פרק ראשון
הקדמה
כשהתיישבתי חשתי כאב חד בשרירי הבטן. בספסל הסמוך לפנס הרחוב, למרגלות הגשר, בדיוק כמתוכנן.
עברו כמעט חודשיים מאז הניתוח, אבל הצלקת עדיין כאבה כל כך, עד שהרגשתי שאם ארים את אחת התאומות בזווית הלא נכונה הבטן שלי תיקרע. הנחתי לעפעפי להישמט לרגע, וסילקתי ממוחי את המחשבה על הילדות.
פתחי את הקופסה, סגרי אותה. בדיוק כמו שהרופא לימד אותי.
לא היו ספסלים רבים לאורך המדרכה בצד זה של התמזה. יותר יציקות של בטון — כמו תהלוכה של ארונות קבורה השומרים על המים.
זו היתה שעת דמדומים. חורף. הקדרות המוחלטת ירדה זמן רב קודם לכן, ויחד איתה גם הקור הלח שכרסם את דרכו לתוך עצמותי. משב רוח דק חמק מבעד למִפתח הקרדיגן שלי כשמשכתי את הקשמיר האפור אל שדי, התפוחים עדיין.
"לעזאזל, הארי," קיללתי אותו בשקט. עיני נישאו מעלה אל השמים האפורים כאבן.
מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, תמיד הקדמתי. נימוס פתולוגי שמביא איתו תחושת שליטה; איש אינו רוצה להיכנס אחרון לחדר. זה אחד הדברים שהיו לנו במשותף, בהתחלה, לי ולו. כמה פעמים יצא לי להגיע מוקדם לפגישה איתו, לפני שכל זה התחיל, וגיליתי שהוא כבר אורב לי תחת הזוהר הענברי בקצה הבר?
ובכל זאת, השעה היתה כמעט חמש והמדרכה סביב היתה כמעט ריקה מאדם, למעט זרם יציב של תיירים מדוכדכים ועובדי משרד שנחפזו לרכבת התחתית.
למה הוא מתעכב? דיוויד יחזור הביתה בשש, כמנהגו מאז שהילדות נולדו. הוא עצמו כמו נולד מחדש בן לילה יחד איתן, אהבתו ההורית קלה, קשובה באופן טבעי, מזכירה את כל מה שלא אוכל להיות לעולם.
אמרתי למריה שאני רק קופצת לקנות בגדי גוף לתינוקות. מה הארי חושב שהוא עושה? בזהירות, כדי שלא לעשות שום תנועה פתאומית שתלווה בכאב חד ודוקר, הוצאתי ביד רועדת את הטלפון מתיק היד שלי, העשוי מעור בצבע כחול.
אין הודעות חדשות.
אצבעותי הפכו אדומות־כחלחלות. כמעט שלא יצאתי מפתח הבית מאז הלידה, לפני חודשיים, למעט הצעידות הטקסיות האלה, באזורים האפלים של פארק המפסטד הית', על פי הוראותיה של המטפלת. המטפלת. למען האמת, היא תמיד היתה כל כך הרבה יותר מזה. מריה תמיד בכושר, מורידה בדממה את העגלה הכפולה במדרגות הקדמיות, נפרדת ממני לשלום בין הצללים של דלת הכניסה.
אהבתי את האופן שבו האוויר צינן את ריאותי. נדמה היה שאפילו הבניינים ברובע מילבנק, שגחנו מעלינו מצדו השני של גשר למבת', רועדים. שכחתי כמה קר כאן בחוץ. כמה קל לשכוח.
חשבתי שאולי החמצתי משהו בשרשרת ההודעות שהוחלפו בין הארי לביני, והקשתי על המסך. כלום. כמה פעמים חזרתי וקראתי את ההודעות שלו? כמה פעמים חמקתי לאורך המסדרון כשהילדות ישנו? הייתי נועלת את הדלת מאחורי, מרגישה את בהונותי ננעצות בשטיח, ולוקחת בזהירות את הטלפון שלי מהמקום שבו שמרתי אותו, תחוב בארון שבו מאוחסנים חומרי ניקוי — מקום שבו יכולתי להיות בטוחה שדיוויד לעולם לא יחפש.
