שמועות של אהבה

ז’אנר: רומן רומנטי
הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים
עמודים: כ-208

תפקידה של סיליה היה לשקם את המוניטין של לוקיס ליורדיס וזאת מבלי להסתבך בענייניו הפרטיים. אולם בשל שמועות מסתחררות לוקיס נאלץ לדרוש ממנה לגלם את תפקיד ארוסתו. התנגדות ליווני תבשר את קץ הקריירה שלה, אך היענות לו…

במשך שנים התמקד לוקיס במטרה אחת. כעת עליו להביא בחשבון את סיליה המשגעת. היא מפתה להפליא, וייתכן שהיא בדיוק האישה שהוא צריך. אומנם הם כבר חוו את ליל הכלולות שלהם, אך האם יצליחו גם להגיע לכנסייה?

1
"בונסואר, צ'ריטון אינדוורס."

"אני רוצה לדבר עם סיליה ד'ארג'ו."

"אפשר לשאול מי מחפש אותה?"

"את יכולה להזהיר אותה, שזה לוקיס ליורדיס."

"האזהרה התקבלה. מה אני יכולה לעשות בשבילך הפעם, מר ליורדיס?"

רק שתיקה קצרה רמזה על זיהוי קל, מצד הלקוח שלה. וסיליה ד'ארג'ו התכוונה לזיהוי. כי ליורדיס לעולם לא יטרח לבטא רגש אנושי, כמו חרטה. אם כבר, ההפוגה הקטנה בשיחה גילמה בתוכה תוכחה, תוכחה שרמזה שהחרטה אמורה להיות שלה. ולרוב, סיליה לא הייתה מעזה להגיב כך. אך לא במקרה הזה. לוקיס ליורדיס, מיליארדר יווני, פלייבוי ידוע, ונכון לרגע זה הקוץ הכי גדול בתחת שלה, דחף את סיליה לזנוח את הנימוס המוקפד הרגיל שלה.

"את עונה לטלפון שלך בעצמך?" דרש לדעת, כאילו התנהגות כזאת לא הולמת אישה בתפקידה.

"אני עושה את זה, כשהשעה היא תשע וחצי בערב, מר ליורדיס."

"מה הקשר?"

החוצפה של האיש!

סיליה הזעימה פנים אל השתקפותה בחלונות משרדה. לוקיס אולי היה הלקוח הראשון שלהן, ואולי בזכותו היא ושותפתה לעסק אלה ריידינג נהנו מהצלחה רבה בחודשים האחרונים, אך אין פירוש הדבר שהיא חייבת לחבב אותו, או לקפוץ למלא כל פקודה שלו. רק את רובן.

"את יכולה להסביר לי, איך נכשלת כישלון חרוץ בקיום ההבטחה שלך, מדמואזל ד'ארג'ו."

סיליה קימטה מצחה וסקרה במוחה את רשימת האירועים האחרונים, שהן תכננו עבורו. "לא לגמרי ברור לי למה אתה מתכוון, מר ליו–"

"אז אני אדבר עם אלה."

סיליה חרקה שיניים ולא היה לה אכפת, אם הוא ישמע את הקול דרך הטלפון. היא התרגזה שחרדה התפשטה בחזהּ לשמע דבריו. היא התרגזה שהדופק שלה החל לדהור ושגל של חוסר ביטחון איים לשטוף אותה.

"אני חוששת שזה לא אפשרי."

"למה לא?"

"כמו שהסברתי–" הרבה, הרבה פעמים "–אלה בחופשת לידה, כרגע."

"היא בטח מסוגלת לדבר בטלפון?"

"לא, מר ליורדיס. היא לא. עכשיו, אני אשמח לשמוע מה מטריד אותך." היא לא תשמח, כמובן. השעה מאוחרת, היא אפילו לא אכלה ארוחת ערב, וארוחת הצוהריים שבלעה בחיפזון הייתה כעת זיכרון רחוק.

"מטריד אותי, שלא מילאת את ההתחייבות שלך."

"על איזו התחייבות אנחנו מדברים?"

"ההתחייבות שלך, לשקם את המוניטין שלי, מיז ד'ארג'ו."

