סופת שלגים חורפית...
ופגישה מחודשת לוהטת!
הנסיכה פרייה חוששת מפני מילוי חובתה להתייצב שוב מול קייל ברגקוויסט. החייל הנוקשה שהוא הפך להיות אינו דומה כלל לגבר ששבר את ליבה לפני שמונה שנים. אבל הזיכרונות של מה שהם חלקו פעם מציתים תשוקות כשסערת שלגים מותירה אותם לכודים לבדם!
קייל אינו יכול לסלוח לפרייה על כך שהיא הגלתה אותו מארצו, עד שהאמת בנוגע למה שבעצם הפריד ביניהם נחשפת. ללא תואר מלכותי הוא לא יוכל להעניק לפרייה את העתיד שהיא ראויה לו, אבל הם יכולים להישאר ביחד כל עוד הסופה תמשיך להשתולל בחוץ...
"הוד מעלתך, המלך יהיה איתך בעוד מספר דקות."
פרייה, נסיכת סווארדיה, הנהנה, והתגברה על הדחף להצמיד את כף ידה אל ליבה ההולם בבהילות. היא הזכירה לעצמה שאחיה הוא זה שינהל את הפגישה, לא אביה אשר – כמו שנהוג בסווארדיה – ויתר על כס השלטון בגיל שישים וחמש, כמו שעשה גם אביו לפניו. המסורת הזאת וידאה שהיושב על הכס יהיה חזק מבחינה גופנית ומנטלית, וגם ישקף בצורה טובה יותר את שלל הדורות של נתיני סווארדיה.
המלך הנוכחי – אחיה אלכסנדר – היה בתחילת השנה הראשונה של כהונתו, מאז שאביה ואמהּ של פרייה עזבו לשבתון של שנים-עשר חודשים, הרחק מהממלכה ובלתי ניתנים להשגה, כדי לוודא שלא תהיה שום התערבות או הפרעה בזמן שהמלך החדש והנתינים של סווארדיה לומדים להתרגל אלה אל אלה.
לפני שלושה חודשים הוכתר אלכסנדר באופן רשמי. וכעת, כשידיה אוחזות חזק אחת את השנייה מאחורי גבה, היא עמדה מחוץ ללשכתו, מוכנה להתעמת עם המלך שלה.
ציפור שהמריאה אל-על מחוץ לחלון לכדה את עינה של פרייה ומשכה את מבטה אל הצמחייה האביבית הירוקה של הגן שהשתרע עד לחומות שהפרידו בין הארמון לרחבי העיר טורפארן, בירתה של סווארדיה. זה היה מראה שהיא ראתה כבר מיליון פעמים אך לא הקדישה לו מעולם שום מחשבה. אבל כעת נעשה המראה הזה פתאום כה יקר לליבה.
היופי הפשוט של העצים העתיקים, העידון של שיחי הלבנה ששימשו בעיצוב מבוך שניצב שם עוד מהמאה השש-עשרה, המדשאות המטופחות בקפידה והחורש הטבעי הנרחב שמעבר להן ‒ כולם היו מזכרות שנותרו במקום מאז הדורות הקודמים של אחת ממשפחות המלוכה העתיקות ביותר בעולם. ליבה הלם בכוח פעם אחת כשחשבה על מה שאלכסנדר, אחיה, ישאיר אחריו לדורות הבאים.
אולי אחרי שהיא תוותר על מעמדה המלכותי, היא תוכל לקבל עבודה כמדריכת תיירים ותיקח אותם לסיור ברחבי הארמון. הצחוק שהיה אמור להגיע אחרי המחשבה האירונית הזאת נלכד בחזהּ, והיא עצמה את עיניה.
היא אהבה לעשות את מה שעשתה, להיות מי שהיא. היא אהבה את תחושת ההיסטוריה, את הפאר ואת הכבוד למסורת, ואת הסמליות של כל זה. ויותר מכול היא אהבה את האפשרות שהייתה לה לנצל את מעמדה ואת התואר שלה כדי לקדם מטרות ואנשים שהיו זקוקים לעזרתה, כאלה שבני סווארדיה והפוליטיקאים שלה לפעמים קצת שכחו. אבל היא גם ידעה שהאחריות של בת משפחת מלוכה היא גם חובה שרוב האנשים לא מסוגלים להבין. ואפילו כעת היא חשה את הדקירה האכזרית של האירוניה על שהיא תוכל למלא את חובתה רק על ידי כך שלא תמלא את חובתה.