אמרתי לעצמי שאחכה רק עוד חמש דקות לפני שאשקול את הצעד הבא, עברתי במהירות על ההודעות המוצפנות. תמונה אחת לכדה שוב את תשומת לבי: תצלום מטושטש אבל ברור דיו — חמי, הסבא של ילדותַי, לוחץ יד לגבר בחליפה שחורה — זקנו השחור העבה נראה כמריחת זפת על פני כתם בשר.
מזווית עיני הבחנתי בפנסי הרחוב מהבהבים לאורך הנהר. כשנשאתי את מבטי, ראיתי אותו. העיניים הכחולות החודרות קדחו חור בחזה שלי. נשמתי במהירות, כאילו הלמו בי, ואמרתי את שמו: "הארי."
1
אנה
כעבור שלוש שנים
הבית שקט כמו תמיד בשעה זו. בקושי ישנתי, שוב, ואני לוקחת לעצמי רגע להתענג על השלווה, על השקט שלפני הסערה: הרגע הזה שבו איני מי שהייתי וגם לא מי שאהיה. עיני מרפרפות על השעון הכסוף שליד מיטתי, שהיה שייך לאמו של דיוויד: 5:40 לפנות בוקר. 1 במאי. התאריך כבר חקוק היטב במוחי, כפי שיהיה בשארית חיי.
שעת השחר תמיד היתה השעה האהובה עלי ביום. בילדותי הייתי משוטטת במסדרון הצר בבית הורי תחת כתם אור מטושטש, מציצה מבעד לחלון המשקיף על סמטה ללא מוצא של גדרות חיות וצינורות, ומדמיינת את עצמי במקום אחר.
דיוויד עדיין ישן. אני מתיישבת לאטי, נזהרת שלא להעיר אותו, גופו תלולית בשר מתחת לשמיכה פרחונית. את רוב הלילה העברתי בשינון התוכנית בראשי, וחתמתי כל שנייה ממנה בתוך גומחת זיכרון, מבטיחה שדבר לא יגלוש החוצה, אם אתפס. אתפס. אני לא מרשה לעצמי להשתהות על המילה הזאת יותר מדי.
אני זוחלת מהמיטה, מסדיני הפשתן היקרים ומהכיסויים המעודנים, ומתיישבת על שרפרף מול שולחן האיפור העשוי עץ אלון, שעליו מסודרת לראווה תצוגה מאורגנת של חיי משפחה. פרסים וקישוטים של עולם שאימצתי לעצמי. ביניהם מסגרת ברונזה ובתוכה תצלום של דיוויד ושלי מול נוף הנשקף מבית אביו ביוון. אחד ממקומות המסתור הרבים שטסנו אליהם במהלך השנים, אזור שבו המטוסים מצלקים את השמים בעקבות הנראים רק למי שמעיף מבט מעלה בדיוק ברגע הנכון.
היינו כל כך צעירים אז, נצמדים זה אל זה בקדמת הבריכה, השמש היוונית מבליטה את תווינו הבהירים. גופו של דיוויד היה מופנה אל גופי, תובעני. החופשה הראשונה שלנו ביחד היתה ניצחון, כמעט. שם הכול באמת התחיל. אני הייתי הפרס שלו, הוא אמר זאת מאה פעמים, אבל הוא מעולם לא ידע שהוא גם הפרס שלי. עדיין לא, אבל יהיה.
המחשבה מזעזעת אותי ואני מרימה את ראשי, קולטת את השתקפותי במראה האליפטית. אני מתאבנת לרגע. אותו שיער בלונדיני בהיר, עיניים ירוקות חיוורות, עצמות לחיים גבוהות. זוויות פי סדוקות משנים של חיוכים מאולצים.
הטלפון שלי מחובר למטען שעל הקיר. אני מרימה אותו בשקט, מציצה בגופו הישן של דיוויד במראה — הקן הרך שאני יכולה לצייר מהזיכרון — ואז מקישה את סיסמת הטלפון השני שלי, שמוחבא בכיס חלוק המשי. אצבעותי מותירות פס זיעה על המסך. שני הטלפונים מדגמים זהים, עם אותו כיסוי שחור מבריק. אותו קוד סודי — התאריך שבו הארי ואני נפגשנו לראשונה. כדי למצוא את ההבדלים צריך להציץ פנימה.
