החברה הנאמנה

כשג'ס וקלרה נפגשו לראשונה בקולג', בתחילת שנות העשרים לחייהן, היה נדמה שאין שתי נשים שונות יותר זו מזו. ובכל זאת, קלרה החזקה, העצמאית והמשוחררת, פתחה את ליבה )ואת חדרה) בפני ג'ס המבולבלת, העצובה והבודדה. בשני העשורים הבאים החיים קרו. הבחירות שעשו השתיים הובילו אותן למקומות שונים: קריירות, גברים, ילדים. והחברוּת בין שתי הנשים ידעה עליות ומורדות: נדודים וטרגדיות, ריחוק פיזי ורגשי אבל גם ההפך; קִרבה אינסופית, חסרת גבולות, חמלה ותמיכה ללא תנאי. אבל האם החברות הזו חזקה דיה לצלוח את המטענים המבעבעים, את הפערים בין סגנונות החיים ואת הנסיבות שכל הזמן המשתנות?

החברה הנאמנה עוקב אחר חברות ארוכת שנים ובוחן האם היסודות של הקשר — היסטוריה משותפת, היכרות מעמיקה, נאמנות שאינה תלויה בדבר — מספיקים כדי לצלוח את השינויים והמשברים ולהישאר זו לצד זו.

קלי קלייר היא עורכת, סופרת ומסאית קנדית מוערכת.

החברה הנאמנה הוא ספרה השלישי.

היֹה היה פעם

בכל פעם שג'ס היתה בהיריון, קלרה היתה הראשונה לדעת. בהתחלה זה פשוט קרה מכורח הנסיבות. הן לא היו חברות בפעם הראשונה שנפגשו, רק שתי בחורות שגרו באותם המעונות באוניברסיטה ונקלעו במקרה, באותה שעת לילה מאוחרת של יום שבת, למטבח. אבל מה שהתרחש ביניהן באותו הלילה, ובחודשים ובשנים שלאחר מכן, יארוג את סיפוריהן יחד בעבודת טלאים גסה, לכדי אריג חיים הנע במקביל. כל ציוני הדרך הרגילים ילוו אותן: אהבה, אובדן ושברון לב. נישואים ומעברי דירה. אִמהוּת על כל אתגריה מוכפלים בשתיים.

הורות, חשבה ג'ס מנקודת מבטה של אישה הנמצאת בעין הסערה, היא — אם יש לך מזל — כמו חברוּת, סיפור שאין לו סוף. האלטרנטיבה היתה איומה מכדי להרהר בה. מובן שהמשמעות היא גם שאלו דברים שלא נגמרים לעולם, ללא הפוגה מהאפשרות שמשהו חדש ונורא יותר לדאוג לגביו עלול לארוב לך מכל פינה.

אילו רק היית יודעת כמה מזעריים היו הסיכונים אז, היתה ג'ס ממלמלת אל עצמה בעבר, האישה המטומטמת שהטריפה את עצמה לחלוטין בהכנת מְחִיּוֹת אורגניות תוצרת בית לתינוק הראשון שלה. אבל לא לתינוק השני שלה, כי כבר לא היה זמן לזה, וכל מה שמַיילס המסכן אכל אי פעם הגיע משקית קנויה עמוסת רכיבים תזונתיים ש"עיבדו את עצמם לדעת", מה שרק העצים את תחושת האשמה של ג'ס כשהרהרה בזה עכשיו, כשחשבה על כל הדברים שהילד הצעיר שלה נאלץ להתמודד איתם. כל כך מטופש. אף על פי שדבר מכל זה לא היה באשמתה, כך חזרו והבטיחו לה, אבל עשו זאת לעתים קרובות כל כך שהיא תהתה אילו חשדות גרמו לכולם להיות אמפתיים כל כך. האם כולם ידעו משהו שהיא עצמה לא ידעה?

