הבלש נָבארוׂ משך בכתפיו כשבישרו לו את החדשות: הוא היה על סף סיום הליכי הפרישה שלו, ופלג הגוף העליון הקטוע שהתגלה בקוׂסטָנֵרה עניין אותו כקליפת השום. הוא חשב על המאפיה ועל סוחרי הסמים (לא עניין אותו אם הם פרואנים, קולומביאנים או טאיוואנים) שבזמן האחרון מנהלים את עסקיהם במדינה. יום אחד, חשב, יופיעו גם הרגליים, הזרועות, הראש... ובעוד כמה חודשים תישכח הפרשה.
ובאמת, שבוע אחר כך, בשירותים של מגדנייה ברובע אוׂנסֶה נמצאה זרוע שמאלית, ולמחרת, בפח אשפה בדרום העיר, נמצא ראש. זמן קצר אחר כך כמעט התעלף מבהלה הומלס שהתפרנס מחיטוט בזבל, כשמצא על הרצפה רגל (ימין).
מאחר שהאברים נמצאו בתחומי השיפוט של כמה תחנות משטרה, החליטו השלטונות שעל החקירה, שעיקר מטרתה לזהות את הקורבן ולחקור, ככל הנראה לשווא, מי אחראי לרצח (צריך היה גם למצוא את הזרוע השנייה ואת הרגל החסרה) תהיה ממונה המחלקה למקרי רצח של מחוז מרכז, שבה עבד נבארו. אבל נבארו, שסחב על גבו שלושים וחמש שנות שירות, ואת חלום המנוחה והנחלה שכבר מחכות לו מעבר לפינה, לא דאג: לפני שתזוהה הגופה ויימצאו הרגל והיד החסרות הוא כבר ישב לו בשמש בכיכר או ישעשע את נכדיו. או יישן סיאסטה.
כמה ימים אחר כך, במשאית עפר שחנתה ברובע צפון, הופיעו היד והרגל החסרות, ומאותו רגע נדרש רק לקבוע את זהות הקורבן, ולפי מידע מידידיו, משפחתו וקשריו, לפתוח בחקירה.
בכל אופן, לא היה קל לקבוע את זהות הקורבן. המומחים והרופאים המשפטיים כבר הודיעו שמדובר באישה בגיל העמידה, שגילה נע בין שלושים וחמש לחמישים. אבל כל עוד לא השוו את הדנ"א שלה לזה של הנשים שדוּוחו לאחרונה כנעדרות על ידי קרוביהן או מכריהן, לא היה אפשר להתקדם הרבה.
נבארו וחבריו לעבודה הסכימו על כך בשעת הפסקת הצהריים, בעודם משוחחים על המקרה שלדידם היה קשור למאפיה (לא עניין אותם אם למאפיה הסינית, הרוסית או הקוריאנית) או לקרטלים, והתרגזו על כתבי העיתונות שכבר החלו להפיץ שמועות, מתוך להיטות מוגזמת למכור עיתונים ולשדר מהדורות חדשות על "המקרה של המבַתר". בכל אופן, על דבר אחד הסכימו העיתונאים עם המשטרה: עד שלא תתברר זהות הקורבן, אי אפשר להתקדם הרבה.
אבל המומחים והרופאים המשפטיים חלקו עליהם. יתר על כן: דעתם הייתה הפוכה. בעוד שנבארו וחבריו לעבודה, שהעלו השערות לגבי המאפיה הסינית, ובעוד שאמצעי התקשורת, שהמשיכו לברבר על המבַתר, הסכימו שעד שלא תתברר זהות הקורבן לא יהיה אפשר להתקדם בחקירה, המומחים, לאחר שתמו בדיקות הרקמות והתקדמו הבדיקות הגנטיות, טענו שדווקא אפשר להתקדם יופי (או, אם חושבים על זה, לסגת) כי — וזו הייתה הבשורה — פלג הגוף העליון, הזרועות, הרגליים והראש שהם בדקו שייכים לשש נשים שונות. מה שכן, הודו, מדובר בנשים בגיל העמידה שגילן נע בין שלושים וחמש לחמישים שנה.