סיליה צנחה בכיסא העור הרך, שהיה הרהיט המשרדי האהוב עליה, והסתובבה אל המחשב שלה, נאלמת דום.

"אין לך מה להגיד?"

"סליחה, פשוט בדקתי את הכיתוב בראש נייר המכתבים של החברה שלנו. בשום שלב או מקום, לא מצוין שאנחנו בעסקי המוניטין. התפקיד שלנו הוא–"

"אני יודע מה התפקיד שלכן, ואל תהיי אטומה, מיז ד'ארג'ו. אלה – ואני מניח שגם את – ידעתן בדיוק למה העסקתי את החברה שלכן. והפרסום, אחרי האירוע הראשון שלי מטעם החברה שלכן, לא היה חיובי."

"אני מבינה את זה. באמת. אומנם אירוע הצדקה, שאתה והחברה שלך מימנתם, יאפשר לקרן ארית'רה לעשות דברים מדהימים בעתיד, אבל אולי לך אישית הוא לא היה מוצלח כפי שצפינו. ייתכן מאוד, בגלל שלא טרחת להופיע אליו."

הקו נעשה שקט לחלוטין. קר. אפילו קפוא. וסיליה קלטה פתאום, שהיא הרחיקה לכת. לא מתפקידה, לפקפק במעשיו של הלקוח שלה. לא. הכותרות לאחר האירוע הצליחו לעשות זאת בכוחות עצמן. העובדה שהיא והעיתונים היו תמימי דעים שהוא מצא את עצמו, פעם נוספת, במיטה עם אשת היום שלו – אישה עם גוף מפוסל, פרופורציות מושלמות וסביר להניח שיער בלונד פלטינה – לא תרמה מאומה.

"אנחנו נמשיך לדבר על זה."

לפני שהיא יכלה אפילו להציע לקבוע פגישה, הקו דמם, והטלפון התרופף בידה.

מה היא עשתה עכשיו?

היא אף פעם לא דיברה אל אנשים ככה, בוודאי לא אל הלקוח הכי חשוב שלהן. אך הרדיפות הבלתי פוסקות של לוקיס בחודשים האחרונים, הרצון המוחלט שלו שהכול יהיה מושלם, הטריפו אותה ואת הצוות שלה. בחודשים מאז אלה החתימה אותו בפיג'י, צ'ריטון אינדוורס קיבלה אפילו לקוחות נוספים, והן עבדו קשה וקרעו את התחת, כדי למלא את ההבטחות שלהן הן בפן העסקי והן בפן התרומתי של הארגון שלהן. הם ערכו שנים-עשר אירועים רק בחודש האחרון, והכול בלי אלה, שהייתה סלע, אוזן קשבת ואשת סודה של סיליה.

לאמיתו של דבר, סיליה הייתה מותשת, וזו הסיבה היחידה שאיבדה את האיפוק הנוקשה הרגיל שלה ואמרה את כל שעל ליבה. היא העבירה יד רועדת קלות על פניה ולבסוף, הניחה את הטלפון בצד.

מחר, יהיה עליה לבצע מזעור נזקים. אך לעת עתה, עליה לחזור לדירה שלה ולישון. לאכול. אולי אפילו להתפנק עם כוס של יין פינו גרי אוסטרלי לבן צונן.

החלטה זו צמחה בתוכה כמו התנגדות, כאילו היא עדיין צריכה להצדיק בפני אביה דבר טיפשי כמו הטעם שלה ביין, גם אם הוסיפה לדמיין את פניו של הצרפתי הגאה לובשות הבעה של התחלחלות. להסתייגות המרוחקת שלו הייתה נוכחות תמידית באינטראקציות שלהם. אך כשסיליה השקיפה החוצה מחלונה, אל רחובות פריז, היא סירבה להיגרר אל אותו שביל אפל.

היא תפסה את התיק שלה ואת המפתחות, נעלה את דלת הכניסה של המשרד בקומת הקרקע, פנתה אל הרחוב, אך נעצרה בבת-אחת.

החוצפה של האיש!

