רק ידידים

קריסטן פיטרסון לא אוהבת דרמות, היא תילחם עד מוות עבור חבריה, ואין מקום בחייה לגברים שלא מבינים אותה. היא גם מסתירה סוד גדול – היא עומדת לעבור הליך רפואי הכרחי שלא יאפשר לה להביא ילדים לעולם.

תכנון החתונה של חברתה הטובה ביותר כמעט משכיח מקריסטן את צרותיה – בעיקר כשהיא פוגשת את השושבין, ג'וש קופלנד. הוא מצחיק, סקסי ולא נעלב מהעקיצות שלה, ותמיד מוכן עם אנצ'ילדה עוף כשהיא רעבה. אפילו הכלב שלה, מייק הפעלולן, אוהב אותו. הבעיה היחידה – ג'וש רוצה יום אחד משפחה גדולה. קריסטן יודעת שיהיה לו טוב יותר עם מישהי אחרת, אבל ככל שהמשיכה ביניהם גוברת, קשה לה יותר ויותר לשמור ממנו מרחק.

רק ידידים הוא ספר העוסק בנושאים של עקרות ואובדן. בכתיבה שנונה, רגישה ומלאת חוצפה הוא יגרום לכם רגע אחד לצחוק וברגע הבא לחפש טישו.

פרק 1
ג'וש
כשהאור התחלף לאדום, הצצתי למטה על הודעת הטקסט.

סלסט: אני לא נותנת לך סנט, ג'וש. לך תזדיין.

"לעזאזל," מלמלתי והשלכתי את הטלפון על מושב הנוסע. ידעתי שהיא הולכת לעשות את זה. להפיל את הכול עליי. פאק.

השארתי לה את התכולה של כל הבית, וכל מה שביקשתי היה שתשלם חצי מהעלות של מכשירי חשמל בשווי שלושת אלפים דולר שנתתי לה בנדיבותי במקום למכור אותם, אף על פי שהתשלומים יורדים מכרטיס האשראי שלי. וכמובן, איכשהו אני הייתי האידיוט בכל הסיפור הזה כי עזבתי את המדינה בשביל עבודה חדשה שלושה חודשים אחרי שנפרדנו.

שמעתי ממקור אמין ביותר שהיא מזדיינת עכשיו עם איזה בחור בשם בראד.

קיוויתי שבראד נהנה מהתנור הכפול שלי מתוצרת סמסונג שעשוי מפלדת אל־חלד.

חום בניחוח אספלט נסחף פנימה דרך החלונות הפתוחים שלי כשישבתי בתנועת הבוקר האיטית של ברבנק. אפילו ביום ראשון הייתה תנועה. הייתי צריך לתקן את המזגן שלי אם אני רוצה לשרוד בקליפורניה – הוצאה נוספת שלא יכולתי לעמוד בה. הייתי צריך ללכת ברגל למכולת. סביר להניח שהייתי מגיע לשם מהר יותר בקצב הזה ולא מבזבז דלק, עוד דבר שעולה פי שניים ממה שהוא עולה בדקוטה הדרומית.

אולי המעבר הזה היה רעיון גרוע.

המקום הזה ירושש אותי. הייתי צריך לארגן את מסיבת הרווקים של החבר הכי טוב שלי, היו הוצאות על המעבר, יוקר המחיה... ועכשיו השטויות האלה.

האור התחלף לירוק והמשכתי לנסוע. ואז הטנדר שלפניי בלם בחוזקה, ואני פגעתי בפגוש שלו.

שיט. מישהו בטח צוחק עליי.

היום שלי נהרס רשמית פעמיים בפחות משלושים שניות. השעה עדיין לא הייתה שמונה בבוקר.

הנהג השני פנה למגרש החניה של 'וונס', ונופף לעברי דרך החלון שאסע אחריו. אישה – לפי הצמיד על מפרק כף ידה. תנועה היד שלה איכשהו הצליחה להיות סרקסטית. אבל טנדר נחמד. פורד F-150. עדיין הייתה לו לוחית רישוי חדשה. קצת חבל שפגעתי בו.

היא חנתה, ואני נעצרתי מאחוריה, כיביתי את המנוע וחיטטתי בתיבת הכפפות כדי למצוא את פרטי הביטוח שלי כשהאישה קפצה מהרכב שלה ומיהרה להסתכל על הפגוש.

