קשורות בדם

קשורות בדם / אלינור לוגסי ומורן מאיר שלום

*מודפס - משלוח בדואר רשום 

פרולוג

אנה מריה

עמדתי מול הבית הישן ביותר בשכונה, רוסה בלה לצידי, אצבעותינו שלובות. קירות הבית הסדוקים התקלפו ותריסיו היו שבורים. נפש חיה לא התקרבה לפה, אפילו חתולי הרחוב כבר מזמן התרחקו. ריח סמיך של עובש וכאב עמד במקום כמו ערפל. הריח היה כל כך חריף שאפילו רוח הפרצים שנשבה כעת, לא הצליחה לסלקו. הבית נראה שקט כל כך, מיותם, למעט חריקת הדלת עם החלון הקטן והמנופץ. כמה זמן לא היינו כאן?

נזכרתי בזמנים אחרים, זמנים שבהם המקום שקק חיים, בילדותנו. כר דשא ירוק נפרש לפני הבית, נדנדה מעץ שצבענו בורוד עדיין קשורה בחבלים לעצים הגבוהים שעמדו בקצה הגינה. עצמתי את עיניי והרשיתי לעצמי להיזכר באמא משחקת איתנו בבריכת הגומי הקטנה שבחצר האחורית, זאת שקנינו יחד, לקח לה נצח לנפח אותה. אבא לא היה בבית באותו היום, וזה היה טוב.

החיוך של אמא האיר את העולם, שיניה היו לבנות כמו שרשרת הפנינים שנהגה לענוד, עדיין זכרתי את זה. שערה היה חלק וארוך, עורה צח, כמו של הנסיכות באגדות שהייתה מקריאה לנו ברגעי קסם נדירים. אהבתי להריח אותה, תמיד היה לה ריח טוב, ריח רענן של פריחה ואבקת כביסה. היא תמיד דאגה לנו. דאגה שנאכל, שאבא יהיה מרוצה מספיק, שלא יהיו צעקות או מכות בבית. היא נהגה לאמץ אותנו אל ליבה ולומר לנו שהיא אוהבת אותנו המון - המון, כמו הכוכבים.

דמעה חמה זלגה מעיני. הצצתי לעבר אחותי שהביטה על הבית בעיניים לחות, כנראה שגם היא נזכרה באותם הדברים בדיוק.
נכנסנו לבית בצעדים כבדים, יכולתי לחוש בפעימות ליבה של אחותי, או שהיו אלו בכלל דפיקות ליבי? בעוד שעה נתחיל דרך חדשה, כזאת שלא ציפינו שתהיה לנו. הבטתי לאחור, לעבר הרכב השחור שהמתין שם. אילו היו שואלים אותי אז, היכן אהיה בעתיד, לא הייתי חושבת לרגע שזה מה שיחכה לי בסוף.

