פתח דבר
ממלכת דובאק, תחילת הקיץ
השמש להטה כסרט של זהב מותך מהשמיים הכחולים החיוורים.
תחת הקרניים האכזריות ישבו מספר גברים על סוסיהם ללא תנועה, אפופים בשקט האינסופי של המדבר.
כל העיניים הופנו אל הרוכב שסוסו עמד בנפרד מהשאר, ואל הנץ מכוסה העיניים שנעץ את טפריו הקטלניים בשרוול העור שלו.
לבסוף, דחק אחד הגברים ברכות בסוסו והתקדם עד שעמד לצד הרוכב וסוסו.
"הגיעה השעה, טאריק." אמר האיש ברכות.
הגבר ששמו טאריק הנהן. "אני יודע."
הוא אכן ידע. הגיעה השעה, אביו צדק, אך משום מה הפכה מחוות הוקרה אחרונה זו לאחיו המת לעינוי רגשי כמו הלווייתו של שריף.
מי היה מאמין שמנהג כה עתיק יקרע כך את הלב? טאריק גדל בדובאק אך חי שנים רבות הרחק מהשבטים. הוא היה גבר עירוני מודרני ומשכיל וזו הייתה רק מחווה סמלית...
"טאריק?"
הוא הנהן והרים את זרועו. הנץ רטט בציפייה כשהמתין להסרת כיסוי העיניים.
במקום זאת התיר טאריק את רצועותיו. הפעמונים הזעירים שקישטו את סרטי העור סביב רגלי הנץ צלצלו כשנפלו אל החול. שנייה של היסוס, והוא התיר את כיסוי העיניים והשליך אותו הצידה.
לראשונה מאז נלכד ואומן היה הנץ חופשי לגמרי.
טאריק הרים את פניו אל השמיים הצרובים, דיוקנו אלגנטי וזועף בדיוק כדיוקן הנץ.
"שריף, אחי," הוא אמר בקול צרוד, "אני שולח אליך את בשאשאר. מי ייתן ותעופפו אתה והוא יחדיו לנצח במרחבי השמיים של מולדתנו."
עוד היסוס. והוא הניף את זרועו לפנים והנץ פרש את כנפיו החזקות, קפץ משרוולו ועף ללא היסוס לעבר השמש הלוהטת.
רגע אחד איש לא נע או דיבר. אז ניקה הסולטאן את גרונו. "זה נעשה." הוא אמר בקול צרוד.
טאריק הנהן. הוא עמד כשפניו עדיין פונות אל השמש, אף שהנץ כבר נעלם מן העין.
"כן, אבא."
"אחיך שליו."
האומנם? טאריק רצה לחשוב כך, אך מותו הפתאומי של שריף היה עדיין טרי. מטוסו התרסק בטיסה שגרתית. נדרשו ימים כדי למצוא את שרידיו של שריף לאחר ההתרסקות והאש שפרצה בעקבותיה...
"הוא היה בן טוב." אמר הסולטאן בשקט.
טאריק הנהן.
"הוא היה אמור להנהיג יום אחד היטב את עמנו. עכשיו כשהוא איננו עלינו לשקול שוב את תכניותינו לעתיד."
שריר התכווץ בלסתו של טאריק. הוא ידע שזה עמד לקרות, אך לא כל כך מהר. ובכל זאת, מדוע לדחות את מה שהוא ידע שיש לעשות?
"אני מבין, אבא."
הסולטאן נאנח. "אסור לבזבז זמן, בני."
טאריק הביט בדאגה באביו. "האם אתה חולה?"
"רק אם הזקנה היא מחלה," אמר הסולטאן בשקט. "אך מותו של שריף הוא הוכחה, כאילו שנזקקנו לה, שהגורל שולט בחיינו. עכשיו אתה יורשי, טאריק. המחשבה מחרידה אותי, אך אם יקרה לך משהו..."
לא היה צורך להוסיף דבר.
נטל המשך השושלת נפל על טאריק, ועל מנת להבטיח את המשכה, את רצף השליטים שהתקיים מאות שנים, תפקידו כעת להינשא וללדת בן.
לו רק היה שריף נישא ויולד בן...
לו רק היה שריף חי, חשב טאריק, וחש בצריבת הדמעות שהוא אינו מורגל בה בעיניו האפורות הבהירות.
