטר מקומט של חמישים דולר, מגישה לו אותו ומקווה שיתחשב במצבי.

"מה אני נראה לך, אהה?! את חושבת שאני קבצן? את לא מתביישת לצחוק עליי ככה?! לא שילמת את השכירות שלך החודש!" הוא צועק בעצבנות.

"תן לי יומיים. גג שלושה. אני מבטיחה להשיג את כל הכסף ולשלם לך אחרי החג," אני ממשיכה ופונה אל ליבו הקר של האיש המבוגר, מנסה לשכנעו בכל דרך, מתפללת שייתן לי להעביר את חופשת החג בדירה חמה ולא ברחוב הקר.

"אין לי סבלנות לשמוע את התירוצים שלך בכל חודש מחדש, תחזרי למועדון ותעבדי שם כמו שאר הבנות. הן לפחות משלמות בזמן ולא עושות לי בעיות!" 

"אני לא חוזרת לשם, אתה תראה שאמצא עבודה אחרת."

"אז קחי את הדברים שלך ותעופי מפה! תפני את הדירה עוד היום!"

הוא זורק אותי.

"אני צריכה למצוא מקום אחר. אין לי לאן ללכת... בבקשה, מר בנט, נסה להבין אותי..."

"זאת לא הבעיה שלי, נכון? תפסיקי להתבטל! תני לי את המפתח ותתחפפי לי מהפרצוף לפני שאדווח לבעל בית שלא שילמת!" הוא מאיים ותוך כדי כך מכניס את המפתח לחור המנעול, נכנס לדירה ופותח את הארונות, מתחיל להשליך את כל הבגדים שלי מבעד לחלון, אל הרחוב הרטוב.

"אל תדווח לו. אני אלך בלי לעשות בעיות. אשלם לך כשיהיה לי את הכסף." אני חוששת להסתבך ומחזירה לו את המפתח בידיים רועדות.

"קדימה, מהר מהר! אין לי את כל היום בשבילך!" הוא מאיץ בי.

אני ממהרת לפנות את מעט החפצים האישיים שברשותי, בעיקר בגדים וכלי רחצה, דוחפת אותם לתוך התיק הגדול ומעמיסה אותו על הגב. בלב כבד, אני יוצאת מהדירה אל הרחוב הקר, צועדת מהורהרת במשך שעות, משוטטת ללא מעש בעיר המוארת, שלמרות היותה מקושטת, נוצצת וצבעונית לכבוד חג המולד, עמוק בפנים היא אפורה וקודרת. אני רועדת מקור ומחפשת מסתור מהרוחות הסוערות ומהשלג שמתחיל לרדת, אך הכיסים שלי ריקים. לא נשאר לי כסף לאוכל. אני נמצאת בצרה צרורה ואין לי מושג היכן אעביר את הלילות הבאים או איך אצליח לצאת מהמעגל הנורא שאליו הכנסתי את עצמי לפני שש שנים. אין לי פתרון.

לקראת ערב אני זוקפת את גבי ומנטרלת את הרגש המצפוני, כפי שתמיד נהגתי לעשות, ובלי לדעת למה לצפות, אני עושה את המעשה הבלתי נמנע ומחייגת אל האדם שמנהל את המועדון, נערכת לקבלת המשימה האחרונה שתשנה את חיי לטובה, המשימה שתסייע לי להתחיל מחדש.

פרק 2

כריס

החיים שלי מתחלקים לשניים: ליום שלפני השוד, וליום שאחריו. שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. היום בדיוק לפני שנה זה קרה, השתחררתי מהכלא ויצאתי לחופשי. תוך זמן קצר פתחתי דף נקי, כאזרח מן השורה. לא היה קל להשתלב מחדש בחברה, אחרי שריציתי אחת עשרה שנים מייסרות באגף הביטחוני לאסירים פליליים, אבל הצלחתי לעשות את זה. הזיכרונות מאותו רגע מקולל שהביא אותי למצב הזה גועשים בתוכי מדי פעם. על אף ניסיונותיי, קשה להתנתק מהם, במיוחד ביום הזה אני נזכר בכול. 

