בצילו של עץ החושחש הירושלמי

רומן אהבה סוחף ומערפל חושים, המתרחש אחרי קום המדינה,  בשנות החמישים והשישים, ברקע המאבק על ירושלים בתקופת המצור. העלילה מתחוללת בחשאי, בחדרי חדרים, במפגש נעורים בין משפחה חילונית לבין משפחה חרדית בודדה, השוכרת דירה בשנת 1945 בלב שכונת מקור ברוך הירושלמית, שכונה חילונית בעברה הרחוק. 
רוחמה, נערה מבית חרדי, נחשפת לראשונה להבדלי תרבות ודפוסי חיים שונים המאיימים עליה. עוצמת אישיותה וכוחה הנפשי תורמים רבות להישרדותה ומאפשרים לה לטמון את סודה בתוך החברה הסגורה.
בים הריחוק  והניגודים בין חרדים לחילונים שהבליחו באותם הימים,  צצו גם נקודות אור זוהרות של דו-קיום. המחברת, שעברה את ילדותה בשכונה, חושפת אחת מהתופעות הללו. 
הספר משקף את השאלה המתבקשת האם השסע המעמיק בחברה הישראלית, כיום, שהגיע לשיאו בתקופת מגפת הקורונה ואסון הר מירון, יקרב אותנו בזמן שאול ומתכלה לעבר תהום פעורה, או שתהליכי עומק חברתיים יביאונו, בראייה היסטורית, לאופקים בהירים יותר?
זהו רומן ביכורים של אילנה שֹקת, ילידת 1943 בשכונת מקור-ברוך, מורה, דור שלישי בירושלים. משפחתה הייתה מתושבי מאה שערים. 

פרק 1

בחצר האחורית של בית האבן הירושלמית צמח לו עץ בר עשיר בפירות הדר כתומים, שהסתתרו בין עליו הירוקים. ענפיו הרבים עיטרו את צמרת כיפתו הזקופה והשרו הוד והדר סביבו. בין ענפיו בצבצו קוצים, ומדי פעם נדקרנו. לא היה אפשר לטפס על ענפיו, אך בכל זאת אהבנו מאוד את העץ.

לעיתים נשמטו פירותיו אל הקרקע סביבו. אימא אהבה לרקוח ריבה זהובה ומתוקה מפירותיו החמצמצים. פרוסות החלה נמרחו בריבה בחסכנות, ואנו זכינו לחגיגת מטעמי השבת.

צילו של עץ החושחש שימש אותנו, ילדי הבית המשותף, מחסה מפני השמש היוקדת בשעות הצוהריים החמות. דמיינתי בחלומותיי את ארמון המלך והמלכה באגדות, ותפוזי הזהב הצופנים בתוכם אבני חן יפות ויקרות. לאחר ארוחת הצוהריים, בסיום הכנת שיעורי הבית ובזמננו החופשי...  התגנבנו לצילו של העץ וקבענו שם את מקומנו הסודי לשיח חברות הבית. חשנו כנסיכות בממלכה הקסומה שלנו.

גרנו בדירה המערבית של קומת הקרקע, ואילו בצידו המזרחי של הבניין התגוררה משפחת נחמני החסידית עם ששת ילדיה הרכים. רוחמה הבוגרת, בת גילי, הייתה לחברתי הטובה והסודית. אביה התנגד לידידות זו. הרי אני מבית חילוני ועלולה לגרום לרוחמה לסטות מדרך הישר. וכך מצאנו את צילו של עץ החושחש כמקום מפגשנו המבודד, מבלי שאיש יבחין בכך. על שטיחונים קטנים וכריות משומשות התיישבנו בהיחבא לספר את צפונות ליבנו.

