תחתוך ותברח

קורבנות טראומה אינם דבר חדש עבור החוקרת הרפואית פיית’ מקינטייר, אבל המקרה החדש שהגיע אליה שונה. מייסי קרואו, סוכנת אף־בי־איי ששוכבת בבית החולים מחוסרת הכרה לאחר תאונת פגע וברח, דומה לה דמיון מטלטל. כשפיית’ רואה את מייסי לראשונה היא מרגישה כאילו היא מביטה במראה. אבל איך זה ייתכן?

מה עשתה מייסי בסמטה אפלה באמצע הלילה, באותו היום שבו שלחה לפיית’ הודעה?

פיית’ ידעה תמיד שהיא מאומצת, אבל עכשיו היא מגלה שנסיבות הולדתה אפופות בסודות, ושהיא בעצם אינה יודעת דבר. פיית’ נעזרת בטקסס ריינג’ר מיטשל היידן כדי לעקוב אחר שביל הרמזים שהותירה אחריה מייסי, ומגלה דברים גדולים בהרבה מכפי שאי פעם הייתה מסוגלת להעלות בדמיונה.

תחתוך ותברח מאת סופרת רבי המכר מרי ברטון הוא ספר מתח אינטליגנטי ומסחרר שלא תוכלו להניח מהיד עד למילה האחרונה. אלפי שבחים נכתבו על כתיבתה הנפלאה של ברטון וברובם חוזרת מחמאה עיקרית אחת: אף אחד לא יודע לכתוב רומן מתח כמוה.

פתח דבר
הזמן המדויק איננו ידוע
המדרגות אל המרתף חרקו והאישה הצעירה נאבקה לקום על רגליה. היא הצמידה יד אחת לבטנה ההרה ובידה השנייה אחזה צינור ברזל בעודה כורה אוזן לצעדים הקצובים והתכליתיים שהלכו והתקרבו אל הדלת הנעולה.

מפתחות קרקשו ומלמולי קללות הדהדו מהצד השני. היא כבר איבדה תחושת זמן, לא היה לה מושג כמה ימים המתינה לשובו.

היא נסוגה ואצבעותיה התהדקו סביב נשקה, שהיה פעם חלק ממסגרת המיטה שלה. במשך ימים עמלה על שחרור הברגים שהחזיקו את מסגרת המיטה. היא השתמשה בקפיץ קטן ששלפה מהמזרן ובציפורניה, שנשברו במהלך משימת שחרור הברגים.

אמש השתחרר הבורג האחרון ומוט הברזל נפל לרצפה בחבטה קולנית. היא התייפחה ואימצה את החבר החדש הכי טוב שלה לחזהּ תוך שהיא מתנדנדת קדימה ואחורה. חודשים בקופסה נטולת חלונות אולי יגיעו לקיצם היום, אם היא תהיה זהירה מאוד.

המנעול הראשון נפתח. מפתחות נוספים קרקשו.

הוא ביקר מדי כמה ימים במשך חודשים, הביא לה אוכל, מגזינים, ויטמינים להיריון ובגדים גדולים יותר ויותר ככל שבטנה תפחה. הוא כמעט לא דיבר איתה, רק לעיתים שאל איך הולך עם התינוק. הוא בעט? הוא זז? היא אף פעם לא הייתה בהיריון קודם לכן וכן לא הייתה לה שום דרך לדעת מה תקין ומה לא.

המנעול השמיע קול נקישה והדלת נפתחה. הוא עמד בפתח ואחז בידיו שתי שקיות של קניות. הוא שלח לעברה מבט אטום ואז הביט לעבר השולחן הקטן שניצב במטבחון.

היא חייכה, ידה מאחורי גבה, אצבעותיה לופתות את הברזל חזק כל־כך עד שמפרקי אצבעותיה כאבו. הייתה לה הזדמנות אחת. אחת בלבד.

"למה את עומדת?" הוא שמט את שקיות המצרכים על השולחן. "את אמורה לנוח ולהרים רגליים. נותרו רק כמה ימים עד ללידה."

"היו לי התכווצויות בבטן. העמידה מקילה עליי." זו הייתה האמת. השרירים בבטנה החלו להתכווץ מדי פעם. בהתחלה חשבה שזה מפני שהתינוק שמצטנף ואז נמתח, אבל אז הבינה שהזמן הלך ואזל.

"התינוק בועט?" הוא שאל.

"כל הזמן." גם זה היה נכון. בשבועות הראשונים לשבי כל מה שהיא רצתה היה לישון ולהדחיק את קיומו של התינוק. כל בעיטה בשלפוחית, כל התכווצות בגב התחתון וכל התקף עצירות הזכירו לה כמה טיפשה הייתה. לעיתים, כשהבדידות הכריעה אותה, לא הצליחה להחליט אם היא והילד באותו צד או שמא כל אחד מהם היה בצד אחר של המתרס.

"הבאתי לך עוד כמה מגזינים." הוא נשמע גאה, מרוצה מעצמו. "הגיליונות הכי חדשים."

הוא הניח אותם בדקדקנות על השולחן הקטן ופרש אותם בקשת נאה. היא בחנה את השערים הבוהקים וזייפה חיוך. הוא ציפה ממנה לשמוח לנוכח המחוות הנדיבות והנדירות שלו, אז היא האירה אליו פנים מתוך כוונה לגרום לו להאמין שהיא כנועה וחלשה, בשעה שדמיינה את עצמה מנתצת את גולגולתו. הכותרות הגדולות שבשערי המגזינים ריצדו מול עיניה בלי שמוחה התייחס אליהן באמת. 'קריאה לבילוי בחוף', 'הצבעים הלוהטים של הקיץ', 'מכנסונים, כן או לא', 'הצצה לאופנת הסתיו'.

אבל היא כן למדה מהכותרות שהאביב כבר חלף והקיץ בא. "איזה יום היום?" שאלה.

הוא הניח את שקיות הניילון ליד הכיור. "שישי, או שאולי שבת. מקסימום שבועיים עד הלידה."

בפעם האחרונה שראתה את התאריך, היה זה אחד ביוני, שבועות לאחר שנעל אותה במרתף. בעיתון הייתה כתבה על אודותיה. בכתבה היה ציטוט מפי אימא שלה. 'אנחנו לא חושבים שהיא ברחה'.

