דרך ארוכה לעצמאות
ברחובותיה הארוכים של בוקרשט כמעט ולא נראה איש. הרוח החזקה, אותה כינו התושבים בשם ‘ויסקול’, הייתה בשיאה. כמדי שנה בינואר, שבה והביאה עימה מהצפון משבי חורף חזקים, אשר נשאו עימם סופות שלגים וכפור. הפיתוחים שבחזית הארמון המלכותי והקישוטים היפים שבחזיתות המבנים החדשים והמפוארים, בהשפעת הסגנון הניאו-רומני, נעטפו בשכבת קרח עבה. תוך זמן קצר כיסו פתיתי השלג את בנייני המגורים האפורים, את הרחובות והגנים. העיר כולה נצבעה לבן, רק הנהר דמבוביצה נותר כחיץ כהה וישר בין שני חלקיה.
ב-6 בינואר 1937, כ”ג בטבת תרצ”ז, נולד אברהם, בנם השני של משה ורחל בורסוק, אח צעיר למיכאל בן השנתיים. שמות החיבה שהעניקו ההורים לשני ילדיהם דבקו בהם, ולאורך כל חייהם נקראו כך בפי כול: מיכאל היה ליוֹמי, ואברהם - בּוּמי.
בומי היה צעיר מכדי לחוות את הרגעים האחרונים של הפריחה התרבותית בה הייתה שרויה העיר, תקופה אשר החלה בתום מלחמת העולם הראשונה והקנתה לבוקרשט את הכינוי: “פריז של הבלקנים”.
במשך מרבית שנות ילדותו של בומי, הייתה ארצו שרויה תחת מלחמה ושלטון קודר; כשהיה כבן שנה, הורה המלך קרול השני על ביטול המפלגות והחִיל על המדינה דיקטטורה מלכותית. מכאן הייתה הדרך למשטר פשיסטי קצרה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בבוקרשט כ-80 אלף יהודים, מתוך כ-730 אלף יהודים שחיו במדינה כולה. שורה של צווים וחוקים הפקיעה את האזרחות הרומנית של כשליש מהיהודים, ומכל האחרים החלו הזכויות להישלל בהדרגה. במשך זמן רב סבלו מעושק ומרדיפות, ביוזמתם הפעילה של השלטונות.
בנובמבר 1940 הפכה רומניה לבעלת ברית רשמית של גרמניה הנאצית והצטרפה למדינות הציר, תוך שהיא מסייעת לגרמניה בחיילים ובאספקה שוטפת של נפט וסחורות.
מחצית מיהודי רומניה ששרדו היו תושבי בוקרשט, חלקם הגדול וביניהם משפחת בורסוק, נוצלו על ידי המשטר הרודני הפשיסטי ונשלחו למחנות עבודה בכפייה, בעיקר כדי לסלול כבישים, תוך כדי כך שהם רעבים ללחם ומשוועים ללבוש חם. הם נותרו בחיים הודות לשילוב נסיבות; לחציה של המלכה האם, אלנה, על הממשלה הרומנית, שלא להיענות לנאצים לבצע את הפתרון הסופי, ומפלת הגרמנים בקרב סטלינגרד.
בתום המלחמה, כמו רבים מיהודי בוקרשט, הבינו משה ורחל כי עתיד משפחתם אינו על אדמת אירופה. תחילה נעשתה יציאת יהודי ארצם בטפטופים; אלפים בודדים, אך בשנת 1947 גבר זרם היוצאים. “בקרוב יצאו מקונסטנצה שתי אוניות גדולות במיוחד”, בישר משה לרחל ולילדיו, “אנו נפליג על ה’פאן קְרֶסְנְט’ ב-27 בדצמבר”, הוסיף. יומי ובומי התרגשו לקראת הנסיעה, אך על פניו של אביהם נראו סימני דאגה. סוף סוף התירה הממשלה הרומנית יציאה המונית, אך דווקא הבריטים היו אלה שהערימו קשיים והיו המקור העיקרי לדאגה.
החל מקיץ 1947 היו הבריטים נחושים לעצור את ההעפלה והפעילו לחץ רב על נמלי מדינות אירופה, ונוסף על כך הטילו סגר ימי על חופי ארץ ישראל. אך שליחי ה’הגנה’ לא הרפו והמשיכו במאמציהם לארגן את היציאה ההמונית מרומניה.