רוחמה הילדה החייכנית, נמשים קישטו את לחייה, שערה החום גלש עד כתפיה. עיני שקד בוהקות וסקרניות סקרו כל רחש ורעש. בסרט צבעוני אספה את השיער היפה לזנב סוס ילדותי. פעם סיפרה לי שמאז לידתה לא הסתפרה. סיפרו לה שילדה אמורה להצמיח ולהאריך את שיער ראשה עד לחתונה, ואז הרבנית הכבודה מבית הכנסת תגזור את השיער, וממנו יכינו פאה נאה לחתונה. באותה עת לא בדיוק הבנתי במה מדובר. מה זאת פאה? ולמה לא ליהנות מהשיער הנאה הגולש כל כך יפה עד הכתפיים? למה לגזור אותו? זו אחת המתנות היפות ביותר שקיבלנו מהטבע.

זה היה אחד מני סיפורים רבים שלמדתי ושאבתי מחברתי הסודית, רוחמה.

בקיץ, כאשר הסתובבתי במכנסיים ובחולצה קצרה, רוחמה הייתה עטופה בגרביים שחורים שכיסו את רגליה, בחולצה עם שרוולים ארוכים ועליה סרפן פרחוני עד לברכיים. שאלתיה פעם, “לא חם לך?״

רוחמה השיבה: “אסור לחשוף ידיים ורגליים, לכן אנו לובשות בגדים צנועים.״

שוב, לא הבנתי את פשר דבריה. אימי, ששמעה את סיפוריי מדי פעם, ביקשה ממני לחדול משאלות ולא להציק לרוחמה. חברותנו גלשה וזרמה למישורים סמויים מעבר לכך.

לעיתים הצעתי לרוחמה עוגה שאימי הכינה. רוחמה סירבה בעדינות. “זה לא כשר״, יספה.

בנבכי נפשי ניסיתי לברר לעצמי את עומק חברותי הכנה עם השכנה שלי. הרי חברה היא לי לא מהכיתה, לא מבית הנוער השכונתי, רק מהחצר האחורית, ורק מפגישותינו מתחת לעץ החושחש. לעיתים ישבתי בחצר האחורית על מפתן בור המים, בוהה מסביב, מחכה לחברתי. מרחוק שמעתי את הדי הבכיות והצעקות של הקטנים בביתה. אך היא, תמיד שקטה, נינוחה, מטפלת באחיותיה בשלווה, מושיבה אותן על רגבי האדמה היבשה והחמה מהשמש הלוהטת, מקלפת מנדרינה ומחלקת את הפלחים לפי סדר ישיבתן, מספרת סיפור בלחש, משחקת איתן ואחר כך נכנסת לביתה. את דלת הבית תמיד סגרה, לבל יציצו או יגלו איזה סוד. מעולם לא הייתי בביתה. ניסיתי לספק את סקרנותי כילדה, הצצתי פנימה בחריץ שנפתח, אך מאומה. ביתה היה ונותר בעיניי כתעלומה. זו הייתה החידה הגדולה, מה קורה שם? דמיוני גלש לכל עבר, אך תמיד נותר כדמיון.

בצמרת העץ, בסבך הענפים, הקוצים ופרי הזהב, התרחש עולם אחר. שם קיננה התנשמת, בקן מוסתר בין הענפים והקוצים, וגידלה את גוזליה. קוראים לה גם “דורסת הלילה״. התנשמת מבורכת ב״מעשים טובים ובאמונות שונות״. כך סיפר לנו המורה לטבע בבית הספר “למל״ שבו למדתי תשע שנים, ולא שמונה כפי שמקובל. חודשים רבים במהלך כיתה ב׳ נותרתי בביתי בגלל ההפגזות על ירושלים, ערב מלחמת השחרור. ומורה הטבע הוסיף: “מאחר שהתנשמת היא עוף לילי, וביום ישנה ונסתרת, ניתן להבחין במעופה רק עם רדת החשכה. יש לה חוש ראייה חד בזוג עיניה הגדולות והבולטות, ממש כבן אדם, מעל המקור הנשרי, ולה מראה של אדם כעוס עם הבעה אנושית. בלילה היא לוכדת נברנים ועכברים ומנקה את השדות, לכן החקלאים אוהבים מאוד אותה. היא משמיעה קולות מסתוריים ומפחידים המלווים בנשיפות חזקות. היא הינשוף שאנו מכירים. בימים עברו ייחסו לינשוף חוכמה והוא הפך לסמל אלת החוכמה היוונית אתנה.״