הדלת נפתחה מאחורי גבה, ושני אנשי צוות של הארמון יצאו אל המסדרון. הם הנמיכו את קולם והרכינו את ראשיהם בהבחינם בה. היא חיכתה, בעמדה מול הדלת, דרכה היא יכלה לראות בחטף את האולם שאחיה בחר לעצמו כלשכתו. לא משנה בכמה טכנולוגיה מודרנית אלכסנדר בחר למלא אותו, משרדו – בדיוק כמו כל חדר אחר בארמון – נותר בהכרח מפואר. השחזור והשימור של ארמון רילדראל, שהוקם עוד בתקופת הבארוק, הסב גאווה לאביה ומבוכה גדולה לאחיה.
"פרייה? בואי תיכנסי. אין לי הרבה זמן."
"אתה יודע," היא אמרה בהיכנסה לחדר ובסגרה את הדלת אחריה, "אתה באמת צריך לקחת לעצמך מזכיר או מזכירה. אתה לא יכול פשוט לצעוק לאנשים להיכנס אליך למשרד."
"לא שמעת? אני המלך. אני יכול לעשות מה שאני רוצה." במלוא הכנות, פרייה לא יכלה להחליט אם ההצהרה הזאת נאמרה מתוך יהירות מוחלטת או מגישה קודרת לתפקידו החדש, עכשיו כשהוריהם הרחק משם, בחופשה שלהם. לא שזה שינה משהו. הצהרתו לא דרשה ממנה מענה.
בעבר זה היה אולי שונה. כשהם היו צעירים יותר, הוא היה שונה. אבל כשמלאו לו שבע-עשרה, אלכסנדר השתנה. החמימות והרוך שהיו ביניהם נעלמו בבת אחת, ללא שום הסבר. ובמקומם הוא הפך לאדם שקול ולא מסביר פנים, שנותר אטום אפילו כלפיה. ברגע זה, פרייה תהתה בליבה בקשר למחיר ששניהם שילמו עבור כס השלטון.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא שאל ועיניו חיפשו את מבטה כדי לחפש תגובה. היא הביטה בחוסר הבעה בעיניים הכהות כל כך שהן נראו כמעט שחורות. שלה היו בדיוק להפך, בגוון של ענבר בהיר מאוד. ואילו מאריט, אחותם הצעירה, הייתה שילוב מדויק של שניהם, בעלת עיניים בצבע עז של אגוזי לוז.
פרייה כמעט צחקה לנוכח ניסיונו לתפוס אותה לא מוכנה, לגרום לה להודות שזה הדבר שהיא הכי פחות הייתה רוצה לעשות. אבל היא הוכשרה היטב – נסיכה כל כך מושלמת, שאפילו בתחום הזה היא הייתה דיפלומטית טובה ממנו.
"כן. ההחלטה שלי התקבלה."
אלכסנדר נהם משהו לא מובן, והסתובב להסתכל החוצה דרך החלון שהיה מעוטר בווילון הוורוד השנוא כל כך. "מה לדעתך אבא היה אומר?" הוא שאל, ונימת קולו הייתה מודאגת במידה מפתיעה.
בטנה התהפכה. היא ידעה מה אביהם היה אומר. שהיא עושה את הדבר הנכון – הדבר היחיד שניתן לעשות. אך אם היא הייתה אומרת את זה, זה רק היה גורם לאחיה להתבצר עוד יותר בעמדתו, כך שהיא בחרה להתחמק. "את זה אנחנו נוכל לדעת רק בעוד שמונה חודשים, כשהם יחזרו."
"את יכולה ליצור איתם קשר אם את רק רוצה?"
פרייה תהתה מדוע הוא חושב שזה בכלל יכול לשנות משהו. הוריה היו מודים לה, במקום לראות בזה בעיה שרק מלך סווארדיה אמור להתמודד איתה. ואם היא הייתה מצפה לתמיכה רגשית, טוב, פרייה, אלכסנדר ומאריט ידעו יפה מאוד שאין סיכוי.
"אני לא חושבת שהוא היה שמח עם הפרת מסורת כזאת."
"אפילו בשביל זה?" לחץ אחיה.
"זאת בעיה שלי. תמיד ידעתי כמה חשוב המשך השושלת."
"אם רק תתני לי זמן ל – "
"אלכסנדר," היא קטעה אותו. "אם משהו יקרה לך לפני שיוולדו לך ילדים, או למשפחה שלך, בעתיד, המשך קיומה של השושלת הופך לאחריות שלי ו..." היא כחכחה בגרונה, כי עדיין היה לה קשה מאוד לומר את זה בקול.
"אם," השיב לה אלכסנדר.
