ערב הסעודית וישראל

"ספר זה מנתח בצורה יסודית ומרתקת את גרף היחסים בין ישראל לסעודיה בצמוד ובמקביל לכרוניקת האירועים במזרח התיכון ובזירה הגלובלית. ספרו של האני מרזוק מנתח באופן הולם את היחס בין השינויים המתחוללים בעולמה הפנימי של הממלכה לבין התמורות מחוצה לה. הספר מומלץ ביותר עבור כל המתעניין/ת בנושאי המזרח התיכון, שכן יש בו הסבר מעניין לגבי ההתנהלות הסעודית ופיתוחה של גישה סעודית שונה כלפי ישראל. תרומתו של הספר להבנת המציאות החדשה במזרח התיכון, המונחת לפתחה של ישראל, רבה והוא מספק חומר למחשבה ולמחקר עתידי בנושאים אלה." פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב

"ערב הסעודית כמדינה דתית ושמרנית, שלממסד הדתי בה יש משקל חשוב על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ, הייתה בלתי-מפוענחת. בשני העשורים האחרונים הממלכה הערבית עוברת תמורה משמעותית במספר מישורים. מרזוק מקלף שכבה אחר שכבה את צפונותיה של סעודיה ובכך הוא תורם רבות להבנת התהליכים בתוך ערב הסעודית והתהליכים המדיניים האזוריים והבינלאומיים המשפיעים על עיצוב מערכת היחסים המתפתחת בינה לבין ישראל. ניתוחו היסודי והמצויין של מרזוק מתייחס לשלושה נושאים חיצוניים שיש להם השפעה רבה על מדיניותה של סעודיה: היחסים עם ארצות הברית ובכלל זה לחצים אמריקאים, האתגר האיראני והסוגייה הפלסטינית. הספר הוא חובה לכל המתעניין במזרח התיכון בכלל, וביחסי ישראל עם מדינות ערב בפרט." פרופ' יצחק רייטר, נשיא האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א)

האני מרזוק הוא יליד עוספיא. בשנת 2003 התגייס לצה"ל לחיל מודיעין השדה וביצע מספר תפקידי קבע ומילואים כקצין מודיעין. תלמיד לתואר שלישי בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באונ' חיפה, משמש גם כמנהל תחום בכיר להסברה בערבית במטה ההסברה הלאומי וממונה גיוון תעסוקתי במשרד ראש הממשלה.

מבוא
ממלכת ערב הסעודית הוקמה בתחילת המאה ה-18 באמצעות ברית בין שתי שושלות: אל-סעוד ואל-והאב. ראשי שתי השושלות הללו, מחמד בן סעוד ומחמד בן עבד אל-והאב, הסכימו שבני אל-סעוד ינהלו את המדינה מבחינה פוליטית, ובני אל-והאב ישלטו בתחום הדתי.[1] הברית מתקיימת גם כיום למרות עליות ומורדות הברית. גורמי השפעה מגוונים, ולעתים אף סותרים, תרמו לעיצוב העמדה הסעודית כלפי מדינת ישראל בשלבים שונים, ולפיכך לתהליך ההתקרבות שלה למדינת ישראל.[2]

כך למשל, התמודדה ערב הסעודית עם אתגרים שמקורם ביחסי דת ומדינה. המשטר קיבל לגיטימציה מבית, ועוצמתו באה מהיותו פטרון של דת האסלאם במדינה ומחוצה לה, באמצעות רשתות תמיכה וסיוע כלכליות וחומריות ובאמצעות הקמת מוסדות לימוד. כאשר המשטר הסעודי מנצל גם את העובדה שהוא מופקד על שמירת שני המקומות הקדושים לאסלאם,[3] לצורך קבלת לגיטימציה מבית ובעולם הערבי והאסלאמי.[4] לעתים נאלץ המשטר להתחשב בהסתייגויות של הממסד הדתי הרשמי.[5] חשוב מכך, קבוצות אסלאמיות במדינה מבקשות לערוך שינויים, שקוראים תיגר על בית המלוכה, כמו הגברת נוכחות הדת בחיי היום-יום. קבוצות אלה גם מבקשות לערוך שינויים מהותיים בשיטת הממשל על חשבון סמכויות בית המלוכה, עד כדי מאבקים מזוינים בארגוני טרור, שהעיקרי והמסוכן ביותר ביניהם הוא ארגון אל-קעידה, על רקע מדינות הפנים והחוץ של הממלכה.[6]