"חשוב על מה שקרה בשבטים אחרים כשהתעורר ספק באשר להמשך השושלת." אמר הסולטאן, שפירש לא נכון את שתיקתו של טאריק. "האם היית מאחל זאת לעמנו?"
טאריק ניקה את גרונו. "איני זקוק לשכנוע, אבי." הוא אמר בקול צרוד. "אעשה מה שצריך לעשות."
הסולטאן חייך חיוך קלוש. "זה טוב. בוא. נרכב חזרה לארמון ונחגוג את חייו של אחיך."
"לך אתה עם האחרים. אני... אני רוצה להיות זמן מה לבד."
הסולטאן היסס, ואז סובב את סוסו ואותת לאנשיו. הם רכבו כפי שהגיעו, בטור עורפי, בשתיקה רוחשת כבוד.
טאריק ירד מסוסו. הוא טפח על צווארו הרחב של הסוס, ואז הביט שוב אל השמיים.
"אישה, שריף." הוא אמר בשקט. "זה מה שאני צריך למצוא בגללך." הוא חייך. לו היה אחיו יכול לשמוע אותו הוא היה מבין את הבדיחה. הם חלקו אותה מאז היו ילדים. "ואיך אעשה זאת, הממ?"
אנחתה של הרוח הייתה התשובה שקיבל.
"האם אניח לאבא ולמועצה לבחור לי כלה? אתה יודע מי היא תהיה. אברה, שתדבר באוזניי עד מוות. ליילה, שללא ספק תשקול בקרוב יותר ממני."
הרוח נאנחה שוב.
"מובן שגבר זכאי לבחור בעצמו את כלתו." הסוס לידו צנף ורקע ברגליו בקרקע.
"היכן אמצא אותה, שריף? בקרב השבטים? באמריקה? מה דעתך?"
מובן שאחיו לא היה שם כדי לענות, אך זה לא היה נחוץ. טאריק ידע מה הוא היה אומר.
האישה המושלמת לא תהיה אמריקנית.
היו רק שני סוגים של נשים אמריקניות: קלות הדעת שמתעניינות בדברים חסרי משמעות חשובים, והעקשניות שהפיחו את האש והגופרית של השוויון.
אף אחד מסוגים אלה לא יתאים.
כן, הוא רצה אישה שתהיה מושכת, אך היו גם דרישות אחרות. שתהיה לה אישיות נעימה. שהיא תהיה מסוגלת לנהל שיחה הולמת בארוחת ערב בחוגים בהם הוא מעורב באופן שלעולם לא יעורר עימות.
במילים אחרות, האישה המושלמת תבין את תפקידה כבת זוגו אך לא כשווה לו.
גבר שיום אחד יעלה על כס המלוכה זקוק לאישה כזאת. למען האמת, כל גבר היה רוצה אישה כזאת, והמקום למצוא אותה הוא כאן, בקרב בני עמו.
הרוח נאנחה ומערבולת חול קטנה הסתחררה לפניו.
הוא למד בארצות הברית, הוא חי ועבד שם, אך מעתה ואילך יהיה אורח חייו תואם למנהגי דובאק לפיהם הגבר שולט בביתו ובאשתו.
קריאה צורמת קרעה את שלוות המדבר. טאריק האהיל בידו על עיניו, הביט מעלה וראה את בשאשאר דואה גבוה מעליו.
סימן, יהיו שיאמרו. לא שהוא האמין בסימנים. ובכל זאת, ככל שהוא חשב על מציאת אישה, כך מצא חן בעיניו הרעיון להגביל את החיפוש לדובאק, ואם יהיה צורך לשבטים האחרים.
הסוס חיכך באפו את כתפו. טאריק לקח את המושכות ועלה עליו.
הבעיה נפתרה. הוא יישאר בדובאק שבוע. אולי שבועיים, אך לא יותר מזה. אחרי הכול, כמה קשה יכולה להיות מציאת אישה מתאימה?
1
ניו יורק סיטי, חודשיים לאחר מכן
לא לעיתים קרובות קורה שטאריק אל-סייף, נסיך הכתר, יורש כס המלכות של דובאק, טועה בשיפוטו.
מעולם לא בעסקים. אפילו אויביו, שאמרו שהוא צעיר מדי למשימה וצפו לו כישלון כשהוא החל לנהל את משרדי הבנק המלכותי של דובאק בניו יורק ארבע שנים קודם לכן, נאלצו להודות שהבנק פרח ושגשג בניהולו.
