מצחיק שאתה שואל

בזמן שהחברים שלה מהלימודים חותמים על חוזים עם הוצאות ספרים, חני הורוויץ "רק" כותבת עבור מגזינים קטנים.

ואז מגיעה ההזדמנות. חני נשלחת לראיין את גייב פארקר, הכוכב הכי לוהט בהוליווד, ג'יימס בונד הבא. הריאיון מתארך לסוף-שבוע שלם, סוער ובלתי נשכח, הכתבה הופכת לוויראלית, והקריירה של חני ממריאה. היא נעשית סופרת מצליחה ומראיינת מבוקשת. אבל תמיד, בכל מפגש, בכל שיחה, חוזרת אותה השאלה: מה קרה ביניכם בסוף-השבוע ההוא?

עכשיו, עשר שנים אחרי, מציעים לה לראיין אותו שוב. חני רוצה להאמין שהיא התבגרה בשנים שעברו. היא הרי התחתנה והתגרשה, וכבר עברה דבר או שניים. אבל היא עדיין מרגישה משהו – יותר ממשהו – כלפי גייב.  היא יודעת שהדבר הנכון הוא לסרב לריאיון, אבל היא לא מסוגלת. היא חייבת לגלות אם גם הוא חשב עליה כל השנים האלה.  

מצחיק שאתה שואל הוא ספר ממכר, מצחיק ונוגע ללב, על חיבור אמיתי בין שני אנשים, על עקשנותה של האהבה ועל ההזדמנות השנייה שמגיעה לכולנו, גם לכוכבים הגדולים ביותר. 

זהו ספרה הראשון למבוגרים של אליסה סוסמן האמריקאית, סופרת נוער מצליחה. הוא היה רב מכר וזכה לשבחי הקוראים והמבקרים.

פתח דבר

"הוא ביקש אותך," אומרת אלכסנדרה.

מזל שאנחנו מדברות בטלפון, כי אני מוכנה להתערב שהעורכת הראשית של מגזין בְּרוֹדשיטְס לא היתה מרוצה לו היתה רואה את המבט הזועם שאני נועצת במסך. ואני בטוחה שהיא לא היתה מבינה למה.

"שטויות," אני אומרת.

אני קצת מקווה שהיא תעמיד אותי על טעותי, ונבוכה לגלות שאני מחכה בנשימה עצורה לתשובתה.

"בסדר, בסדר," היא מודה. "האנשים שלו ביקשו אותך."

זה כבר יותר הגיוני. הכתבה שלי על גֵייבּ פַּארקֶר מלפני עשר שנים היתה חלומו הרטוב של כל צוות יחצנות. הודות לי, גייב זכה לפרסום מהסוג שאנשים היו שמחים לשלם עליו הרבה מאוד כסף לו רק היו יכולים. ובמובן מסוים, זה בדיוק מה שהם מנסים לעשות עכשיו.

אני לא יכולה להאשים אותם. האמת? אני בטוחה שהסוכנת שלי רוצה לחנוק את עצמה רק משום שלא חשבה על זה קודם. זה הרי הדבר הכי הגיוני לעשות.

בגלל הכתבה ההיא, גם עשר שנים אחרי שהיא התפרסמה — לא משנה מה אני מקדמת באותו זמן או לרגל מה מראיינים אותי — עדיין שואלים אותי את אותה שאלה בדיוק.

ואני תמיד עונה בדיוק את אותה התשובה.

"לא, לא קרה כלום," אני אומרת בחיוך רחב. "הלוואי."

האגו שלי עדיין סופג מהלומה בכל פעם שאנשים מקבלים את התשובה בהנהון קליל ונינוח. אבל אני מבינה אותם. זאת הרי אני. אישה מהסוג שמבלה סוף שבוע אפלטוני עם כוכב הוליוודי שובר לבבות. קוראות הכתבה לא הרגישו מאוימות ממני. הן הזדהו עם העובדה שאני — "בחורה רגילה" — קיבלתי הזדמנות עם מישהו כמו גייב פארקר ופשוט נתתי לה לחמוק לי מבין האצבעות.