המידע דלף לאמצעי התקשורת, וכצפוי התפשטה בקרב התושבים אימה. אין ספק, מבתר גופות מסתובב ביניהם, ולא סתם, אלא מבתר גופות סדרתי. בשעה שהעיתונאים השתלחו במשטרה וטענו שהיא חסרת תועלת, התקבלה החלטה היסטורית בחלונות הגבוהים של המשטרה: את החקירה בשלמותה ינהל נבארו. לאור כישוריו המוכחים ודחיפות המקרה, הוא יוכל לדחות את פרישתו למועד מאוחר יותר.
כשהגיעה הידיעה לאוזניו של נבארו הוא הצטער על דחיית הפרישה. ועם זאת, חשב שאם יפתור את המקרה הוא יפרוש עם כל הכיבודים והדבר יהווה גראנד־פינאלה לשנות השירות הארוכות וכיוצא באלה. הוא ניגש למשימה ולנגד עיניו היעד הזה. הוא ביקש שיעבירו לו את כל התקדימים למקרה, זימן מומחים ורופאים משפטיים לפגישה מכרעת, וביקש שישלחו לו את כל הדיווחים על נעדרות שגילן נע בין שלושים וחמש לחמישים שדוּוח עליהן בששת החודשים האחרונים.
כאילו עשה לו המבתר דווקא, כאילו ביקש להוכיח לו שגם הוא מוכן לעבוד ללא לאות, באותו היום הופיעו במקומות שונים בעיר עוד זוג רגליים (הפעם יחד), שני פלגי גוף עליונים, ושלוש זרועות (כולן של אותו הצד).
נבארו נשאר בלשכתו עד שעה מאוחרת מאוד כדי לחקור את המעט שהיה לו: שלושה פלגי גוף עליונים, חמש זרועות (ארבע ימניות ואחת שמאלית), שני זוגות רגליים, ראש. לדברי המומחים הפורנזיים, ששת הממצאים הראשונים שייכים לשישה אנשים. סביר להניח ששבעת האברים שהופיעו ביום הראשון לחקירה שייכים גם הם לקורבנות שונים. זה היה, ללא ספק, המקרה הקשה ביותר שהוטל עליו לפתור בכל הקריירה הארוכה שלו. חתיכת אתגר, אמר לעצמו לפני שהגיף את התריסים, כיבה את האור ועשה את דרכו בחזרה לביתו בשעה שהשחר החל להפציע.
במעבדה של המכון לרפואה משפטית עבדו בזריזות על הבדיקות הגנטיות של הסבב השני של הממצאים ובתוך פחות משבוע היו המסקנות מונחות על שולחנו של נבארו. אחד משלושת פלגי הגוף העליונים, שתי זרועות ואחד מזוגות הרגליים התגלו כבעלי אותו מטען גנטי. אבל הראש היחיד בנמצא, לא. עם זאת, התאים הראש לאחד מפלגי הגוף העליונים. שתי הרגליים, פלג הגוף העליון השני ושלוש הזרועות (שתיים ימניות ואחת שמאלית) הנותרים, לעומת זאת, לא היו קשורים, לא ביניהם ולא לשאר השרידים.
הפרט החשוב הנוסף שסיפקו המומחים היה שכל השרידים שייכים לנשים בנות שלושים וחמש עד חמישים.
היה גם עניין נוסף (המיתות בכל המקרים אירעו לכל היותר חודשיים לפני מציאת החלקים) ועוד רבע פרט (הסימנים הראו שהגופות, לכל הפחות אלו שנבדקו, נשמרו בקירור).
נבארו בחן את הדוח ואמר לעצמו שקודם כול יש לבצע ספירה של הקורבנות. הייתה בידו נרצחת ראשונה (הבעלים של פלג הגוף העליון, שתי הזרועות וזוג הרגליים שהתאימו מבחינה גנטית). אחר כך, הייתה נרצחת שנייה (הבעלים של פלג הגוף העליון שהתאים לראש). והיו עוד שש נרצחות (הבעלים השונים של שתי הרגליים, פלג הגוף העליון וכל אחת משלוש הזרועות שלא התאימו לשאר השרידים). שמונה מתות בסך הכול, אמר לעצמו.