רוחמה ואני שמנו לב למעופה, וחשנו פחד מסתורי ממעלליה, אך סיפרנו לעצמנו שהיא שומרת על העץ היקר לנו. פעם נפל גוזל קטן, כמו אפרוח של תרנגולת. רצינו להרים, ללטף ולסייע לגוזל המסכן והאומלל, ולרגע קט החלטנו להתרחק מהמקום. אולי אימו של הגוזל תצליח במקורה החד להרים את האומלל חסר האונים. הבטנו כלפי מעלה, ויותר גבוה, והנה נחשפה לנו הציפור המוזרה, כל כך שונה ממה שהכרנו. הייתה דומה לגזע עץ אפור ונטוש צמוד לגזע הטבעי של העץ. לא נעה ולא זעה. כך גילינו את ביתה.

פני התנשמת היו מכוסים בנוצות לבנות ועדינות בצורת לב. חתולי החצר הסתובבו סחור-סחור סביב העץ והסניפו את ריח הגוזלים, אך ענפי העץ הקוצניים מנעו מהם טיפוס אל קן התנשמת שהתמקם בצמרתו. ייתכן שזו חוכמתה של ציפור מסתורית זו, להגן על גוזליה.

*

כך חלפו להן השנים, עם שמחת החגים בשלהי כל שנה ומטלות הלימודים, והכול בחצר האחורית. הייתה זו תקופת מלחמת השחרור. מצור על ירושלים. מדי פעם פגזים, יריות שנורו מכיוון המחנה הצבאי “שנלר״, זה המבנה הגדול המוקף חומת אבנים גבוהה ביותר, ובמרכזו מגדל עם שעון. בראשיתו הפך למתחם בית היתומים הסורי ונחשב לאחד האתרים ההיסטוריים המפורסמים והמורכבים בירושלים.

בית היתומים הוקם בשנת 1860, לאחר טבח אכזרי שערכו המוסלמים והדרוזים בנוצרים בלבנון, שהותיר אלפי יתומים נוצרים מזי רעב וחסרי כול בארץ הארזים. הגרמני שנלר, שהתגורר בירושלים והועסק כמורה, החליט בהשפעת הממשלה הגרמנית ובעידודה לייסד בית יתומים שנקרא “בית היתומים הסורי״. המקום “שנלר״ הפך לשם דבר בחינוך הנוצרי בכל אזור ירושלים וסביבותיה.

השפנים התרוצצו במחנה, ומדי פעם נמלטו לעבר החורשה הצמודה לביתנו. הם שימשו מאכל עבור היתומים בבית היתומים. היו מסתתרים בנקיקי הסלעים מעבר לחורשת עצי הזית והתאנים. שם גם הסתובבו חיילים, ואזרחים חמושים ומתנדבים, בתוך שוחות שנחפרו בין העצים. המבוגרים אסרו עלינו להגיע למקום, הזהירו מפני מוקשים וחפצים מסוכנים אחרים. ילדים שומעים, קולטים, אך לא בדיוק מבינים במה מדובר. ובזמן הפוגות הירי אפשרו לנו להסתובב ליד החורשה, לטפס על עצי התאנה ולקטוף את הפירות הבשלים, לדלג בין הסלעים ולאסוף רקפות וכלניות באושר בל יתואר. בחורשה גילינו את חיות הבר; את הצב שמצאתי הבאתי הביתה. נהגתי לצפות בו שעות ארוכות. כל רחש הקפיא את תנועותיו, הוא החל מצטמק ומסתתר בתוך שריונו. בקרטון קטן עם עלי חסה וחוביזה, בילה ונהנה מארוחות המלכים שהגשתי לו.

יום אחד יצאתי עם קופסת הקרטון לחצר. הצב נמנם בתוכה, לאחר אכילת עלים נבולים של חסה. רוחמה נחמני, השכנה, ניגשה והעיפה מבט בחיה המוזרה, שמימיה לא ראתה ולא הכירה. לא זיהתה חיות בר, לא שמעה על כך, גם חששה מהלא נודע. הצעתי לה ללטף את שריון הצב. היא היססה, הרימה את כף ידה הקטנה והחלה אט-אט נוגעת בשריון, תמיד תוך מבטים מסביב, פן תיתפס בקלקלתה. “אף אחד לא רואה,״ אמרתי. ידעתי בליבי שהיא חוששת. כך היה תמיד. החלה שואלת שאלות, בוחנת מכל הכיוונים. לפתע גילתה משהו שלא חוותה בעבר.