"אם זה היה קורה לאבא שלנו," פרייה נאבקה נואשות לכלוא את הרגש שביקש להישמע בקולה. מאחר שהוא נאלץ לעלות על הכס אחרי המוות הטראגי של אחיו הבכור, אביה דאג תמיד להחדיר בה את הידיעה כמה היא חשובה בתור הבת השנייה. והיא נשאה על כתפיה את עול האחריות של מעמדה, וגם תוסיף לעשות זאת עד יומה האחרון. אפילו אחרי שנודע לה שהיא לא תוכל למלא את חובתה הזאת במלואה.
"מאריט תתקשה בזה."
"נכון," הסכימה פרייה. "אבל אני אעזור לה בכל דרך שאוכל."
אחיה פלט נחירה של תסכול. "מובן שתעזרי למחליפה שלך, ולא משנה כמה זה יגבה ממך."
"זאת החובה שלי. והיא אחותי," היא השיבה בפשטות.
"היא תצטרך להתחתן. ובקרוב. ופרייה – אותם הכללים חלים כעת גם עליה. היא חייבת להתחתן עם בן אצולה, בדיוק כמוך."
פרייה יכלה רק להנהן. היא שנאה את העובדה שמאריט נגררה לתוך זה. שנאה לא רק את החוקים הארכאיים שקבעו עם איזה גברים היא יכולה להתחתן, אלא גם את הקושי העצום שאחותה הצעירה עמדה לחוות עם המגבלות של החובות החדשים שמוטלים עליה.
פרייה נולדה לתוך עולם של מחויבויות וגדלה עם המגבלות שהוטלו עליה. אבל מאריט הייתה תמיד הבת הפרועה, ופרייה ואלכסנדר פינקו אותה. הם ויתרו לה ואפשרו לה ליהנות מחופש, למרות שלהם עצמם לא היה חופש כזה.
"אני מצטערת," היא אמרה, והמילים היו כבדות ודביקות על לשונה.
"זאת לא אשמתך. ואני עדיין לא משוכנע שזה הכרחי."
"באמת? שלושה חודשים כבר עברו מאז ההכתרה שלך. אם יוודע לתקשורת אודותיי כל זמן שאתה עדיין לא נשוי וחסר – " גם ליבה וגם מוחה התקשו להתמודד עם המילה.
ילדים.
המילה נלחשה ורעמה בשתיקה שהייתה בינה ובין אלכסנדר. מאחורי גבה היא הידקה את אגרופיה בכוח, לגרש את הכאב הפיזי העמום שהתערבל בחלל הריק שלא עמד להתמלא אף פעם.
"פרייה – "
היא הרימה יד כדי לעצור אותו. "אם זה יתגלה לתקשורת, אלכסנדר, זה יהיה סקנדל נורא." היא יכלה לראות את זה בבירור. התקשורת תקרע לגזרים כל פיסת כבוד עצמי או פרטיות שיש לה. רופאים ומפורסמים בכל רחבי תבל וסתם אזרחים של סווארדיה יתבקשו לחוות את דעתם על הפגם המגביל של גופה. "אבל תגובת הנגד הקשה לא תפגע רק בי, אלכסנדר. הם יתחילו לחטט גם בחיים שלך, ושל מאריט... וגם ככה אתה נתון לבחינה כה מדוקדקת – "
"פרייה..." הוא הזהיר.
"אלכסנדר, אני מאמינה בך. אני מאמינה במה שאתה מנסה להשיג למען סווארדיה. אבל ישנן כבר לחישות על כך שאתה מתקדם מהר מדי עם כל השינויים שאתה מנסה לכפות."
"זה משהו שאיתו אני צריך להתמודד, לא את."
"ואני צריכה לוודא ששום דבר לא יכשיל את מה שאתה מנסה להשיג."
"הם יקרעו אותך לגזרים, פרייה."
"נכון," היא השיבה, ולא הייתה נאיבית בנוגע לתגובת הנגד שתגיע. "אבל לא בגלל המגבלות שלי כאישה. אנחנו נספר להם שבחרתי לוותר על מעמדי כדי להקדיש את זמני לעבודה על עצמי. שנינו יודעים עד כמה התקשורת אוהבת לשנוא את בני משפחות המלוכה האגואיסטים. זה אמור להעסיק אותם למשך איזשהו זמן."
ולפחות ככה זה ייראה כאילו זאת הייתה הבחירה שלה. ככה היא אולי תוכל לשכנע את עצמה שהיא הצליחה לשמר קצת עצמאות בכך שהיא שלטה בנראטיב. ככה היא אולי תוכל לשמור על הכבוד שלה. על הזהות שלה.
