...על נדודי נצח ושוב על פני האדמה... על זריעה, לבלוב, ועל קציר בָּשֵׁל־נוטף. ועל הפרחים הגדולים, על הפרחים המגוונים, על הפרחים הזרים שלא נודעו.
היכן ינוח היגע? מתי יבוא הביתה הבודד בלבו? אילו דלתות פתוחות בפני הנודד, ובאיזה מקום, ובאיזו ארץ, ובאיזו עת?
היכן? היכן יוכל תשוש הלב להשתקע לנצח, היכן יוכל היגע מנדודיו למצוא שלווה, היכן יידומו ההמולה, הקדחת, הדאגה, לַנֶצח.
למי שייכת האדמה? האם רצינו באדמה כדי שנוכל לנדוד על פניה? האם אנו זקוקים לאדמה שלא נשקוט ולא ננוח על פניה? מי שזקוק לאדמה, לו תהיה האדמה: הוא ינוח עליה, ינוח במקום קטן, יתגורר בחדר אחד קטן לנצח.
האם הרגיש צורך באלף לשונות, ולכן חיפש אותן כך ברפש ובאימה של ריבוא רחובות פראיים? הוא לא יזדקק עוד ללשון, הוא לא יזדקק ללשון לשם שתיקה ואדמה; הוא לא יוציא מילה מהשפתיים המושרשות, עינו הקרה של הנחש תציץ למענו מבעד לארובות המוח, זעקה לא תפרוץ מן הלב שצֶמח מטפס בוקע ממנו.
הלשון המתה קמלה והלב נרקב, פיות עיוורים חופרים מנהרות בבשר הקבור, אבל האדמה תתקיים לנצח; שיער צומח כמו אפריל על החזה הקבור ומארובות המוח צומחים פרחי המוות ולא יכמשו.
הו, פרח האהבה, ששפתיו החזקות שותות אותנו מטה אל תוך המוות בכל דבר רחוק וחמקמק; האהבה, המכשפת את עשרים אלף ימינו עד טירוף הדעת ועיוות הלב הנשבר מנשיקתה, אבל לה, לה, לה התהילה, והיא על מכונה: אהבה בת אלמוות, בודדים וכואבים בשממה קראנו אלייך: לא נעדַרת מבדידותנו.