בימים אלה, כשילדיה כבר גדולים מספיק לצאת אל העולם ולהיפצע בכל מיני דרכים נוראות שאין להן שום קשר אליה, ג'ס הבינה סוף־סוף למה אנשים בעלי כוונות טובות הפצירו בהורים טריים — באכזריות שכזו, כך זה נראה לה בזמנו — "ליהנות מכל רגע" של שנות הינקות. מפני ששנות הינקות הן קשות באמת. אבל האמת היא שכל דקה שבה את נהנית מהתינוק שלך היא דקה שאת לא מקדישה לחרדות בנוגע ליישור שיניים, תחילתו המוקדמת להחריד של גיל ההתבגרות או סכנת סחר בבני אדם, כל זאת בזמן שאת מנסה לדחוס טיפול אינטנסיבי אצל קלינאית התקשורת לתוך חיי משפחה עמוסים לעייפה ממילא. ואיך אמורים לחיות חיים בעלי עלילה ברורה וסדר הגיוני בכל הכאוס הזה? איפה העקביות בתוך החרדה הזו, בכל הבלגן?

זו היתה שאלה שרק הדגישה את אהבתה העזה של ג'ס לסיפורים הישנים, המבוססים והתחומים. ארכיטיפיים. סיפורים עם התרה וסוף מוחלט והגיוני, שעשו סדר באין סוף האפשרויות המבעיתות שהציעו החיים. דמיינו: היֹה היו פעם שתי חברות שפטפטו, ילד שלא דיבר, ואישה שתפחה ותפחה עד שנעשתה גדולה כמו היקום.

"אגדות," היתה ג'ס מרצה בעבודתה. "חלקן עתיקות יותר מכל ממצא היסטורי תרבותי אחר שתיתקלו בו אי פעם. הן חוצות תרבויות ומועברות מדור לדור, והן שייכות לכם. לכולנו. הן אבני הבניין של ההבנה שלנו את העולם ואת הדרך שבה הוא עובד." כל מי שאי פעם קרא אגדה של האחים גרים, היא קבעה, יהיה מסוגל לעכל ולהבין את קיומו של ארגון כמו דאע"ש, למשל. עריפות ראשים מזוויעות, עינויים, אכזריות, מזל איום וחורבן. אין חדש תחת השמש.

אבל היו אנשים שמעולם לא שמעו את הסיפורים הללו, או לפחות לא את הגרסאות שלא עברו ריכוך, סיפורים על ילדים קטנים שאבדו ביער וציפורים מנקרות עיניים. סיפורים על אמהות חורגות אכזריות שקיבלו את מה שמגיע להן, ומכשפות שנצלו בתנור. עבור קוראים מסוימים, כל העניין הסתכם בבית עשוי ממתקים, הכול הפך לעיבודים סכריניים של דיסני.

אבל ג'ס עמדה על כך שמפספסים משהו כשמדלגים על הטרגדיה, על האלימות, על הצמא לצדק, על הנקמה. הסיפורים הללו היו דרך להבין את העולם. קללות שמטילה סנדקית שטנית או מכשפה עם תפוח. בת הים הקטנה שהחליפה את קולה בזוג רגליים וחיים של בת תמותה על פני האדמה — עסקאות חליפין וכוונות שמשתבשות לחלוטין.

החדר של קלרה: 1999-1998
קלרה סַאמֶרס הכינה ביצים עלומות. היא היתה ידועה בכישוריה הקולינריים, בעוד שיתר הבנות בקומה חשבו שמקרוני מקופסה הוא סעודת מלכים. וכשג'ס נכנסה למטבח, הריח היכה בה, רמז למשהו מקולקל. הביצים גרמו לה להרגיש שהיא הולכת להקיא, וקלרה הבחינה בזה. היא נשאה את מבטה מהכיריים בדאגה ואמרה, "אוי, בכית." הדחף הראשון של ג'ס היה להימלט בחזרה אל המסדרון.