גם בחייו הפרטיים הוא טעה רק לעיתים רחוקות. כן, מאהבת מקרית לשעבר בכתה וכינתה אותו ממזר חסר לב כשהוא שם קץ למערכת היחסים, אך זו לא הייתה אשמתו.
הוא תמיד היה אמיתי, אולי אפילו מעט גלוי מדי.
לא היה לו עניין ביחסים לנצח. הוא עשה כל שביכולתו להבהיר זאת לנשים. הנצח משמעו רעיה, נישואין, ילדים – דברים שהוא ידע שצריכים להיות לו בעתיד...
אך התברר שהעתיד הוא ההווה.
וכך הוא עמד תחת שמש המדבר החמה של מולדתו ואמר לעצמו שהוא ימצא אישה בתוך שבוע. שבועיים, לכל היותר. אחרי הכול, כמה קשה זה כבר יכול להיות?
כשהוא עומד ליד קיר הזכוכית במשרד הפינתי שלו הביט טאריק בנהר ההאדסון בדרום מנהטן בפנים זועפות.
כלל לא קשה, כפי שהתברר.
בלתי אפשרי, היה יותר מדויק.
"אידיוט." הוא רטן בשיניים חשוקות.
השבועיים בבית התארכו לשלושה ואז לארבעה. אביו ערך סעודה מלכותית אלגנטית אליה הוא הזמין כל משפחה רמת דרג במדינה שהייתה לה בת ראויה.
טאריק מצא פגם בכולן.
אז ערך אביו סעודה והזמין אליה משפחות רמות דרג שלהן בנות ראויות מכל השבטים בעולמם. טאריק עדיין נרתע כשהוא נזכר בכך. כל הנשים הצעירות האלה, עומדות בשורה כדי להיות מוצגות בפניו, כל אחת מהן יודעת היטב מדוע היא שם...
הוא אמר "שלום, מה שלומך?" הוא נישק את ידיהן, ניהל שיחות ריקות, ראה אותן מצחקקות ומסמיקות ולעולם לא מביטות ישירות בעיניו משום שצעירה בעלת שם טוב אינה נוהגת כך כמנהג הנוכרים.
כך הוא קנה סוסים, הוא חשב לפתע, ומשעלה בו רעיון זה, הוא ראה כך את כולן. כסוסות, הממתינות בהכנעה לבחירת הסוס הזכר.
"ובכן?" אמר אביו בקוצר רוח בסוף הסעודה השנייה. "איזו מהן מצאה חן בעיניך?"
אף לא אחת.
הן היו גבוהות מדי. נמוכות מדי. עגלגלות מדי. הן דיברו יותר מדי. הן לא דיברו מספיק. הן היו מופנמות, מוחצנות... מתוסכל וכועס על עצמו על שנכשל בעשיית המעשה הנחוץ שב טאריק לניו יורק לפני חודש.
אולי הוא טעה באשר לנשים האמריקניות. אולי הוא ימצא פה אחת שתענה על דרישותיו. בחושבו על כך הוא הבין שהוא התעלם ממספר דברים שאולי יכולים להפוך אותן לבחירה נחשקת.
באופן כללי היו הנשים האמריקניות מושכות. כל השמש הזאת, הגשרים ליישור השיניים בילדות, הרבה ויטמינים וסידן...
דברים כאלה מצטברים.
והן ידעו להתנהג בחברה, הן היו טובות במסיבות, בקיאות בנושאי שיחה שגרמו לאנשים לחייך בלי לעורר איבה.
אולי טוב יותר מהכול, הן היו מאוהבות בתארים. אלה שהוא פגש במהלך השנים הבהירו באופן מביך שהן יהיו מוכנות לעשות הכול כדי לתפוס בעל שבעורקיו זורם דם מלכותי.
מובן שעד עתה ככל שהן הבהירו זאת יותר כך גדלה מהירותו להימלט... אך זה היה בעבר.
עכשיו הלהיטות להינשא לבן מלוכה אצל המועמדת המתאימה תהיה יתרון.
בכל אופן, הוא החליט, לא יזיק להרחיב את החיפוש, להביט בניו יורק ולראות מה יוכל למצוא.
התשובה הייתה, מאומה.