“אימך מרשה לך להכניס את הצב הביתה?״ שאלה.

“כן, הוא בקופסת הנעליים כל הזמן, רק בחוץ אני משחררת אותו לטבע.״ קלטה, הפנימה ופרשה לדרכה הביתה. העבודות מחכות, הקטנים מסתובבים ללא פיקוח, היא האחראית. אם יקרה משהו, אביה יאשים אותה. לפתע, ברגליה הקטנות רצה מהר לכיוון ביתה. כך נעלמה כלעומת שבאה. כבר התרגלתי לחרדות שעטפו אותה. תמיד ידעתי שכל מפגש אקראי בינינו עלול פתאום להסתיים ללא סיבה. כל רחש או קול בלתי צפויים גרמו לה להעיף מבטים לכל הכיוונים ולוודא שאיש לא רואה את המפגשים שלנו. בשעות אחר הצוהריים המאוחרות ידעה שאביה שב הביתה עם שני אחיה הקטנים שלמדו בחיידר, ואז אסר עליה לצאת מביתה.

בערבי חנוכה ופורים נהג סבא אשר אנשל להגיע לביתנו היישר מבית המלאכה שלו, שהיה בשכונת רוממה, בבגדי עבודה, ולהעניק לנו דמי חנוכה ודמי פורים. כל נכד קיבל עשר לירות שאימא תרכוש עבורנו מלבושי חג. כמו כן, קיבלנו חצי לירה ל״בזבוזים״. אימא חיכתה לכך יותר מאיתנו. היא ידעה שרק בזכות עשר הלירות תוכל להלבישנו כראוי לחג הקרב ובא. אנו חיכינו לחצי לירה של הבזבוזים. בחלומנו קנינו את כל מבוקשנו, דמיינו שיש לנו כל מה שרצינו, לעיתים שינינו את החלטותינו והשתעשענו במה שמצפה לנו. כמובן הצטרפנו לאימא בדרכה לשכונת גאולה במורדות רחוב שרי ישראל. הייתה זו הליכה רגלית בת רבע שעה, לחנויות הזולות יותר, שבהן קונים אנשי הקהילה החרדית בירושלים. שם נוכחתי לראשונה בקהילה הגדולה והצפופה של תושבי השכונה, וכך הבנתי את השתייכותה של רוחמה. לא אחת סיפרה לי על משפחת אביה ועל סבתה הגרה בשכונה. אולי זו הסיבה שמשפחתה החליטה להתגורר בשכונת מקור ברוך הקרובה, למרות היותה שכונה חילונית באותה עת. בסיום הקניות לא ויתרנו על אכילת מנת פלאפל חריפה בדוכן התימני של יחיה ובנו, ואם הייתה עוברת העגלה של הערבי עם ה״חמלא מלאן״, זר עלים ירוקים שבתוכו מסתתרים גרעיני החומוס הירוקים והמתקתקים, ובעל העגלה אף היה מעביר את הזר בצלייה קטנה ומשחים את הגרעינים — זה היה המעדן הכי טעים. עגלות קני הסוכר היו עומדות דרך קבע לצד המדרכה וסוחטות את הקנים למיץ רענן ומתוק. כל עולמנו היה מושלם לאחר חוויה כזו. אימא מעולם לא התנגדה. סוף-סוף הילדים הרזים שלה אוכלים משהו. לפעמים היינו פוגשים את מוסטפא, המוכר הערבי, שעמד בצידי המדרכה עם המגש העגול הענק, ובתוכו הייתה הבסבוסה — עוגת סולת אוורירית, רכה, טעימה ורטובה בסירופ סוכר בסגנון אישי וייחודי. העוגה נחתכה למלבנים, ועל כל מלבן היה בוטן או שקד. פשוט מעדן. לא ויתרנו. מוסטפא חייך לעברנו. איש בא בימים היה. זקן טוב עטוף בכפייה המגנה עליו מפני הרוח הירושלמית בחורף ומפני חום הקיץ בחודשי יולי-אוגוסט הלוהטים.

