אני צריכה לכתוב את הטקסטים האלה כל עוד היא בחיים, כל עוד אין מוות או סגירה, כדי לנסות להבין את פשר הלהיות/לא להיות הזה של אדם שמתפרק לנגד עיני. אני צריכה לעשות את זה כך כדי להמשיך הלאה, כדי להתמיד בקשר שנמשך למרות ההרס, ומתקיים גם כשבקושי נותרו עוד מילים.
ניתוק
הלכנו לבקר אותה יום אחד אחר הצהריים, ובזמן שאני בדקתי שהכול בסדר, אֵ׳ נשארה לשוחח אִתה בחדר השינה שלה, שבו העבירה חלק נכבד מהיום, מביטה מבעד לחלון בריבוע השמים המצומצם שבין הבניינים. היא סיפרה לי משהו שאני לא יודעת אם היא ידעה שהיא מספרת, אמרה לי אֵ׳ בדרך הביתה, היא סיפרה שכשהיתה ילדה היא הלכה עם אחת הדודות שלה לבקר קרובת משפחה זקנה שהיתה מאושפזת במצב קשה מאוד, מחוברת למכונה, וברגע כלשהו, כשהיו לבדן עם החולה, החוותה הדודה תנועה בראשה, כאילו היא מסכימה – והיא הראתה לי את התנועה, אומרת אֵ׳, חוזרת על התנועה בתורה – והיא התכופפה וניתקה את המכונה שנשמה במקום החולה. ואחר כך הן הלכו.
אֵ׳ אומרת שהיא לא יודעת מה עורר את הסיפור הזה, וגם אם היא הבינה בכלל מה היא מספרת, אבל נראה שהיא היתה צריכה לספר לי את זה, היא אומרת, או לספר את זה למישהו, אולי היא מעולם לא סיפרה את זה לאף אחד. או שאולי היא המציאה את זה, אני חושבת, ושואלת את עצמי אם בכלל חיברו אנשים למכונות מאריכות חיים בשנות העשרים, או אולי כל זה קרה במועד מאוחר יותר והיא מספרת את זה כאילו זה קרה כשהיתה קטנה, כדי לדלל את האחריות שבהריגת מישהו. לעולם לא נדע, זה ברור, כי היא כבר שכחה את הסיפור הזה. וזה לא באמת משנה.
אני קוראת שוב את מה שכתוב ועולה בי עוד מחשבה, מובנת מאליה אולי: יכול להיות שהיא מבקשת מאתנו משהו?