ג'ס רצתה להיות לבד. דלת המטבח היתה אטומה לרעשים בדרך כלל וגם לריחות, כך התברר. היא הניחה שכולן יצאו לבלות הערב. היה אירוע התרמה בפאב של הקמפוס למטה, וג'ס חשה בהלמות הטכנו תחת כפות רגליה, רטט שרק הגביר את הבחילה. היא חיפשה קרקרים בארונית שלה, משהו יבש ותפל, סוג המזון היחיד שהצליחה לבלוע כל השבוע.

"זה הריח," היא אמרה. "הביצים." אבל היא לא יכלה להסתובב ולברוח. היא העריצה את קלרה סאמרס מרחוק מאז תחילת השנה, את השליטה העצמית הנינוחה שלה, את הילת אשת העולם הגדול שלה, את המסתוריות. קלרה היתה מבוגרת יותר. היא לקחה שנתיים חופש אחרי התיכון כדי לטייל עם החבר שלה שהפך בינתיים לאקס. היו לה סיפורים על יוּרטים וקיבוצים, בעוד ג'ס מעולם לא עלתה על מטוס. קלרה ידעה דברים. אם היתה מישהי בעולם שהיה כדאי לג'ס להפוך לאשת סודה, זו היתה קלרה.

"אני בהיריון," אמרה וביטאה לראשונה את מצבה המצער במילים. "נראה לי," היא הוסיפה. "אני יודעת." בשבוע שעבר היא עשתה ארבע בדיקות, אחרי שקנתה כל אחת מהן בנפרד. היא לא האמינה לתוצאות של אף אחת מהן, למקל המטופש עם סימן החיובי המתריס שלו, שני קווים ורודים במקום שבו היה אמור להיות רק אחד. היא חזרה מיד לבית המרקחת כדי לקנות בדיקה נוספת, אחת שקיוותה שתראה סוף־סוף את התוצאה המיוחלת.

"האמת היא שאני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי."

קלרה אמרה, "באמת?" היא הצביעה עם המרית שלה על הסיר ושאלה, "רוצה שאני אזרוק את זה?" הביצים כבר התייצבו כמעט לגמרי.

"לא," אמרה ג'ס. היא הלכה אל הספה שבפינה, פתחה את החלון והצמידה את פניה אל הרשת כדי לשאוף אל ריאותיה את אוויר החורף הקר. בחוץ נשרו פתיתי שלג, מוארים בזוהר פנסי הרחוב. המוזיאון שמעבר לכביש היה מואר לכבוד ערב גאלה שהיה רחוק שנות אור מחייה. היא נשפה. "זה יותר טוב." הרשת היתה מאובקת, ג'ס כבר יכלה לטעום על לשונה את טעם המתכת, וידעה שההקלה מהאוויר הצח תתפוגג במהירות.

"באיזה שבוע?" שאלה קלרה.

ג'ס היתה צריכה לחשב. "מאוקטובר," השיבה והרחיקה את פניה מהחלון. "אז חודשיים, בערך?" ממש לא מצא חן בעיניה איך שזה נשמע. חודשיים היו פרק זמן ממשי כל כך, בעוד שבירכתי מוחה, היא עקבה באדיקות אחר כל השבועות הללו, המצב היה קלוש בעיניה, היפותטי כמעט לגמרי. עד שהבחילות התחילו וכיסחו לה את הצורה.

קלרה כיבתה את הכיריים והתיישבה לצד ג'ס על הספה הבלויה, מוארת באור עץ האשוח הקטן והמלאכותי שהבהב על השולחן לידה.

"ואת מרגישה מחורבן, נכון? כל דבר גורם לך לרצות להקיא. ואת כל כך מותשת."

איזו הקלה זו היתה, להיראות באמת. "כן, בדיוק," השיבה ג'ס. "ישנתי שמונה־עשרה שעות הלילה. אבל אני עדיין ממשיכה לחשוב שאולי זאת רק מחלת הנשיקה."

"זאת לא מחלת הנשיקה."

"אולי זה יכול להיות דווקא, כי... "

"זה לא."

"איך את יודעת?"

"אני יודעת," אמרה קלרה. מובן שהיא ידעה. "כי זה קרה גם לי."