הבלש זימן את המומחים הפורנזיים כדי שיאשרו את מסקנותיו, אבל אלה הפריכו אותן. הספירה שגויה. מה זאת אומרת שגויה?! התעצבן נבארו. רשלנית להחריד, העזו המומחים לאשש את דבריהם. כי מי שמכונה בפי הבלש "הקורבן הראשון" יכולה להיות מורכבת משתיים, שלוש, ארבע ואף חמש נשים שונות, ומי שמכונה בפי נבארו "הקורבן השני" יכולה להיות שני אנשים.
"מה זאת אומרת?!" נבארו חשב שהם עובדים עליו. "לא אמרתם," עבר הבלש על רשימותיו, "שיש פלג גוף עליון אחד, שתי זרועות ושתי רגליים שמתאימים מבחינה גנטית? לא אמרתם שהראש מתאים לפלג גוף עליון אחד מתוך השניים? איך ייתכן שהחשבון שלי שגוי?"
פשוט מאוד, האירו הרופאים את עיניו. ההתאמה הגנטית בין חלק מהשרידים לא מחייבת שהם שייכים לאותו האדם. המבתר היה יכול לבתר משפחה שלמה (המקרה של "הקורבן הראשון") ולפזר ברחבי העיר נתח של כל אחת מהמתות. במקרה של "הקורבן השני", ייתכן שמדובר בשני קורבנות (אם ובת; או שתי אחיות).
הם צדקו. נבארו לא הבין כיצד האפשרות הזאת לא עלתה בדעתו. פתאום חשב שהוא מוצא נקודת תורפה בתיאוריה של המומחים הפורנזיים. הוא הביע אותה: אז המבתר ביתר משפחה שלמה? העיר בנימה עוקצנית. ואיזו מין משפחה זו? משפחה של נשים? מה, לא היה שם בעל?
המומחים הפורנזיים לא התרשמו מהערתו וענו שייתכן שמדובר באלמנה ובארבע בנותיה. או באלמנה עם שלוש בנות שהביאה את אִמה להתגורר בביתה ושם תפס אותן הרוצח. וזאת בלי להזכיר את האפשרות שהבעל הזה, שמעסיק כל כך את נבארו, יכול להיות המבתר עצמו, שבהתקף טירוף (או אולי כדי להתאמן), ביתר את משפחתו ואחר כך הלך לבתר נשים זרות (או בכל אופן, שלא היו שייכות למשפחה הגרעינית שלו).
בשלב זה ביקש נבארו מהמומחים הפורנזיים שלא ישגעו אותו ויעזרו לו לבצע את ספירת הקורבנות.
הרופאים החליפו מבטים (הם החלו לחשוב שנבארו מטומטם) ואמרו לו שאי אפשר לקבוע את מספרן בוודאות. יש מינימום שמונה קורבנות: שש הנשים שמנה נבארו, נוסף על שתי האחיות, שלפי נבארו היו בעלות פלג הגוף העליון, שתי הרגליים, ושלוש הזרועות שלא התאימו, נוסף על השתיים שאותן כינה נבארו הקורבן הראשון והקורבן השני. המספר המקסימלי היה שלוש־עשרה (שש הנשים שמנה נבארו, נוסף על שתי האחיות וחמש הנשים של המשפחה שנטבחה).
מדובר בפאזל, אמר לעצמו נבארו. לא זו בלבד שזהותו של הרוצח לא ידועה, אלא גם מספר הקורבנות לא ברור. הוא נפרד מהמומחים הפורנזיים ופנה להמשיך בעבודתו.
יש לו בין שמונה לשלוש־עשרה קורבנות — חזר — כולן נשים בנות שלושים וחמש עד חמישים וכולן בותרו בחודשיים האחרונים. וזהו. באותו הרגע נזכר שעדיין לא נמסרה לידיו רשימת הנשים שדוּוחו כנעדרות בתקופה האחרונה. הוא הרים את השפופרת ודרש שישלחו לו אותה באופן מיידי. בשעה שחיכה חזר להרהוריו.
אבל הדבר לא עלה בידו. הוא לא עלה בידו כי באותו הרגע דפק מישהו על דלת משרדו.