הייתי נער בן שמונה עשרה כשביצעתי את השוד המזוין בסניף הבנק שבמרכז העסקים של שיקגו. נעצרתי ונשפטתי בנסיבות מחמירות. החירות הבסיסית נשללה ממני עוד לפני שהספקתי להתבגר ולהבין מה לעזאזל עוללתי לעצמי. לקחתי את החיים כמובן מאליו. לא חששתי להסתכן ועשיתי כל דבר שעלה על רוחי. אף אחד לא היה שם כדי לעצור אותי. האמנתי שאני דרגה אחת מעל החוק. המדרון החלק שעליו דרכתי היה תלול מאוד והחיים שלי נדמו לפצצה מתקתקת, ללא מנגנון השהיה. סחרתי בסמים והתעסקתי בכסף מלוכלך שהגיע באמצעים לא כשרים. תאוות הבצע העכירה את נשמתי וסנוורה את עיניי. הייתי עיוור לכל מה שהתרחש סביבי. הידרדרתי וחברתי לכנופיית רחוב שסיבכה אותי בשוד ופגעה ביקר לי מכול. רק כאשר המוות האפיל עליי ואיבדתי את האדם שאהבתי, חטפתי סטירת לחי כואבת והתפכחתי. אבל היה מאוחר מדי. הטעות המרה נעשתה ואף חרטה לא הועילה לי עוד.

כשנכנסתי לכלא הארור למדתי בדרך הקשה ביותר שלחופש אין מחיר. בשנים הראשונות הבדידות הייתה בלתי נסבלת. במשך לילות ארוכים הכיתי על חטא והתבוססתי ברחמים עצמיים. ככל שהזמן חלף, הכאב והצער שקיננו בי דעכו והגעגועים אל לורי הלכו והתמעטו. התקוות והחלומות הרבים שהיו לי לגביה התחלפו באכזבות ובתסכולים קשים. הייתי שוכב במיטה, בין הקירות האפורים של התא הצר, בוהה בתקרה וסופר את הימים, את השבועות ואת החודשים, מחפש משמעות לקיום שלי בעולם, מדמיין את היום המיוחל שבו אצליח לצאת מהגיהינום הזה בחתיכה אחת. החיים הנוקשים וחסרי הפשרות מאחורי הסורגים שינו אותי, הפכו אותי לאדם אחר. תקופת המאסר הארוכה שנגזרה עליי קוצרה לקראת סופה בזכות תהליך שיקומי ארוך ומייגע, אשר במהלכו קיבלתי אחריות מלאה על מעשיי. למדתי לשחרר את העבר ולהתמקד בעתיד.

אני זוכר היטב את היום ההוא כאילו התרחש אתמול. ההתרגשות לקראת השחרור המיוחל ניכרה בגופי. זה היה רגע בלתי נשכח עבורי. הציפייה הייתה עצומה. השתוקקתי לצאת מהמקום ההוא ולא לחזור אליו. ביום שהסוהר ניגש אליי והגיש לי שקית עם בגדים, עיני כל האסירים בתאים הסמוכים נישאו אליי, הביטו בי בהשתאות וברחשי קנאה כשפשטתי את הסרבל ומיהרתי ללבוש את הבגדים האזרחיים.

״כריס ברייט, אתה יוצא עכשיו,״ הוא בישר בפנים נטולות הבעה וקירב בפעם האחרונה את צרור המפתחות אל מנעול התא.

״הגיע הזמן,״ אמרתי ותלשתי מהקירות את התמונות של לורי. צעדתי לצידו לצליל קולם המתריס של האסירים הוותיקים .הוא הגיש לי את מסמכי השחרור החתומים וליווה אותי אל המפקדה לתהליך בירוקרטי קצר, שעבר ללא עיכובים מיותרים. יצאנו מהמבנה המוגן אל אור היום, חצינו את החלק הפנימי של החצר ונעצרנו מטרים ספורים לפני השער החשמלי שהוביל אותי אל היציאה הראשית, אל החופש. 

״בהצלחה, ברייט. לך לדרכך ואל תעז לחזור לכאן, הבנת אותי?!״ הסוהר הגניב לעברי חיוך.