וזה היה משהו, קלרה שמכינה ביצים עלומות בשבת בערב. הידיעה שמישהי אחרת יכלה לעבור קטסטרופה שכזו ולצאת ממנה בחיים. ג'ס שאלה, "מה קרה?"

קלרה גלגלה את עיניה, דרמטית להפליא. "אוי, אלוהים, זה היה אסון." היא לקחה אז גלולות, אבל היתה בדרכים כל כך הרבה זמן שהן נגמרו לה, ואז, על מיטת דרגש רעועה באכסניה בסין, הקונדום נקרע. "בדיוק אחרי שנגמר לי המחזור. חשבתי שזה יהיה בסדר. החלטנו לקחת את הסיכון, ואז אחרי שנסענו לסינגפור, הבנתי. הפלות הן חוקיות בסינגפור, אבל את חייבת להיות תושבת, אז אחרי כמה זמן הבנו שהדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט לחזור הביתה. וזה אמר שכאילו, כן, כולם ידעו — ההורים שלו, והחברים שלנו, וזה היה משפיל בטירוף. זה הפך להיות ממש ביג דיל."

"וההורים שלך?"

"לא יכולתי לספר להורים שלי," היא אמרה והנידה בראשה. "הם ממש דתיים. הם העלימו עין מהקשר ביני לאלכס מלכתחילה רק כי טיילנו יחד, ומבחינה טכנית זה לא נחשב 'לגור ביחד'. הפלה כבר היתה צעד אחד יותר מדי בשבילם. אבל המשפחה של אלכס היתה ממש נחמדה אלי."

"ואז זה נגמר?" ג'ס רצתה להאמין שאפשר להשתלט על האסון הזה, שהוא לא יכלה את שארית חייה.

"זאת היתה הקלה מטורפת. אבל הכול נהרס אחר כך, כל התוכניות שלנו השתבשו. גרנו במרתף של ההורים של אלכס במשך חודש וחצי ועבדנו בכל העבודות המזדמנות שיכולנו למצוא כדי לחסוך מספיק כסף לכרטיסים לניו זילנד."

"כל זה," אמרה ג'ס, "גורם למה שקורה לי להיראות כמעט משעמם." היא החליקה אל המושב ממקומה על מסעד הספה, הרחק מהחלון, והתיישבה כמו שצריך, רגליה מקופלות תחתיה.

"אוי, לא," אמרה קלרה במצח מקומט. "לא התכוונתי לזה ככה."

"לא, זה בסדר," אמרה ג'ס. "באמת." היא הרגישה קלילה יותר עכשיו, וסודה נעשה מייסר הרבה פחות מרגע שהיתה לה מישהי לחלוק אותו איתה.

קלרה אמרה, "אז, מה את הולכת לעשות?"

"טוב, זאת אומרת, יש רק אופציה אחת," השיבה ג'ס. הדבר האחד והיחיד שהיא היתה בטוחה לגביו, וזה היה מוזר, ג'ס תמיד הניחה שהחלטה כזו תהיה בלתי אפשרית מבחינתה. היא אמרה, "תקשיבי, אני מצטערת. כאילו, בקשר לביצים ו..." היא החוותה לעבר החלל המשותף והריק. "לא חשבתי שמישהי תהיה כאן הערב."

אבל הביצים ממש לא עניינו את קלרה. "באמת עוד לא סיפרת על זה לאף אחד?" היא שאלה. ג'ס נענעה בראשה. "מה עם... כאילו. יש לך חבר? סיפרת לו?"

ג'ס אמרה, "אין לי חבר. לא כאן, לפחות." זאת לא היתה העונה הפורה ביותר שהיתה לה. יחס הגברים לעומת הנשים בקמפוס עמד על שלוש לאחת. "הוא היה החבר שלי בבית. מזמן. אבל בפעם האחרונה שהייתי בבית... זה היה מטומטם. אנחנו לא מדברים יותר."