נוסף על כך, ערב הסעודית היא מדינה עשירה מאוד בנפט (מחזיקה בכחמישית מעתודות המשאב בעולם),[7] ובעלת יכולת להשתמש במשאב כלכלי זה, הן כלפי אזרחיה בזירה הפנימית[8] והן בתור מכפיל כוח בתפקיד האזורי והאסלאמי המוביל, שבו היא שואפת להחזיק.[9] מצד אחר, השימוש בקלף המיקוח הזה מרוסן ומוגבל למדי, מכיוון שערב הסעודית תלויה במערב, ובעיקר בארצות הברית, בכל מה שקשור ליכולת ההפקה של הנפט הלכה למעשה, ולשיווקו.[10] השפעות משניות על סעודיה, נוגעות לאי-פיתוח כלכלה מגוונת ולחשיפת החברה הסעודית לתחלואות ולמשברים בעתות משבר בשוק הנפט הבין-לאומי.[11]

משברים חברתיים אלה, שבגינם צמח דור קיצוני מבחינה דתית, שהצטרף לארגוני טרור וחבלה,[12] והשפעות מבחוץ[13] הניעו את המשטר לערוך רפורמות חברתיות-כלכליות מרחיקות לכת. רפורמות אלו כללו ראייה מחודשת של יחסי דת ומדינה בממלכה, צמצום השפעת אנשי הדת, ורפורמה במערכת החינוך במטרה להעצים את השיח הסובלני והמתון.[14] כל אלה נתנו אותותיהם גם בקבלת החלטות ביחסי החוץ וגם בנוגע לקשרים עם מדינת ישראל, כמו מתן פסקי הלכה המתירים את השלום עם היהודים[15] והשקת יוזמת שלום (2002) במחשבה שפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי יפיג מתחים פוטנציאליים מבית. כל האמור לעיל מתקיים עם גורמי חוץ המשפיעים על מדיניותה של ערב הסעודית בכלל, ועל התפתחות קשריה הבלתי רשמיים עם מדינת ישראל בפרט, ותוך השפעה הדדית ביניהן. כך, למשל, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש משמעות רבה במדיניות החוץ של ערב הסעודית, הואיל והיא שואפת ליטול לעצמה תפקיד מוביל והנהגתי בעולם האסלאמי והערבי. עניין הנורמליזציה עם מדינת ישראל קשור בהכרח בפתרון הסוגיה הפלסטינית, כפי שהתבטאו מנהיגיה לא פעם.[16]

השנים האחרונות עמדו בסימן של דיווחים תכופים וממקורות מגוונים (אקדמאיים, תקשורתיים ומודיעיניים) על התקרבות בין ערב הסעודית לישראל עד כדי כריתת ברית ביניהן ביטחונית-אסטרטגית א-פורמלית.[17] יש לראות התקרבות זו בין המדינות על רקע מאמצי הגרעין של משטר הרפובליקה האסלאמית של איראן ושאיפותיו האזוריות. כמו כן, יש לראותה על רקע המאבק על השפעה ודומיננטיות בכל המרחב המזרח-התיכוני בין ציר סוני פרו-מערבי בהנהגת ערב הסעודית ומדינות ערביות נוספות, לבין ציר התנגדות, שיעי בעיקר, ובראשו איראן ובעלות בריתה המדינתיות, כמו סוריה, והתת-מדינתיות, כמו ארגון חזבאללה הלבנוני. העובדה שאיראן נמצאת בעיצומו של מרוץ עיקש להשגת יכולת גרעינית נתפסת בעיני הסעודים כשוברת איזון צבאי ואסטרטגי לטובת איראן, אם יתממש.[18]

הברית בין ערב הסעודית לארצות הברית הושתתה תחילה על יחסי תועלת, ולפיהם ארצות הברית מגינה על אוצרות הנפט של סעודיה, ובתמורה המשטר הסעודי מספק נפט זול וזמין ודואג לייצוב שוק הנפט הבין-לאומי.[19] ברית זו היא, ללא ספק, גורם משפיע ממדרגה ראשונה במפת השיקולים של המדיניות הסעודית. באשר למדיניות הפנים, ארצות הברית הפעילה לחץ על המשטר הסעודי שיערוך רפורמות.[20] באשר למדיניות החוץ, ערב הסעודית תלויה מבחינה ביטחונית בבת בריתה רבת העוצמה. הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991,[21] ובעיקר בתקופה שלאחר מכן, דבר שבא לידי ביטוי בסיוע סעודי בשיחות מדריד (1991) בין מדינת ישראל לשכנותיה הערביות, ואש"ף. אלו הוכיחו את מידת השפעתה, ולעתים המכרעת, של ארצות הברית על המדיניות הסעודית בהקשר לסוגיית התפתחות הקשרים שלה עם מדינת ישראל.[22]