מבטי המשוטט נעצר למראה המטבח. הטפט הלבן שעל הארונות התקלף ועץ אכול נגלה מאחוריו. דלתו של המקרר, אשר התקלקל כבר מזמן, הייתה פתוחה, ובתוכו היה מוטל דבר מה חסר צורה, ענן של זבובים חג סביבו. עיוויתי את פניי בשל הצחנה וטרקתי את דלת המקרר רק כדי לא לראות את זה שוב.
בסלון, על הספות הבלויות שפעם היו אדומות, שכנה שכבת אבק שצבעה אותן לאפרפר. על השטיח הישן נחו מסגרות של תמונות ישנות שרסיסי זכוכית פזורים סביבן, מזכירות את חיינו שהתנפצו בפתאומיות, את מה שנלקח מאיתנו ולא יחזור.
ניגשתי אל החלון וביד רועדת פתחתי אותו במאמץ, הרגשתי צורך עז לנשום אוויר צח. צליל החריקה הקפיץ את רוסה בלה, היא משכה בזרועי וסחבה אותי אחריה, אל עבר גרם המדרגות. עלינו באיטיות, כל מדרגה הזכירה לי תקופה אחרת. בעיני רוחי ראיתי אותנו מתרוצצות, לפעמים מחייכות בשובבות ולפעמים מועדות על אותן המדרגות.
הגענו למסדרון הארוך והאפל ובהינו בדלתות הסגורות, מאחורי כל אחת הסתתר עולם אחר. לרגע שקלתי לברוח, לשם מה בכלל חזרנו לפה? אך המשכתי להתקדם לצידה של רוסה בלה למרות החששות.
עברנו לאורך המסדרון, התהלכנו הלוך וחזור והצצנו בחדר השינה של ההורים שלנו, המיטה הגדולה עדיין עמדה במרכז החדר. נזכרתי איך נהגנו לקפוץ עליה, צווחות מהתרגשות, ואיך אבא היה מרים את קולו בכעס, וחיוכה של אמא היה נמחה מפניה, היא הייתה משתתקת ושולחת אותנו החוצה לשחק. הצעקות של אבא הדהדו באוזניי כאילו עמד כאן לידי כעת. כדי להתגבר על הצרחות ששררו בבית היינו שרות בקולי קולות את אותו שיר ישן, שחקוק במוחנו עד היום. זמזמתי את השיר בקול, בניסיון לסלק את תמונות הזיכרון המר.

הבטתי ברוסה בלה, שנראתה כאילו חזתה ברוח רפאים, לבנה כמו דף נייר. לחצתי את ידה, היא ניערה את ראשה וחזרה להביט בי. הסתובבנו ונעצרנו ליד דלת חדרי הישן, דלת מצהיבה ומוכתמת. התקדמתי אל הפתח בצעדים מהוססים, ידי לפתה את הידית בחוזקה, זיעה ניגרה במורד גבי וליבי דפק בעוצמה. פתחתי אותה והציר השמיע קול חריקה מבהיל. נכנסתי פנימה לאט, הצחנה הכתה בי ובחילה החלה להיווצר בבטני, רק לרגע הרשיתי לעצמי לנדוד שוב אל העבר, אל אותו הזיכרון שחרוט לנצח בתוכי כמו קעקוע, זיכרון שאף פעם לא אשכח:

שכבתי בתוך שלולית שתן, השתן שלי. הזמן עצר מלכת. לא ידעתי כמה שעות או ימים הייתי מכווצת במיטתי. משכתי את השמיכה מעל ראשי, כאילו זה מה שיציל אותי. פחדתי לזוז או לנשום, רק שלא ישמע אותי. זעקותיה, שהגיעו מהחדר הסמוך גרמו לליבי להחסיר פעימה ולגרוני להתייבש. ידעתי שבעוד רגע יגיע תורי. אולי הפעם זה יהיה כבר הסוף. רציתי לבכות, אך לא נותרו בי כבר דמעות, כל חלק בגופי צרב מכאב. הסתובבתי אל הקיר הריק, עצמתי את עיניי בחוזקה ונזכרתי בתמונות שעיטרו אותו בעבר, מסגרות ורודות וסגולות עם תמונות של פיות ונסיכות יפות. זמזמתי את המנגינה שהייתה מוכרת לי, אך קולות הבכי והזעקות שלה גברו על המנגינה. האימה קיננה בתוכי, הפחד שיתק כל רגש אחר. התפללתי שהכול ייגמר,  חששתי שלעולם לא אתעורר מהסיוט הזה. הייתי נואשת לאור יום, אך החושך השתלט על חיינו.
בעודי שוכבת מפוחדת במיטה זיכרון נוסף עלה מול עיניי: רוסה בלה ואני בשמלות לבנות תואמות עם תחרה לבנה, מתרוצצות על הדשא, אמא חיכתה לנו בזרועות פתוחות. לאחר מכן הבליחה תמונת זיכרון שלנו מתנדנדות על הנדנדות, שאמא תלתה לכבודנו בין העצים הגבוהים בגינה הירוקה, זו שכבר נעלמה מזמן. צחקנו בקול רם, היינו מאושרות. איפה אמא היום? הכול היה שחור וזעקותיה כבר לא נשמעו. שוב עצרתי, שמעתי את צעדיו הכבדים מתקרבים, הדלת נפתחה בחבטה והאור מהמסדרון הכאיב לעיניי. רציתי להילחם, לא לתת לזה לקרות שוב, אך לא היו בי את הכוחות. ריח עשן הסיגריה שלו מילא את חדרי והעלה גל של בחילה בגרוני. הוא העיף את השמיכה וכיבה את הסיגריה על עורי החשוף. הזיעה שטפה את גופי וקול זעקותיי נטמע בחלל החדר.