לא חושבים. אפילו אימא שלה פקפקה בהשערה שהיא נחטפה.

הוא השאיר לה את העיתון בידיעה שזה יתדלק את חששה ואת ספקותיה לגבי האפשרות שמאמצי החיפושים אחריה הולכים ומצטמצמים.

אחרי קריאת המאמר ההוא היא ידעה שלא יהיה לה מושיע. שאף אחד לא יבוא. שאם היא רוצה להינצל, היא תצטרך לעשות זאת בעצמה.

"ואז תשחרר אותי, נכון?" שאלה.

"כבר אמרתי לך את זה."

הוא הוציא מהשקית תפוחים, בננות, לחם וחבילות קטנות של נודלס, וגם ביצים, חלב וגבינה – כל מה שצריך כדי שהתינוק ייוולד בריא. אבל אם רצתה לחמם לעצמה אוכל או לבשל את הביצים, לרשותה עמד רק מיקרוגל. בלי כלי מתכת או זכוכית, רק צלחות וכוסות חד־פעמיות. גם לא עטים או עפרונות. שום דבר שעלול להיות מסוכן.

"הרבה יותר מדי נמצא בסכנה עכשיו. את חייבת להיות זהירה," הוא אמר.

אבל את הדבר הכי טיפשי בחייה היא כבר עשתה. היא האמינה לשקריו היפים כשהבטיח לה מפלט מפני הפרידה הגועלית של הוריה, שלא רצו אותה או את התינוק שלה. הוא טמן לה מלכודת וריפד אותה בחיוכים, פיתה אותה במילים טובות, והיא צעדה ישר פנימה. עכשיו היא והתינוק שלה ישלמו מחיר כבד אם לא תוודא שהמכה הראשונה שתנחית עליו תהיה יעילה ומדויקת.

"הבאתי לך גם עוד בגדים," הוא אמר, "הבטן שלך נעשית ענקית, ילדה. את מותחת אפילו את שולי חולצת הטי האקסטרה־לארג' שלך."

היא השיבה לו חיוך בתקווה שזה ירגיע אותו והוא יהיה דרוך פחות. "נראה לי שהוא עומד להיות תינוק גדול."

"בריא וחזק, ממש כמו שהאל התכוון. את תודי לי לאחר שהוא ייוולד."

היא תודה לו? על מה? על כך שנעל אותה במרתף הזה? "לא תמיד הודיתי לך על מה שעשית למעני, אבל עכשיו, בכל פעם שהתינוק בועט, אני נושאת תפילת הודיה," שיקרה.

"יפה מאוד. כל הכבוד. זה טוב שהוא בועט. הילד לוחם."

הוא הסתובב בארשת של שביעות רצון, פתח את המקרר הקטן והתחיל להכניס אליו את מצרכי המזון. קודם כול את החלב.

היא שאפה שאיפה גדולה והידקה את לפיתתה סביב המוט, מדמיינת איך היא הולכת לחבוט בגולגולתו מאחור.

בעודו מפשפש במקרר כדי לפנות מקום לביצים ולגבינה, היא התקדמה עוד צעד לעברו. הוא דיבר על כך שהיא צריכה לאכול יותר והיא הרימה את המוט מעל לראשה ובלי להשמיע קול התנפלה עליו, מתמקדת אך ורק בחיבור המיוחל שבין הברזל לעצמות. הייתה לה הזדמנות אחת בלבד והיא לא יכלה לשאת את המחשבה על מה עלול לקרות אם תיכשל.

שבריר שנייה לפני שהמוט פגע בו הוא הרים את מבטו והחיוך נעלם מפניו. בזריזות של חתול הוא הסתובב לימין והרים את זרועו. המוט פגע באמה שלו. הוא נאנק מכאב ונהם. "כלבה! בת־זונה!"

פחד טהור דחף אותה לנסות להניף את המוט שוב, אבל לפני שעלה בידה לעשות זאת, הוא חבט בסנטרה באגרופו השמאלי וגלים של כאב משתק אפפו את ראשה. היא מעדה, כשלה ונפלה על ברכיה. ראייתה היטשטשה והיא הרפתה מהמוט. הוא צנח לרצפה בנקישה קולנית והתגלגל הרחק ממנה באיטיות.

הבל פיו היה חם כשהוא הרים את המוט, אחז בשערה ומשך אותה לעמידה. היא הרגישה איך השיער נתלש מהקרקפת והלסת שלה פעמה בכאב. היה לה טעם של דם בפה ובלשונה חיטטה בפיה ומצאה שן שבורה. בלי לחשוב מיהרה לגונן על בטנה.

הוא הניף את המוט. "תמיד חשבתי שאת מתוקה וטובה מדי, כשלמען האמת לא היית נחמדה בכלל. רק חיכית לרגע שבו לא אעמוד על המשמר. אבל כבר הייתי שם, אני כבר יודע איך נשים כמוך משקרות."

"אני מצטערת! לא אעשה את זה שוב!" צרחה.

הוא משך בפניה המגואלות בדם וקירב אותן לפניו. "אם זה היה תלוי בי, הייתי הורג אותך במכות. הייתי נותן לך אגרוף שהיה מעיף לך את השיניים לגרון." הוא דחף אותה למיטת הברזל כאילו הייתה בובת סמרטוטים והרים את המוט, כמו כדי להזכיר לה איזו מידה של כאב הוא מסוגל להסב לה גם בלי לפגוע בתינוק.

"זה לא יקרה שוב. לא אעשה את זה שוב!" היא התחננה וסוככה בידיים רועדות על פניה.

"אם תנסי את זה שוב אשבור לך את הידיים ואת הרגליים, את מבינה אותי?" דמעות זלגו על פניה והיא ניסתה לצמצם ולהקטין את עצמה כמה שרק אפשר. "שמעת אותי?!"

"כן, כן," אמרה בקול חנוק, "שמעתי. לא אזוז."

הוא משך אותה מהמיטה והורה לה לעמוד בפינה בשעה שהוריד את המזרן לרצפה, הרים את מסגרת המיטה ודחף אותה אל מחוץ לדלת. המיטה הונחה במסדרון, הרחק מהישג ידה, לנצח.