ספר זה מבקש לתאר ולהסביר את הגורמים הפנימיים והחיצוניים שהשפיעו על התפתחות הקשרים בין ערב הסעודית למדינת ישראל, ועל התקרבותה של ערב הסעודית למדינת ישראל. בין מלחמת המפרץ הראשונה (קיץ 1991) עד לסוף כהונת הנשיא ברק אובמה (ינואר 2017) התחוללו אירועים בזירה הפנימית של ערב הסעודית, אף על פי שהם שזורים בגורמים ובהתפתחויות חיצוניים.[23] גם לאירועים ולשחקנים חיצוניים, נודעה השפעה ישירה על עיצוב מדיניותה, הפנימית והחיצונית, של ערב הסעודית.

ספר זה מבקש לבחון את הדינמיקה ואת התפקיד של הגורמים האמורים, כדי להבין את השפעתם בתקופה שֶבה הוא מתמקד, מתוך כוונה לנסות ולבדוק אם היה גורם שהשפיע יותר מאחרים על התפתחות הקשרים של ערב הסעודית עם מדינת ישראל באותה תקופה. הפרק הראשון מציג את מדיניות החוץ של ערב הסעודית בהדגשת יעדים של מדיניות החוץ שלה בהקשר האזורי, כדי לנסות ולהבין מדוע גורם מסוים חשוב עבור קבלת ההחלטות של ערב הסעודית. עוד נידון בפרק זה הרקע ההיסטורי של יחסי ערב הסעודית עם מדינת ישראל, במטרה לעקוב אחר שורשי התפיסה של ערב הסעודית את מדינת ישראל, ודרכי ההתמודדות של ערב הסעודית עם נושאים ואירועים הקשורים במדינת ישראל בעבר.

הפרק השני עניינו השפעת הזירה הפנימית על התפתחות קשרי ערב הסעודית עם מדינת ישראל. כאן ייבחנו התרחשויות, מגמות וגורמי השפעה פנים-סעודיים שהייתה להם השפעה על התפתחות קשרים אלו, או לכל הפחות סייעו למגמה הזאת. מדיניות הפנים ומדיניות החוץ של ערב הסעודית (כמו ברוב המדינות בעולם) שלובות זו בזו והאחת משפיעה על האחרת ולהפך. הפרק השלישי דן בגורמים חיצוניים נבחרים שהשפיעו על שאלת ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל בתקופה שבה עוסק הספר. אף שיש לא מעט נושאים שקשורים הן למדיניות הפנים של ערב הסעודית והן למדיניות החוץ שלה, דוגמת המאבק באסלאם הקיצוני ובתנועת האחים המוסלמים, והם גם חוצי מדינות, הם יידונו לפי נקודות הזמן הרלוונטיות בפרק שדן בגורמי הפנים ובפרק שדן בגורמי החוץ.

לסוגיה הפלסטינית השפעה ניכרת על ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל. בחינת תגובתה של ערב הסעודית לסוגיה הזאת בפרק הזמן שבו עוסק הספר, נועדה לראות אילו אירועים התחוללו בפרק זמן זה ואיך השפיעו על ההתקרבות של ערב הסעודית למדינת ישראל. כמו כן נבחן אופן ההשפעה של גורמים אחרים, כמו תהליכים פנים-סעודיים או השפעת ארצות הברית על הסוגיה הפלסטינית, במטרה לעמוד על משקלה האמיתי בנוגע להתפתחות הקשרים עם מדינת ישראל לעומת גורמים אחרים.

גם השפעת תפקידה של איראן באזור על מגמת התפתחות הקשרים של ערב הסעודית עם מדינת ישראל, והשפעת שאיפותיה בתחום הגרעין על התפתחות הקשרים האלה נבחנות. איראן הפוסט-מהפכנית היא הקוטב האזורי הקורא תיגר על ערב הסעודית באזור ומתחרה בערב הסעודית על השליטה באזור.[24] איראן היא גם אתגר מדיני-ביטחוני עיקרי למדינת ישראל, לפחות ברמת ההצהרה.