טאריק נענה לאינספור הזמנות לבילוי בחוף, למסיבות קיץ בקונטיקט ולאירועי צדקה בהמפטונס. הוא הזמין אינספור נשים לארוחות ערב, לתיאטרון, לקונצרטים בסנטרל פארק, ונדמה היה שכולן נהנו למרות האקוסטיקה הגרועה והחום והלחות הקודרת של מנהטן.
הוא יצא עם נשים כה רבות שלאחר זמן מה הייתה סכנה שהוא יקרא להן בשם הלא נכון, ובמה זה הועיל לו?
"במאומה." הוא אמר בקול רם וזועף.
הוא לא היה קרוב יותר למציאת המועמדת המתאימה לנישואין משהיה חודשיים קודם לכן.
כפי שקרה כשהוא הגביל את חיפושיו לארץ מולדתו, הנשים היו יותר מדי מכל דבר – גם להוטות מדי להשביע רצון. כאן בארה"ב לא היו עיניים מושפלות, אך הכוונה הייתה זהה.
כן, הוד מעלתך. כמובן, הוד מעלתך. הו, אני מסכימה לחלוטין, הוד מעלתך.
לעזאזל, האם היה תלוי על צווארו שלט שהכריז שהוא מחפש רעיה?
לא שהוא לא רצה אישה צייתנית. הוא רצה. הוא בהחלט רצה. אחרי הכול, הוא יהיה יום אחד המנהיג של עמו. אישה שאינה רוחשת כבוד לא תשרת את מטרותיו.
טאריק צמצם את עיניו.
אם כך, מדוע כשהופיעה מועמדת שנראתה מושכת מספיק – למרות שאף אחת, להפתעתו, לא ניחנה בנתונים הגופניים המדויקים שאמורים להיות לרעייתו – ובכל זאת, כשהופעתה של המועמדת התקבלה על הדעת, מדוע הוא פנה למה שאפילו בעיניו נחשבו מבחנים טיפשיים?
הוא סיפר בדיחה שלא הייתה לה שורת מחץ, הוא העיר הערה מטופשת בנושא אקטואלי, ואז הוא המתין, אף שלא זמן רב. בכל פעם פרצה המועמדת שהוא בחן לצורך הנישואין בצחוק עליז או נדה בראשה העטור תסרוקת עשויה מדי כבובת קישוט, והוא הביט בשעונו ואמר, "בחיי, ראי מה השעה, לא הרגשתי שכל כך מאוחר..."
בנוסף לכך – לא שהוא התחסד – רובן היו סקסיות הרבה יותר מדי. טוב, לא בדיוק סקסיות. בולטות. זו הייתה המילה. גבר רצה רעיה שתיהנה מהמין אך הוא רצה גם שתהיה בה מידה מסוימת של איפוק.
וכן, הוא ידע שזה היה סקסיסטי ושוביניסטי, אבל...
אבל, חי אישתר, הוא כרה לעצמו בור עמוק מאוד.
אולי זו הסיבה לכך שמספר שבועות קודם לכן, בשעה ששתה וסעד עם שניים מחבריו הוותיקים ביותר, הוא סיפר להם בסופו של דבר על מסע החיפושים שלו.
חליל וסלים הקשיבו, פניהם חסרות הבעה. אז הם הביטו זה בזה. "הוא מנסה למצוא רעיה." אמר סלים בכובד ראש. "אך הוא אינו מצליח." אמר סלים, באותו כובד ראש.
פיו של סלים הרעיד. גם של חליל. ואז פרצו שניהם בצחוק. "סוס ההרבעה של הסהרה." חליל השתנק. "אתה זוכר שהנערה ההיא קראה לו כך בהארווארד?"
"והוא אינו מצליח למצוא רעיה." אמר סלים, והם התמוגגו שוב מצחוק.
טאריק קפץ על רגליו. "אתם חושבים שזה משעשע?" הוא אמר בזעם. "חכו עד שאתם תצטרכו להינשא!"
החלחלה החליפה את הצחוק.
"רק בעוד שנים על גבי שנים," השיב חליל. "אך כשיגיע הזמן, אני אעשה זאת בדרך המסורתית. אניח לאבי לערוך את הסידורים. לנישואי נסיך אין שום קשר לרומנטיקה אלא רק לחובה."
טאריק נאנח והביט במבט בוהה מבעד לחלון. נכון. נכון מאוד. אם כך, מדוע זה לוקח לו זמן רב כל כך?
