רציתי צבעים בהירים

מיכל אדמוני - רציתי צבעים בהירים

 ז'אנר:  ארוטיקה ורומנטיקה / סיפורת

בעקבות תאונת דרכים קשה מאבדת אלה, צעירה בת עשרים ושש, את התחושה בפלג גופה התחתון ומאושפזת במחלקה ארבע, מחלקת נפגעי עמוד השדרה, בבית החולים השיקומי. כעת עליה ללמוד מחדש את נבכי גופה הרצוץ וגם את מערכות היחסים הישנות־חדשות עם סביבתה האוהבת. בעל כורחה הופכת אלה, בחורה אופטימית, תוססת ומינית, לאסירה במחלקה שקירותיה צבועים בצבע שמנת צהבהב, וריחות של חומרי חיטוי עומדים בה. היא נכלאת בתוך גופה, הגוף שפעם הסב לה אושר ואיפשר לה להגשים את חלומותיה. אלה נדרשת לאסוף את שבריה בכל פעם מחדש לאחר שהיא מתרסקת שוב ושוב, ולמרות זאת מצליחה לרקום חברויות חדשות ולפתוח את ליבה לאהבה מפתיעה שנכנסת בהיסוס לחייה. רציתי צבעים בהירים הוא רומן נוגע ללב ואופטימי, המתאר תהליך של פירוק והרכבה מחדש ומציע תקווה בעולם שריח התרופות ואור הפלורוסנט מעמעמים בו כל שביב שלה, אך יותר מכול זהו סיפור אהבה בין גבר לאישה ובין אישה לבין עצמה וגופה למרות הנכות.

הקדמה

 

הענן עטף אותי, שחור וסמיך. לא הצלחתי לנשום. ניסיתי להזיז אותו, הרי הוא רק ענן, אך הוא סירב להתפנות.

חיי התהפכו בשנייה.

היו את החיים שלפני. חיים שהיו מלאים באור ואהבה. לא פעם שאלתי את עצמי - איך דווקא אני זכיתי לכל הטוב הזה? ויש את החיים של אחרי.

לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות? איך לעשות? וכמה לעשות. לא היה לי מושג אם אני רוצה לעשות.

הגוף שלי התחיל מהאגן ומעלה. ככה שכבתי עם הענן הכבד הזה שעטף אותי והסתיר כל פינת אור, כל אפשרות למחשבה בריאה.

"אני חייבת להזיז אותו," חשבתי לעצמי. "אני חייבת להזיז אותו," אמרתי לעצמי בקול רם.

פרק 1

 

יש דברים שנוזלים אל התודעה. לא בשטף, אלא בטפטוף חדגוני של טיפות גדולות שמצטרפות זו לזו, ולבסוף מטביעות כל רגע מאושר.

הדבר הראשון שידעתי הוא, שאין לי רגליים. כלומר, יש לי, אבל כדי לדעת שהן קיימות היה עליי לגעת בהן. אה... וגם אין לי ישבן. בעצם, מהמותניים ומטה, אין. פשוט אין.

לא היה לי מושג כמה זמן אני הולכת לבלות במקום הזה, שלא היה לי שום חשק להיות בו. היו כאן שש מיטות, שלוש בכל צד, כשווילון פרחוני מכוער מפריד בין מיטה למיטה, סוגר עליה, מאפשר מעט אינטימיות. הריח הכה בי חזק וברור, ריח של מקום סגור. ריח של עצב שמחלחל אל קנה הנשימה שלך, וחוסם כל שביב אוויר שמנסה להיכנס פנימה. פתחתי את הפה בניסיון להכניס אוויר צח ולא הצלחתי. אנקה כאובה נפלטה מפי. ידעתי שבמיטות שוכבות נשים, אך לא הצלחתי להניע את הראש כדי לומר שלום, לא רציתי שיראו את עיניי החלולות. אימא שלי מלמלה לעברן שלום חלוש ונענתה בבליל של קולות.

למזלי, נתנו לי מיטה ליד החלון, תודה לאל! היו לי שכנות רק מצד אחד ומולי. אני לא אהיה מוקפת מדי, הווילונות לא יסגרו עליי ואצליח ליהנות מאור יום אמיתי, לא רק מהתאורה הלבנה המסנוורת.

שלושה שבועות בבית חולים, ניסיון להחזיר את מה שנעלם עם שני ניתוחים. כשכל העת ריח של חומרי חיטוי חודר לכל נקבובית בעור, פטפטת אין-סופית עם אנשים שהגורל שלי ושלהם הפגיש אותנו באותו חדר. שני גברים חסונים העבירו אותי למיטה בספירה לשלוש מאלונקת האמבולנס. ועכשיו בצהרי יום שישי אפור וגשום, הגורל הפגיש אותי עם נשים אחרות, בחדר אחר, בבית חולים שיקומי.

הבטתי לתוך עיניהם של הסובבים אותי. ההלם השתקף מעיניהם של ההורים שלי ושל עמית, שהגיעו ל"ביתי" החדש. לא היה לי ספק שהם מראה עבורי. אימא התרוצצה חסרת שקט מהמיטה לארון, מסדרת את המעט שהבאתי. תנועותיה עוררו בי סחרחורת, מה ששכנע אותי סופית לעצום לרגע את העיניים ולהתנתק. הרגשתי את המיטה שוקעת קצת מצד שמאל והיד של אבא שלי מלטפת את כפות ידיי. הכרתי אותן כל כך טוב, הן אלו שתפסו אותי תמיד כשהייתי צריכה חבל הצלה, וכעת הרגשתי אותן מחפשות חבל משל עצמן. פקחתי את עיניי וגיליתי את המבט המוטרד שלו ננעץ בתהומות שנפערו בעיניי. יד שמאל שלו נטשה אותי ועלתה לאחוז בגשר אפו כמו תמיד, כשהוא חשב מחשבות מטרידות או עמוקות, או כאשר חיפש תשובה לשאלה מורכבת. ניסיתי להעלות חיוך על שפתיי כדי לשדר לו שאני בסדר.

עמית שלי עמד בצד השני. הוא לא הפסיק ללטף את ראשי. היד הזו שתמיד הרגיעה אותי בכל מיני דרכים יצירתיות, הרגישה כעת כמו משקולת על ראשי. הוא הסתכל על הכול מלבדי. הסרתי את כפות ידיי מאבי ואת כף ידו של עמית מראשי.

"יהיה בסדר," לחשתי לשני הגברים של חיי. חיוכו של אבי דעך מיד ואילו עמית חייך אליי חיוך קלוש. האצבעות של אבי רק לחצו יותר ויותר על אפו, וידו של עמית עלתה לעבר עורפו ונדבקה לשם, מה שהעיד על הלחץ שבו הוא נמצא. במקביל, אימא סיימה לסדר את חפציי, והספיקה להכיר את שכנותיי החדשות. כן כן. הם היו צריכים להתרגל למצב החדש בדיוק כמוני.

האחות הראשית, שהציגה את עצמה בשם סמדר, הגיעה לדבר איתי, ושלחה את עמית להביא לי כיסא גלגלים.