כי אם יטילו ספק בנשיות שלה, בהיותה מספיק אישה... רעד עבר בליבה, חשש מפני מהלומה כזאת. זה היה גורם לה לאבד את עצמה. עם זה היא לא הייתה מסוגלת להתמודד. מוטב לה שיחשבו שהיא אגואיסטית ואדישה למסורת שלתוכה היא נולדה, כשבעצם היא אוהבת את משפחתה בכל ליבה.
"אם היו לי ילדים – "
"אבל אין לך," היא אמרה בפשטות.
"אבל יהיו לי," הוא סינן מבין שיניים חשוקות, כאילו היה זה משהו שיגבה ממנו הרבה מאוד. אבל סקרנותה בנוגע לזה לא הספיקה כדי להסיח את דעתה מהוויכוח שהתנהל ביניהם במהלך החודש האחרון.
"כן, אבל מתי? בעוד שנתיים? שלוש? אין ארמון שמסוגל להסתיר סוד במשך זמן כה רב. הידיעה על חוסר הפוריות שלי תתגלה בקרוב. בתוך שלושת החודשים הקרובים, אולי? שישה חודשים, אם יהיה לנו ממש מזל. אם אוותר על המעמד שלי, נושא הפוריות לא יעלה כלל על הפרק, כך שיהיה לנו סיכוי הרבה יותר גדול לשמור עליו בסוד למשך כל הזמן שיהיה נחוץ לך." האפשרות שלתקשורת לא יוודע לעולם על עקרותה הייתה בגדר תקווה ממש קלושה מבחינתה של פרייה.
"לכל דבר יש לך תשובה."
"כיוון שחשבתי על זה הרבה, מכל כיוון אפשרי." מה שהיא אכן עשתה. בלב שכאב במידה שאין לשאת. בשום פנים היא לא הייתה בוחרת מרצונה לעזוב את משפחתה, את התפקיד שלה. אבל אם זה מה שהיה יכול להבטיח את היציבות ואת העתיד של משפחתה ושל המדינה שלה, ההחלטה הייתה פשוטה.
"טוב, יש לי חובה אחת להורות לך למלא, הוד מעלתך," הוא אמר בעת שניגש והתייצב מאחורי המכתבה שלו, לא עוד אחיה, אלא המלך שלה. "יש לי עיטור מופת שאני רוצה שתעניקי בשמי למישהו."
פרייה קימטה את מצחה. "אני לא מבינה. מדליות מוענקות תמיד בטקסים רשמיים."
"המעוטר מסרב להשתתף בטקס."
איתור המופת הוענק בדרך כלל לאנשי צבא שהפגינו אומץ לב יוצא מגדר הרגיל לנוכח סכנה חמורה במיוחד. אבל לסרב לקבל אותו מידי המלך – מפקדו העליון של הצבא – היה לא רק תקדים חריף, אלא גם משהו שיפגע במעמדו של אלכסנדר, במיוחד בטקס הענקת המדליות הראשון שלו כמלך. זה יתפרש כהבעת אי-אמון, לא משנה מהן הסיבות שעומדות מאחורי הסירוב הזה, וזאת תהיה מהלומה קשה מאוד לשלטונו של אלכסנדר.
למה שמישהו לא ירצה לקבל את המדליה?"
"זה מה שאת תצטרכי לגלות כשתקחי אותה אליו."
אליו. בדרך כלל אחיה לא היה זהיר במילותיו כל כך. היא הביטה בו, בהיותה מסוגלת לשחק את משחק ההמתנה המלכותי, לא פחות טוב ממנו.
אלכסנדר נאנח. "קייל ברגקוויסט."
אש וקרח שטפו את עורה לסירוגין, ופעימות ליבה נעשו מגומגמות, מה שאילץ את פרייה לכבוש אנקה שריאותיה ביקשו לפלוט.
"לא." המילה נורתה מפיה ללא שום מחשבה.
"זה לא נתון כלל לדיון." קולו היה חרישי אבל עיניו הבזיקו ניצוצות זהב ונימת דבריו לא הותירה שום מקום לפשרה. "אם את רוצה לוותר על מעמדך ותפקידך, על משפחתך, אז בשם אלוהים, אל תצפי ממני לעשות לך שום הנחות."
"סנדר – "
"המסוק יגיע בתוך שעה. עלי עליו, או לא."
אחיה כבר לא הביט בה, אלא הציץ בדף שנח על מכתבתו, כמו שאביהם נהג לעשות כשלא הייתה לו שום כוונה לשלוח אותם לדרכם, אפילו לא עם איזו מילת פרידה.