אחיו איננו. אביו כבר אינו איש צעיר. מה אם יקרה משהו? לאביו? לו? הכול אפשרי. ללא יורש לכתר עלולה דובאק להידרדר ולשקוע באי סדר. ואסור שדבר זה יקרה. הוא אינו יכול להרשות לכך לקרות...
נשמעה נקישה בדלת. עוזרתו האישית תחבה את ראשה אל החדר.
"חדשות הכלכלה של השעה חמש בסי-אן-אן, אדוני. רצית לצפות..." הוא נתן בה מבט אדיש.
"לראות אם מיקרו-טק יודיעו על הרכישה החדשה שלהם...?"
אין רעיה. אין גם מוח מתפקד, חשב טאריק בעגמומיות, והנהן בתודה.
"כן. תודה, אלינור. ערב טוב. נתראה בבוקר."
הדלת נסגרה. טאריק התיישב ליד שולחנו, הרים את השלט וכיוון אותו אל מסך הטלוויזיה השטוח שעל הקיר. שני קליקים והוא צפה ברעיונותיו של איש תפאורה כלשהו על משרד. קירות חיוורים, רצפה כהה, חלונות, שולחן ארוך לידו ישב גבר בגיל העמידה בחליפה כחולה כהה מול שלושה גברים בגיל העמידה בחליפות כחולות כהות...
ואישה.
גם היא לבשה חליפה כחולה כהה, אך בכך הסתיים הדמיון.
עיניו של טאריק הצטמצמו.
היה קשה לנחש את גילה בשל המשקפיים המגושמHO במסגרת שריון צב עם העדשות המעושנות הכהות. המשקפיים שיוו לה מראה מאופק. כך גם הדרך בה היא סירקה את שער הזהב החיוור שלה, אסוף לאחור הרחק מפניה בפקעת נמוכה.
היא ישבה זקופה בכיסאה, אצבעותיה שלובות בחיקה, רגליה מוצלבות בצניעות.
היו לה רגליים מעולות. ארוכות, דקות, בגוון שזוף נאה... בטנו התכווצה ברעבתנות.
הוא יכול היה לראות את עצמו מרים את האישה מכיסאה. מפזר את שערה. מסיר את משקפיה כדי שיוכל לראות אם היא הייתה רק מושכת או יפה באופן ששובר את הלב...
לעזאזל.
הוא לא ייכנע לפנטזיות על נשים, במיוחד לא לכאלה שהוא מעולם לא פגש. האם לכך דרדר אותו המסע שלו לחיפוש רעיה? להתאוות לאישה בטלוויזיה? לאישה שהוא אפילו לא ידע את שמה?
טאריק הזעיף את פניו.
זה מה שקרה לחיי הרווקות.
הוא לא היה עם אישה מזה חודשיים. הוא חשב שמוטב לא להניח לכישרונותיה של אישה במיטה להשפיע על בחירת הרעיה שלו.
נדמה היה שזה רעיון חכם.
הוא עדיין היה חכם.
הוא צריך היה רק להפסיק לפנטז כתלמיד בית ספר.
טאריק קרע את מבטו מהאישה. מנחה התכנית, האדם שישב מולה, דיבר.
"...נכון, אם כן, שמיקרו-טק רכשה שליטה בפיוצ'רבורן?" הגבר בעל הכרס הגדולה ביותר הנהן.
"זה נכון. אנחנו מאמינים שפיוצ'רבורן מייצגת את העתיד. בלי משחקי מילים." הוא הוסיף בחיוך קליל. שני הגברים שישבו איתו צחקו בהערכה לבבית. האישה לא הראתה כל תגובה. "אתה מבין, ג'יי, כשגברים ונשים דוחים את הלידות, הטכניקות החדשות של פיוצ'רבורן יהיו אף יותר חשובות."
"אך פיוצ'רבורן היא כבר תחום רווי מאוד, לא כן?"
עוד חיוך קליל. "כך זה נראה. ההפריה המלאכותית נהוגה כבר זמן רב, אך הטכניקות החדשות של פיוצ'רבורן... אולי סגנית נשיא מחלקת השיווק שלנו תוכל להסביר זאת טוב יותר."
כל הראשים הופנו לעבר האישה. סגנית נשיא מחלקת שיווק, חשב טאריק, מרים גבה כהה אחת. תואר מרשים, האם היא ראויה לו? או שמא היא הגיעה אליו דרך מיטתו של מישהו? הוא היה בעסקים מספיק זמן כדי לדעת שדברים כאלה קורים.