את חוויותיי בחורשה שיתפתי עם הילדים החילונים מהשכונה, ישראל, בן הקברן, ובן דודו יהושע, בנו של רופא השיניים ד״ר גרינברג. רוחמה חברתי הסודית נותרה בחצר הבית. אדון נחמני, אביה של רוחמה, אסר עליה להתרועע עם קבוצת החילונים המופקרים משכונת מקור ברוך או לצאת מתחום החצר. בקנאה רבה הייתה צופה בנו רצים ומטפסים על העצים בחורשה, ואוכלים תאנים בשלות ועסיסיות. שעונה הייתה על גדר הרשת, נאחזת חזק בכפות ידיה הקטנות וחווה את חוויותינו בדמיונה. כל כך רצתה לבוא, לקפוץ, לקטוף רקפות בנקיקי הסלעים. אף פעם לא הבינה למה אסור לה. פחדה לשאול וחשה כיצור מכוכב לכת אחר. לעיתים היינו מביאים לה, בגניבה, תאנים מהעץ. הייתה שולחת מבט לכל עבר, לבל תתגלה, ומהר מחסלת את התאנים. פעם נתתי לה את הצב שלי. היא ליטפה שוב, כמו בפעם הקודמת, בחנה את הראש, הידיים, הפכה אותו מצד לצד, ראתה איך הוא נעלם בתוך שריונו. כל כך רצתה לשתף בחוויה את אחיותיה הקטנות, אך תמיד נסוגה. היא צפנה בליבה את הטבע ואת פלאותיו. חיכתה לי בשעות הבוקר, התקרבה, הציצה לעבר החצר שלנו וקצת לתוך הבית, הסקרנות בערה בנפשה. תמיד ביקשה שאחכה עוד קצת, שלא איפרד ממנה. השתדלתי מאוד לרצות אותה, ויחד, בהבעות עיניים, כאילו סיכמנו בינינו לא לשאול יותר שאלות.

השכן מהקומה השנייה, יוסי ויגוצקי

בקומה השנייה של ביתנו התגוררו שתי משפחות, מהוותיקות בשכונה מאז הקמתה: משפחת ויגוצקי ומשפחת סטריקוב, שמוצאן רוסי. יוסי, בנם הבכור של משפחת ויגוצקי, שחגג את בר המצווה שנה לפני כן, נהג לצפות בנו ממרפסת ביתו ומדי פעם השליך קליפות תפוז על ראשינו. מאחר שהקליפות נפלו בחצרה של רוחמה, אימא ביקשה להתעלם ולא להתייחס לבחור המופרע. על ראשה של רוחמה זרק את חולצתו, ואז ירד למטה, העיף מבט, אסף את החולצה, התנצל ועלה מיד לביתו. הוריו נעדרו מהבית במשך רוב שעות היום לצורך פרנסתם. יוסי היה אמור לשמור על אחיו הצעיר, איתן, בתקופת החופשים מבית הספר, אך מאחר שהיה משועמם, מילא את זמנו במעשי קונדס. פעם נשפכו מים על ראשינו, ולעיתים זרק חופן אדמה מהאדנית במרפסת ביתו.