לבסוף, הספר בוחן את השפעת יחסי ערב הסעודית עם ארצות הברית על התפתחות קשריה של ערב הסעודית עם מדינת ישראל. ארצות הברית היא מעצמת-על, וערב הסעודית וישראל הן תומכות ונתמכות שלה במזרח התיכון. להשפעת ארצות הברית משקל גדול על מדיניות החוץ של ערב הסעודית, ומתוך כך גם על שאלת התפתחות קשרי ערב הסעודית עם מדינת ישראל. לעתים השפעה זו מוגבלת, ולעתים סותרת מגמות והשפעות אחרות על המדיניות של ערב הסעודית. על כן בחינת הגורם הזה לאורך שנים והשוואתו עם מוקדי השפעה אחרים עשויות לשפוך אור על תוקפו, על מהימנותו ועל השפעתו המשנית של גורם זה לעומת הגורמים האחרים.

[1] את הממלכה הסעודית הראשונה מחצו כוחות מצריים, שפעלו בשם האימפריה העות'מאנית. אולם, בתחילת המאה ה-20 הצליח נכדו של אבן סעוד עבד אל-עזיז אל-סעוד להשתלט על שטח כל ערב הסעודית של ימינו, והפך אותה בשנת 1932 למדינת לאום. הוא הצליח לעשות זאת בזכות תמיכה צבאית שקיבל מבעלי בריתו הווהאבים ובעלי בריתם. ראו על כך: Gawdat Bahgat, Israel and the Persian Gulf: Retrospect and Prospect (Gainesville: University Press of Florida, 2006), p. 111. [חזרה]
[2] Ibid., p. 107. [חזרה]
[3] הכוונה היא ל: אל-מסג'ד אל-חראם (המסגד הקדוש) במכה ואל-מסג'ד אל-נבוי (מסגד הנבואה) במדינה. [חזרה]
[4] René Rieger, Saudi Arabian Foreign Relations: Diplomacy and Mediation in Conflict Resolution (New York: Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2017), p. 53. Joseph Nevo, "Religion and National Identity in Saudi Arabia", Middle Eastern Studies, 34(30) (July, 1998), p. 49. [חזרה]
[5] כמו הדיאלוג בין המשטר לממסד הדתי בפסק הלכה שיצדיק אישור לחניית כוחות ארצות הברית והקואליציה שאיתה על אדמת הממלכה לשם הגנתה מפני תוקפנות פוטנציאלית של עיראק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991. ראו:Madawi Al-Rasheed, A History of Saudi Arabia. Second Edition (Cambridge: Cambridge University Press, 2002), pp. 158–163. [חזרה]
[6] ראו: ستيفن لاكروا، زمن الصحوة: الحركات الإسلامية المعاصرة في السعودية، ترجمة: الشبكة العربية للأبحاث والنشر، بيروت- لبنان، بإشراف: عبد الحق الزموري (بيروت: الشبكة العربية للدراسات والنشر، 2012)، ص. 210–342. {ספר זה מתורגם מהאנגלית: styfan lakrwa. The time of awakening contemporary Islamic movements in Saudi Arabia. Cambridge, Mass. : Harvard University Press 2011} [חזרה]
[7] יצוין, דיווחים עדכניים יחסית בזמן כתיבת הספר זה מעידים שערב הסעודית מחזיקה בכ-18 אחוזים מעתודות הנפט בעולם. ראו, למשל: "עתודות מוכחות: מהי כמות הנפט האמיתית שמחזיקה ערב הסעודית'?" פורבס ישראל אונליין, 20 בפברואר 2019, https://cutt.ly/4UfklQZ (נדלה ב-3 בינואר 2022). [חזרה]
[8] הכוונה לחוזה לא כתוב בין המשטר לאזרחים, ולפיו ההנהגה הסעודית מקבלת לגיטימציה ומרחב פעולה לנהל את הפוליטיקה הפנימית והחיצונית של המדינה, תמורת סובסידיות ותמיכות כלכליות רחבות לאזרחיה. [חזרה]
[9] Gerd Nonneman. "Determinants and patterns of Saudi foreign policy: 'omnibalancing' and 'relative autonomy' in multiple environments", in Gerd Nonneman and Paul Aarts (eds.), Saudi Arabia in the Balance: Political Economy, Society, Foreign Affairs (New York: New York University Press, London: Hurst, 2006), pp. 320–321. [חזרה]
[10] أحمد أمجد جبريل، السياسة السعودية تجاه فلسطين والعراق، 2001–2010 (بيروت: الدار العربية للعلوم – ناشرون، 2014)، ص. 119. [חזרה]
[11] محمد بن عبد اللطيف آل الشيخ، "كيف يصنع القرار السياسي في السعودية؟،" جريدة الشرق الأوسط الالكترونية 18/5/2005. [חזרה]