 

בזכות תפנית דרמתית במזלו, לוקיס ליורדיס מצא מקום חניה ממש מול צ'ריטון אינדוורס, כשלושים דקות קודם לכן. הוא סיים את השיחה שלו עם סיליה ד'ארג'ו לפני עשר דקות בלבד וכעת נשען על מכונית-העל האלגנטית של חברת מק'לארן, ששכר למשך שהותו בצרפת, וגלל בטלפון שלו את הכותרות האחרונות, שתיארו בהתנשאות את היעדרותו מנשף הצדקה בשבוע שעבר. כל צילום מסך נוסף ליבה את הרוגז, שהציתה בו סיליה בעלת קול הפלדה.

אלמלא השתנקות הזעם החרישית שלה, ייתכן שאפילו לא היה מבחין ביציאתה מהבניין. הוא בהחלט לא היה מבחין בה. אך זה נבע חלקית מהעובדה שבחולצת בז', שאפשר לתאר רק כחסרת כל חן, קיר האבנים שמאחוריה הסווה אותה. ולולא הג'ינס השחורים, הוא אולי לא היה יודע בכלל שהיא שם. במיוחד מכיוון שברגע שהבחינה בו, היא עצרה ולא הזיזה שריר.

הוא כבש את הדחף לגלגל עיניים. בקושי.

"מיז ד'אר–"

"מה אתה עושה כאן?" דרשה לדעת.

הוא בקושי הספיק לחטוף נשימה, לפני שהיא המשיכה, "אתה לא יכול להיות כאן." הוא סיים את הנשימה בנחת, מיקד בה מבט מושחז ועוצמתי וניסה שוב. "מיז ד'ארג'ו, כמו שאמרתי. אנחנו צריכים להמשיך לדבר."

"לא עכשיו."

"כן עכשיו. אני צריך לחזור ליוון, מחר על הבוקר," אמר והציץ בשעונו ללא צורך, כי הוא ידע בדיוק מה השעה, אבל אפקט דרמתי בזמן אמת לא יזיק.

לאחר מכן, הוא התנתק מהמכונית שעליה נשען ופתח את דלת הנוסע. "נזוז?"

"לא, לא נזוז," סיננה, והיא הקיפה אותו ואת הדלת הפתוחה, כאילו הוא מהווה איום גדול כלשהו. בסדר. הוא סגר את הדלת.

"סיליה," הוא קרא, לפני שהיא הספיקה להתרחק. "אנחנו באמת צריכים לדבר."

כנראה השינוי בקולו עצר את נסיגתה. הוא לא דיבר בטון של הפלייבוי המקסים, שהביא לו הן הצלחה אדירה והן נזק אדיר, לפני שנים ספורות בלבד. לפני שכל עולמו עבר טלטלה. הוא לא דיבר בטון ששימש אותו כדי לפתות, או לשעשע, או להקסים, או לפייס או לשדל. הוא גם לא דיבר בקול היהיר הרודני, המצווה, הפסקני, ששימש אותו בשיחה הקודמת איתה. למרבה הפלא, דווקא הקול האמיתי שלו, לא אף אחת מהפסאדות שאימץ במהלך השנים, הוא שעצר אותה.

הוא ראה אותה נושמת עמוק ונזכר כמה יפה היא הייתה, בעיניו. פניה היו כמעט מפתיעות, בהשוואה ללבושה המשמים. תווי פנים רחבים החמיאו לעצמות הלחיים החדות, שהיוו ניגוד לשפתיים מפותלות עדינות. עיניה, שהיו פעורות מזעזוע, היו בצבע ענבר צלול. שערה נערם במעין פקעת מרושלת, אבל המעט שהוא ראה רמז על גוונים אדמוניים עשירים, שהוא רצה לחקור לעומק. עור השמנת העשיר שלה היה מכוסה בתפזורת קלה של נמשים שחולצת הטי המחרידה לא החמיאה להם. אך על אף שהייתה מושכת ומרעננת בעיניו, הוא הגיע לכאן מסיבה אחרת.

"מר ליורידס. אני מצטערת, אבל אני באמת מוכרחה לאכול."

"הזמנתי לנו שולחן, בקומטה קרואה."