"זה לא יקרה. לא אחזור לעולם," אמרתי בבטחה את מה שנשבעתי לעצמי, נשאתי את עיניי אל השמיים והתפללתי שאצליח להישמר מצרות. תוך פחות מדקה, השומר במגדל הפיקוח פתח את השער ואישר לי לצאת מהמתחם. הלב שלי דפק בפראות והגוף כולו רעד בהתרגשות. עמדתי בראש מורם והסתכלתי לצדדים, נשמתי את האוויר הפתוח וחשתי בשלווה. לקח לי רגע לצאת מההלם, לעכל שאני באמת חופשי. התחלתי ללכת על הכביש הריק בצעדים נמרצים היישר לכיוון תחנת האוטובוס המרוחקת, שבפאתי הדרך המובילה אל הכלא. ידעתי לאן פניי מועדות והתעצבתי. ידעתי שאני חייב להגיע אל בית הקברות שבו נטמנה לורי, להיפרד ממנה באופן ראוי ומכובד, דבר שלצערי לא התאפשר לי לעשות עד כה. בחנתי את המרחבים שהקיפו אותי והמשכתי להתרחק מהמקום, לא העזתי להביט בו שוב. הותרתי מאחוריי את העבר, כפי שרציתי, אלא שאז חיכתה לי הפתעה לא נעימה.

מעברו האחר של הכביש המתעקל קלטתי מכונית פאר שחורה בעלת חלונות כהים, חונה בין סבך העצים שלצד שביל העפר ונראית לא שייכת לאזור. התקרבתי לכיוונה בחשדנות ובמרחק של מטרים ספורים זיהיתי את מי שעמד מחוצה לה, נשען על מכסה המנוע ומעשן סיגריה.

ג'וני.

הוא היה האדם האחרון שציפיתי לראות ביום שבו השתחררתי. היינו פעם חברים קרובים. אני, קייסי וג'וני. כמו משפחה אחת. גדלנו יחד בשכונת גארפילד פארק הידועה לשמצה שבה האלימות והפשע שלטו, ואנחנו לקחנו חלק פעיל בהם. יש לנו היסטוריה משותפת ורווית צרות. הרבינו להתרועע במקומות מפוקפקים עם האנשים הלא נכונים. בימים ובלילות שתינו וצרכנו סמים ללא הכרה, התפרענו ועשינו דברים רעים שעד היום אני מתחרט עליהם, אבל תמיד שמרנו על נאמנות זה לזה, לפחות עד לאותה תקרית מצערת שבמהלכה ג'וני וקייסי השאירו אותי ואת לורי מאחור וחמקו מהמשטרה שפשטה על הבנק ששדדנו באותו בוקר נורא. אחרי שהשוד השתבש השוטרים עצרו אותי, נלקחתי לחקירה ונשפטתי. ריציתי תקופה ארוכה בכלא בגין ביצוע שוד מזוין ופגיעה מכוונת בשוטר. לא ראיתי אותם ולא שמעתי מהם עד לאותו רגע שבו השתחררתי. הם, שהיו אמורים להיות החברים הכי טובים שלי, ניתקו איתי קשר ונעלמו מחיי. פסעתי לקראתו, מופתע לראות אותו.

״היי, כריס!״ הוא נופף לי לשלום, ״התגעגעתי אליך, ילד. תראה אותך! איזה גבר נהיית. עבר הרבה זמן... נשארת אותו יפיוף.״ הוא בחן אותי ושחרר שריקת התפעלות.

״ג'וני. מי היה מאמין שאראה אותך כאן. איזה כבוד. במה זכיתי, אחרי כל השנים האלה?״ הבטתי בו בקרירות ושאלתי בקול נוקב. הוא טפח על כתפי בהתלהבות, כאילו הייתי איזה גיבור שחזר מהמלחמה. התרחקתי ממנו בסלידה ונותרתי אדיש, ניסיתי לנחש את הסיבה האמיתית לביקורו.

"אמרתי לך, התגעגעתי. מה, לא סיבה מספיק טובה לבוא?"

 ״אל תבלבל לי ת'שכל! מה אתה עושה כאן?״ שאלתי שוב בטון מנוכר ואכול טינה.

״אתה יודע איך זה אצלנו בשכונה, שמועות טובות עוברות מהר. שמעתי את החדשות המסעירות על השחרור שלך, והדבר הראשון שעשיתי היה לבוא לכאן ולראות בעיניים שלי את אחי משתחרר. כל החבר'ה מחכים לך, מתים כבר לפגוש אותך.״

״אתה לא אח שלי, ואני לא רוצה שום קשר איתכם!" סיננתי.

״די... למה אתה ככה? שלוש שעות נסעתי עכשיו בשביל לראות אותך, לא יפה...״ אמר בהתחנחנות.