קיבלתי הסבר מלא על מצבי הרעוע, על כך שאני הולכת להיות פה לפחות שלושה חודשים. מסתבר שטרנינג ונעלי ספורט זו התלבושת המועדפת על האחיות, על כוח העזר ועל הפיזיותרפיסטים. איכס! איכס! איכס! אני שונאת טרנינג ונעלי ספורט. הם לחלוטין לא נכללים בקוד הלבוש שלי.

האחות הלכה ואני נותרתי ללא מילים. אימא חיבקה אותי חזק, מעבירה אליי קצת מהכוח שעוד נשאר בה. אבא נראה גמור, כאילו אין חמצן בחדר ואין לו אוויר, והוא פשוט מת לברוח מהמקום הזה בדיוק כפי שאני הרגשתי. כתפיו, שתמיד היו מתוחות ורחבות, הצטמקו לנגד עיניי. הוא היה שפוף, ופניו היו חיוורות ושידרו צער עמוק. הקמטים בצידי עיניו, שהוסיפו לו הרבה חן בימים הטובים, העמיקו, ואיתם הקמט שחצה את מצחו לכל הרוחב.

עמית חזר עם כיסא הגלגלים והודיע שקיבלתי רכב חדש ישר מהניילון, כי מצאתי חן בעיני מוריס מכוח העזר. הספיק לו להסתכל עליי ולהבין שאני הולכת להילחם על חיי ושהוא: "רואה את זה בעיניים שלי". לא הצלחתי להבין איך הוא ראה את מה שהוא ראה. הרגשתי את השחור עוטף כל חלק בי וזה כלל גם את העיניים.

אז הייתה לי מיטה. היה לי כיסא. היה לי חלון שלא רואים ממנו כלום כי מהצד השני שלו יש מרפסת. היו לי דמעות. דמעות שהתחילו לרדת ולא הפסיקו, והיה בי פחד נוראי מחוסר הוודאות, פחד מהבדידות.

אימא ניסתה לאסוף אותן ולא הצליחה. היא ליטפה את פניי שוב ושוב, מנגבת אותן באצבעותיה הארוכות ומספרת לי על כמה אני חזקה ויכולה לעמוד בטלטלה הזו. עיניה בצבע האגוז חייכו אליי, מביאות איתן טיפה של נחמה. לאחר דקות שנראו כמו נצח הן הפסיקו לרדת, ורק הגוף שלי רעד עדיין מהבכי הבלתי נשלט הזה.

כשנרגעתי לגמרי, ההורים שלי הלכו והשאירו אותי לבד עם עמית, שעמד עד לאותו הרגע, והשקיף מהחלון, מאפשר לשני ההורים שלי את האינטימיות איתי. לאחר מילות הפרידה ממני הם ניגשו אליו. אימא שלי שוב חיבקה, הפעם אותו, לוחשת לו באוזן, אולי מילות נחמה. הוא הנהן וחיבק אותה חזרה. מאבא שלי הוא זכה לטפיחה על הכתף וללחיצת יד.

עמית ניגש אליי, הצמיד את ידיו ללחיי ואת שפתיו לשפתיי. כשהתנתקנו, לאחר שטבענו זה בזה, ראיתי את העייפות שניבטת ממנו, את התסכול ואת הצער. נטלתי את ידיו וחיברתי אותן לליבי.

"אני אוהבת אותך," לחשתי לו. הוא נשכב לצידי, הניח את ראשי על לוח ליבו, מאפשר לי לשמוע את הפעימות שהתנגנו במעמקי גופו, מה שהרגיע אותי תמיד. עמית, עמיתוש, עמיתי שלי.

"מה קורה?" שאלתי והרמתי את ראשי, מניחה את הסנטר שלי על בית החזה שלו.

גיליתי מבט רווי ברגשי אשמה ובכעס.

"על מה אתה כועס כל כך?"

"על עצמי."

"על עצמך? למה?"

"נתתי לך לצאת מהבית, כועסת ומלאת דמעות. אני כועס עלייך על שלא היית אחראית מספיק ויצאת ככה," הוא עצם את העיניים וכיסה אותן בזרועו.

התנתקתי מחזהו הרחב ששימש לי כמשענת, והורדתי את היד שלו מעיניו.

"תסתכל עליי, עמית," אמרתי בקול חד, אותו צליל שהגיע כשרציתי משהו ממש חזק. הוא פקח את עיניו והירוק בקבוק שלהן הציף אותי. "אני לא מאשימה אותך ולא את עצמי. זה קרה וזהו. אני צריכה אותך חזק לידי, עמית."

"אני חזק אלה, אני פשוט צריך לעכל את זה שאת הולכת להיות פה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי."

"אז אתה כועס גם על זה?" לא הרפיתי.

"כן, גם על זה."

 

הוא כעס על כל העולם, ואני לא הצלחתי להוריד את מפלס הכעס ולהירגע. הרגשתי כיצד משהו בתוכי נסדק.

"גם אני חשבתי שאהיה פה כמה שבועות, ואחזור לקפץ ולדלג," עניתי לו בייאוש.

"אני מתגעגע אלייך, אני מתגעגע אלינו," החזיר לי בייאוש משל עצמו.

שתקתי והנחתי את ראשי שוב במקום האהוב עליי ביותר, נותנת לשנינו לשקוע לתוך מחשבות. תמונות מהעבר עלו והציפו אותי:

אחרי שסיימתי לעבוד בקיבוץ עברנו לגור יחד בחצר של ההורים שלו, בבית שבנו לו במושב.

אהבתי לגור שם, אהבתי את הקרבה לתל אביב ועם זאת היה לי את כל הירוק מסביב.

היינו שני סטודנטים מאוהבים, חסרי יכולת להוריד את הידיים זה מזה. חייכתי לעצמי כשנזכרתי בפעמים שנשבענו ללמוד. היינו יושבים במרפסת, מוקפים בעציצים פורחים ובמוזיקה. אני הייתי תופסת את הספה, נהנית לשקוע לתוכה והוא את הכורסה החומה, זו שכבר הייתה מרופטת מעט. אני עם כוס היין האדום שלי, ועמית עם בקבוק הבירה שלו. אהבתי להניח את הרגליים שלי על רגליו החזקות. להרגיש את תנועת השרירים בירכיים שאהבו להקיף אותי. ליהנות מידיו מעסות את כפות רגליי עד שלא הייתי עומדת בכך יותר.

כעת, לאור הזיכרונות, הרגשתי את כל גופי נמתח, הרמתי את ראשי וגיליתי שעמית נרדם. הידקתי את גופי אליו, מריחה אותו. את ריח הים והחולות הנודדים עם ריח המרכך שעלה מבגדיו, ונזרקתי שוב אל אותן הפעמים שהיינו מעיפים את הספרים והדפים מעלינו כדי לגעת, להרגיש, לאהוב. באותן הפעמים כשערכנו הפרדת כוחות בזמן המבחנים: "את במרפסת ואני בסלון." אך זה לא החזיק מעמד. "אז את במרפסת ואני בחדר," נהג להציע. זה החזיק מעט יותר זמן. אך המחשבה על כך שהוא שרוע במיטה לא אפשרה לי להתרכז. הייתי קובלת בפניו על כך, תוך כדי התפשטות. לבסוף היה הולך לבית הוריו, ומשאיר אותי לבדי רק כדי שנוכל סוף כל סוף ללמוד.