היא הביטה במצלמה. הביטה בו, אמרו קרביו, למרות שהוא ידע שזה מגוחך.
"אני בהחלט אנסה."
קולה היה נמוך, כמעט צרוד. הוא ניסה להתרכז במה שאמרה אך הוא עסוק מדי בצפייה בה...
"במילים אחרות, בהחלט מושלם לאחסון זרע."
טאריק מצמץ. מה היא אמרה כרגע?
"האם את יכולה להסביר זאת, בבקשה, מיס ויטני?"
טאריק שלח 'תודה' שקטה למנחה על ששאל את השאלה. הלא לא ייתכן שהיא אמרה...
"אשמח לעשות זאת." אמרה האישה בשקט. "נכון, כפי שציינת, שהפריה מלאכותית אינה דבר חדש, אך השיטה שפיתחה פיוצ'רבורן להקפאת זרע אינה רק חדשה, היא מהפכנית."
טאריק בהה במסך. אילו דיבורים אלה מפיה של אישה?
"ומהם היתרונות?"
"ובכן..." האישה העבירה את קצה לשונה על שפתיה. זו הייתה ודאי תנועה בלתי מודעת אך היא ייבשה את פיו. "ובכן, יתרון ברור אחד הוא שגבר שאינו רוצה ללדת עכשיו יכול להפקיד אצלנו דגימה, תרומה לצרכי העתיד, כביכול, בידיעה שהיא תוכל לשמש אותו אחרי שנים."
תרומה, חשב טאריק. בחירה מעניינת של מילים.
"או, אם לא לשימושו שלו, לשימוש מטעמו."
"באיזו דרך?" שאל המנחה.
"ובכן, למשל, גבר יוכל להשאיר הוראות באשר לדרך בה ייעשה שימוש בזרעו לאחר מותו." היא חייכה בנימוס. "זרע מוקפא, יחד עם מסמך משפטי מתאים באשר לשימוש בו, עשוי להיות השיטה של המאה העשרים ואחת להבטיח שלגבר עשיר יהיה יורש..."
או שלנסיך כתר יהיה ממשיך.
טאריק הזעיף את פניו.
אולי הוא ישאיר... איך היא כינתה זאת? תרומה. מה יקרה אם מבחנה עם הזרע שלו תופקד שם למקרה שיקרה הלא ייאמן והגורל יתערב לפני שהוא ימצא אישה מתאימה?
לעזאזל. האם הוא השתגע?
טאריק כיוון את השלט אל המסך. הוא החשיך, והוא קפץ על רגליו.
גבר אמיתי אינו מפקיד "תרומות" במבחנה. הוא עושה זאת ברחמה של אישה.
הוא פשוט לא חיפש טוב מספיק, זה הכול. אין ספק שבעיר הזאת בת מיליוני התושבים המתינה המועמדת המושלמת רק לכך שהוא ימצא אותה.
הוא הוזמן למסיבה באותו ערב. עורך דינו רכש בית בצד המזרחי של העיר ורצה לחגוג. טאריק, במחשבה על כל הנשים ארוכות הרגליים שללא ספק יהיו שם, חשב בהתחלה שזו הזדמנות מצוינת. ואז התחלחל כשהבין שהוא הגיע למצב שבו הוא ראה בדברים כאלה הזדמנות, ושלח את התנצלותו.
טעות נוספת, הוא חשב כשלבש את ז'קט החליפה שלו וצעד לעבר הדלת. ראשית, כשבחר בהתנזרות שבפירוש השפיעה על הריכוז שלו. שנית, כשסירב להזמנה למקום שעשוי באמת לשפר את הסיכויים במסע החיפוש שלו אחר רעיה.
ביטוי אמריקני נושן עלה במוחו. שלוש פסילות ואתה בחוץ. הוא כוון לבייסבול אך הוא בהחלט יכול היה להתאים לחיפוש שלו. קודם החיפוש שלו בדובאק, אחר כך בקרב השבטים...
ובכן, זו לא תהיה הפסילה השלישית. הוא לא חיפש מספיק טוב, זו הייתה הבעיה.
וזה עומד להשתנות, החל ברגע זה.
"טוב, רבותיי. ירדנו מהשידור."