מה עוד עזר? תגובתו המיידית של גייב לפרסום הכתבה — חתונת־בזק בהפתעה עם הדוגמנית המהממת שכיכבה לצידו בסרט, מה שהוכיח בבירור שאני לא הטיפוס שלו.

דחייה פומבית מצלקת אך הכרחית. דחייה שעשתה פלאים עבורי מבחינה מקצועית.

היא הפכה אותי למעוררת חיבה והזדהות. נגישה. אהודה.

היא מכרה לי כתבות.

היא מכרה ספרים.

היא עשתה לי את הקריירה.

"הם רוצים שתיקחו את סוף השבוע ההוא ותחיו אותו מחדש בצורה הכי מדויקת שתוכלו," אומרת אלכסנדרה. "הוא יגיע ללוס אנג'לס בעוד כמה שעות."

נשפתי חרישית בזעף. מעולם לא קרה שריאיון כזה התקיים בדיוק במועד. אפילו סוף השבוע הראשון ההוא נדחה פעמיים לפחות. ועדיין, המהירות שבה הם מנסים לגרום לכל זה לקרות מפתיעה אותי. אין לי זמן לעשות תחקיר, להתכונן.

אני מניחה שהם חושבים שבמידה מסוימת אני מתכוננת לזה כבר עשר שנים.

הם לא טועים. האמת היא שהעברתי את השנים האלה גם בעשיית רווחים וגם בבריחה מהריאיון ההוא עם גייב פארקר.

ומגייב פארקר עצמו.

"המהדורה בכריכה רכה שלך יוצאת תכף," אומרת אלכסנדרה. "ולו בדיוק יוצא סרט."

היא לא היתה צריכה להזכיר לי את זה.

היתרונות המקצועיים ברורים.

היתרונות האישיים, לעומת זאת...

אי אפשר להתעלם מגייב וממסלול הקריירה שלו, כמו שאף אחד מעולם לא הצליח להתעלם מתאונה בכביש. וזה בדיוק מה שקרה לו בחמש השנים האחרונות. כולם יודעים שפיטרו אותו אחרי הסרט השלישי שלו כג'יימס בונד. כולם יודעים שהנישואים שלו לגֵ'סינדָה לוֹקווּד הגיעו לקצם בטונים צורמים במיוחד. כולם יודעים שהוא יוצא ונכנס ממרכזי גמילה כבר שנים.

כולם אומרים שהסרט החדש עשוי להפיח בקריירה שלו רוח חיים, אבל גם עלול לקבור אותה סופית.

"אני יכולה לשלוח לך עותק של הסרט," מציעה אלכסנדרה. "לראות מה את חושבת."

אני נושכת את לשוני, בולעת בכוח מענה ציני שכנראה לא היה מתקבל היטב. אני יודעת שאלכסנדרה רק מנסה לעזור לי. אני יודעת שהיא רוצה שהריאיון הזה יצליח לא פחות מהראשון.

אני יודעת שזאת כפיות טובה מצדי בכלל לשקול לסרב.

אבל המחשבה שאשב מול גייב פארקר אחרי כל השנים האלה ואעמיד פנים שלא שחזרתי שוב ושוב את סוף השבוע ההוא, שאני לא חושבת עדיין על הרגעים שחלקנו, שאני מספרת לכולם את האמת וששום דבר לא קרה בינינו...

טוב. המחשבה הזאת קצת מערערת אותי. יותר מקצת.

"שמעתי שהסרט טוב," אומרת אלכסנדרה.

זה עיבוד חדש ל"סיפור פילדלפיה", הסרט האהוב עלי. אחד מעשרות הדברים שגייב ואני דיברנו עליהם.