כאב חד לפת את הבטן שלי כשהבנתי שאנחנו רחוקים מכל הזיכרונות האלה, תקועים יחד בתוך מיטה מתכווננת בבית חולים שיקומי. ההבנה כבשה כל תא ותא בגופי, לפתה חזק והכאיבה.

הדמעות זחלו להן החוצה בטפטוף איטי, מרטיבות את הלחי שלי ואת החולצה של עמית. מותשת נרדמתי ואז התעוררתי שוב, נזרקת למה שהיה בעבר. בכיתי ונרדמתי שוב, הלוך וחזור.

בערב חזרו ההורים שלי עם יהלי ועופר, ועם האוכל של אימא שאהבתי במיוחד. שניצל, פירה ועוגת הגבינה שלי. החלפתי מבטים עם הפירה והשניצל אבל לא נוצרה ביננו שום כימיה. לא הייתי מסוגלת לאכול. אימא בקולה השקט ניסתה לשכנע אותי לאכול, אבל הבינה מהר מאוד שזה חסר טעם.

בשלושת השבועות שחלפו מאז התאונה אבא שלי הזדקן בעשר שנים. הוא היה גבר נאה. היה לו שיער שחור שהאפיר מעט בצדדים. העיניים שלו היו כמעט בצבע שערו, וניבטה מהן רכות כשהיה מסתכל עליי ועל אחי, ולהט כשהיה מסתכל על אימא שלי, גם כשהרגיזה אותו. אהבתי במיוחד לראות אותו עם חליפה שחורה לפני לכתו לבית המשפט. הוא לא פחד מדבר וידע תמיד לעמוד על שלו ולשכנע בנועם את העומד מולו בצדקת דבריו, ולכן היה לו ברור שהוא מקים לעצמו משרד עם אימא שלי בסיום הסטאז' שלהם. שניהם היו עורכי דין לענייני משפחה. בהתחלה עיקמו להם את הפרצוף בקיבוץ, אבל מהר מאוד ההצלחה התדפקה על דלתם והכסף זרם לקופה המשותפת. כשהקיבוץ עבר הפרטה, והוריי התנתקו כלכלית מהקיבוץ, רמת חיינו עלתה פלאים.

אימא שלי, שהייתי כל כך דומה לה בצבע השיער, בעיניים, בגובה, בצבע השמנת של העור ובחיוך שתמיד נמצא שם, ניסתה כעת לחייך אליי. לתדהמתי, החיוך הפעם לא הגיע לעיניה, וגרם לעורה להימתח ולהבליט את חיוורונה. ניסיתי להבין מה אני רואה שם, והגילוי גרם לפי להיפתח כמו מעצמו ולשאול: "את מרחמת עליי? כי אם כן, לא אעמוד בזה, אימא."

"לא, אני לא, לולי. הכול בסדר איתי." שוב ניסתה לחייך, לצקת לתוך חיוכה מעט משמחת החיים שהייתה לה, ועזבה אותה כנראה לטובת הצער והכאב, אצבעותיה משתרגות זו בזו, כפי שאני עשיתי תמיד, מה שהסגיר את מצוקתה הגדולה.

"אימא, אני מסוגלת להתמודד עם הכול רק לא עם רחמים. אז לפני שאת נכנסת לכאן, תשאירי את המבט שהיה לך עכשיו בחוץ. בבקשה אימא," התחננתי בקול חנוק.

הרגשתי את אצבעותיו של האיש שלי נכרכות בשלי. את הבוהן מלטפת את העור, מנסה להרגיע את הסערה שבאה עליי.

היא לא ענתה לי והסתכלה על אבא שלי כמבקשת עזרה, משזו לא הגיעה היא פלטה שהיא צריכה קצת אוויר ויצאה החוצה. חשתי איך הנשמה שלי עוזבת יחד איתה. הבוהן עוד הייתה שם ואליה הצטרפה לחיצת אצבעותיו על אצבעותיי, כאילו מבקש במגעו הפיזי להחזיר אותי אל הכאן והעכשיו.

הפניתי את מבטי אל יהלי, תאומת הנפש שלי שבמשך כל תקופת אשפוזי בבית החולים לא פספסה אף ביקור. יהלי, שלא היינו צריכות מילים כדי להבין זו את זו, שידענו לקרוא כל שינויי ולו הקטן ביותר זו בפניה של זו. היא נשענה על עופר שלה, שהגיע ברגע שהיה יכול. אם היה מישהו שיכולתי לסמוך עליו שלא ייתן לי ליפול לאומללות עמוקה זו הייתה היא, עם האופטימיות האין-סופית שלה. היא התנתקה מאחיזתו של עופר, ציוותה על עמית לפנות לה מקום, בלי להתבלבל נשכבה לידי על המיטה וחיבקה אותי בחוזקה. שלושת הגברים מסביבנו צחקו, כאילו מישהו שלף מהם את פקק ההלם, ואפשר להם לשמוח מעט. גם אני שמחתי על הקרבה ועל ריח המוסק התמידי שלה. אהבתי את יהלי ואהבתי את עופר ואת שניהם יחד כל כך.

יהלי צחקה מאיזו בדיחה שעופר סיפר. אבא ניסה לצחוק גם, אך במקום צחוקו הרועם והמוכר, יצא ממנו קול צורמני, שגרם לכולנו לסובב אליו את עינינו. עמית יצא לנשום קצת אוויר ולקנות לנו קפה ואני ריחפתי מעל כולם, שייכת ולא שייכת.

סוף השבוע הזה, הראשון מיני רבים, קיפל בתוכו את כל הכאב והפחד שיש בעולם. עמית ניסה לפורר אותו, אבל אני, שתמיד הייתי צריכה להיות בשליטה, שקעתי לתוכו. הרגשתי איך הגוף שלי צונח אל חוסר הוודאות, אל התהייה של מה יהיה? והוא היה שם וניסה לתפוס אותי, מעביר את ידיו על גבי הלוך וחזור ואני נאחזתי בו חזק, ולחשתי: "אל תשחרר." הוא אימץ אותי אליו ונישק לי את המצח שוב ושוב, ואני נזכרתי. נזכרתי בתמונות מלאות בצבע מחמש שנים גדושות בעמית שלא נתנו לי מנוח וחיכיתי ליום ראשון, להתחיל כבר בשיקום. הרגשתי איך חוסר הוודאות מוציא אותי מהאיזון הקלוש שעוד נותר בי.

פרק 2

 

האור שבצבץ מהחלון העיר אותי. שכבתי בתוך הידיים המחבקות של עמית. התרסקתי לאלפי רסיסים, התפזרתי, הלכתי לאיבוד בתוך תהום חשוכה שלא היה בה אור, ולא היה שם סולם או חבל שיעזרו לי לטפס בחזרה. הייתי חייבת לנסות ולאסוף את עצמי. ניסיתי להיאחז במה שפעם היו החיים שלי, החיים שלנו.

נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את הירוק של העיניים שלו. זה היה בימי הקיבוץ העליזים שלי, במסיבת פורים. הגעתי אליה כרגיל, לא מחופשת, עליזה אחרי שתי כוסות יין אדום ששתיתי בחדר, ומצאתי שם את יהלי, החברה הכי הטובה שלי מאז ומעולם, עם עופר, החבר שלה עוד מימי הצבא. שם הוא עמד לו, סוקר אותי בעיניו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כמו הייתי יצירת אומנות. הרגשתי איך העור שלי נעשה חידודין חידודין. ליטפתי את ידי, מנסה להבין אם הייתה לי התנגשות עם קיפוד בלי ששמתי לב.

"היי נעים להכיר," אמר בקול מחוספס שגירד לי את דפנות הבטן, ונעץ בי מבט שלא אפשר לי לברוח. לא ידעתי אז, בתוך אפלת חדר האוכל, עם אורות הדיסקו המרצדים, כמה ירוק יש לו בעיניים. הגוף שלי נכנס לטראנס, כשלא עמדתי בזה יותר, התנדבתי ללכת להביא שתייה לכולם.

הזיכרון הרעיד אותי והחזיר אותי לחדר חסר השמחה שנמצאתי בו עכשיו. הקירות היו צבועים בצבע שמנת צהבהב שהזכיר לי את הלשלשת של הברווזים במשק הילדים אצלנו בקיבוץ. הווילונות הפרחוניים היו צבועים בצבעים של ורוד ואדום על רקע אותו צבע שמנת מבחיל, והחלון שלי, שתליתי בו ציפיות, השקיף לתוך מרפסת עמוסה במיטות ובמזרנים. עצמתי עיניים חזק, וחזרתי לאותו הערב ששינה את חיי, והוביל אותי לתוך כל מה שלא תכננתי. הייתי אמורה לעבוד עם יהלי במשך שנה בקיבוץ, ולטוס לנו לדרום אמריקה לטיול הגדול. היינו אמורות... חייכתי לעצמי בעצב.

"היי ילדה. לאן נעלמת בתוך הראש היפה שלך?" עמית לחש לי באוזן, ואימץ אותי אליו בחום, בתוך מיטת בית החולים הזו, כשהווילון סוגר עלינו.

"לפעם הראשונה שראיתי אותך."

"אה..." הוא חייך אליי חיוך מלא בגומות חן שהשמיד לי את התחתונים כל פעם מחדש, והתרומם על מרפקיו. "בזמן שאת תיזכרי איך התאהבת בי," המשיך לחייך כשהירוק שלו הראה לי שגם הוא חזר לשם, "אני אקום להתארגן ואלך לחפש לנו קפה, בתקווה שמשהו פתוח בקניון בשבת."

נאנחתי. הרגשתי איך הקור עטף את עצמותיי אחרי שהוא התנתק ממני. קפה. הייתי מכורה לו לגמרי, והייתי יותר משמחה לשתות אחד כזה.

ביקשתי מאימי שאף אחד לא יבוא אליי בשבת. הייתי צריכה להבין היכן אני נמצאת ולתרגם לעצמי את מה שהאחות אמרה לנו אתמול: "שלושה חודשים לפחות..." איך אחזיק מעמד במקום הזה כל כך הרבה זמן? תהיתי.

כעבור זמן שנראה כמו נצח הוא חזר עם שתי כוסות קפה ועם החיוך הזה שלו, שהמיס אותי שוב, ושאליו התגעגעתי במשך שלושת השבועות האחרונים.

"קמת מחויך היום," ציינתי ולגמתי מהקפה, מתמוגגת על הטעם. "החיוך הזה שלך, חתיך, עושה לי טוב. התגעגעתי אליו."

"רוצה לגלות לי איזה טוב זה עושה לך?" החספוס בקולו הסגיר את התשוקה שהתלקחה בו ועיניו נצנצו אליי כמו שני כוכבים.

"הווווו, חזרת אליי, הייתי בטוחה שמישהו גנב לי אותך בשלושת השבועות האחרונים."

הוא גיחך ועודד אותי לסיים מהר את הקפה, כדי לרדת למטה ולנשום מעט אוויר צח.

הוא דאג להלביש לי את המעיל והושיב אותי בכיסא הגלגלים, מה שגרם לכל גופי להתכווץ. הייתי נמוכה מעמית בראש ופתאום הרגשתי כל כך קטנה בתוך הדבר הזה. הוא היה אי שם למעלה, ואני נותרתי אי שם למטה. הייתי צריכה להרים את הראש שלי גבוה כדי להביט בעיניו. הוא הבחין, כנראה, במצוקה שנמצאתי בה, התכופף ולחש לי באוזן: "זה רק שלב ילדה, זה לא לתמיד." הנהנתי, לא מצליחה לדבר, המילים נבלעות בתוך הגוף המרוסק שלי.

הוא גלגל אותי למקלחת וסגר אחרינו את הדלת. הסתכלתי מסביב והשתנקתי. מרצפות קרמיקה שפעם כנראה היו לבנות, ריצפו את הקירות מהרצפה וכמעט עד לתקרה. במקלחת היה טוש ידני מפלסטיק, שראה ימים טובים יותר. כיסא גלגלים שחור עם חור גדול באמצע המושב ניצב לצד הטוש, משמש ככל הנראה לפעולת הרחצה. "מה, אני אצטרך לשבת על הדבר הזה, אחרי שכולן ישבו עליו?" שאלתי את עמית בחלחלה והרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניי, מתחננות לצאת החוצה.

"אני מאמין שהם מנקים אותו, אלה," ניסה שוב להרגיע את עצביי. "בואי תסיימי, ונצא, החוץ יעשה לך טוב."

זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהחדר. הסתכלתי קצת מסביבי. מסדרון ארוך קיבל את פניי. לכל אורכו היו מפוזרים עציצים בגדלים שונים, ולאורך הקירות היו תלויות תמונות, חלקן עם מכתבי תודה והוקרה. עברנו על פני חדרים שמתוכם בקעו קולות עמומים, ועל פני דלפק האחיות, שהיה צבוע בצבע אפרפר חסר חיים. האחות שעמדה מאחורי הדלפק הרימה אלינו את ראשה מלא התלתלים השחורים, והנהנה לשלום. עמית השיב לה בנימוס, והמשיך להסיע אותי הלאה.

"המקום נראה סביר, לא אפל ומפחיד כפי שחשבתי," אמרתי לעמית.

עמית נעצר, הרים את סנטרי לעברו והדביק לי נשיקה על המצח, "את תתרגלי, וכמו שאני מכיר אותך, את תהפכי למרכז העניינים כאן."

הסתכלתי לתוך עיניו, נשענת עם ראשי על הכיסא, וחייכתי אליו חיוך שסוף כל סוף טיפס גם לעיניי, "אתה יודע? אני אוהבת אותך ממש טיפה." תפסתי את פניו ונשכתי את הסנטר המרובע והמפוסל שלו.