מדיסון ויטני קמה על רגליה, הסירה את המיקרופון הזעיר מדש בגדה ונתנה אותו לטכנאי הממתין.
"מדיסון," אמר הבוס שלה,"עשית עבודה טובה."
"תודה."
"מעולה." הוא צחק – הו, הו, הו, חשבה מדיסון, ממש כשחקן בפרשנות גרועה במיוחד של סנטה – ורכן קרוב. "אולי נשתה משהו ונדון בעניין?"
נדון במה? היא רצתה לומר. איך תוכל למצוא דרך להכניס אותי למיטה? אך גברת ויטני לא גידלה בת טיפשה, לכן מדיסון חייכה בבהירות, בדיוק כפי שעשתה מאז השתלטה מיקרו-טק על פיוצ'רבורן ואמרה, הו, זה היה נחמד מאוד, אלא שיש לה התחייבות קודמת.
החיוך המזויף של המעביד הנשוי מאוד שלה הפך אכזרי.
"שמעי, מדיסון, זה לא נבון לומר 'לא' כל הזמן."
זה גם לא נבון להזמין תביעה בשל הטרדה מינית, חשבה מדיסון, אך היא ידעה מה שהוא לא ידע, שההתקשרות הלא נעימה שלהם תסתיים בקרוב.
מספיק היה לחייך עוד חיוך שקל לה להפיק.
"בפעם אחרת, מר שילדס. כפי שאמרתי, יש לי פגישה." היא חשה בעיניו עליה כשהלכה לדרכה.
עשרים דקות אחר כך היא החליקה לתא בבר שקט בשדרת לקסינגטון. שני דברים המתינו לה: קוקטייל קוסמופוליטן קר ושותפתה הוותיקה לחדר מימי הקולג', ברברה דוסון.
מדיסון נאנחה, הרימה את המשקה ולקחה לגימה ארוכה ארוכה.
"תבורכי על כך שהזמנת כבר. באמת נזקקתי לזה."
"אני חיה על מנת לשרת," אמרה ברב בקלילות. היא חייכה, והניפה את סנטרה לעבר מסך הטלוויזיה שמעל הבר. "ראיתי את התכנית. עדיין מתחבאת מאחורי משקפי שריון הצב, אה?"
מדיסון גיחכה. "הם גורמים לי להיראות אינטלקטואלית."
"את מתכוונת לומר שהם גורמים לך להיראות כמי שאי אפשר לגעת בה."
"הלוואי." אמרה מדיסון, ולקחה עוד לגימה מהמשקה שלה.
"אל תגידי לי. המרייר עדיין מרייר?"
"אהה. את יודעת שאת בן הזוג שלי הערב?"
"בחיי, מדי," גרגרה ברב, מנופפת בריסיה, "לא ידעתי שאת מרגישה כך."
"היי, זה רעיון. אולי זה יהיה התירוץ הבא שלי." מדיסון ניערה את ראשה. "הוא בלתי אפשרי, אבל נו, הוא גבר."
"חשבת שאולי הגיע הזמן שתפסיקי לחשוב שכל גבר בעולם הוא בוגד, מטומטם ונוכל כמו ארוסך לשעבר?"
"לא," אמרה מדיסון בתוקף, "כי הם כאלה. וזה כולל את אבי, שהפסיק לבגוד באימי רק משום שהוא מת. כל הגברים כאלה. זו אחת מעובדות החיים."
"לא נכון."
"כן נכון. אין בחורים טובים, ברב. טוב, חוץ מהבחור שלך, אבל האנק הוא האחרון עלי אדמות."
"מדי..."
"קראת את עלון החדשות האחרון של בוגרי הקולג'?"
ברב נראתה מדוכדכת. היא ידעה לאן זה מוביל. "לא."
"זוכרת את סו האטון? שסיימה שנה אחרינו? גרושה. סאלי ויינברג? גרושה. בברלי ג'יובני? גרושה. בריל אדמונדס? גרו..."
"בסדר, בסדר. הבנתי את הרעיון, אבל זה לא אומר..."
"כן, זה כן אומר." מדיסון גמעה את שארית המשקה שלה וחיפשה בעיניה את המלצר.
"אני לא מתחתנת, ברב. לעולם לא!"
"לא בעל? לא משפחה? לא ילדים?"