"פתוח!" נהם נבארו.
"ברשותך," אמר האיש, ונכנס.
זה היה אחד המומחים הפורנזיים ששתק כל זמן הפגישה. נבארו שאל אותו בזעף מה הוא רוצה והאיש טען בקול חלוש ששכח את המטרייה שלו.
זה היה נכון. המטרייה הייתה שעונה על אחד מקירות הלשכה של נבארו, שאישר לו במבט לקחת אותה ואחר כך הורה לו להסתלק במהירות האפשרית. אבל המומחה אזר עוז ברגע שאחז במטרייה, ובביישנות מופלגת החל לדבר:
"כמעט בטוח שהספירה שלך נכונה..." לחש.
נבארו נבח:
"מה זאת אומרת נכונה? מה זאת אומרת כמעט בטוח?!"
או אז הסביר לו האיש שהשרידים שמתאימים מבחינה גנטית כמעט בטוח שייכים (למעט האפשרות שמדובר בתאומות) לקורבן אחד, כפי שהסיק הבלש. שעמיתיו עבדו עליו בספירת הקורבנות ושעכשיו הם מתפקעים מצחוק על חשבונו באחד הברים הסמוכים לתחנה.
נבארו קם ממקומו ועקף את שולחנו בצעדים גדולים. אז הרופאים האלה אוהבים להתבדח. אז הספירה שלו הייתה כמעט מדויקת. הוא נפרד מהרופא הצדיק והרים טלפון להורות לעצור את כל המומחים הפורנזיים, חוץ מבעל המטרייה שעדכן אותו במעשה הקונדס. אבל לפני שנתן את הפקודה (בצד האחר של הקו שאל אותו טירון במה הוא יכול לעזור לו), נעצר. ואולי הבדחן פה הוא דווקא בעל המטרייה? אולי הוא שכח את המטרייה שלו בכוונה כדי לבוא לעבוד עליו? כי הוא אמנם תמך בגרסתו, אבל שזר בדברי התמיכה שלו את המילה כמעט (בהקשר של התאומות), ומשהו בהם לא הריח לו טוב. אולי יעצור דווקא את בעל המטרייה?
אבל הוא לא היה בטוח. מי התבדח? מי שבאותם רגעים, בעוד הוא שובר את הראש, משתעשעים בבר סמוך, או האידיוט הזה ששכח את המטרייה? תעלומה, חשב. וכאילו לא די בכך, זו תעלומה שלא קשורה לעצם העניין. מאז ומעולם האמין נבארו שכל הרופאים, משפטיים או לא משפטיים, אידיוטים. אז למה שישנה את דעתו עכשיו? הוא החליט לא להאמין לאף אחד משני הצדדים, לא למזייני המוח מהבר ולא לא לפחדן ההוא עם המטרייה. ברגעים אלה הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות זה להניח לרופאים. אחרי שיתקדם בחקירה כבר יחליט את מי לעצור. ובינתיים הוא לא יעצור אף אחד. וכך, כששאלו אותו בצד האחר של הקו בפעם השלישית או הרביעית במה אפשר לעזור לו, הוא הזמין כריך שניצל וחזר לעבוד.
מעבר לשאלה אם מספר הקורבנות הוא שמונה, שלוש־עשרה או שלוש־עשרה נקודה שמונה — חישב — הוכיח המבתר כושר עבודה, אם לקרוא לזה כך, מרשים ביותר. כיצד הצליח לרצוח כמות כזאת של בני אדם, לבתר אותם ולפזר את שרידיהם ברחבי העיר בזמן קצר כל כך? כי הוא פיזר אותם בכל העיר. הוא אפילו לא הגביל את עצמו לאזור מסוים, גם אם גדול, שיוכל לספק איזה רמז. כיצד פעל במהירות כזאת?
תעלומה נוספת הייתה ה"מוׂדוּס אופֵּרַנדי" המטורף שלו, פיזור השרידים בערבוביה ובהדרגה. או שמדובר בליצן שמבקש לשים ללעג את המשטרה (ומצליח בכך), או בבלגניסט (שהורג את הנשים, מבתר את גופותיהן, משאיר אותן בערימה איפשהו ובשלב שהוא יוצא לפזר אותן בעיר, לוקח את השריד הראשון שהוא מוצא בלי לשים לב לאיזה קורבן הוא שייך).