"היי," אמרתי ויצאתי. "סליחה על זה."

היא סיימה לבדוק והסתובבה לנעוץ בי מבט זועם. "כן, אתה יודע שיש לך משימה אחת, נכון? לא לפגוע במכונית שלפניך?" היא הטתה את ראשה.

היא הייתה קטנה. אולי מטר ושישים. זעירה. כתם רטוב כהה התפשט בחזית חולצתה. עיניה חומות ושיער חום באורך הכתפיים. חמודה. הבעת פניה הזועפת הייתה מרשימה.

גירדתי את הלחי. נשים עצבניות היו המומחיות שלי. שש אחיות – אני מאומן היטב.

"בואי נסתכל," אמרתי באדישות, הקפדתי להשתמש בקול הרגוע ששמור לרגעי משבר. "נראה עם מה יש לנו עסק."

התכופפתי בין החלק האחורי של הטנדר שלה לחלק הקדמי שלי ואמדתי את הנזק כשהיא עמדה מעליי בזרועות שלובות. הרמתי את מבטי אליה. "דפקתי את וו הגרירה שלך. הטנדר שלך בסדר." ברכב שלי היה שקע קטן, אבל לא משהו רציני. "אני לא חושב שאנחנו צריכים לערב את חברות הביטוח שלנו."

לא יכולתי להרשות לעצמי תאונה בהיסטוריית התביעות שלי. זה לא היה טוב לעבודה שלי. התרוממתי והסתובבתי אליה.

היא התכופפה ומשכה את הוו. הוא לא זז. "בסדר," היא אמרה, ללא ספק מרוצה מההערכה שלי. "אז סיימנו כאן?"

"אני חושב שכן."

היא הסתובבה וזינקה לצד הנוסע של הטנדר שלה כשהתחלתי לצעוד לעבר המכולת. היא זחלה אל מושב הנהג, רגליה השתלשלו מהמושב כשהיא שכבה על בטנה. הכפכף שלה נפל למגרש החניה ברעש.

היה לה תחת יפה.

"הי," היא אמרה ופנתה להביט בי כשחלפתי על פניה, "מה דעתך שבמקום לבהות בתחת שלי, תהיה מועיל ותביא לי כמה מפיות."

נתפסתי על חם.

הצבעתי באגודל שלי מעבר לכתפי. "אה, אין לי מפיות בטנדר."

"תחשוב מחוץ לקופסה," היא אמרה בחוסר סבלנות.

הרגשתי קצת אשמה על כך שהתפעלתי בגלוי מהנכסים שלה – או נכון יותר על כך שנתפסתי עושה את זה – והחלטתי לעזור לה. חזרתי לטנדר שלי, פתחתי את תיק חדר הכושר והוצאתי ממנו טי־שירט. כשהושטתי לה את החולצה, היא חטפה אותה ונכנסה בחזרה למושב הנהג.

עמדתי שם, בעיקר כי החולצה האהובה עליי הייתה אצלה, אבל גם כי לא היו לי תלונות על הנוף. "הכול בסדר?" ניסיתי להציץ על המושב הקדמי, אבל היא חסמה את קו הראייה שלי.

כלב קטן נהם לעברי מחלון המושב האחורי. אחד מהכלבים הקטנטנים האלה. גיחכתי. הוא לבש בגדים אמיתיים.

"שפכתי קפה בטנדר החדש של הידיד שלי," היא אמרה מתוך הרכב. גם הכפכף השני שלה נפל למגרש החניה הלוהט, ועכשיו היא הייתה יחפה, בהונותיה הצבועות באדום היו על מִדרך הטנדר. "יש קפה בכל מקום. אז לא, הכול לא בסדר."

"הידיד שלך הוא זין או משהו? זאת הייתה תאונה."

היא הסתובבה כדי לנעוץ בי מבט כאילו בעטתי בכלב שלה. "לא, הוא לא זין. אתה זין. כנראה שלחת הודעת טקסט."

היא הייתה חמת מזג. אבל חמודה מכדי להפחיד אותי. הייתי צריך להתאמץ כדי שהשפתיים שלי לא יתעקלו לחיוך. כחכחתי בגרוני. "לא שלחתי הודעה. ולמען הסדר הטוב, את לחצת על הבלמים בלי סיבה."