"מה זה היה?" צחק לתוך פי.

"געגוע," לחשתי לתוכו בחזרה.

ליד המעליות ראיתי לראשונה את "הפרלמנט" של קומה ארבע. חבורת נפגעי עמוד שדרה שיד הגורל הביאה אותם למקום אחד. ישבו שם שלושה גברים בכיסאות גלגלים, אחד מהם צעיר מאוד, אולי בן תשע-עשרה או עשרים. השניים האחרים היו מבוגרים הרבה יותר. לצידם ישבו שתי נשים. היה נראה לי שהן בגיל השלושים לחייהן. אחת מהן הייתה קצוצת שיער, עם עיניים חומות גדולות. היא הרימה את ראשה כשעברנו ונעצה מבט בעמית. "אההההה, לפעמים יש פה נוף יפה," אמרה לחברתה, שסובבה את ראשה הבלונדיני ושטפה את עמית במבטה הכחול. היא חייכה אלינו, ובירכה אותנו על הגעתנו. ושוב עמית הציל את המצב וענה ב"תודה" מנומסת. הבחור הצעיר הנהן אליי, עיניו מקרינות את השתתפותו בצערי. המעלית הגיעה וניתקה אותנו מהם.

ירדנו לקומת הקרקע שלבד מקפטריה שהייתה סגורה, לא היה בה דבר. יצאנו החוצה ולעיניי התגלתה רחבה מאבן עם מעקה נמוך, ועליה כמה אנשים ישובים בכיסאות גלגלים ובני משפחתם. דשא ירוק הקיף את הרחבה, כזה שמתחשק לך להישכב עליו וליהנות מקרני השמש. עצים גבוהים עם פריחה אדומה הטילו צל. לפחות בגינון הם משקיעים כאן, הרהרתי. ציפיתי לכך שעמית יסיע אותי לרחבה אבל במקום זאת הוא הוביל אותנו לאורך שביל מתפתל שלכל אורכו צמחו שיחים ירוקים, ונעצר ליד ספסל. פינת חמד זו הייתה מנותקת מכל מה שהמקום הזה הביא איתו. לצד הספסל ניצב עץ מכנף נאה שסוכך מפני השמש. זה היה מקום מושלם להימלטות מכל השחור הזה שלפתע צבע את חיי.

הרמתי את ראשי אליו, מסוככת על עיניי מקרני השמש וגיליתי מבט רציני וחודר, מפתל את דרכו לתוך נשמתי. "איך מצאת את המקום הזה?"

"שוטטתי. ידעתי שתצרכי מקום כזה, כדי שתוכלי לברוח אליו כשתרצי."

רציתי לקפוץ עליו ולכרוך את רגליי מסביבו, אך ההבנה הבזיקה בי, חדה ובהירה וכואבת. האם אוכל לקפוץ עליו פעם כמו שאהבתי? כמו שהוא אהב? הפחד שזה לא יקרה טלטל וצמרר אותי. עמית, שכנראה הבחין ברעד שהשתלט עליי, סגר את המעיל שלי, סובב אותי לספסל והתיישב. הוא שידר רצינות תהומית, כאילו החיוכים של הבוקר פנו לטייל במקום אחר, ואני רציתי שהם יחזרו לפניו, כי כשהוא חייך העולם הואר ונראה הרבה יותר טוב. התבוננתי בו, חפרתי בתוכו במבטי, מרגישה את הסערה שהתחוללה בתוכו. ניסיתי לדבר, אך דבר לא יצא מפי, אז התכווצתי לי עוד יותר בתוך הכיסא והמתנתי.

"שתקתי שלושה שבועות ועכשיו אני רוצה לדבר. חשבתי המון ומחר אני נוסע ומבקש להשתחרר. אני לא אהיה מסוגל להיות שבוע שלם בצבא בלי להיות איתך, בלי לראות אותך, בלי להרגיש אותך, בלי להיות פה כל הזמן בשבילך."

אם עד כה נותר בריאותיי מעט אוויר מאז התאונה, כעת הוא עזב אותי לגמרי. פתחתי את הפה, כדי להחזיר ממנו כמה שיותר אל תוך הגוף. כשהוא היה בצבא חייתי בפחד מתמיד. מתוך חמש השנים שבהן היינו יחד, במשך שלוש שנים הוא למד פיזיקה באוניברסיטה מטעם הצבא, ואילו אני טעמתי את טעמה המתוק של האזרחות שלו. ייחלתי לכך שעמית ישתחרר ואילו הוא ראה בצבא בית וקריירה. התווכחנו על כך לא מעט, ואילו כעת הוא רוצה להשתחרר בשבילי.

הדמעות התחילו לרדת בלי שליטה, ואיתן הגיעה גם היבבה שקרעה את גופי. בכיתי את עצמי לדעת, ולא הצלחתי להפסיק. עמית ניסה לחבק אותי אך לא נתתי לו. הדבר היחיד שהצלחתי לומר בבירור היה, "אל תיגע בי".

הוא נסוג לאחור כאילו כדור ברזל פגע לו בחזה, מופתע, ומבטו הביע מיליון סימני שאלה. ניסיתי לרכז את המחשבות שהסתחררו לי בראש כמו קרוסלה ענקית. גרוע יותר מזה לא יכול להיות. הייתי בתחתית של התחתית. התרסקתי והתפזרתי לחלוטין. בעבר הייתי בפסגה, היה לי כל מה שביקשתי, ולכן הנפילה הייתה קשה כל כך. בעבר הכול היה לי ברור וידוע: אני ממשיכה לתואר שני, עמית ממשיך בצבא למרות שלא רציתי בכך, מתישהו נתחתן ונחיה לנו באושר ואושר. ועכשיו כל הקלפים נטרפו.

לאט לאט הרגעתי את עצמי, והסתכלתי על האיש שעד לפני חמש דקות הייתי בטוחה שהוא שלי. "הייתי צריכה לעבור תאונת דרכים כדי שאתה תשתחרר מהצבא? הייתי צריכה לאבד את הרגליים שלי, את התחת שלי ואת כל השאר, להישאר ללא תחושה, לא להרגיש כשנוגעים בי כדי שתוותר על הבית השני שלך ועל הקריירה?" אמרתי תוך העברת אצבעותיי בתנועות סיבוביות על רקותיי, שפעמו כל כך חזק שביקשו לקפוץ לי מתוך הראש.

הוא ישב מולי ושתק. ידו התרוממה לעורפו. עיניו ירו בי חיצים ואז הוא ביקש שנעלה. "אני לא רוצה שנישאר פה ונגיד זה לזה דברים שנצטער עליהם מאוחר יותר, ואז שנינו ניפגע. אני אוהב אותך בטירוף, אלה, וככה זה יישאר תמיד."