הוא עזב את החדר בטריקת דלת. היא לא שמעה את המנעול או את קרקוש המפתחות. היא זקפה את ראשה לרגע והקשיבה לרקיעות רגליו במדרגות, תוהה אם כדאי לה להעז ולהסתכן בניסיון בריחה נוסף.

אבל באותה המהירות שבה צץ הרעיון במוחה, כך זנחה אותו. הדלת נפתחה והוא חזר ובידיו שרשרת המחוברת לאזיקים. "הייתי צריך לעשות את זה מההתחלה, אבל ניסיתי להיות נחמד. אני לא אוהב להיות רע. עכשיו את יכולה להאשים רק את עצמך."

הוא חיבר אזיק אחד לוו שהיה נעוץ בקיר ואז שלח את ידו אל קרסולה. בתגובה שמקורה ברפלקס ובפחד היא בעטה בידו, אבל הוא לפת את רגלה בכוח וציפורניו ננעצו בבשרה. הוא נעל את האזיק סביב קרסולה.

הברזל התחכך בעורה ומייד החל לפצוע אותה. "אתה לא צריך לעשות את זה. אני אתנהג יפה."

"הייתה לך הזדמנות להתנהג יפה." הוא נסוג ממנה קצר נשימה, ועיסה את האמה שלו. למרות הפחד שמילא אותה, היא שמחה שהצליחה להכאיב לו. כשראתה שהוא סובל, זה הצדיק את השן השבורה ואת הכאב שהלם בראשה.

"אני רוצה לצאת מכאן!" היא צרחה.

הוא הלך אל הדלת ובדרך הרים את מוט הברזל. "ברור. את תצאי, מותק. אני אשחרר אותך מייד אחרי שתעניקי לי תינוק בריא."

הילד בעט בצלעותיה בעוצמה שתאמה לגמרי את פעימות ליבה הפרועות. "למה אתה רוצה את התינוק שלי?"

"כי מחכים לו. אנשים טובים שיוכלו להעניק לו את כל מה שמגיע לו."

כשהוא הוציא את המפתחות שלו מהכיס נפל ממנו עט שהתגלגל על הרצפה ונעלם מתחת למקרר, אבל הוא היה מרוכז מדי בכעסו מכדי להבחין בכך. הוא עיסה את האמה שלו שוב ואז יצא וטרק את הדלת מאחוריו. הפעם היא שמעה את נקישת המנעול.

היא כרכה את אצבעותיה סביב האזיק ומשכה בו, מתכווצת מכאב בכל פעם שהתחכך בעורה. עיניה נמלאו דמעות, אבל היא סירבה להיכנע לפחד המצמית שאיים לבלוע אותה.

היא קמה והלכה לעבר הדלת, אבל גילתה שהשרשרת מגיעה עד למרחק של כמה צעדים ממנה. היא הייתה ארוכה מספיק כדי לאפשר לה להגיע לשירותים, לשידת הבגדים ולמקרר. המיקרוגל נותר כמה סנטימטרים מחוץ להישג ידה.

היא ירדה על ברכיה ותחבה את אצבעותיה לחלל הצר שבין הרצפה למקרר. היא מתחה את אצבעותיה, הרגישה את העט בקצותיהן, אבל אז הוא התגלגל הרחק ממגעה.

היא הצמידה את לחיה הפצועה לדלת המקרר, מתחה את זרועה עד קצה גבול היכולת ומיששה בחיפוש אחר העט, שבדרך נס נשאר בטווח של ידה המתוחה. היא משכה אותו אליה ולפתה אותו בלהיטות בשתי ידיה. זה היה עט כדורי פשוט. היא הסירה את מכסה הפלסטיק וניסתה לדחוף אותו לחור המנעול של האזיק. הברזל הלא סלחני מיהר להכניע את הפלסטיק והיא נותרה מול ההחלטה אם לנסות להשתמש בקצה העט עכשיו כדי לנסות לפרוץ את המנעול, או שמוטב יהיה אם תשמור אותו למשהו אחר שעלול לצוץ בעתיד.

היא התיישבה והתלבטה בעניין כמעט חצי שעה עד שהחליטה ודשדשה אל השידה, השרשרת מקרקשת ומתחככת בעורה עם כל צעד. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות כשהרחיקה את הרהיט הזול מהקיר. היו לה חודשיים לחקור כל סנטימטר בחדר הזה, ובאחד הימים מצאה שורה של ראשי תיבות שנחרטו בגב השידה.

ג"ג.

או"מ.

ק"ס.

אם קודם לכן לא הייתה בטוחה שהיו אחרות לפניה, החריטות הוכיחו לה שלא הייתה הראשונה ובוודאי גם לא תהיה האחרונה. עכשיו הפנתה את תשומת ליבה לתגלית השנייה שלה, שגילתה לפני שמונה שבועות.

היה פתח אוורור מאחורי השידה. המכסה שלו הוחזק בעזרת שני ברגים רופפים, כמעט חשופים. בהתחלה דמיינה שמצאה פתח מילוט ופרץ התקווה שחשה היה עוצמתי עד כאב, אבל ברגע שהסירה את הסבכה, הבינה שתעלת האוורור הייתה צרה מכדי להכיל את גופה. זו לא עמדה להיות דרכה אל החופש.

אבל התעלה הייתה יכולה לשמש מקום מסתור.

היא שחררה את הסבכה, נזהרת שלא להשמיע קול מפחד שהוא עדיין אורב מחוץ לדלת ומקשיב. כשהדממה התמשכה היא אזרה עוז ותחבה את ידה אל פתח האוורור האפל. אצבעותיה מיששו בחיפוש אחר משהו. מדהים מה אפשר לגלות כשיש לך את כל הזמן שבעולם.

היא הוציאה את המגזינים שהחביאה שם, החזירה את הסבכה למקומה ואז גם את השידה. היא אף פעם לא ידעה מתי הוא עלול לחזור ותמיד היה נבון יותר להיראות חפה מכל אשמה.

היא סידרה את המזרן שעל הרצפה, מתחה את הסדין והתפיחה את הכריות. היא התיישבה על המיטה וגילתה שבלי מסגרת הברזל החורקת, המזרן היה עכשיו אפילו קשה יותר ונוח פחות. היא קראה את המילים שנכתבו בשולי דפי המגזין. מילים שהיא שיננה בעל פה.

אם אתם קוראים את זה...