בערב חג המולד עזבו בני משפחת בורסוק את ביתם ועשו את דרכם לחוף הים השחור. “ההמתנה בקונסטנצה הייתה מורטת עצבים”, סיפרה לימים רחל לקרוביה. “אלפי יהודים הגיעו מכל קצות רומניה ושהו בקרבת הנמל, אך השוטרים לא הרשו לאיש לעלות על הספינות”.
למרבה הפתעתם, נראו הספינות עוזבות את הנמל ומפליגות דרומה. מעיני הילדים ניבט עצב עמוק. לא ברור אם היו מודעים לעזיבת ארץ הולדתם, אך ודאי ציפו להרפתקה הימית. “מפליגים מבורגס!” פשטה השמועה במהירות. ביחד עם אלפי ממתינים, הועלו בומי ומשפחתו אל הרכבות שלקחו אותם מקונסטנצה אל עיר הנמל הבולגרית בורגס. משם, הושגה הסכמה של הרגע האחרון, יפליגו האוניות לנמל חיפה.
“שבע עשרה שעות ארוכות חלפו עד שהועלו כל הנוסעים ומטענם אל שתי האוניות”, סיפרו לימים. “על חרטום האונייה השנייה נכתב באנגלית Pan York, ובקיצור נקרא צמד האוניות: ‘הפָּאנִים’. יחד נקבצו בהן כ-15 אלף נוסעים”.
ב-27 בדצמבר 1947, ימים אחדים לפני שמלאו לו 11 שנים, עזב בומי את אירופה בדרכו לחיים חדשים. על גשר הסיפון משך הקברניט, אייק אהרונוביץ’, בידית השחורה; צפירה חזקה הדהדה בנמל בורגס, ה’פאן קרסנט’ הפליגה לדרכה ומייד אחריה יצאה גם ה’פאן יורק’.
רבים מן הנוסעים הזילו דמעה של התרגשות, “לשנה הבאה בירושלים”, קראו אחדים ואחרים ענו אחריהם ‘אמן’. אך בומי הצעיר לא שמע מילה מכל אלה;
על קצות אצבעותיו נמתח, ראשו מביט מעל למעקה במים הכחולים החולפים במהירות, ועיניו מרותקות לשובל הקצף המתהווה בצידי הספינה, נפרש אחורה למרחקים.
נוסעי האוניות לא יכלו עדיין לשער איזו מהומה עוררה הפלגתן בארץ ישראל; דוד בן גוריון, מנהיג היישוב, נתן לשתי האוניות שמות עבריים עוד בהיותן בלב ים: ה’פאן קרסנט’ הייתה ל’עצמאות’, וה’פאן יורק’ - ל’קיבוץ גלויות’.
הבריטים, מצידם, לא חשבו לרגע לתת לאלפי המהגרים לעלות לחופי ישראל. במעבר מהים השחור לים התיכון, בין מיצרי הבוספורוס והדרדנלים, ארב לשתי האוניות צי בריטי, שכלל ארבע משחתות ושתי ספינות סיור, שעצרו את האוניות ועיכבו את התקדמותן.
רק לאחר ששולם כופר רב לשלטונות התורכיים, הורשו האוניות להמשיך ולהתקדם, אך כעת עשו דרכן כשהן מלוות במשחתות הבריטיות. החשש לגורל הנוסעים היה גדול והוא הוביל להסכמה מהירה כי נוסעי האוניות יובלו ללא התנגדות לקפריסין, ויושמו במחנות מעצר.
בצהרי ה-31 בדצמבר 1947 עלו מלחים בריטיים על הסיפון ללא התנגדות מצד הצוות והפנו את האוניות לנמל פמגוסטה שבקפריסין, שם הורדו משה, רחל, יומי ובומי בורסוק, והושמו יחד עם אלפי אחרים במחנות המעצר שהוקמו על ידי הבריטים.
לימים תיאר רב החובל הלל ירקוני בספרו "70 שנות ספנות עברית בארץ ישראל 1927-1997":
“הורדת אלפי הנוסעים בנמל פמגוסטה התנהלה באופן כללי בסדר מופתי ונמשכה שלושה ימים...” איש מהיורדים לא יכול היה לשער כי שני הנערים שירדו עם הוריהם, מיכאל בן ה-13 ואברהם בן ה-11, עתידים להיות חלק מחוט השדרה של חיל הים הישראלי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