נותרו תעלומות נוספות: כיצד קירר המבתר את הגופות? מה, הוא החזיק אותן במקפיא תעשייתי? וכמה שרידים נוספים הוא מחזיק בביתו?
כי עדיין היו חסרים שרידים (או שבעצם היו שרידים עודפים). בלי להיכנס לפרטים, אמר לעצמו נבארו, די לזכור שיש בידיהם חמש זרועות, שלושה פלגי גוף עליונים, ארבע רגליים וראש אחד בלבד. היכן, למשל, שאר הראשים? נכון, ייתכן שהמבתר כבר פיזר אותם ברחבי העיר והם עדיין לא נמצאו, אבל מה עם הרגליים? (היה חסר לפחות זוג אחד).
ואולי מדובר בכנופיית מבתרים? חשב הבלש, אבל מייד נזף בעצמו על שהעלה השערה מופרכת כל כך. אם כי במחשבה שנייה — שינה את דעתו בפעם השנייה בפחות מדקה — אולי מדובר בכת, באיזה טקס שטני. זה יסביר את ההספק המדהים, אם לקרוא לדבר בשם, של האדם (או של האנשים, תיאוריית הכת מצאה חן בעיניו יותר ויותר) שביצע את הפשעים הללו.
את הרהוריו קטעה הגעתו של דוח הנעדרות מששת החודשים האחרונים. לאכזבתו, היו למעלה מעשרים נעדרות בנות שלושים וחמש עד חמישים. יותר משלוש־עשרה, רטן בנקמנות. אפילו יותר ממה שטענו המומחים הפורנזיים!
הוא ביקש לזמן את הקרובים מדרגה ראשונה של הנעדרות. ברגע שיתייצבו, הורה, יילקחו מהם דגימות כדי להשוות אותן למאפיינים הגנטיים של השרידים שבנמצא. ברגע שיזוהו הקורבנות, חישב, החקירה תוכל להתקדם בכיוונים חדשים.
בימים שלאחר מכן נמצאו שרידים נוספים. כדי לא להסתבך עם ההשערות של המומחים הפורנזיים, החליט הבלש לשייך מתה אחת לכל שריד. כך, גם אם היה לו ברור שאפשר לחיות בלי זרוע, הוא הוסיף קורבן לרשימתו בכל פעם שהופיעה זרוע. כך פעל גם עם הרגליים: על כל רגל, נוספה מתה אחת. שלא לדבר על הראשים ועל פלגי הגוף העליונים, שלגביהם לא היה ספק.
לאחר שזיהו המומחים הפורנזיים את הקורבנות, שוב עלתה החקירה מדרגה. פלג הגוף העליון, שתי הזרועות ושתי הרגליים שמאפייניהם הגנטיים התאימו אלו לאלו היו שייכים לאותו הקורבן, כפי שעלה מהבדיקות הגנטיות שנערכו לקרובי המשפחה של המתות. (ניצחון לנבארו: הקץ לתיאוריית האלמנה, ארבע האחיות, האם והבת והדודה פילומנה). זו הייתה סוּסָנה פֵלוּפוׂ, רופאת שיניים בת שלושים ושבע (ניצחון למומחים הפורנזיים: הגיל התאים פחות או יותר למה שהם קבעו), גרושה ובלי ילדים שגרה לבדה. על היעלמותה דיווח קרוב משפחה אחרי שפקד כל יום את המרפאה שלה במשך חמישה־עשר ימים, ולא מצא אותה.
פלג הגוף העליון והראש שהתאימו מבחינה גנטית היו שייכים לדֶליה רינַלדי, פקידת בנק בת ארבעים ושתיים, רווקה, שהתגוררה לבדה גם היא.
שלוש הזרועות, פלג הגוף העליון הנוסף ושתי הרגליים האחרות זוהו עם שש נשים שגילן היה בטווח שקבעו הרופאים, ושעל היעלמותן דיווחו חברים, שכנים או קרובים. גם הן היו גרושות, אלמנות או רווקות.