היא הייתה מוסיפה מילים משלה, אבל לא היה לה עט. היא בילתה שעות רבות מדי בחיפוש אחר העט שבו השתמשו קודמותיה ובתהייה לאן הוא נעלם.

עכשיו היה לה עט משלה. אומנם ניצחון קטן, אבל היא הייתה חייבת להאמין שמדובר בחבל הצלה. עכשיו גם לה הייתה אפשרות לכתוב את מחשבותיה בשולי דפי המגזין, לצד ההערות של ג"ג, או"מ וק"ס.

היא הצמידה את ידה ללסתה הדואבת והתכווצה כשהזיזה אותה קדימה ואחורה. היא נאחזה בכל ניצחון קטן. היא ידעה שניצחונות קטנים כאלה הם אלה שעוזרים לה לשמור על שפיותה.

בזהירות החזירה את המגזינים הישנים לפתח האוורור ואת הסבכה למקומה, למקרה שהוא יחזור. היא לקחה לידה את אחד המגזינים החדשים, העבירה את עמוד השער והגיעה לעמוד הראשון שבו נותר הרבה שטח לבן ופנוי. היא התחילה לשרבט עיגולים בפינה השמאלית העליונה עד שהדיו הכחול הופיע. ביד רועדת היא כתבה,

אם אתם קוראים את זה...

קוראים לי פייג' שלדון.

עכשיו קיץ 2018.

דברים שאני אוהבת: צפיית בינג' בסדרות טלוויזיה. את הסמארטפון שלי. גלידת שוקולד.

דברים שאני שונאת: את העובדה שאימא לעולם לא תדע כמה אני מצטערת.

 

פרק 1
יום ראשון, עשרים וארבעה ביוני, 16:00
מחוז היל, טקסס, ארבעים מיילים מערבית לאוסטין
שני עופות דורסים דאו בשמיים.

כנפיהם הרחבות והבהירות לכדו את זרמי האוויר והם גלשו סביב־סביב במעגלים הולכים וקטנים, הולכים ומנמיכים עוף, מתמקדים בדבר שמשך אותם לפה. כמוהו, גם לעופות דורסים אין תכלית קיומית מעודנת. כמוהו, גם הם מנקים את הלכלוך שהמוות משאיר אחריו.

טקסס ריינג'ר מיטשל היידן פנה מהכביש הכפרי הסלול אל דרך העפר הארוכה, שהובילה למגרש הגרוטאות של ג'ק קרואו. חלפו כמה שנים מאז הפעם האחרונה שהיידן ביקר בטקסס היל. מאז אשתו חלתה. סיירה נהגה לגרור אותו לאזור לסיורים ביקבים או לחיטוט בחנויות הקטנות שהיו באזור. הוא תמיד ניאות להפצרותיה, שמח על הצחוק ועל החיוך שהביאה איתה לחייו מלאי החושך. עכשיו היא לא הייתה עוד והוא הפסיק לבוא הנה כבר מזמן.

מעוף העופות הדורסים משך את תשומת ליבו לעבר השמיים שוב ורמז לו שהיעד שלהם נמצא איפשהו בשטח שלו. השרירים סביב גולגולתו התכווצו והוא ידע שמה שזה לא יהיה שחיכה לו בהמשך הדרך עמד להיות רע.

בליל שישי הוא קיבל שיחת טלפון ממודיע שעבד איתו במהלך השנים. ג'ק קרואו היה איש נרגן. הוא היה בשנות השישים המאוחרות לחייו וכל שנותיו ניכרו במראהו. הוא אסף חלקי חילוף ממכוניות ישנות, מכר מעטים מהם, אבל בעיקר הניח להם להיערם סביב בהררים של מתכת. בעברו הרחוק קרואו היה חובש קרבי. במהלך השירות הוא נתפס גונב מורפיום, מה שהקנה לו שחרור בקלון ועונש מאסר. הוא ריצה את עונשו ומאז לא הסתבך שוב.

נכון, הוא טיפל באנשים שהעדיפו שלא להגיע לחדר המיון כדי שלא ייאלצו להסביר לרופא כיצד נפצעו מירי או מסכין, אבל גם נזהר שלא להיות מעורב בעסקים המפתים במיוחד של סחר בבני אדם ושל סמים, שנהיו פופולריים ביותר בדרום טקסס.

מי שפנה לטיפול אצל ג'ק קרואו ידע שהוא לעולם לא ילשין עליו, אלא אם יגלה שפגע בנשים ובילדים. במקרים כאלה לא היו לו גבולות.

היידן הניח שהשיחה שקיבל אתמול תוביל אותו לעוד סוחר סמים או מבריח מהגרים אלים.

אבק היתמר סביב הג'יפ של היידן כשנסע ברחבי מגרש הגרוטאות. למתבונן מהצד המגרש נראה אולי כמו בלגן לא מאורגן, אבל היידן ידע מניסיון שאם שואלים את קרואו היכן נמצא חלק כזה או אחר, האיש יכול למצוא אותו תוך דקות בין הערמות המרובות.

שני עופות דורסים נוספים הצטרפו לצמד המקורי, ויחד הם קרקרו כמו קוורטט אימים. בקרוב העופות הדורסים ימלאו את השמיים התכולים בניסיון להקדים את החום של טקסס, שבסופו של דבר דוחק בכולם למצוא מחסה.

הוא נסע לעבר הקרוואן שקרואו קרא לו בית כבר כמעט שלושים שנה. בשנים האחרונות קרואו קיבל לא מעט הצעות למכור את השטח שלו, אך דחה את כולן. הקרקע הייתה שווה למפתחי הקרקעות הרבה יותר מעסק גרוטאות גווע, אבל הזקן הגן על השטח שלו בקנאות. לא היה לו לאן ללכת.

היידן התקרב לקרוואן לאט ולבסוף עצר ודומם את המנוע. הוא פתח את חגורת הבטיחות והוציא את הנשק מהנרתיק. כמו העופות הדורסים שבשמיים, גם הוא הריח את ריחו המוכר של המוות.

לחלקו האחורי של הקרוואן הייתה צמודה מרפסת עץ קטנה שפנתה למערב והעניקה נוף של שקיעות מרהיבות. הזקן אהב את שעות בין הערביים ובילה את רוב הערבים בגמיעת ויסקי מכוס של ברים, שלכדה את גווניה הכתומים והזהובים של השמש ושיקפה אותן במשקה הענברי.