פקחתי את עיניי בבהלה, עוצמת הזיכרון הייתה כה חזקה עד שהרגשתי כאילו חוויתי זאת שוב. משכתי את רוסה בלה בידה ורצתי לעבר הכניסה, לא יכולתי לשאת את המקום הזה יותר. נכנסנו לרכב השחור והותרנו הכול מאחור.

פרק 1

רוסה בלה

כולנו נמצאים כאן על זמן שאול, אנחנו מנסים לרדוף אחריו ולהשיג לנו כמה שיותר ממנו כאילו היה סם מציל חיים, ולבסוף אנחנו שוכחים לחיות בהווה. כל שנה חולפת כדקה ופתאום את כבר בת שבע עשרה, ללא שום אזהרה מוקדמת. למזלי הטוב, אנה מריה תמיד הייתה שם בשבילי וכשרגע שלא יחזור הסתלק מחיי הוא הסתלק גם מחייה. אינני יודעת מה הייתי עושה בלעדיה, אני די בטוחה שלא הייתי מגיעה לגיל הזה. 

אנה מריה ניצלה כמעט כל דקה מזמנה לבילויים, למה גם אני לא מצליחה לעשות את זה? תהיתי, מדוע שכבתי עכשיו ערה במיטה, כשסביבי כולם ישנים, והיא כבר הייתה בטח שיכורה ורקדה כאילו אין מחר? איך היא תמיד הצליחה להיות חסרת דאגות?
דפיקה בדלת שלפה אותי מהרהוריי, "כן," אישרתי בחוסר חשק ובלי סקרנות לגלות מי עומד מאחוריה. הדלת נפתחה בצליל חריקה מצמרר.
"את ערה?" גבריאל נכנס פנימה. עוד אחד כמוני שנראה כאילו אינו אוהב את החיים.  הוא לא דיבר הרבה אבל אליי הוא נפתח, נודע לי מסיפוריו שאימו מתה ממחלה קשה. הוא לא ידע פרטים רבים, מאחר שזה קרה כאשר היה ילד קטן, והוא לא הצליח להיזכר במה שסיפרו לו אז, מה גם שלא הרבו בסיפורים לאחר האירוע הטראגי. אביו, שגידל אותו מאז מות אימו, אינו מגלה בו עניין רב מעבר לעזרה שהוא נותן לו בניהול בית היתומים שלהם וגם לא מרבה להקדיש לו זמן, וכך הוא נותר כמעט לבד. מדי פעם היה מתגנב אל מגורי הבנות ושופך את אשר על ליבו, עדיין מצפה שיום יבוא ואביו ישוב לתפקד כבעבר.

