פרק 1
מיה
"אני לא חייבת ללכת. אם זה יותר מדי בשבילך, אני יכולה להישאר כאן. זה באמת לא ביג דיל, דודה מאי". אני סוגרת את דלת חדרה של אימא שלי והולכת דרך המסדרון אל המטבח, נעמדת מאחורי דודתי. "באמת, אני מתכוונת לזה. רק מפני שהיא בסדר כרגע, זה לא אומר שזה רעיון טוב שאצא מהמדינה".
דודה מאי מניחה את ידה על כתפי, לוחצת עליה בעדינות. "את צריכה פסק זמן מכל זה, מותק. טיפלת בה עשרים וארבע שעות ביממה בתשעת החודשים האחרונים. כל אחד צריך לקחת קצת זמן לעצמו". היא מטה את ראשה, וחיוך מרכך את הבעתה. "היא רוצה שתיהני, מיה. לכי, תיהני לך מהקיץ ותשאירי לי את כל זה".
אני נאנחת ומהנהנת, לא לגמרי מחויבת לרעיון העזיבה. "מה אם היא תרגיש ממש רע כשלא אהיה כאן? מה אם היא תצטרך אותי?" המחשבה על כך שאימא שלי תקרא לי כשאהיה במרחק ארבע שעות מספיקה כדי לבטל את כל הטיול הזה. היא אוהבת את הדודה שלי, אבל אני זאת שהייתה שם. אני זאת שעשתה הכול למענה מאז שהיא חלתה. היא רגילה אליי, לא למאי. אני מכירה את ההבעה שעולה על פניה כשהיא מרגישה ממש רע, אבל לא מודה בכך. אני יודעת איך לשכנע אותה לאכול כשהיא מסרבת. אני לא צריכה פסק זמן, בהחלט לא קיץ שלם של חופשה מטיפול באימא שלי.
"אם יקרה משהו, אפילו השינוי הכי קל במצב שלה, אתקשר אלייך". ידיה חופנות את פניי, אגודליה מלטפים את לחיי. "תבטיחי לי שלא תתני לכל הדאגות האלו לקלקל לך את הקיץ הנהדר עם טסה".
"אני פשוט לא יודעת אם זה הזמן הכי מתאים. היא התאוששה ממש לא מזמן".
דודה מאי שולחת אליי מבט שמצביע על כך שהיא לא תשחרר אותי מזה. "זה הזמן המושלם. וכמו שאמרתי קודם, היא רוצה שתיסעי. אני פוחדת שאם תנסי להישאר עכשיו בבית, לא תקבלי נזיפות רק ממני".
אני מחייכת ומהנהנת בהסכמה. אימא שלי בהחלט נהנית לנזוף בי כשמגיע לי. היא קפדנית אבל מתוקה בו זמנית, ותמיד מקפידה על חיבוק אחרי עונש. "טוב, אני אסע. אבל את חייבת להבטיח לי שתתקשרי אם יהיה איזשהו שינוי. אפילו הכי קל".
"אני מבטיחה". ידיה עוזבות את פניי והיא מקיפה את הדלפק, מתעסקת בערמת הכלים שהצטברה בכיור.
אני אשהה עם טסה בבית הוריה במשך הקיץ בזמן שדודה מאי תדאג לזה. יש לי המון זיכרונות מהבית הזה, בהתחשב בעובדה שממש גרתי שם במשך חמש שנים. תמיד הייתי הולכת לבית של טסה אחרי הלימודים, ונשארת שם עד שאימא שלי הייתה אוספת אותי בדרכה הביתה. טסה הייתה כמו האחות שאף פעם לא הייתה לי. כשסבתא שלי חלתה ועברנו לפולטון שבג'ורג'יה, בקיץ שלפני כיתה ט', בכיתי במשך שבועות. שמרנו על קשר במשך השנים, ועכשיו אבלה אִתה את כל הקיץ, בדיוק כמו שהיינו מבלות פעם. וכל עוד אח שלה, שהוא קוץ בתחת, יתרחק ממני כמה שיותר, זה יהיה הקיץ הכי טוב בחיי.
בנג'מין קלי. האידיוט הכי גדול בעולם.
אני פונה בחזרה לעבר חדרי, כי אני צריכה לסיים את האריזה. טסה מצפה לי מחר, מתישהו בשעות אחר הצהריים, אבל אני לא מחכה עד אז כדי להגיע לאלבמה. יש משהו שאני רוצה לעשות לפני שאני מתחילה את חופשת הקיץ שלי. משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. אם אני באמת מתכוונת ליהנות מהקיץ הזה, אני צריכה להיפטר מכל העכבות שלי. זה לא יהיה קיץ של מחסומים נפשיים או של ביישנות. אני לא אותה ילדה שעזבה את רקסטון לפני תשע שנים. הילדה ההיא כבר מזמן איננה. הגשר בשיניים ירד קודם, אחריו המשקל והמשקפיים, שהוחלפו בעדשות מגע. שערי כבר אינו בלגן פרוע של תלתלים, מאז שלמדתי איך לטפל בו. עורי התנקה מפצעונים בכיתה י', וזה לא היה השינוי הגדול היחיד שחל במראה שלי באותה שנה. השדיים שלי, כך נראה, התפתחו בן לילה, והם בהחלט הנכס הכי טוב שלי, אם מותר לי לומר זאת בעצמי. בזכות קבוצת הכדורעף שאליה הצטרפתי בתיכון, גופי נעשה מוצק – ונשאר כזה. מיה קורלי החדשה הולכת להשתחרר ולחוות את כל מה שיש לקיץ באלבמה להציע. אבל כדי לעשות את זה, אני צריכה לטפל קודם במשהו. והעניין הזה יטופל עוד הערב.
אני לוקחת את הטלפון שלי, דוחפת את המזוודה לרצפה וצונחת אל תוך הכר שלי.