בזמנו, גייב היה יכול להיות המועמד המושלם לגלם את מייק קוֹנוֹר, העיתונאי הרעב להצלחה שנלחם על לבה של נערת החברה הגבוהה טרייסי לוֹרד. אבל עכשיו, בגיל ארבעים, הוא משחק את הבעל לשעבר, המכור לשעבר, סי־קֵיי דֵקסטֶר הֵייבֶן.

תריסר טורים לפחות נכתבו על הבחירה בו לתפקיד — אמרו שהדמות כל כך קרובה לחייו האמיתיים של גייב שהוא לא יצטרך לשחק בכלל. אמרו שזה סתם ליהוק שנועד ליצור באז. שגייב כבר גמור ולא מגיעה לו הזדמנות נוספת.

בזמנו אף אחד גם לא חשב שמגיע לו להיות בונד.

אני לא צריכה לראות את הסרט כדי לדעת שהוא ככל הנראה מושלם בו. בדיוק כמו שאני יודעת שלנסות ללכת ראש בראש עם העורכת שלי, עם האנשים של גייב וגם (אם אבחר לספר לה על זה) עם הפסיכולוגית שלי, יהיה לשווא.

"הוא יחכה לך במסעדה באחת," אלכסנדרה אומרת. "אבל אם את באמת לא רוצה, אני יכולה לשלוח את —"

"אני אעשה את זה," אני אומרת.

השתפנתי מריאיון אחד בלבד במהלך הקריירה שלי — אני לא אעשה את זה שוב.

במקום זה, אני מחניקה את תחושת החורבן המאיימת. יש לה טעם שמזכיר המבורגר טוב ובירה חמצמצה מושלמת. יש לה טעם של שוטים של ג'לי ופופקורן.

היא מזכירה לי משחת שיניים יקרה בטעם מנטה.

אני יודעת שאם אקבל עלי את המשימה, אני אקבל גם את התשובות לכל השאלות שרציתי לשאול ולא שאלתי בעשר השנים האחרונות.

כל מה שגייב ואני התחלנו באותו סוף שבוע בדצמבר לפני עשור יזכה סוף־סוף לסיום הולם.

ברודשיטס

גייב פארקר:

מנוער, לא מעורבב —

חלק ראשון

-

מאת: חני הוֹרוֹוִיץ

גייב פארקר עומד מולי יחף, בלי חולצה, מחזיק כלבלבה.

"מצטער," הוא אומר לי. "הבית הזה שכור. אכפת לך להחזיק אותה רגע בזמן שאני אטפל בזה?"

כשהוא אומר "אותה", הוא מתכוון לגורה השחורה המעורבת בת החודשיים וחצי שאימץ.

כשהוא אומר "בזה", הוא מתכוון למה שהיא עשתה על הרצפה, שעכשיו הוא מנגב עם החולצה שלו.

אני עומדת במטבח שלו, חובקת גורה רכה ומתפתלת, וצופה בשובר הלבבות מספר אחת של הוליווד בזמן שהוא מנקה את הפיפי שלה.

זאת לא פנטזיה. אלה החיים האמיתיים.

בדרך כלל הייתי צריכה לשלם עשרים דולר (פלוס עוד ארבעים על פופקורן ושתייה) כדי לבחון מקרוב כל כך את שרירי הגב והבטן של גייב. אבל היום, אני זו שמשלמים לה להעביר שעתיים עם חלקי הגוף הללו — יחד עם כל האחרים.

"גייב הוא פשוט בחור שכולם ישר רוצים להיות חברים שלו," אמרה מריסה מֶרינוֹ, ששיחקה לצידו בעבר.

"הוא גבר־גבר, אחלה של בנאדם," טען ג'קסון ריטר, כוכב אחר ששיחק לצידו.

זאת התדמית שמנסים למכור לנו — שגייב פארקר האמיתי הוא גבר ידידותי, שובה לב ושופע קסם בדיוק כמו על המסך הגדול.