"כן, לא הצלחתי להירדם," התיישבתי במיטתי והשענתי את גבי אל הקיר, התכסיתי בשמיכה, והוא התיישב לידי בקצה המיטה, גופו שקע אל תוך המזרן והוא נפנה אליי והעניק לי את ההרגשה שרק אני מעניינת אותו כרגע.
"גם אני לא הצלחתי להירדם," לחש.
לא ידעתי מה הגיל שלו, מעולם לא שאלתי אותו על כך, הערכתי שהוא בן עשרים ואולי מעט יותר. עיניו היו עצובות והעידו על מעמסה כבדה שסחב על עצמו. "הלוואי שהיינו עכשיו במסיבה," אמר, עיניו נפערו והוא עטה חיוך על שפתיו המלאות.
"משוחררים ורוקדים," חייכתי.
"כבר אמצע הלילה ואנחנו לא מתעייפים, לא רואים אף אחד סביבנו והרחבה שייכת לנו," הוסיף בחיוך רחב. "מחר יש לכן יום הולדת," ציין את המובן מאליו.
יום הולדת... מבחינתי זה היה עוד יום רגיל. כבר שנים לא חגגנו, חוץ מהכנת עוגה קטנה והדלקת קיסם, כדי שיהיה מה לכבות עם משאלת לב אחת, לזכות בבית אמיתי או בתחושת חמימות אימהית.
"כן," מצמצתי באדישות, לא הצלחתי להסתיר את חוסר העניין שבקולי. "תחכה איתי לאנה מריה?" שאלתי בתחינה.
"אם תרצי".
הוא כל כך מתוק! התמוגגתי. עיניו הכחולות הביטו בי מבעד לריסיו הארוכים, לחייו, שכמעט תמיד היו סמוקות, קיבלו גוון אדמדם כמו שפתיו הבשרניות. הבחנתי בכך ששפתו התחתונה מעט יותר עבה מהעליונה. כשחשבתי על מה שעבר, הלב נשבר לי.
"אני רוצה שנחכה לה יחד," ביקשתי.
הוא התקרב אליי, ידינו נגעו זו בזו ברפרוף קל, ליבי האיץ ועורי סמר ממגעו. התפללתי שלא יחוש בדהרות ליבי.
'תפסיקי לחלום שהוא בכלל רואה אותך!' נזפתי בעצמי.
דיברנו ללא סוף, תמיד מצאנו נושאים משותפים לשיחה, הקשבנו והכלנו זה את זו. הוא היה האור הקטן שלי במקום שלא יכולתי לקרוא לו "בית".