"אני... אני לא ממש לבושה ל–"

"שום דבר חוץ מפיינטבול? שמתי לב. אבל מכיוון שתהיי איתי, אני בטוח שהם יחרגו מהכללים."

סומק טיפס אל עור השמנת של לחייה ומחק את הגוונים המעודנים של נמשיה. הוא פתח לה את הדלת פעם נוספת וכשהיא חלפה על פניו, הוא נשם את הריח המתוק של תפוזים ועשבי תיבול, אולי בזיליקום, וכבש את הדחף לגלות יותר. יותר בהחלט לא היה בתפריט, הלילה. וייתכן מאוד שבכל לילה אחר, בעשר השנים הבאות לערך. באותו רגע, הוא קילל את אימו פעם נוספת ואיחל לה שתגיע בשלום ובבטחה לגיהינום.

 

סיליה שקעה בעור היוקרתי של מכונית-העל האלגנטית וייחלה להיות בכל מקום אחר מלבד כאן, לצד לוקיס ליורדיס. לדבר אליו בחדות בטלפון לא היה כמו לשבת במרחק נגיעה מכזה... כזה... טוב, היא לא הייתה עיוורת. הפלייבוי המיליארדר היווני הידוע היה מהמם לחלוטין, פנים אל פנים.

מזווית זו, היא ראתה בבירור את הגלים הסמיכים של שערו הכהה, שהוסטו לאחור ממצחו הגאה כאילו קשרו קשר להבליט את יופיו הטבעי. גבותיו היו נמוכות, מעל עיניים שסקרו את רחובות פריז המוארים בפנסי רחוב. עיניים, שהיא כבר נזפה בעצמה על שהשוותה לאספרסו עשיר, בפעם היחידה שפגשה אותו בעבר.

הוא הגיע למשרד, לפני חופשת הלידה של אלה, וההיכרות הקצרה שנערכה ביניהם העבירה בסיליה גלי זעזוע סיסמיים. לא בגלל תשומת לב מיוחדת שהוא הפנה אליה. לא, למעשה, הוא העיף בה רק מבט חטוף. אך מבטו עורר בה משהו. משהו, שהיא חשבה שרדום בה. ודי היה בכך. די כדי שתדע שעליה לעמוד על המשמר, בקרבתו.

עיניה נמשכו בחזרה אל לסתו המתוחה, שהייתה חזקה מספיק כדי למשוך תשומת לב, למרות הילת השימרו מרחק, שכמו מילאה את המכונית. הזווית העוצמתית של עצמות לחייו הגבוהות הדגישה את גשר אפו – והעקמומיות הקלה שם רמזה על שבר בן שנים. אבל השפתיים שלו הן שבאמת השפיעו עליה. הן נראו מהודקות קלות, כאילו משכו במתכוון את מבטה אל מרכז השפה העליונה שלו, שנטה מטה בדיוק באותה נקודה ששפתו העליונה התעקלה מעט מעלה.

ואז שפתיו זעו. מתרחבות ברטט לחיוך צדדי, כשהוא שם לב שהיא בוחנת אותו בגלוי.

תהרוג אותי עכשיו. בבקשה.

היא נלחצה עוד יותר אל המושב וניסתה להפוך לבלתי נראית.

"אם את רוצה להזיז את המושב לאחור–"

"נו, מרסי."

הוא רק הנהן בתגובה, בלי להסיר את עיניו מהכביש או למחוק את החיוך שהרטיט את שפתיו.

היא שנאה את הסומק המכאיב שהתפשט על לחייה. שנאה להתמודד עם הלקוחות העשירים שאלה מצאה והצטערה, בפעם המאה באותו יום, שחברתה הטובה ושותפתה לעסק יצאה לחופשת לידה. אך למרות כל הצער, סיליה לעולם לא תנטור לאלה על האושר שמצאה עם רומן. למרות ההתחלה הסוערת, הם מצאו את הסוף הטוב שלהם. סוף שהיא לא יכלה לדמיין לעצמה. לא אחרי...

מחשבותיה נקטעו, כשהמכונית פנתה מהכביש אל הכניסה המשתרעת הגדולה של המסעדה הפריזאית המפורסמת. היא נשמה עמוק והכריחה את מוחה לתפקד במידת האפשר. "אז, מה אתה–"

"הגענו," הכריז וקטע אותה, במתכוון או שלא.

