אפולוגיה

ב־6 בינואר 1537, והוא בן עשרים ושלוש, התנקש לורנצינו לבית מדיצ'י בחייו של שליט פירנצה, הדוכס אלסנדרו בן העשרים ושבע, שנחשב לבן דודו בנסיבות מפקפקות, וגרם למותו. ימים ספורים לאחר מכן כתב לורנצינו את "אפולוגיה", כתב הגנה להצדקת מעשהו, בו הוא מפרט ומסביר את הסיבות הפוליטיות לכך. לורנצינו עצמו נרצח ב־26 בפברואר 1548 והוא בן שלושים וארבע.

1.

אילו היה עליי להצדיק את מעשיי בפני מי שאינם יודעים מהי חירות ומהי עריצות, הייתי מנסה להצביע על הסיבות השונות (ויש רבות מאוד) שהניעו אותי — ולהוכיח שבני האדם אינם צריכים להשתוקק לדבר יותר מאשר לנהל את חייהם כאזרחים,^[1] וכתוצאה מכך כבני חורין, שהרי חיים כאזרחים נדירים יותר ובעלי תוחלת חיים קצרה יותר מכל צורת ממשל אחרת מאשר ברפובליקה. ועוד אוכיח שכיוון שהעריצות מנוגדת לחלוטין לשיתופם של אזרחים, אין האזרחים יכולים אלא לשנוא את העריצות מעל הכול; ושהדעה הזאת כה גברה במקרים אחרים, שרוצחי העריצים, משחררי מולדתם, הוכרו כראויים לכבוד במקום שני אחרי מייסדי המדינה. ואולם, כיוון שאני מפנה את דבריי לאלו היודעים — כתוצאה מתבונתם ומניסיונם — שהחירות טובה והעריצות רעה, ורואים בהבדל זה עיקרון אוניברסלי — אדבר על המעשה הפרטי שעשיתי, לא כדי לבקש גמול או שבחים, אלא כדי להוכיח שלא רק שעשיתי את מה שנדרש מכל אזרח טוב, אלא שהייתי חוטא למולדתי ולעצמי אלמלא עשיתי אותו.

[1] במקור politia, מיוונית: politeia, במובן "בעלי זכויות אזרח". [כל ההערות הן של המתרגם].

2.

וכדי להתחיל בדברים המוכרים ביותר, אני קובע שאין איש המסוגל להטיל ספק בכך שהדוכס אלסנדרוֹ, המכנה את עצמו דה מדיצ'י,^[2] היה רודן במולדתנו, למעט אלו שהעניקו לו את תמיכתם והתייצבו לצידו כדי להתעשר; הם עצמם לא יכלו לעצום עין או להסתנוור על ידי האינטרס הפרטי שלהם עד כדי שלא ראו בו רודן עריץ. אבל כל עוד נטו הדברים לטובתם, הם לא דאגו לטובת הציבור אלא הלכו בעקבות הצלחתם. האנשים האלו, למען האמת היו מעטים ולא זכו אלא להערכה נמוכה, עד כדי כך שלא יכלו בשום פנים ואופן לשמש משקל־נגד לשאר העולם, ולאמת. כי מכך שהעיר פירנצה, השייכת על פי משטרהּ העתיק והממושך לאזרחיה, נובע שאלה המנהיגים אותה בלא שנבחרו למטרה זו על ידי אותם אזרחים, הם עריצים. זה היה המקרה של בית דה מדיצ'י, ששלט על עירנו שנים רבות בתמיכתם ובהשתתפותם של המעמדות הנמוכים ביותר, ואף להם לא הייתה מעולם אלא סמכות מוגבלת עד ליום שבו, אחרי תהפוכות וחילופי ממשלות רבים, האפיפיור קלמנס השביעי,^[3] תוך שימוש ידוע באלימות, שלל את החירות ממולדתו שלו וכפה עליה את עריצותו של אלסנדרוֹ הזה.