שכבתי במיטה וחשבתי על כל מה שלא עשיתי בשם האהבה: לא נסענו לטיול שלנו בחו"ל יהלי ואני, כי יהלי, חברתי הטובה ביותר, לא הייתה מסוגלת להיפרד מעופר למרות הכול, ואני, שהכול היה חדש לי עם עמית, לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה. לא נפגשתי עם עמית בכל יום. במקרה הטוב הייתי רואה אותו בסופי שבוע. אבל סופי השבוע האלו, וואוו סופי השבוע האלו... מעולם לא חוויתי כזו משיכה אל גבר. מעולם לא נגעו בי כפי שעמית נגע בי. הגעתי איתו למחוזות חדשים ונפלאים. כשהיינו יחד, לא הצלחנו לא לגעת, גם בנסיבות שהנימוס מחייב זאת. זה לא היה רק המגע. בעמית היו כל האיכויות שביקשתי לי בבן זוג. הוא היה הטוב ביותר. הטוב מכולם, ב-ה-כ-ו-ל.

וכך במקום שנה, נשארנו שנה וחצי בקיבוץ. לאחר שיהלי עברה לגור עם עופר בתל אביב והחלה ללמוד הוראה, עברתי לגור עם עמית במושב, ושנינו התחלנו ללמוד באוניברסיטה.

אבל עכשיו הכול השתנה. עוד רגע אני בת עשרים ושש ונמצאת בבית חולים שיקומי. טעם מר עלה בפי. רציתי שהוא ילך. הפרפרים שהיו לי תמיד בבטן כשהוא היה לידי, או כשנזכרתי בו, הכאיבו לי כעת. התפתלתי בחוסר נוחות, נאבקת בבחילה שזרם המחשבות האחרונות עורר בי. ממתי לא רציתי אותו לידי? הרי אם הייתי יכולה הייתי מלחימה אותו אליי. רציתי להקיא את התחושות האיומות ולסלקן מעליי.

עמית, שהבחין כנראה בתחושתי, התיישב, תפס בסנטרי ואילץ אותי להרים אליו את ראשי. ניסיתי להזיז אותו כדי לא להיתקל במבטו הסוער אבל הוא לא אפשר לי, ולי לא נותר אלא לשקוע לתוך הירוק שלו שהביט אליי עכשיו בחוסר הבנה. "את יכולה לכעוס ולשנוא אותי, את יכולה הכול. אבל הלילה אשן פה איתך במיטה הזאת, עוטף אותך כולי," קבע.

והוא אכן נשכב לידי וכרבל אותי לתוכו. ואני, שהייתי רגילה לקחת את הרגליים שלי ולהסתלק בכל פעם שהיה לי קשה, יכולתי רק לסובב אליו את הגב ולשמוע אותו לוחש לי: "סוף כל סוף את לא יכולה לברוח ממני." הרגשתי בחיוך שלו גם בלי לראות את פניו.

המילים האלו שלו, סילקו את הטעם הרע שמילא את פי לפני כן. הסתחררתי מהרגשות שהציפו אותי. הייתי פעם למטה ופעם למעלה. רק רגע לפני כן רציתי שיתרחק ככל האפשר אבל חוש ההומור שלו גרם לי לרצות להידבק אליו באופן החזק ביותר שאוכל.

לראשונה, זה שלושה שבועות, הרגשתי שהלב שלי מחייך. הסתובבתי אליו, חיבקתי אותו בחוזקה, נישקתי אותו עמוק ביותר שיכולתי וסיפרתי לו בגופי כמה אני זקוקה לו. נצמדתי אליו ולא אפשרתי לשום מולקולת אוויר לחצוץ בינינו.

עד כה הייתי אלופת הבריחות. בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניי הסתלקתי. לרוב, לשדה שלנו. השדה הירוק שתמיד הזכיר לי את הבית. השדה שבאביב פרחו בו פרחי כלניות ואחר כך הגיעו גם הסביונים. זה היה המקום הפרטי שלנו, שבזמן הלימודים נהגנו לבוא אליו למנוחה מהספרים, מהתיאוריות ומהנוסחאות. לא פעם עמית בא אחריי ואני נמסתי רק מלראות אותו מגיע על הטרקטורון שלו. לא היה לוקח לו זמן רב עד שהיה מצליח להיכנס לי לתחתונים, ואני אהבתי את זה. עמית לא פעם צחק על כך שאני בורחת בכוונה לשדה כדי שהוא ימצא אותי ואת התחתונים שלי. שנינו הבנו שלא באמת כעסתי, אלא הייתי זקוקה למגע או לכמה רגעים של שקט. חוץ מזה, נהניתי להתגרות בבלוטות המין שלו, וזה תמיד הצליח לי. כשלא מצא אותי בשדה, ידע שאני כועסת מאוד, שיהיה ויכוח קשה, שהציפורניים יישלפו... אבל מעולם לא הלכנו לישון כועסים. לעיתים הוויכוח היה נגמר בהסכמה, פעמים אחרות הסכמנו שלא להסכים אבל תמיד אחרי כן הגיע סקס טוב ומשובח, ובעקבותיו נרדמנו מכורבלים זה בזרועות זו.

וכך גם הלילה. עמית לא נתן לי ללכת לישון כועסת. הפעם לא יכולנו לעשות סקס סוער אבל נמסנו זה לגופו של זה.

 

קרקוש של עגלה ו"בוקר טוב" צעקני מדי העיר אותנו. עמית, שרגלו הייתה מונחת על רגלי עד לאותו הרגע, וידו אימצה אותי לגופו בחיבוק מחמם, התנתק ממני לטובת התארגנות מהירה וחזרה לצבא. לא אהבתי בכלל את ההתנתקות הזו. הרגשתי בודדה פתאום. תחושה שהלכה והתעצמה אחרי שהוא נשק לי, הסתובב והלך. עמית במדים... נשימתי נעתקה גם הפעם. איך אפשר לעמוד בפני השיער השחור הקצר, העיניים הירוקות היוקדות, השפתיים המלאות והלסת המרובעת הזאת? מזל שהאף קצת עקום, מה ששבר את השלמות הזאת. אהבתי לראות את הגוף הרחב והשרירי שלו ארוז במדי החאקי. הסתכלתי על הגב שלו מתרחק ממני והרגשתי את ליבי מתרחב.

לאחר לכתו לא ידעתי מה לעשות. עד כה לא החלפתי כמעט מילה עם השותפות שלי לחדר, למעט ברכת שלום. הייתי שרויה בהלם במהלך סוף השבוע, ורוב הזמן הרגשתי כמו טפטפת, בוכה ללא סוף, וכך לא הייתי פנויה לשום דבר. ניערתי את ראשי כדי להתנער מתחושת חוסר האונים ששוב השתלטה עליי, נזכרת במילים שלו: "את תתרגלי, וכמו שאני מכיר אותך, את תהפכי למרכז העניינים כאן."

"בוקר טוב." הגיע קול מהמיטה למולי. התיישבתי ושפשתי את עיניי, מגרשת מהן את קורי הגעגוע לעמית, ופגשתי בחיוך חם ובעיניים משועשעות.

"טוב, אז עכשיו כשאת לבד, אנחנו סוף כל סוף יכולות לעשות היכרות. שמי יעל."