אני שוב עוברת על שלל ההודעות שקיבלתי מהארי, ודעתי מוסחת לרגע ממראה הלק האדום הפגום שעל ציפורני. אני שומעת את דיוויד מתהפך במיטה ונועלת במיומנות את הטלפון, ממקדת את פני בשורה המסודרת של בקבוקי הבושם והקרמים מולי, מניחה אותו בכיס החלוק שלי ונעמדת.
"מה השעה?" קולו של דיוויד מתגלגל על פני החדר, עדיין צרוד משינה.
"כמעט שש. הטיסה שלי רק בשתים־עשרה, אבל יש עבודה שאני חייבת לגמור; מילי יוצאת היום לחופשת לידה."
אני רואה בעיני רוחי את העוזרת שלי, שבמהלך החודשים האחרונים ראיתי את בטנה תופחת והיא נאנקת תחת כובד משקלה. אני רואה את האדמומיות בלחייה של האישה הצעירה, שאותה היא מנסה לרכך — לא בהצלחה רבה — בעזרת מייק־אפ כתום מדי; את הליכתה שכרוכה במאמץ גדל והולך.
במהלך השבועות האחרונים יכולתי כמעט לחוש את עצמות האגן שלה חורקות כשהביאה למשרדי את ההגהות לגיליון הבא.
מילי האמינה, כמובן, שתשוב למשרד חודשים ספורים אחרי שתלד, חופשת לידה של ארבעה חודשים עד חצי שנה, כך אמרה למחלקת כוח אדם. אני לא מאמינה בזה לשנייה. לא שזה משנה משהו. כך או כך, לא אראה אותה שוב.
"אני נכנס להתקלח." קולו של דיוויד קוטע את מחשבותי.
אני מחייכת אליו באופן משכנע ומניחה את ידי על ערימת דפי המגזין, "אין בעיה, לא ייקח לי עוד הרבה זמן."
כעבור שעה, אני עומדת ליד הדלת, מוכנה לצאת.
"את נראית טוב." דיוויד יורד במדרגות במהירות, נעליו המצוחצחות רומסות את שטיח השניל, וכשהוא חולף במסדרון, הן בועטות קלות את הקורקינט של אחת הילדות בחזרה למקומו ליד קיר המסדרון; הקורקינט שהתעקש לקנות ליום הולדתן השלישי, כמה חודשים קודם לכן, כשהוא מתעלם מהחשש שלי שהן צעירות מדי.
אני לבושה לעבודה במשרד. חליפת מכנסיים בצבע קרם של איסי מיאקי, שזה עתה יצאה מניקוי יבש. שיער באורך הכתפיים מוסט מאחורי אוזני. שפתון מבריק של שאנל. הבושם שבכל בוקר אני מתיזה באוויר ואז פוסעת לתוך הענן שהוא יוצר, כשהניחוח עוקב אחרי ברחבי הבית, תזכורת למי שאני עכשיו.
זה היה הדבר שבעיתונים ציינו בכל פעם שתמונה שלי מצאה את דרכה אל עמודי הרכילות של מוסף כזה או אחר. אולי לא ידעו מה עוד לומר: "העורכת אנה וית'רול, אשתו של יורש 'טריידסמארט', דיוויד וית'רול, נראית נפלא ב..." יופי שברירי. קסם חידתי. אלה המילים שבהן השתמשו. ניסיונות עצלים להצביע על היכולת שלי לבלוט ולהיעלם מן העין בעת ובעונה אחת.
כשדיוויד הולך למטבח הפתוח — שבירכתיו דלתות הזזה מזכוכית, מעוטרות בפרחי פרג — אני עומדת במסדרון, ועושה הצגה שלמה מבדיקה אחרונה של התיק שלי. בתוך התיק אצבעותי רועדות. דרכון, מפתחות, ארנק כסף. סתם עוד יום.
"אני באמת חושב שאת צריכה לישון אצל אבא כשאת שם, זה יהיה הרבה יותר נחמד ממלון," דיוויד קורא לעברי מהמטבח כשאני מחליקה את כפות רגלי לתוך זוג כפכפי עור שחורים שניצבים לצד נעלי הילדות, אלה של סטלה שחוקות בחרטומיהן.