אני יודעת שאתן קוראות את זה ומקוות בסתר שאני אגיד לכן שהכול שקר אחד גדול — שזה רק המנגנון ההוליוודי המשומן שעובד כאן שעות נוספות — שגייב פארקר הוא רודף שמלות סדרתי ודוחה עם מערך יחסי ציבור יעיל שבנה לו תדמית של גבר כל כך טוב שאין שום סיכוי שהוא אמיתי.

אבל הוא אמיתי. והוא נהדר.

הוא מסיים לנקות אחרי הגורה וזורק את החולצה שלו לפח לפני שהוא ניגש אלי, חופן בידיו את פניה של הגורה והומה אליה.

"זה בסדר, מתוקה," הוא אומר. "זאת לא אשמתך. אני אוהב אותך המון־המון."

ציינתי שאני עדיין מחזיקה אותה? ושהוא עדיין נטול חולצה? יש לו ריח מדהים, דרך אגב. ריח של עצים, ומנטה, והמושב האחורי של הפורד פוקוס שעליו התנשקת בפעם הראשונה עם הנער ממחנה הקיץ היהודי שידעת שכבר התנשק עם כל החברות שלך, אבל היה לו פירסינג בגבה והתברר שהוא יודע לעבוד ממש טוב עם הלשון שלו.

חלפו רק חמש דקות מאז תחילת הריאיון ואני כבר בעמדה נחותה משמעותית.

למרבה הצער, גייב לובש חולצה לפני ששלושתנו — הוא, אני והכלבונת — יוצאים לארוחת צהריים. יש מקום לא רחוק שהוא אוהב. לא צפוף שם מדי, הוא אומר, ואף אחד לא ממש מטריד אותו. זה מזכיר לו קצת את הבית.

אני מכינה את עצמי נפשית לקראת מה שאני יודעת שעומד לבוא עכשיו — כוכב גדול מלהג בערגה על העיירה הקטנה שגדל בה ומסביר שהוא אוהב את לוס אנג'לס, אבל הו, כמה שהוא מתגעגע לעיירת ילדותו, שם לאף אחד לא היה אכפת מפרסום או מכסף.

זה לא הריאיון הראשון שלי.

הוא אומר את זה, כמובן, אבל עוצמתו של גייב פארקר היא בכך שאני באמת מאמינה לו.

ואם כבר מדברים על עוצמה, אני מצטערת לבשר לכן שבדרך לארוחת הצהריים גייב ניפץ בעצמו את הפנטזיה הקולקטיבית שלנו על הקאובוי ממונטנה, וסיפר לי שהוא מעולם לא ישב על סוס לפני התפקיד שלו ב"הר קוֹלד קְריק" — הפעם הראשונה שהעולם זכה לראות אותו בלי חולצה.

"בלי חוות ובלי רכיבה," הוא אומר. "סתם גדלתי בעיירה קטנה."

גייב נראה כמו גבר מהסוג שאמור להפוך לכוכב קולנוע. ראשים מסתובבים כשהוא הולך ברחוב, וזה לא רק כי הוא מטר תשעים ונושא בזרועותיו גורה מתוקה. הוא ניחן באותה איכות בלתי מוגדרת שכולנו היינו מכניסים לבקבוק ומוכרים אם רק היינו יכולים.

וכן, חברות — הוא באמת מטר תשעים, פלוס. לא הגרסה של הוליווד של מטר תשעים, שקרובה יותר למטר שמונים, אלא חתיכת גבר ענק שמתנשא מעלייך. אני יודעת שזה נכון בגלל שאני עצמי הגרסה ההוליוודית של מטר תשעים.

אנחנו מתיישבים ליד שולחן במרפסת האחורית בשביל הכלבה. לוקח לנו רבע שעה להגיע לשם, אבל זה בעיקר בגלל שגייב לא מפסיק לעצור ולדבר עם צוות העובדים.

כולם מכירים אותו. הוא לקוח קבוע.

"מדיסון, מותק, את נראית פשוט מהממת," הוא אומר כשהמלצרית שלנו באה לקחת את ההזמנה.

ההיריון שלה ניכר מאוד והיא מנופפת בידה בביטול.