"ומה אם לא הייתי כאן הערב?" שאלה קלרה.

"יש לי קרקרים בארונית."

"מה?"

"זה מה שהתכוונתי לעשות. אם לא היית כאן." ג'ס קמה להביא את הקרקרים והקפידה לשמור על מרחק בטוח מהביצים. המטבח המשותף לא היה מאוורר, למרות החלון הגדול. היא פתחה את הארונית שלה והוציאה מארז קרקרים מהקופסה, קרעה את הניילון ודחפה לפיה שלושה בבת אחת, מתמקדת בלעיסה, בהקלה היבשה והתפלה. היא חיכתה שהמכבש בבטנה יפסיק לעבוד.

אחרי שבלעה, היא הציעה קרקרים לקלרה, שנופפה בידה לאות סירוב ואמרה, "ומה עם החברות שלך? הן יצאו הלילה?"

"מי?"

"כל הבנות האלה. הקטנה עם השם הטיפשי." קלרה לא חסכה בביקורת.

"מַאפי."

"בדיוק."

"זה רק כינוי, קוראים לה מליסה." ג'ס התיישבה שוב על הספה. "והיא לא כל כך גרועה." מאפי היתה השותפה שלה לחדר. "אבל היא לא חברה שלי, לא באמת." אף אחת מהבנות שגרו איתה באותו המסדרון לא היתה חברה שלה. הקשר ביניהן היה שטחי בלבד, אבל ג'ס שמחה על האפשרות להסתובב עם כל חבורה שהיא, העיקר לא להיות לבד.

קלרה היתה אמיצה יותר. בתחילת השנה, ג'ס נדהמה כשראתה את קלרה אוכלת ארוחת ערב באולם הקפיטריה לגמרי לבדה, כשרק עותק חבוט של "עגבניות ירוקות מטוגנות" ארח לה חברה. היא שאלה את עצמה אם עצמאות זה משהו שצריך לגדול לתוכו, אם בעוד שנתיים, כשתהיה בגילה של קלרה, גם היא תהיה בטוחה בעצמה מספיק כדי להסתובב במרחב הציבורי בלי לחפש נואשות אחר חברה כלשהי.

קלרה שאלה, "כמה זמן את כבר יודעת?"

לקח לג'ס רגע להבין למה היא מתכוונת. "שבועיים, נראה לי. אבל כל הזמן קיוויתי שבסוף יתברר שזה משהו אחר בכלל, שזה הכול רק בראש שלי." היא נגסה בקרקר נוסף ודיברה בפה מלא. "אבל לא."

קלרה החליקה לאורך הספה ואחזה בפניה של ג'ס, מרימה את סנטרה. ג'ס נרתעה, אבל קלרה לא הרפתה ממנה. עיניה הכחולות ושערה הצהוב; קלרה זהרה. היא החזיקה בה כפי שאֵם היתה עשויה לאחוז, ומבטה היה יציב לא פחות. היא אמרה, "את יודעת שהכול יהיה בסדר, נכון? את תהיי בסדר גמור. אני זוכרת שהתפללתי שמישהו יבטיח לי את זה." ואז היא שחררה אותה, מודעת לעצמה פתאום, מכירה בגבול שחצתה. היא אמרה, "אני מצטערת. אני פשוט רואה את הייאוש הזה. זאת אומרת, אני מכירה אותו."

"לא, זה בסדר," אמרה ג'ס. חמימות כפות ידיה של קלרה עדיין לא עזבה את פניה. היא אכלה את מה שנשאר מהקרקר אבל רצתה להמשיך לדבר, לוודא שקלרה תישאר קרובה אליה. "אני אפילו לא באמת מאמינה שזה קורה בכלל. כי אמורים להרגיש משהו, לא? אני לא מרגישה שונה בכלל. רק זוועה. כמו משהו שדרכו עליו."

"זה נחשב למשהו," קלרה אמרה.