***

קרני השמש חדרו מבין התריסים השבורים, כרגיל, והפריעו לי לישון. בחוסר ברירה התיישבתי במיטה וגיליתי שכנראה נרדמתי לפני שאנה מריה חזרה, כי עכשיו היא שכבה לידי ונראתה כאילו שום דבר לא יכול להפריע לשנתה. כעבור זמן מה החלטתי להעיר אותה, בכל זאת, היום יום ראשון שטוף שמש וחבל לבזבז אותו על התמרחות במיטה.
"אנה מריה," קראתי בשמה בשקט וקיוויתי שתתעורר, "אנה מריה,
Muñeca[1] ... זה יום ההולדת שלנו!" הגברתי מעט את קולי אך ללא הועיל. אוף... "אנה מריה!" אמרתי בקול רם, אך היא רק התהפכה לצד השני. החלטתי להניח לה וקמתי מהמיטה, היא בטח חזרה מאוחר אתמול, כמו תמיד.
ההחלטה המהירה שלי לרדת למטה ולצפות בטלוויזיה התגלתה כטעות, הבית היה שקט מדי. תהיתי איפה כולם וסרטי אימה התרוצצו בראשי, תמיד הייתי הפחדנית מבין שתינו. הפעם דמותו של אבי הופיעה בסלון, עצמתי את עיניי בבהלה ועצרתי את נשימתי, כשפקחתי אותן זה התברר כתעתוע. "זה רק בראש," שיננתי לעצמי, "את לבד כאן."
ניגשתי אל המטבח, מילאתי את הקומקום במים, ולא נתתי דרור למחשבותיי, השקט הוציא אותי מדעתי. מהארון שלפתי כוס וקפה, דלתות העץ המיושנות חרקו עם כל תזוזה. התיישבתי ליד השולחן כשקולו של גבריאל מאחוריי הקפיץ אותי. שערות ידיי סמרו ולחיי התלהטו. הנחתי את הכפית על השולחן בזהירות.
"היי," אמר באדישות, כאילו לא פתחנו את ליבנו זה בפני זו רק אמש. אפילו לא הרגשתי שנמלט מן החדר.
"היי," השבתי בקול חלוש והסתובבתי לעבר הכוס, כשאני משתדלת לא לשפוך אותה על עצמי.
ריחו חלחל אל אפי, וגופי התעורר אליו. הוא מזג אל ספלו מים חמים ויצא מהמטבח, עכשיו הצלחתי לנשום לרווחה. איך קרה שדווקא איתו אני מרגישה את הלב דופק בחוזקה? תחושות לא מוכרות וגם כאלו שאינן רצויות הציפו אותי. הייתי חייבת להתחזק ולשכוח ממנו, אך כל עוד הייתי כאן לא היה לי סיכוי, זה בטוח.
התיישבתי על הספסל בחוץ והדלקתי סיגריה בתקווה להרגיע את דפיקות ליבי, קיוויתי שהמנהל לא יתפוס אותי וכמו תמיד אצטרך לכבות אותה ולזרוק לשיחים. בריזה נעימה ליטפה את שערי ופוגגה את ענני העשן שנפלטו מפי. זה היה יום מושלם לטייל בחוץ, ודווקא עכשיו אנה מריה ישנה כמו פגר, לפעמים ישנה עד שעות הצהריים ושנתה הייתה עמוקה כל כך, שגם רעש של מקדחת בטון ליד אוזנה לא יכול היה להעיר אותה.
"ידעתי שאמצא אותך כאן," קולה של אנה מריה גרם לי לחייך.
"Muñeca..." התרוממתי אליה וחיבקתי אותה בחוזקה, "מזל טוב, יפה שלי."
"מזל טוב גם לך."
הידקתי את זרועותיי סביב צווארה. לא יכולתי לבקש קשר עמוק ומשמעותי יותר עם בת המשפחה היחידה שקיימת בחיי.
"מה אנחנו עושות היום?" שאלה והתיישבה על הספסל.
"אין לי מושג, אולי מה שאנחנו עושות בכל שנה?"
בזמן שרוב האנשים חוגגים יום הולדת כדי לשמוח על הולדתם, לפגוש את אהוביהם ששמחים בשמחתם ביומם המאושר, אנחנו חגגנו את הרגע שבו נולדנו יחד, וייחלנו לכך שלא נפרד לעולם, לא נראה שהפעם הדבר יהיה שונה.

כשחזרנו לחדר נעמדתי מול הארון והבטתי בחוסר אונים על מעט הבגדים שהונחו על המדפים ברישול. אנה מריה נעמדה לידי וחיטטה בתוך ערימת השמלות שלה.
"אני לא מאמינה שהצלחת לשכנע אותי לצאת," אמרתי ולקחתי חצאית שחורה מהמדף.
"את אף פעם לא יוצאת, רוסה בלה. היום זה יום ההולדת שלנו ואני לא מוותרת לך. מבטיחה לנסות ליהנות?"
הנהנתי והמשכתי לנבור בחוסר אונים בבגדים שנחו לפניי.
"זאת!" הכריזה אנה מריה בחיוך והציגה בפניי שמלה שחורה עם חגורת בד תפורה במותן. לפי המבט המפציר שלה הבנתי שאני זאת שאלבש אותה. טיילתי בעיניי מהשמלה חזרה אל פניה המחייכות.
להתווכח איתה זה אסון, חשבתי, הורדתי את הבגדים והתלבשתי. לרגע, כשהשמלה עטפה אותי, הרגשתי כמו אישה, שלא כמו עם הטרנינג שנהגתי ללבוש יום יום או עם הג'ינס המשופשפים והחולצות הרחבות.
"פששש Hermosa[2], איך את מסתירה את הגוף הזה? ממש פשע!" חיוך מרוצה נפרש על פניה כשעינייה סקרו את גופי וגרמו לי להרגיש חשופה.
היא באמת מתכוונת לזה? היא לא רואה את כל הצלקות?
"מסתירה? כאילו... מי צריך לראות אותו?" שאלתי, אנה מריה פרצה בצחוק קולני והניחה יד על בטנה החשופה. "מה כבר אמרתי?" זעפתי, האם צחקה עליי או שהתלוצצה איתי?
"את לא צריכה להראות אותו, מצחיקה! את פשוט צריכה להעיף את החולצות המזעזעות שלך." היא הניחה אצבע על שפתיה, כמהרהרת, "בעצם... את כל המלתחה שלך," צחוקה נרגע וידעתי בתוך תוכי שהיא צודקת.