השיא היה כאשר מטאטא נפל ופגע בידה של מרים, אחותה הקטנה של רוחמה. הילדה נבהלה, החלה להתייפח ולא פסקה לבכות עד שאביה שב מבית הכנסת עלה לדירתו של יוסי והתלונן בפני הוריו על תעלוליו של הבן הסורר. האווירה נרגעה לימים אחדים. למוחרת, עם הזריחה, יצאתי לחצר הבית וצפיתי בחתולה השחורה המיניקה את גוריה אל מול קרניה הראשונות של השמש, בפינת החצר. זו הייתה ערה לכל סכנה האורבת לה, מוכנה לזנק על עורב, כלב וכל מי שינסה להתקרב לגוריה או לפגוע בהם. את קערת המים הנחתי הרחק. חששתי שתתנפל עליי ותחדיר את ציפורניה החדות לעורי. זה מה שקרה לאימא שלי חודשים אחדים לפני כן. אז סיפרתי לאימי שהסתתרתי מתחת למיטה הזוגית בחדר השינה, כאשר ברחתי מילד גדול שרדף אחריי וזרק לעברי אבנים. והנה מתחת למיטה שמעתי ציוצי ציפורים. נבהלתי ויצאתי מאובקת כולי ומכוסה צמר גפן שהצטבר על הרצפה ודבק בשערי ובכל בגדיי. נזרקתי מיד לאמבטיה תוך צעקות רמות של אימי: “מה את עושה שם? למה זחלת מתחת למיטה? צעקתי וקראתי לך, ולא ענית!״

“פחדתי כל כך מהילד הגדול הזה עם השריטה על הפנים. הוא קילל אותי וזרק עליי אבנים. צעק כל כך שאליהו לקח לו את הכלב, והוא רוצה את הכלב. אחרי שגנב אותו, הוא שלו. ואני ברחתי וחיפשתי היכן להסתתר. את הלכת לשוק ולא היית בבית. פחדתי מאוד.״

כשאימא סיימה לקלח אותי ולהחליף את בגדיי, כעסהּ נרגע, והיא חזרה לחדר ומשכה את מגירת הגרביים שהייתה דרך קבע מתחת למיטה, שם גילתה חמישה גורי חתולים בני יומם מייללים חלושות. כשהוציאה את המגירה לחצר, קפצה עליה החתולה השחורה ושרטה אותה בזרועותיה החשופות. אימא נכנסה במהירות הביתה, והחתולה החלה לוקחת בפיה את הגורים, אחד-אחד, מרימה אותם בעור צווארם ומסתירה אותם בתוך המחסן הקטן מתחת למדרגות, בעודה מפזרת מבטים לכל עבר, לוודא שאיש לא נמצא בקרבתה. אימא הבינה שהמצב חמור. חתולה שורטת עד זוב דם עלולה להחדיר לגוף נגיפים מסוכנים ורעילים. הצעקות מהחלון, “גברת ויצמן, החתולה שרטה אותי!״ האיצו באחות המוסמכת והמסורה להגיע מיד לביתנו עם תיק עזרה ראשונה שתמיד נשאה עימה. היא ירדה במדרגות ביתה במהירות, זורקת משפטים באוויר כמו: “שבי שרה, אני מגיעה, אל תדאגי. הכול תחת שליטה.״ אימא קיבלה זריקות טטנוס גדולות מגברת ויצמן, שהייתה תמיד בהיכון לכל קריאה דחופה. הפחד מהחתולה השחורה רדף אותי זמן רב. את גברת ויצמן הכרנו היטב. בכל פעם שאני או אחי הגדול אליהו חלינו, השמענו שיעול או סבלנו מנזלת מתמשכת, בעיקר בימי החורף הקרים בירושלים, הייתה אימא מגייסת את האחות המוסמכת ומצליחה לשכנע אותה, בדמעות מעוררות רחמים, שאנחנו חולים, חלשים, נראים כמו סמרטוטים חסרי ישע, שתואיל בטובה להזריק לנו סדרת זריקות כבד, או קלציום או כל מה שלא יהיה. וזו — הייתה מזריקה. זה כאב, אך לא היה סיכוי אפילו להתנגד. הסכנה שריחפה באוויר השתיקה אותנו מיידית. כל כך פחדנו. אפילו האמנו שקסם הזריקות יסייע בידינו להיות הכי חזקים בין החברים. וכך, מדי חורף ריטואל ההזרקות חזר על עצמו. גברת ויצמן הייתה המושיעה של אימי בכל תקופת ילדותנו, וכהוקרה, אימי בישלה סיר כדורי בשר ברסק עגבניות חריף והביאה לאחות הרחמנייה, עבור שני בניה הבוגרים שהיו מתלקקים מהקדרה של השכנה הטובה, שרה.