"זה פשוט התזמון הכי גרוע בעולם לכל זה," אמרה ג'ס, שהשתחררה סופית מכבלי האיפוק. היא החזיקה הכול בפנים במשך כל כך הרבה זמן, אבל קלרה נתנה לה רשות להכיר סוף־סוף במציאות. "הבחינות, החגים. הכול ביחד. זה מטורף לגמרי," היא אמרה. "הייתי צריכה להתחבא מתחת לשמיכה כל אחר הצהריים." היא אמרה למאפי שנורא כואבת לה הבטן, שהמחזור שלה הגיע סוף־סוף.

"את יכולה לחזור איתי לחדר שלי," אמרה קלרה. אולי מפני שהיתה מבוגרת יותר מכולן, קלרה זכתה בפריבילגיה הנדירה של חדר פרטי. ארבעה קירות רק לעצמה, דלת עם מנעול. "נלך לקחת את הדברים שלך — אף אחת לא תדע."

מחאותיה של ג'ס היו רפות, היא ידעה שזו התשובה לצרותיה. קלרה טלטלה את ראשה מול כל הבעת היסוס מצדה ואמרה, "פשוט קחי את הקרקרים שלך ובואי כבר."

*

לקלרה היו עציצים בחדר, צמחים מטפסים הזדחלו על אדן חלונה, ופה ושם לבלבו פרחים ורודים שגבעוליהם נראו פאליים להחריד. היא הביאה איתה ריהוט מהבית, כוננית ספרים גבוהה מתפקעת מספרים וכיסא נדנדה עתיק מרופד בשמיכת טלאים. היא דחקה בג'ס להתיישב עליו וכרכה סביבה את השמיכה כמו גולם. אחר כך היא שלפה קומקום חשמלי ממגירת שולחן הכתיבה — הפרה של חוקי המעונות האוסרים על מכשירי חשמל בחדרים עקב חשש לשריפה. קלרה היתה מורדת מהסוג החמים והביתי. היא אמרה, "מה שאת צריכה זה תה ג'ינג'ר."

וכך ישבה ג'ס והתנדנדה, עטופה בחמימות, בזמן שהקומקום רתח וכיסה את החלונות באדים שערפלו את האורות שהגיעו מבחוץ. היא יכלה להיות בכל מקום עכשיו — בפריז, או מרוקו. שמיכה סרוגה וססגונית כיסתה את המיטה ושטיח בצבע אדום עמוק הסתיר את השטיח התעשייתי מקיר לקיר. קלרה הדביקה על קירות הגבס גלויות נושנות, מפות תיירים ורישומים בשחור־לבן שככל הנראה היו מעשה ידיה. תאורת הפלורסנט מעל ראשיהן היתה כבויה ומנורת השולחן שלה האירה את החדר והטילה צללים מזמינים על פינותיו. וממש במרכז ניצב ארגז נסיעות חבוט שתפס את השטח הפנוי היחיד שנותר, מעוטר כולו במדבקות ממסעות טרנס־אטלנטיים שעבר לפני שנים רבות על גבי ספינות הדגל של קְיוּנַארד לַיין.

"זה מגניב," אמרה ג'ס והצביעה על הארגז בכף רגלה.

"מצאתי אותו זרוק ברחוב," הסבירה קלרה. "אפשר לראות את השריטות שנוצרו על התחתית אחרי שגררתי אותו הביתה."

הקומקום התחיל לשרוק ולאחר שקלרה חיטטה במגירת השולחן שלה ומצאה שני ספלים, היא שלפה את הכבל מהשקע. היא לקחה את קופסת תה הג'ינג'ר מהמדף שמעל המיטה שלה והוציאה שני שקיקים. היא מזגה את המים בתנועה חלקה ואז התיישבה על המיטה שלה.

"קצת צפוף כאן," היא התנצלה. "אני כמו צב, מסתובבת עם הבית שלי על הגב, אבל אני אוהבת שכל הדברים שלי נמצאים סביבי." היא הסתובבה וניגבה את החלון מכוסה האדים, חושפת את הנוף. "חוץ מזה, החדרים האלה כל כך מכוערים. הייתי חייבת לעשות משהו."