היא חשקה את לסתה ונשמה עמוק דרך אפה. הוא אולי הגבר המושך ביותר שראתה מימיה, אבל גם הכי מעצבן. בצאתו מהמכונית, היא הרימה את התיק שלה מרצפת הרכב והקפידה לא לשרוט או לשחוק את הריפוד, מייחלת שהייתה יכולה למחוק את נוכחותה מהרכב וגם מהערב. בדיוק כשעמדה לשלוח יד אל הידית, דלת הרכב נפתחה בתנופה ולוקיס עמד שם והציע לה את ידו.

כללי הנימוס לא חיפו על גסות רוח ולא אפשרו לה לסרב, לכן הניחה את ידה בידו וניסתה להסוות את ההלם הרגעי שחשה, כשאצבעותיו נעטפו סביב אצבעותיה. עקצוצים נורו במעלה ידה עד מפרק היד והאמה, ושערותיה הזדקרו כאילו היא בעיצומה של סערה חשמלית. סערה שלכדה את שניהם במרכזה, ברגע של שלווה מוחלטת. כשהביטה בו ממושבה, הרגישה שהוא מתנשא מעליה. עיניו היו מרוכזות, גבה אחת מכווצת מעט, כאילו הוא מבולבל ממשהו – בלבול שגם היא הרגישה, כשפעימות ליבה התגברו ותאמו את הדופק שלו, שהיא הרגישה לעומת מפרק ידה.

 

היא ראתה אותו משליך, בחוסר זהירות, אל סדרן החניה את המפתחות של רכב שהיה שווה יותר מכפי שהיא יכלה לחלום ומסמן לה להיכנס למסעדה. אפילו אביה העשיר כקורח לא היה מתנהג כך. לא, במעשיו של אביה הקפדני לא הייתה שום אי זהירות.

היא הרגישה את נוכחותו של לוקיס מאחוריה, כשהתקרבה אל רב-המלצרים, ועטתה מסכה שלא שימשה אותה כבר שנים. מסכה שרמזה שהיא רגילה לאכול במסעדות כאלו לארוחת בוקר, צוהריים וערב, למרות המראה שלה. גם אם בפנים, היא חוותה השפלה מייסרת.

בגלל הזמזום באוזניה, היא בקושי שמעה את לוקיס מציין את ההזמנה שלו, אך המבט המשפיל המוצדק שרב-המלצרים הלבוש שחור ולבן העיף בה לא נעלם מעיניה, וגל פתאומי של טינה אל לוקיס פילח אותה. מובן שהיא לא הייתה לבושה כראוי, למסעדה ברמה כזאת. לפני עשר דקות, היא אפילו לא ידעה שתהיה כאן. היא חיכתה שלוקיס יתנצל בעניין הלבוש שלה, אבל הופתעה לגלות זיק של פלדה בעיניו, כאילו קרא על האיש תיגר להתנגד או להטיל דופי. התנהגותו של רב-המלצרים הפכה מייד למתרפסת.

היא הלכה בעקבות שני הגברים, שפילסו את דרכם בין שולחנות שסביבם התקיימו שיחות הסויות, פגישות רומנטיות ואפילו כמה עסקאות, וחייכה בהוקרה אל האיש המיוסר כעת, ששלף עבורה כיסא כאילו היא בת מלוכה.

"אפשר להציע לך את הקרטה די ווה?"

"אין צורך. בקבוק של פואי פוסה ואת מנת הדג שאתם מגישים היום."

"ביין סור."

"מרסי," הוסיפה סיליה, ממש לפני שהאיש הספיק להימלט בחיפזון עם התפריטים הבלתי נראים. אחרי ככלות הכול, היא חוותה על בשרה את היחס הבוטה של לוקיס. היא בחרה להתעלם מהעובדה שהוא אפילו לא חשב לשאול איזה יין היא מעדיפה, ובוודאי לא איזה אוכל, או אפילו אם היא סובלת מאלרגיות, וניסתה לקחת מעט שליטה על הערב החטוף שלה. ניסתה לגייס חלק מהביטחון העצמי שהרגישה, כשהתעסקה עם ארגוני הצדקה שהיו האינטראקציה המועדפת עליה.