אין שום ברירה. שום ברירה. שום ברירה.
"שעה?" היא שאלה ושנאה את החולשה שנשמעה בקולה.
"אני מבין שיש מגבלות של מזג האוויר," הוא השיב, מבלי שעדיין הרים את מבטו.
פרייה העיפה מבט לעבר החלון, ומצחה נקמט למראה השמים התכולים.
המסוק הזדעזע לפתע. בטנה של פרייה התרוממה ועלתה לגרונה, בהיאבקה בגל הבחילה הפתאומי, אם כי איש בחלל הצר לא שם לב לכך. שנים היא התאמנה מול המראה על הפגנת שלווה מוחלטת, והיא נשאה אותה כעת כמו כתר על ראשה. הטייס ייצב את המסוק, התנצל אל תוך האוזניות שהיא חבשה, והיא זיכתה אותו בחיוך קטן ומרגיע.
בדרך כלל היא אהבה לראות את הקרקע חולפת למטה בעת שהמסוק טס באוויר במהירות, אך כל שהיא יכלה לראות כעת היה כתמים של לובן בדרגות בהירות שונות כשהם עברו מהמרחב האווירי של סווארדיה לזה של שוודיה.
"מי הבחור הזה בכל מקרה?" היא שמעה את איש המשמר הצעיר לוחש לסמל, ראש חוליית האבטחה המלכותית שלה. פרייה הפנתה את ראשה וראתה את עיני הסמל נעולות עליה, ומייד הרגישה גל של סומק עולה בלחייה. היא פנתה בחזרה אל החלון, והכריחה את מבטה להתמקד שוב בכתמי הלובן שחלפו בחוץ.
"לוטננט קולונל קייל ברגקוויסט הוא קצין מוערך ונחשב מאוד בצבא של סווארדיה," פרייה שמעה את הסמל מסביר מאחורי גבה.
לוטננט קולונל?
היא נדרכה כדי למנוע מגופה להסגיר את תגובתה, בנסותה להבין איך הסטודנט הגבוה והרזה שהיא הכירה בעבר היה יכול להפוך לחייל כה רב עוצמה. אם כי בעצם, היא חשבה בשובה להתמקד במונוטוניות הלבנה שמחוץ לצוהר הקטן, היא בכלל לא ידעה יותר מדי דברים אודותיו.
היא נכנעה והתמסרה לזיכרון המעורפל שאליו היא לא חזרה מזה שמונה שנים...
היא הייתה במסוק, בדיוק כמו זה, רועדת, לא בגלל מערבולות האוויר, אלא מהלם. מה שהפך את זה לנורא כל כך היה שזה לא נבע רק מתגובתה לחדשות הנוראיות שאחותה הייתה מעורבת בתאונה, והיא מטופלת כעת על ידי מיטב הרופאים של סווארדיה. לא, מה שגרם לזה היה האימה של לגלות שהחבר שלה, הבחור שהצחיק אותה וגרם לה להרגיש שלווה ובטוחה, רצויה ונחשקת, הגבר שלו היא העניקה נשיקות, העניקה את עצמה, היה בעצם שומר ראש במסווה אשר נשלח על ידי אביה.
הוא ישב מולה במסוק שהשיב אותם משוויץ לסווארדיה, מתבונן בה כאילו הייתה פצצה שטרם התפוצצה. היא הידקה את לסתותיה, בלב מכווץ מכאב, ופנתה להביט החוצה דרך החלון, כך ששלושת קציני המשמר שישבו בקרבתה לא יראו את הדמעה שהחליקה במורד לחיה.
ארבעה. היו שם ארבעה שומרי ראש איתה במסוק.
לפני פחות מארבעים דקות היא וקייל עוד צחקו ביחד בחדר המעונות שלה. פרייה לא יכלה לזכור כעת בקשר למה זה היה. לקח לה חודשים בכלל לגרום לו לחייך, ובפעם הראשונה שהוא צחק, היא הרגישה את זה עמוק בתוך ליבה. הם צחקו יחדיו, אבל הצחוק הלך וגווע כששמחתם החלה לשכוך, והתשוקה החלה להתעורר, והוא כבר עמד לנשק אותה... כמו שהוא עשה כבר מאות פעמים בחודשים האחרונים.
היא השתוקקה לנשיקות שלו בלהט שממש הדהים אותה.
הטלפון שלו צלצל, ואיזו הבעה חלפה בעיניו לשמע הרינגטון המשונה שמעולם היא לא שמעה לפני כן. שלוש שניות אחר כך צלצל גם הטלפון שלה. זה היה אחיה, שסיפר לה שמאריט הייתה מעורבת בתאונה, והיא צריכה לשוב מייד הביתה. פחד מילא אותה. הלמות ליבה האיצה, ודאגתה הפכה לרעש לבן חזק מאוד שהחריש הכול מלבד הצלצול שבאוזניה.