״תחסוך ממני את ההצגות האלו ותגיד לי מה אתה רוצה? למה, לעזאזל, באת?״

"אתה אח שלי, החבר הכי טוב שלי! לא הפסקתי לחשוב עליך כל השנים המחורבנות האלה. עברנו הרבה יחד, אחי, זה לכל החיים.״ הוא פתח את זרועותיו והתנפל עליי בחיבוק.

״אתה צריך להגיד תודה שלא הסגרתי אתכם בחקירות שעברתי אחרי השוד... אף פעם לא באמת היינו אחים ומתברר שגם לא חברים. הוכחת לי את זה יפה מאוד,״ נחרתי בתסכול וניערתי את הידיים שלו מעליי, דחפתי אותו לאחור והטחתי את גבו כנגד הרכב.

״אני יודע שאתה כועס עליי ובטח מאוכזב ממני,״ הוא נע בחוסר נוחות, נמנע מלהביט לי בעיניים, ״ואני מצטער מאוד על מה שקרה שם ללורי. היא לא הייתה צריכה למות. זו הייתה אבדה גדולה לכולם, אתה חייב להבין שאהבנו אותה ודאגנו לה בדיוק כמוך. היא תמיד הייתה חלק מאיתנו...״ בלעתי את גוש הרוק המר כשהוא הביע את צערו על מותה. מילים לעולם לא יצליחו לנחם אותי. בטח לא שלו. ״אחרי שהעניינים הסתבכו, הכול התפוצץ לנו בפנים. קייסי, שמשך את הזמן כדי לקחת את הכסף, ברח ברגע האחרון מהיציאה האחורית. נלחצנו. פחדנו שהשוטרים יתפסו אותנו, אז נסענו משם כשהם באו...״ הוא התגונן, התאמץ להצדיק את מעשיו בפניי. ״ולורי... לורי לא באמת הייתה כזאת תמימה. היא ידעה למה היא נכנסת, כך שאף אחד לא אשם שהיא מתה...״ הוא פתח את הפצעים הישנים וסובב את הסכין שהייתה נעוצה עמוק בליבי. ״מה שחשוב עכשיו זה שאתה בחוץ. הסיפור הזה נגמר ועכשיו תוכל לחזור לעניינים...״ הוא שינה את כיוון השיחה.

״אתה טועה," התפרצתי לדבריו, "מה שקרה שם לא נגמר," מחיתי בתוקף. ״בכל פעם שאני נזכר בה, הכול חוזר מחדש. אני שומע את רעש היריות בתוך המוח שלי, רואה את השוטרים נכנסים ויורים בנו. אני רואה אותה מדממת, לעזאזל, היא מתה לי בידיים. אני זוכר כל פרט מאותו יום מקולל, והלוואי שהייתי מצליח לשכוח אותו!״ כל חלק מגופי רעד מעצבים בעקבות המפגש איתו. ״היא הייתה הכול בשבילי, ואין לך מושג מה עברתי ועם איזה גיהינום מחורבן נאלצתי להתמודד בכלא, בזמן שאתם הסתובבתם חופשיים ומאושרים אחרי שהצלחתם לברוח.״

״אני בטוח שלא היה לך קל לשבת ולשלם את המחיר במקומנו, אבל צא מזה, בחייך אחי, תתקדם הלאה,״ ניסיונותיו לצנן את האווירה העכורה בינינו כשלו. הייתי נסער מדי וסירבתי להירגע. ״תסמוך עליי. אני יודע למה אתה זקוק עכשיו,״ הוא רמז בלהיטות והגיש לי שקית עם אבקה לבנה. "קח, תשתחרר, תסניף קצת."

״תסלק את הזבל הזה ממני לפני שמישהו יראה אותך!״ סיננתי בזעם.

״מה קרה לך? למה אתה כזה כבד? זה חומר יקר ואיכותי. אבקת מלאכים הכי טובה שקיימת היום בשוק. ארגנתי אותה במיוחד בשבילך, לכבוד השחרור שלך. לא יקרה כלום אם תיהנה קצת,״ הוא דחק בי בחיוך מתריס.

״זה לא עובד עליי יותר. סיימתי עם כל החרא הזה. אני כבר לא מי שהייתי פעם, ואין לי שום כוונה לחזור לשם,״ דחיתי את ההצעה. 