"אז איך בכל זאת החלטת לגור במעונות?" שאלה ג'ס. מרבית הסטודנטים הבוגרים יותר בחרו לגור בעליות גג מעופשות, או בדירות מרתף עם תקרות נמוכות כל כך שאילצו אותם להתכופף כדי לעבור את מפתן הדלת.

קלרה העבירה את ספל התה של ג'ס לפינת ארגז הנסיעות, משם היא יכלה להושיט יד ולקחת אותו. "חשבתי שאולי כדאי שאעשה דבר אחד נורמלי בחיים שלי," אמרה. היא קירבה את ספלה אל פניה ושאפה את הניחוח. "זה הרבה יותר טוב מקרקרים," הצהירה. היא שילבה את רגליה תחתיה, שערה גולש מטה, פניה זורחות. היא נראתה צעירה יותר עכשיו. "ורציתי לפגוש אנשים. רציתי להכיר חברים." ג'ס ידעה שהחלק הזה בתוכנית לא ממש הסתדר לה, כי קלרה תמיד היתה לבדה.

"אז מה קרה?" היא שאלה ושאפה עמוקות את הריח. התה היה עדיין חם מדי לשתייה, אבל קלרה צדקה, זה היה טוב יותר מקרקרים. "זאת אומרת, למה חזרת ללימודים?" היא לא יכלה לדמיין לעצמה מישהי שמסתערת ככה על העולם ואז בוחרת לדחוס שוב את כל חייה ולכווץ אותם לכדי מערכות שעות, תכנוני ארוחות וחדר אחד קטנטן.

קלרה משכה בכתפיה. "הייתי טיפשה. לא יכולתי לחכות לצאת כבר מהעיירה שגדלתי בה, ושנאתי את התיכון, אז גמרתי עם כל זה. חוץ מזה, אלכס, החבר שלי, היה מבוגר ממני בשלוש־עשרה שנים, והוא הספיק לעשות את כל הדברים שאני פספסתי, אז אחרי שנפרדנו החלטתי לחזור אחורה ולהתנהג בהתאם לגיל שלי לשם שינוי. ללכת לאוניברסיטה וללמוד לעשות דברים רגילים." היא החוותה סביבה בידה. "אבל זה היה קשה. בגלל כל הקטע הזה של הבנות."

"הקטע של הבנות?"

"למדתי בתיכון לנערות בלבד," אמרה קלרה. "מעונות לבנות בלבד זה פחות או יותר הסיוט הכי גרוע שלי. לא בדיוק מה שתכננתי."

למען האמת, ג'ס בחרה את המעונות האלה בכוונה, אחרי ששטפה לעצמה את המוח כשקראה כנערה יותר מדי ספרים בריטיים על פנימיות, ולכן לא היה לה שום דבר לתרום בנושא.

"אבל עד שהגשתי את טופסי ההרשמה שלי," אמרה קלרה, "אלה היו המעונות היחידים שנשארו. אז החלטתי לנסות את זה למרות הכול. וזה היה חתיכת ניסיון עד כה."

ג'ס חשבה שזה לא ממש הוגן. קלרה מעולם לא יצאה מגדרה כדי ליצור קשר עם מישהי מהקומה שלהן ובידלה את עצמה מהיתר די במתכוון.

קלרה המשיכה, "זאת אומרת, בנות הן בסדר גמור כשזה אחת על אחת, כי כשזה אחת על אחת, בנות הן פשוט רגילות, אבל מספיק שתשימי קבוצה גדולה של בנות ביחד והכול נעשה מרושע פתאום. בדיוק כמו בתיכון."

ג'ס חשבה לעצמה שקלרה והיא כנראה הלכו לשני תיכונים שונים בתכלית.

"הדבר שבאמת הפתיע אותי," היא אמרה, "היה שחשבתי שכולן יהיו חכמות. או לפחות חכמות יותר ממני. כי יש דרישת סף של מבחני אינטליגנציה וכל זה, מבינה? אבל..." קולה דעך. היא לגמה מהתה שלה.