והלה, בהגיעו לפירנצה, כדי להסיר כל ספק מהיותו רודן, ביטל כל שיתוף של אזרחים בעניינים עד כדי חיסול כל סימן וזכר לשם רפובליקה; וכיוון שהיה עליו — כדי להיראות רודן עריץ — להיות לא פחות נפשע מנירון, לא פחות שונא אדם, הולל ותאוותן מקליגולה, ולא פחות אכזר מפלאריס,^[4] רצה להתעלות על רשעותם ונפשעותם. למעשה, מלבד האכזריות שגילה כלפי האזרחים, שכלל לא נפלה מזו של קודמיו המוזכרים לעיל, הוא אף עלה על חוסר הרחמים של נירון בכך שגרם למותה של אימו, כיוון שנירון פעל מתוך חשש למדינה ולחייו וכדי למנוע את מה שהוא פחד שיעלה בגורלו. אבל אלסנדרוֹ, הוא עולל את מעשה הבוגדנות הזה מתוך אכזריות טהורה וחוסר אנושיות, כפי שאפרט בהמשך. הוא לא נפל גם מקליגולה, במה שנוגע ליחס של ביזוי, העלבה ולעג כלפי האזרחים ורציחתם; בנאפופים, באלימות, בניבול פה ובאיומים, דברים שעבור אנשים הגונים גרועים וקשים יותר מהמוות, שבסופו של דבר הכה בהם. והוא התעלה לאין שיעור על אכזריותו של פלאריס כיוון שאם האחרון העניש ובצדק את פֵּרילָאוֹס^[5] על ההמצאה האכזרית שלו לעינוי בני אדם ולגרימת מותם בייסורים בשור הארד, סביר להניח שאלסנדרוֹ היה מתגמל אותו אילו היה חי בתקופתו, כיוון שגם הוא הגה ומצא שיטות חדשות של עינויים והמתה, כמו לכלוא בני אדם חיים במקומות כה צרים שלא אפשרו להם להסתובב ואף לא לזוז עד שהפכו לחלק מהאבנים והלבנים, ובעודם כלואים באופן זה ציווה לתת להם מזון דל ובכך גרם להתמשכות ארוכה ככל האפשר של גסיסתם. כך נהגה המפלצת הזאת שלא הסתפקה במותם הפשוט של האזרחים הללו.

[2] בעיניו של לורנצינו, אלסנדרוֹ לא השתייך כלל למשפחת דה מדיצ'י בהיותו — כך טען לורנצינו — בן לא־חוקי לאישה מהמעמד הנחות והבזוי ביותר ולאב עגלון. ראוי לציין שאלסנדרו כונה גם Il Moro, "השחום" בגלל צבע עורו הכהה.
[3] האפיפיור קלמנס השביעי הוא ג'וליו דה מדיצ'י, עלה על הכס הקדוש ב־1523. יש הטוענים שהוא הוא היה אביו הביולוגי של אלסנדרוֹ. ההיסטוריון ואיש הספר יאקוֹפּוֹ נארדי (Jacopo Nardi), איש פירנצה, חסידו של ג'ירולמו סבונרולה ומתנגד לשלטונם של בני מדיצ'י, כתב על האפיפיור קלמנס השביעי: "האפיפיור הזה, שהחמלה נמצאה רק בשמו (קלמנס, בתרגום לעברית פירושו חומל, רחמן), לא חשש לטבול את ידיו הקדושות בדמם של האזרחים הצדיקים בהטיחו עליהם עונשים אכזריים ועינויים איומים" [בתוך Orazioni scelte del secolo XVI, Firenze: Sansoni, 1957.]
[4] פָלָאריס, רודן אַקרָגָאס בסיציליה (555–570 לפנה"ס). נודע בעריצותו ובצימאונו לדם, כנירון וקליגולה.
[5] Perillaos, פַסָּל אתונאי, פיסל שור מארד שמתחתיו הובערה אש, לתוכו היו מושלכים הנידונים למוות ומתים שם בייסורים קשים מהחום הנורא. האגדה מספרת שממציא הפסל הזה היה הראשון שהושלך לתוכו. מאוחר יותר התקוממו האזרחים נגד אכזריותו של הרודן פלאריס, לכדוהו והשליכו אותו לתוך בטנו של השור השטני. לורנצינו, בדומה לאובידיוס ודנטה, מצדיק גם הוא את ההוצאה להורג האכזרית של יוצר שור השטנים הזה.