קייל הרים את מבטו והבחין באימה שמילאה את פניה. הוא הניח יד על זרועה כדי לייצב אותה. וזה עזר. הוא הרגיע את הסערה והשיב את הדופק שלה להלמות שלווה מספיק בשביל לשמוע את מה שסאנדר אמר בהמשך.
"מאריט תהיה בסדר, פרייה. באמת. אבל אנחנו צריכים אותך פה. יש לנו שומר ראש שנמצא בקרבתך, והוא ילווה אותך בחזרה. נוכל להתווכח על זה אחר כך, אבל ברגע זה הוא עומד להחזיר אותך הביתה. קוראים לו קייל ברגקוויסט."
בטנה התהפכה. היא נמלאה בחילה ואימה.
היא התחננה בפני אביה שלא יצמיד אליה חוליית אבטחה. היא כל כך רצתה להוכיח לו שניתן לסמוך עליה. שהיא יכולה להיות הנסיכה המסורה גם במשך שהותה באוניברסיטה בשוויץ. והיא התכוונה לכל מילה שאמרה.
עד שהיא הכירה את קייל.
בושה והשפלה מילאו אותה. לא רק שהיא ממש לא הוכיחה את עצמה כנסיכה המושלמת – היא עשתה את זה עם הגבר שנשלח כדי לרגל אחריה.
הגבר שישב מולה כעת במסוק.
דמעה התגלגלה במורד לחיה. במשך כל החודשים של הקשר החשאי שלהם היא נלחמה בזה – בידיעה שלעולם זה לא יוכל להימשך. שגם אביה וגם מערכת החוקים הכובלת את משפחת המלוכה לא יאפשרו לה להתחתן עם אחד מפשוטי העם. אבל עדיין, היא רצתה אותו. היא הסתכנה בשבילו. היא התאהבה בו כי הוא גרם לה להרגיש נאהבת בגלל מי שהיא, לא מה שהיא.
פרייה נאבקה ביבבה אשר עלתה בתוך החזה שלה, בגלל שהדבר האחד שהפך להיות לה חשוב יותר מכל דבר אחר היה מבוסס בעצם על שקר. ואיך היא בכלל יכולה להתאהב בשקר?
היא הקשיחה את גופה כדי למנוע ממנו להסגיר את הרעידות שטלטלו את ליבה. תחושת הבגידה שהיא הרגישה הייתה כמו פעמון גדול שמישהו מכה בו שוב ושוב, במקום העמוק ביותר בליבה, והוא רוטט החוצה וגורם לכל גופה לרעוד.
"פרייה."
קולו גרם לה לעצום את עיניה חזק עוד יותר.
"ברגקוויסט," נשמע בתגובה אזהרתו של שומר הראש הבכיר ביותר.
היה ברור שבעוד שאיש מהנוכחים האחרים לא ידע שום פרט ספציפי, תגובתה לזהותו שנחשפה הייתה די קיצונית.
ההשפלה צבעה את לחייה בסומק עז. גם אם הם לא ידעו, הם היו יכולים לחשוד שמשהו קרה ביניהם.
"פרייה," הוא ניסה שוב.
כשהיא התעלמה ממנו, הוא קרע את האוזניות מעל ראשו ושחרר את חגורת הבטיחות שבה היה רתום למושבו. הוא פשט את ידיו מעבר לרווח שהפריד ביניהם ואחז בהן את פניה.
"ברגקוויסט!"
"אנחנו חייבים לדבר על זה."
"אין לנו בכלל על מה לדבר," היא לחשה בכעס, תוך ניסיון להיחלץ מאחיזתו.
הו, אלוהים, זה כאב כל כך.
"רציתי לספר לך כל כך הרבה פעמים."
"חזור למושבך, ברגקוויסט – זאת פקודה!"
הוא התבונן בה, עיניו היו מלאות בצורך ובערגה, אלא שהיא לא ראתה דבר מלבד בגידה.
"זה היה אמיתי בשבילי," הוא אמר.
היא ניסתה לנוד בראשה, אבל ידיים חמימות החזיקו את פניה ביציבות.
"זה היה אמיתי בשבילי," הוא התעקש.
היא הביטה בו, עמוק אל תוך עיניו, והכאב בליבה היה עז יותר מכל דבר שהיא חוותה אי-פעם. היא הייתה בטוחה שזה התקף לב.