"אני מתכוון לזה," גייב אומר. "בעלך צריך להגיד לך את זה כל יום מחדש. על הברכיים."

אני די בטוחה שאם אני הייתי בהיריון, זה היה הרגע המדויק שבו היו יורדים לי המים.

אבל מדיסון סתם צוחקת ורושמת את ההזמנה שלנו, מלטפת את ראשה של הגורה של גייב ואז מרחפת לה אל המטבח בחינניות רבה יותר משאני הצלחתי לסגל לעצמי אי פעם, בהיריון או לא בהיריון.

שנינו מזמינים בירה והמבורגר.

אנחנו מדברים על הילדות שלו במונטנה. על הקרבה שלו למשפחתו, ובייחוד לאחותו, לורן. היא מבוגרת ממנו בשנה וגם החברה הכי טובה שלו.

"אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה," הוא אומר. "אבל זאת האמת."

אנחנו מדברים על חנות הספרים, זו שהוא קנה ללורן ולאמא שלו כשזכה לפריצה הגדולה הראשונה שלו בהוליווד.

"זאת חנות ספרים וגם סדנת מלאכה," הוא מקפיד להבהיר. "לורן מתעצבנת עלי כשאני לא מציין את זה."

המקום נקרא קוֹזי, ובאתר הוא באמת נראה חמים ונעים בהתאם. גייב מעלה לשם המלצות על ספרים, למרות שהוא אמר בראיונות קודמים שכילד הוא מעולם לא היה קורא נלהב.

"אמא שלי היתה מורה לספרות, אז הביך אותה מאוד שהיה לה ילד שלא אהב ספרים," הוא אומר. "אבל פשוט גיליתי את זה מאוחר — היום אני אוהב מאוד לקרוא. חנות הספרים היתה החלום שלה. ולורן תמיד היתה טובה בלעשות דברים עם הידיים — אפייה, יצירה, דברים מהסוג הזה. היא עדיין סורגת לי סוודר בכל חג מולד."

אני עוצרת את עצמי מלהעיר שהוא בטח הגבר היחיד בעולם שנראה מהמם בסוודר מכוער של חג המולד.

במאמר מוסגר, למקרה שמישהי מכן תהתה: הוא באמת רווק.

"סתם שמועות," הוא משיב כשאני שואלת אותו על ג'סינדה. "שיחקנו בסרט יחד ואנחנו ידידים."

ג'סינדה לוקווד — נערת הבונד החדשה של הסרט האחרון בסדרה. היא וגייב צולמו יחד פעמים רבות יוצאים ממסעדות, עומדים קרוב על מדרכות חשוכות בפריז, אפילו מחזיקים ידיים פה ושם.

"היא בחורה מתוקה," אומר גייב. "אבל אין בינינו שום דבר."

הוא מזמין עוד בירה. אני משתכרת בקלות, אז אני מסרבת להצעה.

תזכרו את הפרט הזה אחר כך, חברות. "דלתות מסתובבות" וכל הקטע הזה.

אני שואלת מה הוא מרגיש לנוכח העובדה שהוא מגלם תפקיד איקוני כל כך — בייחוד משום שהוא האמריקני הראשון שעושה את זה.

"מתח," הוא עונה. "חרדה, אפילו. כמעט אמרתי לא."

זה הנרטיב שהאנשים שלו ומפיקי הסרט קידמו בכל הכוח, והייתי ספקנית למדי כשנתקלתי בו לראשונה. אבל כל התנהגותו של גייב משתנה כשאני מעלה את הנושא. עד כה הוא היה פתוח ועליז, וענה על שאלות בלהיטות ובנכונות.

אבל העלאת השם "בונד" מטילה על השיחה צל קודר. הוא לא מסתכל עלי ורק משפיל מבט אל המפית שלו, שאצבעותיו פיתלו לקשר הדוק. הוא שותק במשך זמן רב.

אני שואלת אם הביקורת שפרצה בעקבות הליהוק שלו הטרידה אותו.