"הסיבה הייתה שהייתי צריכה לעצור." היא חזרה אל הבלגן.

חשדתי שהסיבה הייתה שהיא שפכה על עצמה קפה ולחצה על הבלמים מתוך אינסטינקט. אבל לא התכוונתי להעיר את הדוב משנתו. מאומן היטב.

הכנסתי את ידיי לכיסים והתנדנדתי לאחור על עקביי תוך כדי שהגנבתי מבט למעלה לעבר השלט של 'וונס' במגרש החניה משמאלי. "אוקיי. טוב, היה נעים לדבר איתך. תשאירי את החולצה שלי על השמשה הקדמית כשתסיימי."

היא טיפסה לצד הנוסע של הטנדר וטרקה את הדלת.

הנדתי בראשי וצחקתי כל הדרך אל המכולת. כשיצאתי, היא לא הייתה שם, והחולצה שלי לא נראתה בשום מקום.

פרק 2
קריסטן
שון הניח בחוזקה כיסא באמצע הסלון של תחנת כיבוי האש והתרווח עליו מולי. הוא עשה את זה כדי שיוכל להציק לי הכי קרוב שיצור אנושי יכול.

ישבתי על אחת משש כורסאות העור החומות שהיו מוצבות מול הטלוויזיה. היורקשייר טרייר שלי, מייק הפעלולן, ישב בחיקי ונהם.

שון הקפיץ את הגבות שלו לעברי מתחת לתסרוקת הפומפדור המטופשת שלו. "מ'ניינים, ילדה. חשבת על מה שאמרתי?" הוא חייך.

"לא, שון, אין לי שום צד מקסיקני, ולא, אני לא רוצה."

מנהל תחנת הכיבוי, חוויאר, נכנס מהמסדרון למטבח כשרכנתי ללטף את ראשו של הכלב שלי. "שון, אני רוצה שתדע שאם פעם אצטרך הנשמה מפה לפה, ואתה תהיה הפרמדיק האחרון עלי אדמות, אני מעדיפה שתתרמו לצער בעלי חיים במקום לבזבז כסף על פרחים בהלוויה שלי."

חוויאר צחק כשמזג לעצמו קפה, וברנדון נחר בלעג מעל ספרו מהכורסה לידי. "שון, תתחפף מפה."

שון קם, הרים את הכיסא שלו ומלמל בזמן שגרר אותו בחזרה לשולחן.

סלואן חזרה מהשירותים. היא לבשה את חצאית הפשתן הלבנה שקנתה כשהיינו במקסיקו בקיץ שעבר, ונעלה סנדלים שנקשרו סביב השוק שלה. היא נראתה כמו הלנה מטרויה.

החברה הכי טובה שלי מהממת. שיער בלונדיני באורך המותניים, קעקועים ססגוניים על זרועה השמאלית, אבן נוצצת על הקמיצה. ברנדון היה לוחם האש הפרטי שלה ולא פחות מזה הארוס הלוהט שלה.

זה היה יום ראשון. יום המשפחה בתחנה כשארבעת החבר'ה במשמרת יכלו להביא את בנות זוגן ואת המשפחה שלהם לאכול איתם ארוחת בוקר, אם הם רוצים. סלואן ואני היינו היחידות שהגיעו הבוקר. אשתו של חוויאר הייתה בכנסייה עם בנותיו, ולְשון לא הייתה חברה.

תארו לעצמכם.

מבחינה טכנית הגעתי לכאן בשביל ג'וש, החבר הרביעי בצוות, אף שמעולם לא פגשתי אותו קודם.

חברו הטוב ביותר של ברנדון, ג'וש, בדיוק עבר מדקוטה הדרומית כדי להיות לוחם האש ואחראי הכבאית החדש של התחנה. הוא היה השושבין של ברנדון, ואני הייתי השושבינה הראשית של סלואן. ג'וש החמיץ את מסיבת האירוסים בחודש שעבר, אז זה היה חשוב מאוד שניפגש מייד, מאחר שהחתונה אמורה הייתה להתקיים רק בעוד כמה חודשים.