"אני לא רוצה לראות אותך שוב לעולם."
הוא שחרר אותה בתדהמה, והיא חזרה להסתכל החוצה דרך החלון.
במשך כל הטיסה בחזרה לסווארדיה היא לא הסיטה את מבטה ולו לרגע מעיגול הפלסטיק הקטן.
היא חיכתה עד שכל הגברים יצאו מתא המסוק, לפני שזזה ממושבה, ובצאתה היא הותירה את מבטה מושפל עד שהייתה בטוחה שהיא יכולה להישיר אותו קדימה בלי שתראה אותו כלל.
היא מחקה אותו מחייה ומתוך ליבה באותו היום, נשבעה לעצמה שלא תשוב לחשוב עליו יותר.
"הוד מעלתך? אנחנו עומדים לנחות בקרוב," הודיעו לה באוזניות, מה שהשיב אותה בבת אחת אל ההווה, מהזיכרון שהותיר בליבה צלקת טרייה.
הטייס הנחית אותם הרבה יותר קרוב לקצה היער מכפי שפרייה חשבה שאפשרי. אך הם היו עדיין די מרוחקים משני המבנים שרק בקושי היא יכלה לראות, קבורים מתחת למה שנראה במידה די מדאיגה כמו כמה עשרות סנטימטרים טובים של שלג.
היא המתינה בזמן שאנשים בסרבלים ירוקים לחצו על כפתורים ודיברו אל תוך האוזניות שעל ראשיהם, כשהיא משתלטת על נשימתה בהתאימה את פעימות ליבה לסיבוב האיטי של להבי המדחף מעל ראשה.
"בסדר, הוד מעלתך. אנחנו מוכנים."
היא הנהנה אל הסמל ושלחה את ידה אל הידית שהייתה ממש מעל לדלת. הצעיר מבין אנשי המשמר המלכותי שנלוו אליה, עיניו בורקות ופניו סמוקים מהתרגשות, הושיט לה יד כדי לסייע לה לרדת אל הקרקע. זאת הייתה, כפי הנראה, המשימה הראשונה שלו. האם פעם היא הייתה גם משימתו הראשונה של קייל?
"הוד מעלתך?"
היא הסתובבה בחזרה אל הסמל.
"אין לנו יותר מדי זמן. התנאים הידרדרו באופן בלתי צפוי. סופה עזה מתקרבת ממזרח, והיא אמורה להיות קשה במיוחד."
פרייה לא בזבזה עוד זמן. בשום פנים היא לא התכוונה להסתכן בכך שתיתקע פה. ממש לא. הייתה לה מטרה. לגרום לקייל לקבל את המדליה, ואז לעזוב. לפחות את זה הוא היה חייב לה.
היא נחתה על הקרקע בחוסר חן מסוים, למרות התמיכה של שומר הראש, אולי מפני שמעטה השלג היה עמוק לפחות בעשרה סנטימטרים יותר מכפי שהיא העלתה בדעתה. הנחיתה הייתה קשה, ושלחה גל של זעזוע שחלף במעלה גופה. היא ניערה קצת את ראשה, זקפה את גופה ואת תחושת הגאווה שלה בעת ובעונה אחת.
זה מה שהיא רוצה, היא אמרה לעצמה בתקיפות. זה מה שהיא צריכה.
פרייה הרימה את מבטה אל הבקתה הגדולה שהייתה קרובה אליהם יותר מהשנייה. לוחות העץ הצבועים אדום נראו רק בקושי מבעד לפתיתי השלג שצנחו כעת מהר ובמסך כבד. אלא שמשהו משך את מבטה אל הבקתה המרוחקת יותר, הקרובה יותר אל קצה היער, והיא נמלאה במין תחושה של דז'ה-וו, למרות שכף רגלה מעולם לא דרכה בחלק זה של דרום שוודיה.
היא נרעדה כשפתית שלג הצליח לחמוק מתחת לצווארון המורם של מעילה ולהחליק במורד גבה. הטיפה הקפואה פגשה את החום העז של כעסה, שהתלקח רק מעצם המחשבה על מה שהיה יכול להיות ולעולם לא יהיה, על העבר עם קייל והעתיד עם ילדים שלעולם לא יהיו לה ‒ כל הדברים שהסתחררו יחדיו וחמקו מהישג ידה בהותירם אותה עם לב כואב.
ראשה הזדקף בבת אחת כשהיא הרגישה את עיניו עליה, מבעירות את עורה. היא סרקה במבטה הלוך ושוב את חזיתות שתי הבקתות, ורק במבט שני עלה בידה לראות אותו, נשען בעצלתיים על פינת הבקתה המרוחקת, מתבונן בהם בהתקרבם, כאילו היה לו את כל הזמן שבעולם.