"נו, מר ליורדיס, על מה רצית לדבר?"

"אני צריך עוד אירוע."

"או-קיי, חשבת על משהו ספציפי?"

הוא נענע בראשו ושפתיו נמתחו, לשרבוב שפתיים נוסף של חוסר זהירות. "לא במיוחד. רק שהוא חייב להתקיים בשבועות הקרובים."

 

לוקיס ראה את סיליה מעכלת את הפקודה שלו בשתיקה, אף שניכר היה שמחשבותיה דוהרות. הוא ציפה לזעם, ליחס מבטל מיידי, ובוודאי להתנגדות רבה, אבל לא.

"לא יהיה מציאותי, לערוך אירוע חוזר עם קרן ארית'רה."

"למה לא?" שאל, לא מתוך חוסר סבלנות, אלא מסקרנות אמיתית.

"כדי למנוע רוויית יתר או עייפות בתרומות ובסיקור התקשורתי. יש לך רעיון לארגון צדקה אחר?"

"לא, אבל אני מעדיף משהו יווני."

סיליה הנהנה, הצמידה את ידה לשפתי ניצת הוורד שלה והסבה מבטה. מזווית זו, צווארה הארוך והמעוקל הוצג לראווה והוא כמעט שמח שהיא לובשת את חולצת הטי הבז' האיומה עם פתח הצוואר המעוגל.

בפעם הראשונה שפגש אותה, במשרדים בפריז, הוא נאלץ לקרוע את עיניו ממנה בכוח. הוא חש מייד משיכה כה חזקה וכה ברורה, עד שהיה מעורער. אבל אפילו אז, ידע שהוא לא יכול להרשות לעצמו לממש את המשיכה. לא זו בלבד שהם עבדו יחד, אלא הוא גם לא יכול היה לקחת את הסיכון. לא אז, ובהחלט לא עכשיו.

כשהיא החזירה את תשומת ליבה אליו, הוא היה עסוק שוב בניתוק מאומץ של מבטו מאותו קימור מפתה.

"אני אצטרך יותר מכמה שבועות. מה הדד-ליין הסופי שלך?"

לוקיס לא הצליח להסביר למה הגישה המעשית, העניינית, העסקית שלה, לשיחה הזאת הטרידה אותו כל-כך. הרי זה מה שרצה, ומה שלרוב דרש מהאנשים שאיתם עשה עסקים. אך עם סיליה זה היה... מתסכל.

"אני צריך שהאירוע יתקיים לפני סוף–" הוא השתתק לפני שיחשוף יותר מדיי וקילל באלם את התגובה המשונה שהיא עוררה בו. "לפני סוף יוני." הוא כמעט אמר לפני סוף שנת הלימודים. וזה לא היה בא בחשבון. אסור שהוא יחשוף שום פרט לגבי הסיבה שהאירוע הזה חייב להתקיים במהירות רבה. אפילו פרט קטן ביותר יסכן הכול – והוא לא יכול היה להרשות את זה.

"אז יש לי ארבעה שבועות."

"ניי – כן."

"יש לך העדפה, לגבי סוג האירוע?"

"רק שהוא יהיה מסוקר וחיובי ככל האפשר."

"מה אתה מרגיש לגבי אמנות?"

"יש לי כמה פריטים, שרכשתי כהשקעה."

"תהיה מוכן להיפרד מהם?"

"אם אצטרך." הוא יהיה מוכן להיפרד מכל דבר, כדי לקדם את מטרתו.

רצף השאלות המהיר של סיליה נקטע, עם הופעתו של הסומלייה. הוא הציע לו את הבקבוק, אך לוקיס הפנה את הטעימה לסיליה. הוא התבונן בה, כשסחררה את היין פעם אחת ושאפה לפני שטעמה, ואחר הנהנה באישור. לוקיס מצא את עצמו מבולבל שוב, בגלל אישה שכל הבגדים שלבשה הערב היו זולים יותר מהמחיר של בקבוק היין שהם עמדו לשתות. הרגשה שהסומלייה כנראה היה שותף לה, כשמזג יין לכוסותיהם ועזב.