״בסדר, הבנתי אותך...״ הוא עיקם פרצוף ודחף את השקית לכיס שלו. "לפחות תיתן לי להסיע אותך בחזרה לשכונה, כי לא נראה שאיזה אוטובוס יעבור בחור הזה בזמן הקרוב."

"קדימה, סע," קיבלתי את ההצעה בחוסר ברירה. הייתי חייב לעוף מהאזור כמה שיותר מהר. פתחתי את הדלת הקדמית ונכנסתי. הוא נכנס אחריי, התניע את הרכב ושעט במהירות מסחררת על הכביש הפתוח. הנסיעה לכיוון העיר חלפה בשתיקה מתוחה. הרכב זגזג בין הנתיבים. עקבתי בבלבול אחר הכביש המהיר שהתעקל בסיבוב, ושמתי לב שאנחנו סוטים מהדרך. הוא פנה ימינה במחלף לכיוון מזרח, שינה את המסלול והתרחק מהצד המערבי של העיר.

״מה קורה פה, ג'וני? לאן אנחנו בדיוק נוסעים?״

״שינוי קל בתוכנית. קייסי ודארן מצפים לפגוש אותך. הם ביקשו ממני להביא אותך אליהם ברגע שתשתחרר. הם צריכים אותך כדי להוציא את התוכנית לפועל,״ הוא זרק את המילים לאוויר וסחט את דוושת הגז, ידיו אוחזות בהגה ועיניו ממוקדות בדרך.

״חתיכת בן זונה! עשית לי תרגיל!״ 

״אתה יודע שתמיד הייתי בעדך. אני לא מעורב בהחלטות ולא בוחר צד. אני רק השליח,״ הוא שקל את מילותיו בזהירות.

״אני גמרתי עם החיים האלה. לתמיד. אני לא רוצה להתעסק עם אף אחד מכם. לא רוצה בעיות. אז תעצור את הרכב בצד! עכשיו!״ 

״תשמע בקולי ותעשה טובה לעצמך, אם תסרב תסתבך איתם, הם מסוכנים עכשיו, לא מה שהיו פעם. זו ליגה אחרת. תהיה חכם ותשתף פעולה, ואחרי שהעניין ייגמר תהיה חופשי.״

״זה לא יקרה!״ התאמצתי לשלוט על ידיי הקפוצות כדי לא להכות אותו.

״תחשוב על זה ברצינות. מדובר הפעם בשוד של יהלומים לא מסחריים. משימה קלה ורווח גדול. מיליוני דולרים. נוכל להתעשר מהעסקה הזאת. עכשיו, כשהשתחררת, לא יזיק לך...״ הוא לא הרפה, רק המשיך לנסות להלהיב אותי. 

״אני לא רוצה את הכסף הזה. תעצור את הרכב המזוין או שאעצור אותו בעצמי,״ דרשתי בהחלטיות ונדרכתי לקראת העימות איתו. בזווית העין קלטתי את קצה האקדח שלו, מבצבץ מתחת לחולצה. הוא התעלם מדרישתי ושלח את ידו לכיוון האקדח. הקדמתי אותו בשנייה ופעלתי באימפולסיביות שאין בה פחד. דחפתי אותו לצד וחטפתי ממנו את האקדח לפני שהוא הספיק לשלוף אותו. התקוטטנו והוא כמעט איבד את השליטה על הרכב.

״אתה עושה טעות, הם ישיגו אותך, אתה עוד תראה. לא תתחמק מהם,״ הוא ניסה להניא אותי בזמן שנטרלתי אותו וכיוונתי אליו את האקדח.

"אני מזהיר אותך! תעצור את הרכב עכשיו או שאני יורה לך כדור ישר בראש!" איימתי, הזעם בער בעורקיי. כל הכעס והשנאה שחשתי נשטפו מתוכי. הוא סטה לשולי הכביש ועצר בחריקת בלמים. 

״תעביר הודעה קצרה בשמי ותגיד להם שכדאי מאוד שיתפסו ממני מרחק, כי כל עוד אני חי ונושם, אף אחד לא ישלוט בי.״ יצאתי נסער מהרכב, טרקתי את הדלת והתרחקתי. 

אני נאנח ומנער את ראשי מהמחשבות, חוזר אל המציאות ומסלק את פרצי הזיכרונות שצפים מפעם לפעם במוחי הקודר, מעדיף להניח לעבר ולשכוח, להתמקד בחיים החדשים שבניתי לעצמי במהלך השנה האחרונה.