"יש לי מזל מטורף," הוא אומר. "הדבר היחיד שמעניין אותי זה לגלם היטב את התפקיד הזה." הוא מושך בכתפיו. "אבל אני בכל זאת שואל את עצמי אם אולי הם צודקים. כן, בטח. מי לא היה חושב ככה?"

כשהוא אומר "הם", הוא מדבר על מעריצי בונד שכותבים מאמרי דעה ופוסטים זועמים שמפרטים למה גייב הוא הבחירה הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת. כי הוא אמריקני. כי הוא לא אוליבר מֵתַיַאס. כי הקהל התרגל לראות אותו מגלם חתיכים מהממים אבל מטומטמים במידה שווה.

וכמובן שיש גם את כל הסיפור של "מלאכים באמריקה".

הוא מזמין בירה שלישית.

"היחצנית שלי היתה חונקת אותי אם היא היתה רואה אותי עושה את זה," הוא אומר. "אני אמור לעצור בשתיים, אבל יום שישי היום! היי, מה את עושה אחר כך?"

עשרים דקות מאוחר יותר, גייב, אני והגורה עושים את דרכנו אל בית אופציונלי שהוא רוצה לבדוק בהוליווד הילס.

אני רוצה לשאול אותו עוד על בונד, ובמיוחד לברר אם הוא היה קשור איכשהו להדלפת סרטון האודישן לאינטרנט, אבל חשוב לציין שבשלב זה איבדתי למרבה המבוכה כל שליטה בריאיון.

זה הרגע שבו גייב מתחיל לראיין אותי.

"את מפה, נכון? וואו, זה בטח היה משוגע. אני לא יכול לדמיין לעצמי אפילו איך זה לגדול בלוס אנג'לס. באמת גדלת בלוס אנג'לס, נכון? אני יודע שהרבה אנשים אומרים אל־איי, אבל הם בעצם מתכוונים להגיד מחוז אורנג' או וַלֶנסיה או אֵנהַיים, ואני יודע שהמקומיים האמיתיים לא מחשיבים את המקומות האלה לחלק מאל־איי בכלל. נכון?"

הוא צודק בשתי ההנחות שלו. אני באמת מלוס אנג'לס, ואנחנו באמת מתחילים לצקצק כשאנשים מערים שכנות מנסים לטעון שגם הם ילידי אל־איי.

"המקום הזה עדיין נראה לי קסום," הוא אומר. "אני גר כאן כבר קרוב לחמש שנים, עשיתי כבר שמונה סרטים כמעט, ועדיין הכול נראה לי פה כמו קסם. אני בטח נשמע מטומטם."

לא. הוא נשמע מקסים בצורה על־אנושית.

הגורה נרדמת בחיקו.

"עוד לא נתתי לה שם," הוא אומר. "אני מחכה להשראה."

אנחנו עוצרים ליד אחוזת אבן לבנה, יפהפייה.

גייב מניח לגורה לחקור את החצר האחורית בזמן שאנחנו מקבלים סיור במקום. סוכנת הנדל"ן כמעט עושה פליק־פלאקים באוויר בניסיון לסגור את העסקה, אבל לרוע מזלה, גייב החליט שדעתי חשובה לו מאוד.

ולמרות שהבית יפהפה, הוא לא ממש הסגנון שלי. וזה אומר שהיום, הוא גם לא הסגנון שלו.

אנחנו נפרדים מסוכנת הנדל"ן בנימוס ופוצחים במילות הפרידה האישיות שלנו. גייב העניק לי כמה שעות מזמנו היקר, אבל אני עדיין לא מוכנה לומר לו שלום. ג'יימס בונד העתידי הקסים אותי כליל. זה התירוץ היחיד שיש לי למה שקורה אחר כך.

גייב אומר שמחר בערב הוא צריך ללכת לפרמיירה, וכשאני מחזירה לו את הגורה המתוקה שלו אני מצליחה לשנורר ממנו הזמנה לאַפטֶר־פַּארטי.