אני מרגישה את האודם עולה בלחיי ומשפילה שוב את מבטי כדי שלא יבחין בכך. "אתה חושב?" על כך בדיוק בניתי. מהיכרותי עם בעלי, יכולתי לחזות את זה שיפציר בי להתאכסן בבית אביו; נואש לקשר הזה איתי, לבעלות הזאת על חיי, גם כשאני בחו"ל.
"בעצם יש מעבורת, ששטה ישירות מסלוניקי לאִי, לא?..." אני מוסיפה באגביות, כאילו המחשבה חלפה בראשי ממש כרגע.
השיט אורך ארבע שעות וחמישים וחמש דקות, מנמל לנמל. לא שאעלה על המעבורת, כמובן.
"באמת," אני אומרת לאט ובזהירות. "לאבא שלך לא יהיה אכפת?"
דיוויד תקוע בעיתון שלו. "אמרתי לך, הוא לא יהיה שם, הוא לא יגיע ליוון לפחות במהלך החודש הקרוב. אני אשלח הודעה לאתנה ואומר לה להציע לך את המיטה."
לפני שאני מספיקה לענות אני מרגישה את הטלפון רוטט בכיסי. אני מביטה, שומרת על נשימה קלילה. הודעת ווטסאפ ממספר חסוי.
חושב עלייך.
אני שואפת אוויר ועוצמת את עיני ואז מניחה את הטלפון בכיס, ליד הטלפון הרגיל ומפתחות הבית והולכת אל המטבח המעוצב בטוב טעם; ארונות בצבע כחול ירקרק ודלפק מעץ אלון. מקרר כרום של חברת סְמֶג מכוסה בציורים תמימים של הבנות, פרחי נרקיס נפתחים על השולחן המרובב בשאריות ארוחת הבוקר.
בנותי, לבושות למשעי בסרפנים תואמים, שרועות בכיסאותיהן, עיניהן דבוקות למסך האייפד שסבא שלהן התעקש לקנות להן. סבא שלהן. המחשבה מרפרפת כעת, ברכי פקות ורגלי כושלות. אני מרגישה את הדם מאיץ אל ראשי ומניחה את ידי על הדלפק כדי לייצב את עצמי, נושמת נשימה עמוקה.
כשאני נושאת את מבטי אני מתכוננת להאשים בחולשה אבן בתוך הנעל שלי או רעד בעמוד השדרה, אבל איש לא הבחין בה. זהו זה. אני מניחה לעיני לנוע בין דיוויד, האב הכשיר, לבין הילדות. הילדות שלי. עדיין קטנות, אבל כבר לא ממש תינוקות.
משהו מרחף מעליהן, רמז לנשים שיהפכו להיות, הנשים שלעולם לא אכיר. עינה השמאלית של רוז ממצמצת, כמו בכל פעם כשהיא עייפה או חוששת ממשהו. כבר עכשיו היא אדם הנושא על כתפיו את כל צער העולם. בת בכורה טיפוסית, גם אם נולדה בהפרש של דקה מאחותה. סטלה, לצדה, תמיד מתעלמת מסביבתה. כמה זמן תישאר כך? אני מרגישה את המחשבות הלא רצויות עולות במוחי, ומדחיקה אותן שוב במומחיות בחזרה אל בריכת החומצה המבעבעת שבבטני.
"אנה?"
למשמע קולו של בעלי אני ממצמצת לרגע. כמה זמן אני עומדת כאן? "אני אפתח לך את הדלת. את בטוחה שאת לא צריכה טרמפ לתחנה?" האם יש רמז בנימת קולו? האם הוא חש במה שעומד להתרחש? לשנייה אני תוהה אם אני רואה משהו בהבעת פניו, אבל אז אני מביטה בו שוב, וזה נעלם.
אסירת תודה על הסחת הדעת אני שומרת על נימה קלילה, אף על פי ששפתי יבשות כל כך עד שאני יכולה לחוש בסדק עמוק שנוצר בהן כשאני מהדקת אותן. אני שומרת על ידיים יציבות, מנידה בראשי ולוקחת פרוסה טרייה של טוסט מידיו של דיוויד.
"אני בטוחה."
חשבתי שיהיה לי מאוד קשה לנשק את ילדותי לשלום בוקר אחד ואז לפסוע מבעד לדלת בידיעה שלא אשוב. אבל בסופו של דבר זה היה פשוט. הדלת היתה כבר פתוחה; כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לצאת.