צמרמורת חלפה בעורפה, וכמיהה מהממת הלמה בה במהירות ובעוצמה. הכמיהה נתקעה בגרונה ומילאה את ריאותיה. עד שהזיכרון של בגידתו חתך מבעד לערפל הצורך, כמו ניצב חד של קרח.
בהתרכזה שוב, פרייה ידעה, ללא צל של ספק, שהיא הבחינה בו אך ורק מפני שהוא אפשר לה לראותו. ועכשיו, אחרי שהיא ראתה אותו, היא סירבה להפנות את מבטה ממנו, גם מתוך איזה חשש שאם היא תמצמץ, הוא ייעלם וכל הטיסה הזאת תהיה לשווא. התקווה היחידה שלה להשתחרר תלך לעזאזל, כך, בבת אחת.
השלג הִקשה מאוד את סגירת המרחק אליו, וכתוצאה מכך גם העניק לה זמן רב יותר להתבונן בו. איך הוא היה מסוגל לעמוד שם, באמצע סופת שלגים, בטמפרטורה קפואה בהשפעת הרוח העזה, בלא יותר מגופייה שחורה עם שרוולים ארוכים, שנצמדה אל פלג גופו העליון כמו עור שני? המכנסיים התואמים נראו כמו סוג של לבוש צבאי, ואפילו אם היא לא הייתה שומעת בטיסה על דרגתו, המילה מסוכן עדיין הייתה עולה בדעתה. הוא סובב דבר מה בידיו שלא עטו כפפות – מטלית או חתיכה של בד? אצבעותיה דקרו רק מעצם המחשבה על הקור שהוא חייב לחוש בכפות ידיו.
פרטים קטנים החלו להיראות יותר ויותר ככל שהיא הלכה והתקרבה. שערו הזהוב התארך קצת על פדחתו והתנופף ברוח, אך בצדדים ומאחור היה קצוץ קצר מאוד, מה שהדגיש את ההתלכסנות העזה של עצמות לחייו. הבד הכהה של גופייתו נמתח על חזה שנראה הרבה יותר גדול ורחב, והרבה יותר שרירי מכפי שהיא זכרה, מה שגרם לכפות ידיה לעקצץ. חגורת קנבס שחורה הקיפה את מותניו הצרים, ונראתה יותר שימושית מאשר ייצוגית. וקומתו... היא הייתה עלולה לנקוע את צווארה מלהביט למעלה אל תווי פניו הקודרים.
אולי היה זה השלג, אולי הבקתות המבודדות, אך היא ציפתה לראות זקן. מלא, סבוך, כזה שאל נורדי היה מתגאה בו. אבל פניו היו מגולחים למשעי, בעלות זוויות חדות ומישורים קשים של עור חלק, ועדיין היא השתוקקה ל –
פרייה הניעה את עיניה מעלה, אל עיניו, בנשיכת שפתיים. הסערה במבטו הייתה עזה הרבה יותר מכל דבר שאיתני הטבע יכלו לשלוח לעברה. הוא הצר את עיניו, כאילו חש במחשבותיה התועות, לפני שמיקד את תשומת ליבו במשהו מאחורי גבה.
"קח אותה הביתה, סמל," הוא נהם, וקולו הגיע אליהם איכשהו למרות רעש הסופה המשתוללת, וללא כל מבט נוסף לכיוונה הוא נבלע בדלת והגיף אותה אחריו בטריקה שגרמה לכמות די מפחידה של שלג לצנוח מעל הגג המשופע.
פניקה חלפה בתוכה. לקח חודשיים עד שסאנדר בכלל חשב להסכים לבקשתה לוותר על מעמדה המלכותי. אם קייל לא יקבל ממנה את העיטור, האם אחיה יגרום לה להתמודד עם התקשורת העולמית שתתעסק בכישלונה להיות נסיכה ראויה? אישה ראויה?
המחשבה על זה העניקה לה את הדלק שהיה נחוץ לה. היא הידקה את לסתותיה, הפנתה את ראשה אחורה אל המאבטח שלה והרימה את ידה כדי לעצור אותו. "אל תחשוב על זה בכלל," היא הזהירה אותו, ובקושי הספיקה לראות אותו מרים ידיים, לפני שצעדה לכיוון הבקתה והדלת המוגפת.
"חמש-עשרה דקות, הוד מעלתך. עשרים, לכל היותר," היא שמעה את הסמל קורא אחריה בהגיעה אל הבקתה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