היו לה פנים עגולות ומלאות ששיער ארוך וחלק בצבע הדבש מִסגר אותם. הנה סוף סוף פרצוף מחייך על הבוקר, חשבתי לעצמי.

"הו, היי. אני אלה."

"אין לך מושג, אה?"

"בקשר למה?" שאלתי, מבולבלת.

"בקשר לאיך שהבקרים שלנו נראים כאן." עיניה ליטפו אותי ברכות.

"ממש לא," צחקתי צחוק קטן.

"טוב, אז הולך ככה: הסתערות על השירותים ואחר כך על המקלחת. אני תמיד מעדיפה להיות אחרונה. ככה אני יכולה לפנק את עצמי קצת יותר עם המים החמים," היא צחקה בצחוק עבה ומתגלגל.

"אההה, אוקיי. ואיך אני יורדת מהמיטה הזו, כדי להסתער?"

היא צחקה שוב. "כשתרצי, תצלצלי בפעמון מאחורייך, ומישהו יבוא לעזור לך עד שתלמדי לבד."

"טוב. תודה." השענתי את הראש אחורנית ועצמתי את עיניי. הרגשתי כאילו יד נעלמה זרקה אותי לתוך חלל שחור משחור, ואני מרחפת שם בלי שום כיוון. איך הגעתי למצב המחורבן הזה? איפה טעיתי? הטפטפות החלו לעבוד שוב.

"היי, אלה," שמעתי את קולה שוב. פקחתי את עיניי והסתכלתי אליה. כשהיא ראתה שאני מרוכזת בה, המשיכה: "את תהיי בסדר. את מוקפת בהמון אהבה לפי מה שראיתי, ותאמיני לי, זה הדבר החשוב ביותר כאן." היא חייכה אליי שוב, והחיוך שלה הצליח להרגיע אותי מעט.

"כמה זמן את כבר כאן?" שאלתי.

"כמה ימים. אני מההולכות והבאות. יש לי טרשת, אז כשמצבי מידרדר אני מגיעה לכאן לכמה שבועות."

"וואו. המקום המופלא לחופשה השנתית," סיננתי.

"אז גם הומור לא חסר לך. עוד מצרך חשוב כדי להישאר כאן שפוי... טוב, אני הולכת להתקלח, משאירה לך הפעם את זכות האחרונים."

"תרגישי חופשי לקחת את הזמן."

נשכבתי שוב והתכרבלתי עמוק בשמיכה, מסניפה את הריח שעמית הותיר בה. עצמתי את עיניי, נהנית מתחושת החמימות וחזרתי בזיכרוני למסיבת הפורים ההיא ששינתה את חיי.

נזכרתי בעיניים שלו, שלא הפסיקו לשוטט עליי, גם כשהוא עמד ודיבר עם עופר. משכתי את יהלי הצידה. רציתי לברר איפה הם החביאו את הממתק הזה.

הייתי שובבה לא קטנה. לא פעם באחת המסיבות האין-סופיות שלנו הייתי מכירה מישהו, משתעשעת איתו קצת ונפרדת. אך אף אחד לא הרעיד לי את מיתרי הלב. אף אחד לא גרם לברכיים שלי לרעוד, להשפיל מבט או להותיר אותי ללא מילים. אף אחד לא הצליח לעשות זאת, עד שפגשתי את עמית.

יהלי תמיד ציינה שאני "מלאה במקומות הנכונים" והתלהבה מהשיער האדום-חלודה שלי. ידעתי שאני לא מהיפות האלו אבל הייתי מלאה בביטחון עצמי, גברים חיזרו אחרי ואני הייתי צריכה רק לבחור. והנה עמית, הגיע למסיבת פורים בקיבוץ וגרם לי לרטוט ממשפט קצר וממבט חודר.

"הוא החבר הטוב ביותר של עופר," סיפרה יהלי. "הם משרתים יחד בצבא. ועד לפני חודשיים הייתה לו חברה."

"אז הוא פנוי?" שאלתי בתקווה.

"כן. ומשלים את כל מה שהוא הפסיד כל השנים."

שנים? חשבתי לעצמי, "כמה זמן הוא והחברה שלו היו יחד?"

"אה... מגיל חמש-עשרה," אמרה והחלה למשוך בקצוות של הפוני שלה, שלרגל האירוע נצבעו בוורוד.

כמעט ירקתי את היין שבדיוק לגמתי. אוקיי אלה, אמרתי לעצמי, תתפסי מרחק וכמה שיותר, יותר טוב. "אז הם יכולים לחזור כל רגע?" שאלתי את יהלי בקול צרוד מהיין שלא הצליח להחליק לי לתוך הגרון.

"לא, אין סיכוי. עמית נפרד מוורד ומאז הוא פורח. כמות הבחורות שעברו תחת ידיו מסחררת. הוא אחד הגברים, ללוש, תאמיני לי. אם לא הייתי עם עופר הייתי קופצת עליו ולא נותנת לו לזוז," היא לחשה בלהט.

"מה קורה לך מותק, את דלוקה עליו?"

יהלי פתחה עליי זוג עיניים כאילו נוספה לי עין שלישית ופרצה בצחוק, מה שגרם לי לגרד את המצח. "אין סיכוי שאני מוותרת על עופר, אפילו לא בשביל עמית. את יודעת כמה אני אוהבת אותו. חוץ מזה, הוא לא מוריד ממך את העיניים, אז תיהני, מותק," היא צחקקה ופנתה להימרח על עופר שלה.

"בוקר טוב, יפיופה." קול גברי במבטא רוסי כבד העיר אותי מהזיכרון המתקתק, והחזיר אותי למציאות שלי. הצצתי על מי שקלקל לי את הרגע. זכרתי אותו מיום שישי, משפריץ מים על כיסא הגלגלים השחור שיועד למקלחת ומנגב אותו.

"אני מוריס. הבאתי לך חלוק. תלבשי אותו ואני אעזור לך לרדת מהכיסא. אני סוגר את הווילון ומחכה. תקראי לי כשתהיי מוכנה."

הנהנתי. הוא הזכיר לי דוב. הוא היה גבוה ורחב עם תלתלים מעוכים מעט בגוון אפור. הגבות שלו היו כל כך עבות שהן הצלו ממש על עיניו הכהות.

"מוריס," קראתי בשמו, "סיימתי."

"בואי. תני לי יד."

שרבבתי את רגליי אל מחוץ למיטה והוא חיבק את גבי, אחז בידי האחת בעוד ידי השנייה נתמכת בידית הכיסא והעביר אותי אליו. התנשפתי בקול מגודל המאמץ.

הווילונות בין המיטות היו פתוחים, והנשים שישבו עליהן פטפטו זו עם זו. הרמתי את ראשי לרגע כדי להגיד בוקר טוב חלוש והורדתי אותו בחזרה. ניסיתי להיזכר מתי הרגשתי כל כך מושפלת אך לא הצלחתי. עטופה בחלוק כחלחל מבד דק עם ריח של תרופות, הובלתי אחר כבוד למקלחת.

אחרי שסיימתי התיישבתי על המיטה, מנסה להקשיב לשיחה שהתנהלה לה בין שכנותיי לחדר.