בערב ירדנו למטה במדרגות בזהירות, קיוויתי שלא נתקל באיש. לשמחתי, לא הייתה שם נפש חיה, דממה עמדה בבית וחמקנו החוצה. לאנה מריה הייתה שיטה מיוחדת להתגנב החוצה בלילה, פעם היא גנבה את קוד הכניסה מהטלפון של מנהל בית היתומים. בפעם אחרת היא למדה בעל פה את המסלול של תורן הלילה וידעה בדיוק מתי הוא מגיע לאגף השני, כך שהיה לה די והותר זמן לברוח. בינתיים זה עבד והיא מעולם לא נתפסה. עכשיו השתרכתי אחריה, ליבי דפק בחזי ואיים לפרוץ החוצה, אך לא העזתי לומר דבר. סמכתי על אחותי שחמקה לעתים קרובות וחזרה ללא בעיה.

ההליכה אל המקום לא ארכה זמן רב. כשחלפנו על פני רחובות חשוכים בין המבנים הנטושים רק קול הצרצרים נשמע באוזנינו. לא הכרתי כאן דבר וצעדתי לצידה בחשש, אך נראה שהיא התמצאה היטב בדרך, הכירה כל שביל ואבן והתקדמה בצעדים מהירים ובוטחים. למרות זאת רגליי רעדו מהדרך הלא מוכרת והאפלולית, והנשימות שלי הפכו מהירות.
הגענו למבנה ישן, עלינו במדרגות ועקפנו את התור הארוך. אנה מריה נופפה לשלום לשומר בכניסה ופתחה את הדלת, כאילו הגיעה הביתה. היא משכה אותי בעקבותיה. שתי מדרגות הפרידו ביני לבין ההמון שרקד ברחבה הענקית המוארת באורות מרצדים לצלילים של מוסיקה מחרישת אוזניים, בצד הרחבה היה בר ארוך. בהיתי בחלל כאילו נכנסתי לגן עדן, אולי הייתי צריכה לבוא עם אנה מריה כבר מזמן למקום הזה ולא לפחד כל כך.
הנוכחים נראו מאושרים וחסרי דאגות. נשים בשמלות קצרצרות וססגוניות וגברים לבושים בחולצות חלקות ובמכנסי ג'ינס צמודים, חלקם קשרו מטפחת על הראש או על הצוואר. סוף סוף הייתי מוקפת באווירת יום ההולדת, שכבר לא חשבתי שאזכה לחוות, כמו נערה נורמלית. שמחתי על כך שאיש לא הכיר אותי כאן ויכולתי להשתחרר מעט וליהנות ללא חשש.
כעבור דקות אחדות שני גברים נצמדו אל אנה מריה. בחור בלונדיני וגבוה, שנראה חטוב מתחת לגופיה בהירה, הסתחרר מאחוריה, וחברו, מעט כהה יותר, לבוש בחולצה שחורה ורופפת, רקד לידם, כנראה על מנת שלא להפריע. היא המשיכה להניע את גופה בחושניות ולא חסכה במבטים מפתים לעברם, כך שלא נותרה להם ברירה אלא ליפול לרגליה. כשהתעייפנו ניגשנו אל הבר ושני הבחורים הגיעו בעקבותינו. משקאות מסתוריים הוגשו לנו ובלי לחשוב לגמתי את כל תכולת הכוס, האלכוהול חלחל לגופי והעניק לי תחושת ריחוף.