"מה חשוב לך יותר באירוע הזה, הקליינטורה והפרסום או הכספים שייתרמו?"

הוא ידע שהיא תעדיף את האפשרות השנייה, אך הוא לא יכול היה לקחת סיכון. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו לשקם את המוניטין ההרוס שלו. כדי לדחות את הרגע שמורת רוחה תיחשף, הוא התחמק ממתן תשובה.

"זה מבחן?"

"לא, זה יעזור לי לקבוע לאיזה ארגון צדקה לפנות. אם המטרה שלך היא להשיג השפעה גדולה עבור ארגון הצדקה, עדיף לפנות לארגון שזקוק לעזרה רבה, גם אם מדובר בתחום שאולי לא נמצא על המכ"ם של הרבה אנשים. אבל אם, כמו שאני נוטה להאמין, אתה מעוניין בהשפעה אישית משמעותית, הייתי מחפשת ארגון צדקה שיכול למשוך הרבה סלבריטאים, ולכן תשומת לב."

אם היה רמז כלשהו לביקורת בקולה, לוקיס לא הצליח להבחין בו. "אני מניח, שאין מצב להשיג את שתי המטרות?"

"מר ליורדיס – אני, אנחנו, מזווגים בין מנהיגים עסקיים לארגוני צדקה. כל הכסף שמגויס ניתן לארגונים במתנה. ותאמין לי, אני אגבה ממך סכום כסף מגונה, כדי לארגן את האירוע. כסף שישמש כהשקעה עתידית, בשביל עוד כסף לעוד ארגוני צדקה. החברה שלנו אולי עוסקת בתקווה ובתרומות אבל, שלא תהיה לך טעות, היא גם מכוונת עסקים."

היא הייתה שילוב כה משונה של פלדה עטופה במשי, עד שהוא התקשה להתמקד בנושא המדובר ולא בסיליה עצמה.

"כמה מגונה?"

"מאוד," אמרה, וחיוך זעיר עיקל בפיתוי את שפתי ניצת הוורד שלה. היא לגמה מהיין שלה ועיניה הצטמצמו מעט, לפני שהניחה את הכוס בחזרה על השולחן.

"היין לא טעים לך?"

"התוכניות שלי הערב כללו פינו גרי אוסטרלי, קערת מרק ואולי פרק אחד בדרמה התקופתית שבה אני צופה כרגע. ולמרות זאת..." היא משכה בכתפיה ופשטה ידיה כרוצה לומר, הנה אנחנו כאן.

"זה חילול קודש."

"היין המועדף שלי?"

הוא הטה את ראשו הצידה, בתשובה לשאלתה.

"רק לטהרנים."

הרצון להתעמק בשאלת הטוהר שלה עמד על קצה לשונו, אך הוא הבין מייד ששאלתו לא תעסוק ביין. לפני שלוש שנים, דבר לא היה מונע ממנו להציג לה את השאלה. אך לפני שלוש שנים, הוא היה גבר שונה לחלוטין. לפחות, הכישוף שהיא טוותה סביבו עוד לא פגם בנימוסים שלו.

כאילו המוסריות שכפה על עצמו חזרה, הוא נתקף פתאום רגשות אשמה, משום שחיבל בערב שתכננה לעצמה. ולראשונה באותו ערב, הוא שם לב לסימני התשישות סביב עיניה. הסימנים היו מוסווים היטב, אך עדיין היו מוכרים לו, מאותם חודשים ראשונים, אם לא יותר, אחרי שאימו טלטלה את חייו לפני שלוש שנים. לא שהוא רצה את חייו הקודמים בחזרה. ותזכורת זו, שהגיעה בעיתוי הנכון, החזירה אותו למסלול. סיליה והעייפות שלה לא היו חשובות. הדבר החשוב היחידי היה שהיא תספק את מה שהוא צריך.

"אז את תארגני את האירוע ותמצאי ארגון צדקה לסוף יוני?"

"כן. בתנאי אחד?"