כשהיידן התקרב לצד הקרוואן הוא ראה שני עופות דורסים מנקרים רגל של גבר שישב בכיסא נוח בפניו לכיוון מערב, אל השקיעה שתתרחש רק בעוד שעות רבות.

"לכו מכאן!" צעק היידן, "לכו!"

הציפורים קיפצו כמה צעדים ואז נופפו בכנפיהן ונחתו על גג הקרוואן כדי לתצפת משם עד שהטורף החדש שהופיע יתפנה מהזירה.

הזקן היה שרוע בכיסאו ואפילו ממרחק של כמה צעדים היידן יכול היה לראות שאצבעותיו מכופפות ומפותלות בזוויות מחרידות. כמה מציפורניו של קרואו היו חסרות. שלוליות של דם נקוו על רצפת העץ.

מי שהרג אותו השאיר שם פיסות בשר בידיעה שהריח ימשוך עופות דורסים ממרחקים. אם אפשר היה לשפוט על פי הראיות, הרי שקרואו מת כבר לא מעט שעות.

"אלוהים אדירים, קרואו." העצב הקיף אותו כמו העופות הדורסים, אבל כמו שגירש אותם, היידן גירש גם אותו.

במקום למהר לעבר קרואו, היידן הביט אל האופק בחיפוש אחר סימני מארב. הוא הקיף את הקרוואן, סרק כל פינה, ואז טיפס את ארבע המדרגות הצרות למרפסת, חצה את דק העץ ופתח את דלת הכניסה.

עם אצבע על ההדק הוא הדליק את האור והציץ פנימה. המקום היה עיי חורבות. הכריות הורמו מהספות ונקרעו, כורסת הטלוויזיה הייתה הפוכה על צידה ומגירותיו של שולחן הכתיבה הקטן היו מושלכות על הרצפה. אוסף של תמונות, רובן של ג'ק קרואו הצעיר עם ילדה קטנה, נמצאו קרועות במרכז החדר, המסגרות השחורות והדקות שלהן מנופצות. שטיח מהוה עמעם את קולות מגפיו כשנכנס עמוק יותר לתוך הקרוואן, לעבר חדר השינה האחורי, שם מצא את המזרן חתוך ופעור לרווחה. קרביו הלבנים פוזרו בחדר.

משבחן את הקרוואן והחליט שהמקום בטוח, חזר לגופתו של ג'ק קרואו. שני העופות הדורסים שבו ונחתו במרפסת. הוא רקע במגפיו וצעק קללות תוקפניות עד שהטורפים עזבו והניחו לו לבחון את הגופה.

פניו המקומטות של הזקן היו עטורות זיפים לבנים, ושפתיו הדקיקות היו מעוותות בהבעת כאב וכעס. כפתורי חולצתו המשובצת היו פתוחים וחשפו בטן עגולה שבלטה מתחת לחולצת טי לבנה ומוכתמת בדם ובזיעה.

מקרוב הוא ראה שרגליו של ג'ק קרואו היו מוטלות בזוויות משונות, כאילו פיקות ברכיו נופצו בפטיש או במוט לום.

היידן השיב את נשקו לנרתיקו והרשה לעצמו לחוש הבלחה ראשונה של עצב. הממזר הזקן הפר לא מעט חוקים בימי חייו, אבל מתחת לכל החספוס הזה הייתה טמונה נפש טובה.

אף שלא ציפה למצוא שם דבר, היידן פשפש בכיסיו של קרואו. להפתעתו, בכיס החזה נתקלה ידו בקלף משחק. מלך תלתן. הוא נראה נקי ומבריק, כאילו זה עתה נשלף מחפיסת קלפים חדשה. אף אחת מהכנופיות המוכרות באזור לא השתמשה בקלפים בצורה הזאת, אבל זה היה ברור. מישהו העביר כאן מסר.

היידן הוציא את הטלפון שלו וצלצל לשריף ואחר כך למכון הפתולוגי המחוזי. קרואו לא נתן להיידן שום רמז לגבי הסיבה לכך שביקש לפגוש אותו. הוא רק אמר שזה חשוב. "מה, לעזאזל, הם רצו ממך, קרואו?"

 

פרק 2
יום שני, עשרים וחמישה ביוני, 15:00
אוסטין, טקסס
ד"ר פיית' מקינטייר מהמכון המחוזי לפתולוגיה בטרוויס, טקסס, הייתה שקועה בנתיחת גופתו של זכר בן שישים וארבע. הגופה שכבה על שולחן הניתוחים, בסמוך לכיור מפלדת אל־חלד. מוזיקת קאנטרי התנגנה בשקט מזוג רמקולים קטנים שניצב ליד לוח מחיק, שהיה מכוסה באזכורים לפגישות ובהערות בכתב יד צפוף.

לצד הרמקולים ניצב ספל ועליו הכיתוב 'טקסס', שהכיל טושים מחיקים בגווני אדום, ירוק ושחור. מעל שולחן הניתוחים נתלו מיקרופון ומנורה מתכווננת גדולה שאורה השתקף בכלי פלדת האל־חלד שעל המגש.

על פי הדוח של חוקרת מקרי המוות, מושא חקירתה נמצא יושב מחוץ לקרוואן שלו על כיסא נוח כשמספר פגיעות ניכרו במפרקיו. הפרמדיקים קבעו את מותו כבר בזירה.

כשהגופה הגיעה למכון הפתולוגי והופשטה מבגדיה הפתולוגית הבחינה מייד בעדויות מחרידות לעינויים שהאיש עבר, לרבות שבע אצבעות שבורות, חתכים ופיקות ברכיים מנותצות.

זה היה מוות מהסוג השמור למי שמצא את עצמו מסובך שלא בטובתו עם קרטלי הסמים. "היה לו קשר לסחר בסמים?" שאלה פיית'.

השאלה שלה הופנתה לריינג'ר מיטשל היידן. פניו השזופות, צרובות משנים תחת השמש הטקסנית, היו נטולות הבעה ולא הסגירו דבר ממה שעבר בראשו. כפות ידיו הגדולות לא נקפצו לאגרופים בצידי גופו, אבל ניכר היה שזה עלול לקרות בכל רגע. גופו הגדול והשרירי, שספג ירייה ישירה לאפוד המגן שלו רק לפני שלושה שבועות, היה קפוא כאבן.