חזרתי אל הרחבה כדי לרקוד ולהשתולל מבלי לחשוש מדבר, מזה זמן רב שלא הרגשתי שלווה כזאת, כאילו הרחבה רוקדת יחד איתי עד שרגליי מתנתקות מהקרקע ואני מרחפת באוויר, מסתחררת מהרגשת האושר הרגעי. הבחור בעל החולצה השחורה הצטרף אליי לריקוד, התמסרתי לצלילים ולתנועות, לא אפשרתי למוח לבטל את תחושותיי. אנה מריה הצטרפה אליי עם הבחור בגופיה, הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה והיא הניחה את ידיה על צווארו. סימנתי לה בידי שהתעייפתי ושאני הולכת לשבת והיא, מבלי להסס, באה אחריי.
התיישבנו על ספה קטנה ונשענתי על הקיר שצינן את חום גופי, שני הבחורים הצטרפו אלינו שוב ללא הזמנה. בעל החולצה השחורה תפס את מקומו לידי ואילו השני התיישב ליד אנה מריה. הם פטפטו, ואני, מסוחררת מהאלכוהול, לא התכוונתי לצלול אל תוך שיחת נימוסין, אך כנראה ששכני לא הבחין בחוסר העניין המופגן שלי והציג את עצמו בשם דיאגו.
"רוסה בלה," אמרתי בחוסר חשק והושטתי לו את ידי, קיוויתי שאולי יבין את הרמז, אך הוא המשיך לדבר ולספר לי את קורות חייו, ואני הנהנתי והשבתי לו בחיוך מנומס. אלוהים יודע למה לא הצלחתי לנפנף אותו מעליי, אילו היה לי יותר ביטחון עצמי לא הייתי יושבת ומקשיבה לשטויות שלו כשראשי חושב על העיניים הכחולות של גבריאל, שבטח עצומות עכשיו ושלוות.
אנה מריה המשיכה לשוחח עם הבחור שישב לידה בעניין, נראה היה שהתקרבו האחד לשנייה קצת יותר מדי. גם דיאגו צמצם את המרחק בינינו, נרתעתי ונתקפתי ברצון להסתלק. סימנתי בעיניי לאנה מריה, שהייתה שקועה בשיחה, השתעלתי מעט כדי ללכוד את תשומת ליבה, כשהבחינה בי התרוממה מבלי לעשות חשבון לבחור שהביט בה בתמיהה, תפסה את ידי ונעלמנו משם כרוח סערה. הקשר בינינו כל כך חזק כאילו קליפה של אחווה עטפה אותנו ומנעה מזרים לחדור פנימה, לכן לא היה לי ספק שהיא תעזוב איתי מייד כשאבקש, והיא לא אכזבה.
"זה היה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי," הבטתי על אנה מריה בהכרת תודה כשפשטתי מעליי את השמלה.
"נכון, אני שמחה שחגגנו יחד!" ציינה, לבשה את הפיג'מה שלה וזרקה בעייפות את שמלתה למרגלות המיטה.
נכנסנו למיטה כשהשעון הראה שתיים לפנות בוקר ועצמתי את עיניי, התקרה חגה מעל ראשי ונלחמתי בסחרחורת ובבחילה שתקפו אותי. קיוויתי שמחר בבוקר ארגיש טוב יותר.
"את רוצה לברוח איתי?" הלחישות שלה הסתננו לאוזניי. פקחתי את עיניי למרות העייפות והסחרחורת שרבצו עליי. היא ביטאה את מחשבותיי בקול, דברים שלא העזתי לחשוף בפניה. איך היא ידעה?
"אני אלך איתך לאן שתרצי," הבטחתי בהקלה ואחזתי בידה רגע לפני שעיניי נעצמו שוב.

[1] בובה בספרדית

[2] יפה בספרדית