"שהוא?"

"שהפעם תהיה נוכח, מר ליורדיס."

 

סיליה ראתה את עיניו מצטמצמות. לרגע, היא כמעט הרגישה כאילו הם חרגו מהדיבורים העסקיים, כאילו המרדף הבלתי נלאה של לוקיס אחר מוניטין חיובי נשכח. היא הרגישה שהוא עמד לשאול משהו... אך כל הרכות ותחושת החשיפה שהיא קלטה נעלמו במהירות, מאחורי הבעה של זעם.

"הבקשה הזאת לא נועדה להקשות עליך," מיהרה להוסיף. "כדי להשיג את מבוקשך, חשוב שתהיה שם."

"אני אהיה."

המלצר הגיע עם האוכל שלהם, אך לפתע, סיליה כבר לא הייתה רעבה. הריח של טורטליני הצדפות והלובסטר עם ציר הסרטנים היה נפלא, אך היא לא הצליחה להתנער ממבטו היציב של לוקיס. היא הכריחה את עצמה ליטול את המזלג שלה, לתחוב אותו לפסטה המשיית ולקציפה הרכה של המילוי, אבל כשהרימה אותו אל פיה, היא גילתה שעיני הנץ שלו עדיין ממוקדות בה. כאילו קראו עליה תיגר, לאכול תחת מבטו.

היא מעולם לא שהתה בקרבת גבר, שהחושניות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. היא לא יכלה להכחיש את ההשפעה שהייתה לו עליה. עם זאת, עדיין אסור היה לה להיכנע לה.

בפעם האחרונה שנכנעה, היא נשברה כשהתחוור לה שהמטרה הסופית של האקס שלה לא הייתה היא, אלא כספו של אביה, אישורו של אביה. היא נשבעה לעולם לא לחזור על הטעות הזאת ועדיין לא חזרה עליה.

כשההצהרה הנחושה האחרונה מהדהדת באוזניה, היא אכלה את הביס הראשון, השני והשלישי, מבלי להתייחס כלל ללוקיס. היא מיקדה את מבטה בצלחת שלפניה וידעה שהארוחה הנפלאה מתבזבזת עליה לחלוטין, כי מחשבותיה חסמו את הנאתה מהטעם.

סיליה הייתה ממוקדת כל כולה ברצונה לצלוח את הארוחה, וכאשר הניחה את המזלג שלה על השולחן, גילתה שלוקיס לא רק סיים לאכול אלא הניח סכום גדול להחריד של אירו על השולחן.

"אני אקח אותך הביתה," אמר, מבלי לזכות אותה במבט. בגלל הכיוון של מחשבותיה, לא פלא שסיליה חשבה לרגע שהוא מתכוון למשהו אחר.

"אין צורך," טענה, כי לא הייתה לה שום כוונה להניח ללוקיס ליורדיס להתקרב אל דירתה.

הוא שיפד אותה במבט, שהיא הייתה בטוחה שהצמית נשים רבות לאורך השנים. "לא ככה חונכתי."

"ואין לזה שום קשר אליי. אני מסוגלת להגיע הביתה בכוחות עצמי, אבל תודה על ההצעה."

הוא היה כה קרוב אליה מאחור, כשפילסו את דרכם מחוץ למסעדה, עד שסיליה הייתה בטוחה שהיא מרגישה בחום גופו נלחץ אליה, לכן האיצה את יציאתה מקומטה קרואה.

הוא חיכה, עד שהיא ביקשה מסדרן החניה להזמין לה מונית, וסובב את המפתחות שלו סביב אצבעו. היא הניחה שהתנועה לא נובעת מחוסר סבלנות, אלא מהרגל. כשהמכונית הגיעה, הוא פתח לה את הדלת והשאיר אותה פתוחה, שעה שהיא התמקמה במכונית המבריקה.

"אני מצפה לשמוע ממך על התוכניות לאירוע. בינתיים, מיז ד'ארג'ו, תעשי לעצמך ולעולם טובה, ותשרפי את החולצה הזאת."

הוא סגר את הדלת, לפני שהיא יכלה להגיב, ונעלם לתוך הלילה.

החוצפה של האיש!