להיידן היה מוניטין של אדם החלטי ונחרץ, נטול רגש למראית עין, אבל היא הכירה אותו כבר כמה שנים וידעה שככל שהיה שקט יותר, כך רגשותיו היו עמוקים יותר. "מה פתאום 'טקסס ריינג'רס' מתעניינים בג'ק קרואו?" שאלה.

"ג'ק קרואו התקשר אליי ביום שישי. הוא אף פעם לא צלצל סתם כדי לפטפט, אז אם היה לו משהו לספר לי, הקפדתי להקשיב. לצערי הצלחתי להגיע אליו רק אתמול, וכשהגעתי, מצאתי אותו ככה."

"יש לך מושג על מה הוא רצה לדבר איתך?"

"הוא לא הסכים להגיד דבר בטלפון. הוא אף פעם לא אהב לדבר בטלפון כי היה משוכנע שמצותתים לכל השיחות שלו."

"הוא היה פרנואיד?" שאלה פיית'.

"לא. לפחות לא יותר מהמתבודד המצוי."

"חוקר המז"פ אמר שהחומר הכי חזק שהיה בקרוואן שלו היה אספירין. אף שהיה שם גם מרשם לאוקסיקונטין. במקרר היו שנים־עשר בקבוקי בירה סגורים. לא היו שום ראיות בכתב שעשויות היו להסביר למה הוא מת ככה."

"אני יודע. סרקתי כל סנטימטר רבוע בקרוואן, אבל היה ברור שמישהו כבר עשה את זה לפניי."

היא הרימה את מפרק כף ידו של המת. "אני יכולה לספר לך שהוא נכבל, אולי באזיקים, ושמי שעשה את זה הקפיד להדק אותם באופן שיסב כאב."

"לא נמצאו בזירה אזיקים או שרשראות משום סוג, אבל גובהו של ג'ק קרואו היה מטר ותשעים והוא שקל משהו כמו מאה ועשרה קילוגרם. אפילו כאשר היה קשור, אני בטוח שלא היה קל לרסן אותו."

"אני לא בטוחה. אני חושבת שהוא היה חולה מאוד."

"חולה?"

"אני מהמרת על סרטן. עורו צהוב ובטנו נפוחה. אדע יותר אחרי שאחתוך ואבדוק מבפנים, אבל אם זה סרטן הלבלב, גם ככה לא נשאר לו עוד הרבה זמן לחיות."

היידן שתק לרגע, כמו כדי לארגן את מחשבותיו. צל של כאב עבר בעיניו לרגע והזכיר לפיית' שהוא עדיין לא התאושש ממותה של רעייתו, לפני ארבע שנים.

היידן הצביע על קעקוע דהוי בזרועו של המת וכחכח בגרונו. "הוא היה ריינג'ר בצבא בצעירותו. גם אם היה לו סרטן, הוא היה בן־זונה קשוח ואין מצב שהוא היה עוזב את העולם בלי מאבק."

היא החליקה את ידיה העטויות בכפפות על קרקפתו של המת עד שהרגישה את הבליטה הקשה. "יש לו כאן שטף דם פנימי גדול. הוא חטף מכה בחלק האחורי של הראש. אולי גם אגרופים או בעיטות בלסת לפני שקשרו אותו, אם להסתמך על השינויים בצבע העור בחלק התחתון של הלסת."

"ואז מישהו התחיל לעבוד עליו באמת," אמר היידן.

"זה הניחוש שלי."

"פציעות כאלה גורמות כאבים איומים, אבל מה היא, לדעתך, סיבת המוות?" שאל היידן.

היא פקחה את עפעפיו של קרואו ובחנה את אישוניו המורחבים מעט ואת עיניו המצהיבות ושטופות הדם. "אדע יותר אחרי שאפתח אותו."

ננסי רידג'פילד, חוקרת מקרי המוות שעבדה עם פיית', נכנסה לחדר. לננסי היה ותק של חמש שנים במחלקה הפתולוגית והשתיים עבדו יחד מהיום הראשון שלה שם. היא הייתה אישה קטנה, שיטתית ודקדקנית, בעלת שיער שחור וחוש הומור שנון.

"דוקטור, קפטן." ננסי הדליקה את מסך המחשב והעלתה את תצלומי הרנטגן הדיגיטליים הראשונים של הזרועות ושל כפות הידיים. בשני הצדדים אפשר היה לראות מגוון שברים. "השברים טריים. הם קרו ממש לפני שהוא מת. פיקת הברך הימינית נשברה בכמה נקודות, כמו ששניכם חשבתם."

נדרשת כמות לא מבוטלת של כוח מתפרץ כדי לנפץ עצם, ועוצמת הכאב כתוצאה ממכה כזו מחרידה מספיק כדי לגרום התקף לב.

פיית' בחנה את עצמות הלחיים העבות של המת ואת הלסת החיוורת והמחוספסת, המעוטרת זיפים לבנים. איש לא היה מנסה לטעון שג'ק קרואו היה גבר נאה, אבל היא הייתה בטוחה שהוא היה מקסים בצעירותו.

"כבר איתרתם את בני המשפחה שלו?" שאלה פיית'.

"תשאלתי דייר שגר בשטח של ג'ק, דיוויד לדבטר," אמר היידן. "לדבטר טוען שלקרואו יש בן ובת. את הבן, דרק, לא הצלחתי למצוא, אבל איתרתי את הבת, מייסי, וצלצלתי אליה אתמול. היא גרה בווירג'יניה. היא אמרה שתעלה על הטיסה הראשונה שיוצאת לפה הבוקר."

"תשאיר לי את הפרטים שלה, למקרה שארצה לדבר איתה," ביקשה פיית'.

"כבר נתתי אותם לננסי," אמר היידן.

פיית' הניחה את ידה על כתפו של קרואו והרגישה דקירת צער עבור האיש. אומנם הוא לא היה קדוש, אבל לא הגיע לו לסבול ככה.

היא נשמה עמוק וניסתה שלא לדמיין את רגעיו האחרונים של ג'ק קרואו, שהיו, ללא ספק, מלאי כאב. נכון לרגע זה היא הייתה צריכה להפסיק להתייחס אליו כאל בן אדם. הגופה שלו היא אוסף של ראיות שסיפרו סיפור, ופיית' ידעה שלא תוכל לשמוע את הסיפור אם תיתן לרגש לערפל את מחשבותיה.