בדקתי את השעה בטלפון שלי. גוועתי ברעב והייתי עצבנית. ג'וש היה אמור להביא את ארוחת הבוקר היום, אבל הוא עדיין לא הגיע אז אף אחד לא הכין כלום, וכל מה שהיה לי זה קפה.

הוא כבר עצבן אותי, ואפילו עוד לא פגשתי אותו.

"אז," אמרה סלואן ממקומה בכורסה ליד ברנדון, "את מתכוונת להגיד לי מאיפה השגת את החולצה?"

הסתכלתי על הטי־שירט השחורה של מבשלת הבירה 'רגל מעץ', שקשרתי במותניים. "לא."

היא צמצמה עיניים לעברי. "עזבת בשביל לקנות טמפונים, וחזרת לבושה בחולצה של גבר. האם יש סיבה מיוחדת שאת מסתירה את זה ממני?"

ברנדון הרים את מבטו מהספר שלו. הוא היה בחור די שקול. בדרך כלל הוא לא נתן לדברים להטריד אותו. אבל להסביר לו שחנכתי את הטנדר החדש שלו עם טפטוף הקפה השחור שלי, כנראה יזכה אותי במבט נוקב, לא מרוצה, שאיכשהו יהיה גרוע יותר מאשר אם הוא יקלל אותי.

בחרתי להימנע מזה.

ניקיתי את הטנדר. הצלחתי לא לפגוע בפגוש בתאונה שנגרמה בגללי כשלחצתי בחוזקה על הבלמים בזמן שהקפה נשפך לכל עבר. מה שהוא לא ידע לא יכאב לו.

מאחר שהחולצה שלי כבר נהרסה, השתמשתי בה כדי לנקות את הבלגן, ולבשתי במקומה את החולצה של הבחור מהחניה.

"היא של טיילר," שיקרתי. "יש לה את הריח שלו. פשוט התגעגעתי אליו," תחבתי את האף שלי לחלק העליון של הצווארון והעמדתי פנים שאני שואפת אותו.

לעזאזל, היה לזה ריח טוב.

הבחור הזה היה די סקסי. גוף נחמד מתחת לבגדים האלה, יכולתי לראות. הוא גם נראה טוב. היה לו הפרצוף הנערי המגולח הזה שאני תמיד נמשכת אליו.

הייתי צריכה להזדיין. התחלתי לפנטז על זרים. עבר יותר מדי זמן. טיילר לא היה בבית שבעה חודשים.

פניה של סלואן התרככו. "וואו, זה כל כך מתוק. רק עוד שלושה שבועות ותקבלי אותו לתמיד."

"כן. ההצבה שלו תסתיים ואנחנו נחיה יחד רשמית." עקצוץ של לחץ התפתל בבטן שלי, אבל שמרתי על הבעת פנים ניטרלית.

סלואן חייכה והניחה את כף ידה על החזה שלה. היא לא חיבבה את טיילר במיוחד, אבל היא עדיין הייתה רומנטיקנית.

כשההתכווצויות שלי התגברו, הנחתי יד על הבטן והעוויתי את פניי. הייתי בעיצומו של המחזור החודשי שלי. זה, בתוספת הרעב, האירוע שקרה קודם, והדרמה המשטרתית של שלוש לפנות בוקר בבית שלי שלא סיפרתי עליה לסלואן, ממש תרמו למצב הרוח שלי. הייתי עייפה כל כך שפשוט ניסיתי לחבר את המטען לכוס הקפה במקום לטלפון שלי.

סלואן הציצה בשעון שלה ואז ללא מילים נברה בתיק ושלפה שני אדוויל. היא הושיטה לי את כוס המים שלה ונתנה לי את הכדורים בשגרה ידועה היטב ששכללנו במהלך חמש השנים שלנו כשותפות לדירה.

בלעתי את הכדורים ופניתי לברנדון. "הספר הזה טוב?"

"הוא לא רע," הוא אמר והסתכל על הכריכה, "רוצה אותו כשאסיים?" ואז הוא הסתכל על משהו מאחוריי ועיניו נצצו. "הו, היי חבר."

עקבתי אחרי המבט שלו אל הדלת, והלסת שלי נשמטה. הטמבל החתיך מהחניה של 'וונס' עמד שם עם שקיות של מצרכים.