"היי אלה, אני דורית. ברוכה הבאה לחדר תשע. החדר השווה ביותר בכל הקומה." הסתכלתי אל האישה שפנתה אליי. שיער קצוץ בצבע פלטינה, עיניים חומות קטנות ומרוחקות זו מזו וחיוך שצייר קמטי צחוק בצידי השפתיים קיבלו את פניי.

"היי. נעים מאוד." הרגשתי איך אני מאלצת את פינות שפתיי להתרומם למעלה.

"אל תיראי כל כך מבוהלת, אלה. אנחנו פה זו בשביל זו. הקמנו לנו פה קבוצת תמיכה קטנה. אנחנו היחידות שבאמת מבינות את מה שאת עוברת. לכולנו היה פה יום ראשון," הוסיפה.

"תראי אלה, לא נעים להגיד את זה, כולנו סיעודיות כאן, מי יותר ומי פחות, ולכן אל תתביישי מאיתנו. אנחנו באותה סירה," הצטרפה יעל בקולה העבה והעמוק.

"תשאירי לעצמך זמן לבד, וָלא - לא תצליחי להתרומם. את חייבת לעבד את זה, ולא תצליחי אם תהיי כל הזמן מוקפת, גם אם מדובר בחבר החתיך ההורס שלך, שמסתכל עלייך כאילו אין שום דבר אחר ביקום כולו. ודרך אגב, שמי מעיין." היא נראתה כאילו נלקחה משבט אינדיאנים והגיעה לכאן בטעות. צמתה העבה והשחורה נחה על כתפה והשתלשלה עד לאמצע בטנה. עורה היה שחום ושפתיה היו מעט בהירות יותר. לרוחב אפה נחרצה צלקת, כאילו יד מנתחים השאירה שם את חותמה, וריסי עיניה הארוכים והשחורים מסגרו אישונים בצבע חום אדמדם. הראש שלי זז מצד לצד כאילו צפיתי במשחק טניס, מנסה לתפוס את המילים שכל אחת זרקה לעברי.

"אוקיי. אני פשוט צריכה לעכל ולנחות, וזה קשה נורא," אמרתי והרגשתי איך התסכול מתלפף לי סביב קנה הנשימה, לא מאפשר לאוויר להיכנס פנימה.

במיטה לידי שכבה אישה יפהפייה עם שיער שחור שהיה אסוף עד לשערה האחרונה בפקעת מתוחה. מתחת למצחה החלק הופיעו גבות מסודרות בקפידה, ומתחתיהן עיניים ירוקות בצבע דשא וריסים שחורים וארוכים. אף ישר, שפתיים משורטטות וסנטר עגול השלימו את התמונה. איכשהו, הרגשתי את ליבי מתחבר אליה מיד. הסתכלנו זו בזו, מרגישות את החוט הדק שנרקם בינינו.

"אני סורה." לצליל הפעמונים של קולה התלווה מבטא קל. "כמה ימים ואת תהיי בסדר, וכשתרדי לפיזיותרפיה, יהיה קל יותר."

"אני מקווה. בינתיים מרגישה לא משהו." מבטה ליטף אותי, כאילו ידיה הן אלו שנוגעות בי. הצצתי לעברן, והבחנתי מהאופן שבו הן מונחות לצידה שהן משותקות וחסרות תנועה לחלוטין. הרמתי אליה את עיניי, והחיוך הכובש שלה פגש אותי שוב.

"בסוף מתרגלים להכול," הוסיפה והשעינה את ראשה לאחור.

סקרתי את הנשים. זה הנוף האנושי היפה שילווה אותי מעתה ואילך. היו לצידי נשים יפות, חכמות, וכנראה גם חזקות. החדר והתכולה שלו לא נראו משהו. ליד כל מיטה ניצבה כוננית מתכת מכוערת בצבע אפור עם שתי מגירות ודלת נפתחת מתחתיהן. עליה עמדה מנורת קריאה בצבע לבן, שמזמן נמאס לה והיא החליטה להתקלף, וכך היא נראתה כאילו התחפשה לכלב דלמטי. בכניסה לחדר מצד שמאל היה ארון עץ גדול ובו שלוש דלתות שלא נסגרו עד הסוף. שכבות הצבע הרבות שנמרחו עליו לא ממש עזרו לו להיות אטרקטיבי יותר. בצד ימין של החדר ניצב כיור ולימינו, בכניסה לחדר, חדר המקלחת והשירותים.

בעודנו משוחחות, נכנסו לחדר שלושה רופאים ושתי אחיות. האוויר בחדר השתנה באחת. הלחץ עלה והווילונות סביב המיטות הראשונות נסגרו. כעת לא יכולתי לראות כמעט דבר מבעד לחריץ בווילון, חוץ מיעל, שמיטתה ניצבה מולי והווילון שלה היה מוסט.

יעל, שהבחינה במבטי, לחשה: "תיכף יגיע אלייך הרופא הכי חתיך בכל הבית חולים הזה, וכנראה בכל הארץ. ראית פעם רופא שהוא ממש, אבל ממש נראה כמו ילד רע?" נענעתי בראשי מסוקרנת מהמידע החדש.

"ומה הילד הרע הזה עושה פה?" שאלתי בלחש.

"התמחות."

"התמחות במה?"

"באיך לשבור לנו את הלב."

פרצתי בצחוק מתגלגל. שבועות שלא צחקתי ככה.

"זה לא מצחיק. חכי ותראי," לחשה יעל.

"כמה פעמים אנחנו צריכות לסבול את שיברון הלב הזה בשבוע?" שאלתי מבעד לדמעות הצחוק. "ביקור רופאים יש רק פעם בשבוע, בכל יום ראשון, אבל לאמיר יש מנהג להיכנס במשך השבוע לביקורים כדי ללמוד יותר, ומעבר לזה, הוא יודע איך ליצור קשר עם האנשים פה והוא משמש לחלק מאיתנו כותל, אוזן קשבת, או איך שבא לך לקרוא לזה. אז תתארי לך באיזה מצב אנחנו נמצאות."

"יעל, את שובבה."

"כשמדובר בו, כולנו שובבות," נאנחה.

כעבור דקות ארוכות הצוות המכובד הגיע גם אליי והווילון נסגר סביבי. הם השאירו אותי לסוף כי אני חדשה כנראה, חשבתי לעצמי ממורמרת. כמה נמאס לי מכל הרופאים שחגו סביבי במשך שלושה שבועות ולא הפסיקו למשש ולבדוק. והמבטים הבוחנים שלהם... נשפתי את האוויר שהצטבר בריאותיי החוצה, והחזרתי אליהם מבט בוחן.

האחיות הציגו את עצמן: רות, בעלת התלתלים השחורים, הייתה האחות שראיתי עם עמית בדלפק, ואחות נוספת, נועה, הייתה גבוהה כמו עמוד חשמל. "אנחנו האחיות של החדר הזה בבקרים, וכך תמיד תפני אלינו אם את צריכה משהו," הסבירה רות והציגה את שלושת הר