היא המשיכה, "אבל, מאפי."

ג'ס כמעט ירקה את התה מרוב צחוק.

"לא," היא אמרה. אבל כן. "מאפי בסדר — באמת שכן."

מאפי הגדירה את עצמה כ"תוססת". היא למדה פסיכולוגיה כי ההורים שלה התעקשו שיהיה לה תואר אוניברסיטאי, אבל שאפה להיות מניקוריסטית כשתהיה גדולה. היה לה כישרון לציפורניים והיא יצרה ציורים ודפוסים מדהימים שהתאימה לתלבושות ולחגים, וכולן אהבו אותה, דבר שאכן עורר את חשדה של ג'ס בנוגע לחברה שסבבה אותה. יכול להיות שהיה לה יותר במשותף עם קלרה משחשבה.

"אה, וואו, לצחוק," היא אמרה, כחכחה בגרונה ולגמה שוב מהספל. כבר עבר זמן רב. "זו הרגשה מוזרה."

"אז," אמרה קלרה. "מה קורה? יש לך תור?"

"יש לי הפנייה," השיבה ג'ס, "ליום שלישי." זה היה קל כל כך, הצוות במרפאת האוניברסיטה התייחס לכל העניין כאל סיפור שגרתי וזניח, אבל ג'ס עדיין לא יכלה להביא את עצמה לומר את המילה. הפלה. היא פשוט רצתה שהכול ייגמר.

"ובינתיים?"

"אני לא יודעת," אמרה ג'ס. "אני פשוט צריכה לחכות. ופשוט להיות... בהיריון, נראה לי." מילה נוספת שנשמעה לה מוזרה ולא במקום.

היא אמרה, "את יודעת, אני ממש מעריכה את זה." היא הנהנה בראשה לעומת התה והחדר, החום שלהם והנחמה שהביאו. בייחוד כשזה בא ממישהי שלא אוהבת בנות. היא סיימה את שארית התה שלה והניחה את הספל על שולחנה של קלרה.

קלרה אמרה, "את לא חייבת ללכת."

"לא?" ולמשך כמה שניות, הכול היה תלוי באוויר, מתנדנד בחוסר שיווי משקל עדין ומעט מביך. ג'ס חששה להתקדם מהר מדי, נזהרה ממעידות שיכולות להרוס את החברות השברירית שנקשרה ביניהן. האם ייתכן בכלל שחיבה כזו תהיה הדדית? האם ייתכן שמשהו באמת עשוי להיות פשוט עד כדי כך?

"אני יכולה להישאר? באמת?" ג'ס היתה חייבת להיות בטוחה שקלרה באמת מתכוונת לזה. מאפי נהגה להזמין את הבנות אליהן לחדר לאפטר־פַּארְטי, והיא ידעה שלא תוכל לסבול את זה הלילה. "לפחות קצת?"

אבל קלרה כבר עסקה בפינוי מקום. היא הדפה את ארגז הנסיעות אל הקיר והעיפה את הכריות שנערמו על מיטתה אל הרצפה. "לא ממש אידיאלי," היא אמרה, "אבל מספיק טוב ללילה."

כשג'ס קמה מהכיסא, היא פרשה את שמיכת הטלאים סביב המיטה המאולתרת ונראתה מרוצה מהתוצאה.

הן מיהרו במורד המסדרון אל חדרה של ג'ס כדי להביא את הפיג'מה שלה, בגדים להחלפה וכלי רחצה. אחר כך היתה עצירה קצרה בשירותים כדי לצחצח שיניים, ובמטבח כדי להצטייד בקרקרים נוספים, ואז בחזרה לחדרה של קלרה, על צלליו ובדיו הרכים, כמו מקום מסתור, כמו רחם. הן סגרו את הדלת בפני העולם החיצון והוא לא חסר לאף אחת מהן כלל.

המשך הפרק בספר המלא