[12] ראו: يوسف مكي، "الحالة السعودية،" في نيفين مسعد (محرر ومنسق). كيف يصنع القرار في الأنظمة العربية (بيروت: مركز دراسات الوحدة العربية، 2010)، ص. 217. [חזרה]
[13] הכוונה ללחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי לערוך רפורמות חברתיות-כלכליות, ודוגמת רפורמות בתחום החינוך והתקשורת, שיעודדו את השיח הסובלני והמתון (ראו פרק 3.3.) [חזרה]
[14] על אודות הרפורמות שערב הסעודית ערכה במטרה לצמצם את השפעת אנשי הדת, ולעודד שיח ופוליטיקה מתונה יותר, ראו:Anon, "Can Saudi Arabia Reform Itself?", International Crisis Group, 14/7/2004. [חזרה]
[15] על פסק ההלכה (פתוא) של השיח' עבד אל-עזיז אבן באז, מופתי הממלכה הסעודית בשנים 1993–1994, המתיר שלום עם היהודים, ראו:عطية عدلان، "فتوى الشيخ ابن باز عن التطبيع: عرض ونقض،" المعهد المصري للدراسات،(29/1/2021)، https://cutt.ly/1T1TFrQ (נדלה ב-2 בינואר 2022). [חזרה]
[16] על ההתניה של פתרון לסוגיה הפלסטינית בטרם תכונן ערב הסעודית יחסים דיפלומטיים פורמליים עם מדינת ישראל, ראו: Elie Podeh,"Saudi Arabia and Israel: From Secret to Public Engagement, 1948–2018", The Middle East Journal 72(4) (2018), p. 585. [חזרה]
[17] Hana Levi Julian," Secret Talks Between Israel and Saudi Arabia," Arutz Sheva, 21/12/2006. [חזרה]
[18] סימה שיין, "הציר סוני מול הציר השיעי במזרח התיכון", בתוך ענת קורץ ושלמה ברום (עורכים), הערכה אסטרטגית לישראל 2016–2017 (תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, 2016), עמ' 129–135. [חזרה]
[19] Ghada Ahmed Abdel Aziz, "The Saudi–US Alliance challenges and resilience, 2011: 2019", Review of Economics and Political Science (12 December 2019), pp. 1–3. [חזרה]
[20] סוגיית הלחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי כדי שיערוך רפורמות פנימיות באה לידי ביטוי בעיקר לאחר אירועי 11 בספטמבר, בעת שקולות רבים בארצות הברית האשימו את ערב הסעודית על שיש לה סוג של אחריות בנדון, מכיוון ש-15 מתוך 19 מבצעי הפיגועים היו בעלי אזרחות סעודית. לדוגמה ללחצים של ארצות הברית על המשטר הסעודי בנוגע לעריכת רפורמות, ראו: نايف بن حثلين، صراع الحلفاء: السعودية والولايات المتحدة الأميركية منذ 1962 (بيروت: دار الساقي للطباعة والنشر، 2013)، ص. 321–327. תרגום מהמקור האנגלי:Naif Bin Hethlain. Saudi Arabia and the US Since 1962: Allies in Conflict. London: SAQI, 2010. [חזרה]
[21] Al-Rasheed, A History, p.163. [חזרה]
[22] Bruce O. Riedel, Kings and presidents: Saudi Arabia and the United States since FDR ) Washington D.C.: Brookings Institution Press, 2018), p. 111; Podeh, p.575. [חזרה]
[23] על הגורמים הפנימיים הסעודיים המשפיעים על קבלת ההחלטות ראו: Nonneman, pp. 315–351; Umer Karim, "The Evolution of Saudi Foreign Policy and the Role of Decision-making Processes and Actors," The International Spectator 52(2) (April 2017), pp.71–88; Joshua Teitelbaum, Saudi Arabia and the New Strategic Landscape. Stanford (Calif: Hoover Institution Press, Stanford University, 2010); Abdul-Rahman Ibn Nasir A. al-Anqari, The Palestinian Issue in Saudi Arabian Foreign Policy, 1936–1981, PhD dissertation, University of Exeter, 1989;ميثاق خيراالله جلود،" صناعة القرار السياسي في المملكة العربية السعودية،" دراسات إقليمية 5 (12) (2008)، ص. 299–337؛ جبريل، السياسة، ص. 80-112. [חזרה]
[24] על אודות השפעת המאבק הדתי-אידאולוגי הסעודי-איראני על הלגיטימציה מבית, ראו: Simon Mabon, "The Middle Eastern Great Game," The Foreign Policy Center, 6/2013, http://fpc.org.uk/fsblob/1555.pdf (Accessed 2 January 2022); Rieger, pp. 53–54. [חזרה]