מבטינו נפגשו משני קצוות החדר, ובהינו זה בזה בהפתעה. ואז עיניו ירדו אל החולצה שלי – שלו – וזווית הפה שלו התעקלה בגיחוך.

נעמדתי, השארתי את פעלולן על הכיסא כשהבחור הניח את המצרכים שלו והתקדם לעברי. עצרתי את נשימתי, חיכיתי לראות מה הוא מתכוון לעשות.

ברנדון הניח את ספרו על זרוע הכורסה וקם. "ג'וש, זו קריסטן פיטרסון, החברה הכי טובה של סלואן. קריסטן, ג'וש קופלנד."

"ובכן שלום, כל כך נחמד לפגוש אותך," הוא אמר ואחז בידי קצת יותר מדי חזק.

צמצמתי את עיניי. "נעים להכיר גם אותך."

ג'וש לא הרפה מהיד שלי. "הי, ברנדון, לא קיבלת טנדר חדש בסוף השבוע הזה?" הוא שאל, דיבר עם חברו אבל בהה בי.

הסתכלתי עליו, ועיניו החומות נצצו.

"כן. רוצה לראות אותו?" שאל ברנדון.

"אחרי ארוחת הבוקר. אני אוהב ריח של מכונית חדשה. לשלי פשוט יש ריח של קפה."

נעצתי בו מבט והחיוך שלו התרחב. עשה רושם שברנדון לא שם לב.

"יש לך עוד שקיות? רוצה עזרה?" שאל ברנדון. סלואן כבר נכנסה למטבח ופרקה את המצרכים.

"רק עוד קצת. אני אביא אותן," אמר ג'וש, ועיניו הזמינו אותי ללא מילים לצאת איתו החוצה.

"אני אבוא איתך," הכרזתי. "שכחתי משהו בטנדר."

הוא החזיק לי את הדלת, וברגע שהיא נסגרה הסתערתי עליו. "עדיף שלא תגיד כלום," נעצתי אצבע בחזה שלו.

בשלב הזה דאגתי פחות מהקפה שנשפך, אלא שינסה לחשוף את הניסיון החצוף שלי להסתיר את הפשע. מעולם לא שיקרתי, זה היה כלל אצלי, וברור שבפעם היחידה שהפרתי אותו, הייתי מייד נתונה לסחיטה. לעזאזל.

ג'וש הרים גבה ורכן לעברי. "גנבת לי את החולצה."

שילבתי את ידיי. "אם אתה רוצה לראות אותה עוד פעם, כדאי לך לשמור על הפה שלך. תזכור, אתה התנגשת בי. גם לך זה לא יעבור טוב."

שפתיו התעקלו לחיוך שהיה מושך בצורה מעצבנת. היו לו גומות. פאקינג גומות.

"אני התנגשתי בך? את בטוחה? כי אין שום עדות לכך שזה אי־פעם קרה. אין נזק לטנדר שלו. אין דיווח במשטרה. למעשה, הגרסה שלי לאירוע היא שראיתי אישה היסטרית במצוקה בחניה של וונס, ונתתי לה את החולצה שלי כדי לעזור לה. ואז היא ברחה איתה."

"ובכן, הנה הטעות הראשונה שלך," אמרתי והתקדמתי לעברו. "אף אחד לא יאמין שאני היסטרית. אני לא בחורה היסטרית."

"טוב לדעת," הוא רכן לעברי. "אני אשנה את הסיפור שלי בהתאם. אישה רגועה, אבל גסת רוח, ביקשה את עזרתי ואז גנבה את החולצה האהובה עליי. יותר טוב?" החיוך שלו היה רחב כל כך, עד שהוא כמעט צחק.

מטומטם.

כיווצתי את שפתיי והתקרבתי אליו עוד צעד. הוא נראה משועשע כשפלשתי למרחב האישי שלו. הוא לא התרחק, ואני הזעפתי אליו פנים. "אתה רוצה את החולצה. אני רוצה את השתיקה שלך. זה לא מצב שקשה לפתור אותו."

הוא חייך אליי. "אולי אשאיר לך את החולצה. היא לא נראית כל כך רע עלייך." ואז הוא פנה לטנדר שלו וצחק.