היא משכה את המיקרופון שנתלה מעל ראשה, קירבה אותו אליה והכריזה את שמו של המטופל, מה הם גובהו ומשקלו ואלו פציעות ספג. בתחילת החקירה החיצונית שלה פיית' הרימה את זרועו הימנית. החלק הפנימי של האמה היה מכוסה בכתמים שחורים שמתחילים להיווצר לאחר שהלב מפסיק לפעום ולהזרים דם, אבל היא הצליחה לראות קעקוע דהוי של המילים 'אל תזיק'. היא ציינה בהקלטה את קיומו של הממצא, ואת קיומו של הקעקוע של יחידת הריינג'רס של צבא ארה"ב.

ואז המשיכה בחיפוש אחר רמזים נוספים. הייתה צלקת בחלק התחתון של בטנו, כפי הנראה כתוצאה מהסרת תוספתן, והיה גם פצע ירי ישן בכתפו.

היא בדקה בין אצבעות הרגליים והידיים ובחנה את הוורידים שבזרועותיו ובחלק הפנימי של הירכיים בחיפוש אחר סימני מחטים, אך לא מצאה כאלה.

היא הרימה אחת מידיו של המת ובחנה את האצבעות שהתחילו להכחיל באזור הציפורניים. "ננסי, יש לך נייר?"

"בטח, ד"ר מקינטייר," ענתה ננסי.

פיית' גירדה את העור שמתחת לשלוש הציפורניים שנותרו במקומן. ננסי החזיקה את גיליון הנייר הנקי מתחת ליד כדי לאסוף את הדגימה. "אולי יתמזל מזלנו והוא שרט את התוקף."

פיית' מרחה דיו על קצות אצבעותיו של המנוח והצמידה אותם לטופס טביעות אצבע. אומנם היידן ביצע זיהוי על פי ראייה, אבל לצורך זיהוי נחוצות גם ראיות מדעיות.

"לדבטר עבד עם קרואו כמעט שנתיים. הוא עשה בשבילו כל מיני עבודות במגרש הגרוטאות," אמר היידן.

"הוא ידע להגיד משהו על מצבו הבריאותי?" שאלה פיית'.

"הוא אמר שבחודשים האחרונים קרואו עבד פחות, אבל מעולם לא התלונן."

פיית' לקחה לידה אזמל ויצרה חתך בצורת Y שהתחיל מעל שרירי החזה וירד בקו ישר עד לטבור. היא קילפה ופתחה את הבשר, לקחה מספריים לחיתוך עצמות וניתקה את קצות כלוב הצלעות כדי שתוכל להסיר אותו. היא שלפה את האיברים הפנימיים, שקלה והניחה אותם בצד.

במבט ראשון כבר הבחינה בממדיו המוגדלים של הלב, וכשהסירה אותו מהגוף וניתחה אותו, מצאה כמה וכמה עורקים עם חסימות קשות. לחדר הימני היה צבע לא בריא שהעיד כי זרימת הדם אליו הופסקה באופן פתאומי. הריאות היו פגועות מאוד ובמישוש חלל הבטן גילתה גוש קשה מאחורי הקיבה. היא הוציאה את הקיבה וגילתה גידול על הלבלב. היא הייתה מוכנה להמר על משכורת של חודש שמדובר בגידול סרטני. ג'ק קרואו היה מת מהלך כבר תקופה לא קצרה.

"אני בטוחה שהוא סבל מאי־נוחות קשה," אמרה פיית'. "אני מתפלאת שהוא לא השתמש במרשם למשככי הכאבים שניתן לו."

"לדבטר אמר שלפני כשישה שבועות קרואו התעלף והוא הסיע אותו לרופא. הרופא רצה לעשות כמה בדיקות, אבל קרואו סירב." היידן נשם נשימה ארוכה ושקולה. "קרואו ידע שהזמן שלו הולך ואוזל, וידע שיש לו מצפון שצריך לנקות."

"יכול להיות," אמרה פיית'.

היא המשיכה לבחון ולשקול את האיברים, ואחרי שבחנה את כולם החזירה אותם לתוך הגופה ותפרה את החתך.

"הוא סבל מאי־ספיקת לב," אמרה, "אבל אין ספק שהעינויים שעבר, במצבו הבריאותי המוחלש, גרמו לו התקף לב. אני קובעת שמדובר בהריגה."

הריגה היא לא תמיד רצח. מדובר במוות שנגרם מידיו של אדם אחר. הפסיקה שלה העניקה להיידן אור ירוק להתחיל לחפש אחר הרוצח.

"טכנאי המז"פ לקחו עשרות טביעות אצבע מהקרוואן, אבל אי אפשר לדעת למי הן שייכות." מבטו הנוקב התרכך לרגע. "אני מודה לך שהצלחת לדחוק את המקרה הזה ללוח הזמנים העמוס שלך היום. אהיה איתך בקשר בהמשך."

"תודה. אשמח לדעת מה קרה."

"מר דיוויד לדבטר כאן. הוא בא לזהות את הגופה," אמרה ננסי, "חוץ מזה, הוא רוצה לדבר איתך, ד"ר מקינטייר."

"מבחינה חוקית אני לא יכולה להגיד לו הרבה על מצב הגופה כי הוא לא בן משפחה, אבל אני מוכנה לדבר איתו," אמרה פיית'. "ננסי, את יכולה להכין את מר קרואו לצפייה?"

"כן."

"קפטן, תרצה להצטרף אליי?" שאלה פיית'.

"אני אשמח."

"תן לי רגע להתנקות ולהחליף בגדים." היא הרימה עיניה אל השעון. עכשיו כבר היה ברור לה שהיא הולכת לאחר לאירוע גיוס הכספים. "אני חייבת לצאת ממדי חדר הניתוח האלה. תן לי רבע שעה."

"בטח."