בד בבד, בכל יומיים או שלושה המשיכו להופיע (בשירותים של ברים, בפחי אשפה, במשאיות עפר, באתרי בנייה ואפילו באמצע הרחוב) רגליים, פלגי גוף עליונים, זרועות (זרועות הופיעו יותר מכל אבר אחר, כנראה בשל הניידות שלהן) וראשים. נבארו הורה שככל שימשיכו להתגלות אברים, ימשיכו המומחים הפורנזיים להשוות את המידע הגנטי שלהם עם הדגימות שנלקחו מקרוביהן של הנשים הנעדרות (אם לפי שעה לא עולה בידו לגלות את זהות הרוצח, הוא ביקש לזהות לפחות את הקורבנות). בינתיים הוא התקדם בנחישות בשרטוט הפרופיל של המתות, דבר שיאפשר לו, כך קיווה, לצייר פרופיל של המבתר.
למטרה זו, ראשית הוא ערך רשימה מסודרת של הקורבנות המזוהים. אז כולן גרושות, אלמנות או רווקות, גילן נע בין שלושים לחמישים שנה, וכולן שייכות למה שאפשר לכנות ישירות "המעמד הבינוני"? אז כולן מתגוררות לבדן? איזה צירוף מקרים! אמר לעצמו בתדהמה מעושה וחכך את כפות ידיו בשביעות רצון, כי למרות שעדיין היה רחוק מפתרון התעלומה, היה לו לפחות רמז שיאפשר לו להתקדם בחקירה.
הוא הורה בצו בית משפט להחרים את הטלפונים הניידים ואת המחשבים האישיים של הקורבנות. בינתיים שקע בניסיונות ליצור פרופיל משוער של הרוצח.
כנראה מדובר בגבר צעיר וחסון יחסית, שכן נוסף על מלאכת הביתור של הגופות (שאפשר לבצע אותה באמצעות ציוד מתקדם), נדרשת מסת שרירים רצינית להעמסת השרידים על מכונית (הוא הרי לא הסיע אותן באוטובוס, נכון?) ונטישתם בחדרי שירותים, על משאיות ובפחי זבל.
השערה נוספת שצריך להביא בחשבון: הרוצח כנראה הרג את הקורבנות בביתו, שכן המחשבה שרצח אותן בבתיהן וביתר אותן שם היא מגוחכת. וזאת משתי סיבות: ראשית, כי אין שום היגיון בכך שיסתובב עם כל הציוד איתו (בשלב זה כבר היה נבארו בטוח שהמבתר עבד עם מסור חשמלי משוכלל); ושנית, כי הוכח שהרוצח לא פיזר מייד את שרידי הגופות שרצח, אלא שמר אותם בקירור ורק אחר כך הפיץ אותם פה ושם בגחמנות של פסיכופת. נבארו החל לחשוב שלא מדובר בחובב תעלולים החומד לצון, אלא באדם מבולגן: בכל פעם שהתמלא המקפיא שלו, הוא שלף באקראי כמה שרידים ונפטר מהם.
נותרה תיאוריית הכת. הבלש ידע היטב על קיומן של כתות שמקיימות טקסים שטניים ומקריבות כלבים, חתולים, תרנגולות ואפילו בני אדם. אבל אחרי שגובש הפרופיל של הקורבנות בעקבות זיהוי השרידים (כולן נשים בנות שלושים עד חמישים, כולן בנות המעמד הבינוני, כולן רווקות, גרושות או אלמנות שהתגוררו לבדן), הלכה והתחזקה בבלש תחושת בטן, שנמנע לחשוף אותה אפילו בפני עוזריו הקרובים.
לאחר בחינה מדוקדקת של תצלומי הקורבנות וקורות החיים שלהן, שהלכו ונוספו לתיק (מדי יום זוהו עוד קורבן או שתיים, כולן בעלות אותו הפרופיל), הגיע נבארו למסקנה ברורה ושונה. הרוצח הוא דון ז'ואן, אמר לעצמו, מוכן ומזומן לשנות את כיוון החקירה באופן מיידי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