פיית' יצאה מחדר הנתיחות והסירה את הכפפות ואת החלוק. היא נכנסה לחדר ההלבשה, אבל כשהושיטה את ידיה כדי לסובב את חוגות הספרות שעל מנעול הארונית שלה, ידה השתהתה לרגע ונדרש לה ניסיון נוסף. המנעול נפתח בנקישה. היא הוציאה מגבת וסבון, ניגשה למקלחת ונכנסה מתחת לזרם המים החמים. היא התקלחה בזריזות, התנגבה ולבשה מכנסי כותנה שחורים וחולצת משי לבנה ומכופתרת, ונעלה את נעלי העקב שנעלה כשיצאה לעבודה בבוקר.

היא פיזרה את שערה, הברישה אותו והניחה לו לגלוש על כתפיה, ואז לבשה ז'קט. תוך עשר דקות היא חזרה אל היידן, שחיכה במסדרון. השניים פסעו יחד אל חדר החקירות.

גבר רזה בתחילת שנות העשרים שלו קם כשהם נכנסו. הוא לבש ג'ינס מטונף, חולצת טי דהויה ומגפיים שנראו פחות או יותר בגילו. שערו הארוך היה אסוף בקוקו.

פיית' הושיטה לו את ידה. "אני ד"ר פיית' מקינטייר."

לדבטר לקח את ידה של פיית' ולחץ אותה בכוח שלא ציפתה לו מאצבעותיו הרזות והארוכות. "ראיתי את קרואו רק לשנייה, אבל הוא נראה די מפורק."

"אני יודע שהיית נסער אתמול," אמר היידן, "אבל הייתה לך מאז הזדמנות לחשוב מי היה יכול לרצות לפגוע בקרואו?"

לדבטר נד בראשו לשלילה. "הוא תמיד התבודד והקפיד להתרחק מצרות. בחצי שנה האחרונה לא היה לו אפילו לקוח אחד."

"מתי הוא פגש את הילדים שלו בפעם האחרונה?"

"מייסי לא הייתה כאן שנים. אף פעם לא פגשתי אותה. דרק גר בשטח, אבל לא דיברתי איתו כבר חודשים. הוא וקרואו לא הסתדרו."

"אתה יודע למה?" שאל היידן.

"דרק רצה שקרואו ימכור את השטח וייהנה מהחיים. קרואו לא היה מוכן אפילו לשמוע על זה."

"ולא ראית במגרש אף אחד חשוד?" שאל היידן.

"לא. לא ראיתי שם אף אחד כבר שבועות."

"אתה לקחת את מר קרואו לרופא לפני חודש וחצי?" שאלה פיית'.

"כן. הוא היה במצב גרוע. הסעתי אותו העירה והוא נתן לרופא למשש ולחטט, אבל בסופו של דבר הוא לא הסכים לשום דבר מעבר לזה."

"היו לו מרשמים שהוא היה צריך לחדש?" שאלה פיית'.

"כן, אבל הוא אמר שוויסקי עושה את העבודה. עצרנו בחנות משקאות וקנינו שישיית בירה ושני בקבוקי ויסקי. חוץ מזה הוא ביקש שנעצור בחנות נוחות כדי לקנות שני טלפונים חד־פעמיים וטבק. הוא אהב טבק לעיסה."

"שני טלפונים חד־פעמיים?" שאל היידן, "בשביל מה הוא היה צריך אותם?"

"הוא לא הסביר. הוא רק רצה לוודא שיש בהם אפליקציית מפות, ג'י־פי־אס ומצלמת וידאו."

"הוא תכנן לנסוע לאנשהו?" שאל היידן.

"כששאלתי אותו הוא רק אמר לי לא לדאוג לגבי זה."

"לא מצאנו טלפונים בקרוואן," אמר היידן.

"אני לא יודע מה הוא עשה איתם." לדבטר משך באפו והפנה את עיניו אל פיית'. "אני יכול לראות את קרואו?"

פיית' הנהנה. "בוא אחריי, אקח אותך למר קרואו."

האיש הצעיר נדרך. "או־קיי."

השלושה צעדו במסדרון אל חדר הצפייה שבו המתינה להם ננסי עם גופתו המכוסה של מר קרואו. כשלדבטר התקרב ננסי משכה את הסדין בדיוק מספיק כדי להציג את פניו. לדבטר השתהה לרגע ואז אזר עוז והתקרב. פניו התמלאו בתמהיל של עצב ושל רחמים. "לא רציתי להאמין שזה באמת קרואו, אבל זה הוא." לדבטר טפח על כתפו של קרואו, הסתובב ויצא מהחדר.

פיית' כיסתה את פני המת ועם היידן הלכה בעקבות האיש הצעיר בשעה שננסי נשארה עם הגופה.

לדבטר נד בראשו. "כולם אהבו את קרואו. הוא התבודד, הוא שתה קצת יותר מדי לפעמים, אבל הוא אף פעם לא פגע באיש. אלוהים, הם כיסחו לו את הצורה. לא הגיע לו לסיים את החיים ככה."

היידן שאל עוד כמה שאלות ולקח מהאיש את מספר הטלפון שלו. לדבטר נפרד מהם כשננסי הגיעה וליוותה אותו החוצה.

"אעשה כמה בדיקות כדי לראות אם יש שיירי חומרים נרקוטיים בדם. אודיע לך אם אמצא משהו."

"תודה, ד"ר מקינטייר."

"לשירותך, קפטן היידן."

עם כובעו בידו הוא ניגש למעלית כשהוא חולף על פניה של ננסי שהלכה לכיוונה של פיית'.

כשדלתות המעלית נסגרו ננסי שאלה, "ד"ר מקינטייר, את לא מאחרת?"

פיית' הציצה בשעונה. שיט. היא בהחלט איחרה.

עכשיו היה אולם מלא באנשים שישבו שם וחיכו לה. באותו ערב היא הייתה אשת השעה ועמדה במרכז האירוע כזוכה בפרס מתנדבת השנה מטעם הוועד לשירותי חירום לנוער. פרסים לא עניינו אותה, אבל היא הבינה שאירועים כאלה עוזרים לתורמים להרגיש טוב לגבי עצמם, מה שמגדיל את הנטייה שלהם לפתוח את הארנקים.

לא יהיה לה זמן לעבור בבית ולהחליף בגדים. היא תצטרך להסתפק באודם אדום, בהתזת בושם ובהברשה נוספת וזריזה של השיער. כמה דקות לאחר מכן היא יצאה במהירות מהמכון הפתולוגי כשהמחשבות על ג'ק קרואו ממשיכות לרדוף אותה.