מדיסון היססה. "ללא בעל אין משמעו ללא ילדים. למעשה... למעשה, אני כן רוצה ילדים. מאוד." היא שתקה שוב. "אך איני מעוניינת בבעל שיעמוד בדרכי."
ברב הרימה גבה. "ואיך את מתכוונת לעשות זאת?"
או קיי, חשבה מדיסון. זה הזמן.
"הפריה מלאכותית." היא אמרה, ולולא הלם לבה בעוצמה כה רבה לשמע ההודאה הפומבית הראשונה של מה שהיא עמדה לעשות, היא הייתה פורצת בצחוק למראה המבט על פניה של ברב. "הפתעתי אותך, אה?"
"אפשר לומר כך."
"ובכן, אני יודעת הרבה על הפריה מלאכותית. זה בטוח, זה אמין – והמשמעות היא שאישה זקוקה למזרק עם זרע ולא לגבר שמספק אותו."
משהו נפל לרצפה. מדיסון הרימה את מבטה. המלצר, בחור צעיר כבן עשרים, עמד ליד השולחן. לסתו או פנקס ההזמנות שלו פגעו ברצפה.
זה היה בדיוק הדבר שמדיסון הזדקקה לו כדי לשבור את המתח.
"עוד קוסמופוליטן בשבילי," היא אמרה במתיקות, "עוד כוס שבלי לידידתי... ואם פגעתי באגו שלך, אני מתנצלת."
ברב נאנחה ושמה את ראשה בידיה. "נחמד." היא אמרה כשהמלצר הסתלק במהירות.
מדיסון ניסתה חיוך מהיר. "לפעמים האמת כואבת."
"אם מדברים על כך... אני עומדת לדבר גלויות, טוב?"
"אנחנו חברות. קדימה."
"ובכן, האם חשבת על כך היטב? כלומר, האם באמת חשבת מדוע את רוצה ילד? האם ייתכן שכדי לחיות שוב את ילדותך? למחות את הטעויות שעשתה אימך? הו, לעזאזל," היא אמרה, כשחיוכה של מדיסון נעלם. "מדי, לא התכוונתי..."
"לא, זה בסדר. אמרת שתדברי גלויות. וכך אעשה גם אני." מדיסון רכנה לפנים. "אימי הייתה תלויה בכל דבר בגבר שלו נישאה. מעולם לא רציתי להיות כזאת. התמקדתי במאמץ לפלס בעצמי את דרכי בחיים, כדי שלא אצטרך לסמוך על איש, לעולם לא. ההצלחה בלימודים הייתה חשובה. כך גם השגת התואר וגם התואר השני במנהל עסקים, והטיפוס בסולם העסקי."
"מתוקה, אינך צריכה להסב..."
מדיסון הושיטה את ידה מעבר לשולחן ואחזה בידה של ברב.
"הייתי בטוחה שלעולם לא ארצה בעל או ילדים, כל הדברים האלה." היא השתתקה, קולה התרכך. "ואז, יום אחד הבטתי סביב והבנתי שיש לי הכול. תואר ראשון, תואר שני, משרה נפלאה, הדירה במנהטן... אלא שמשהו היה חסר. משהו שלא הצלחתי לזהות."
"את רואה? אני צודקת, מדי. בחור לאהוב ו..."
"ילד." מדיסון הבזיקה חיוך מהיר שלא הצליח למחות מעיניה את הלחות הפתאומית החשודה למראה. "על הקיר ליד השולחן שלי תלוי הדפס של פיקאסו בשווי מיליון דולר. ליד השולחן של העוזרת האישית שלי יש תמונה מתמונות בית הספר האלה של ילדתה הקטנה, ואת יודעת מה? בוקר אחד הבנתי שהתמונה שלה חשובה בהרבה מהפיקאסו שלי."
"טוב, לא הייתי צריכה לומר..."
"ואז, לפני חודשיים, פגשתי נערה שהתמחתה אצלי. הייתה לה בטן בגודל של כדור-ים, הגב שלה כאב, היא הייתה צריכה להשתין כל חמש דקות – ואפילו אני יכולתי לראות שהיא מעולם לא הייתה מאושרת יותר."
מדיסון הניחה לידה של ברברה ונשענה לאחור כשהמלצר הגיש את המשקאות הרעננים שלהן. כשהוא התרחק היא הרימה את כוסה.
"אז בערך הבנתי," היא אמרה, מנסה להישמע קלילה ונכשלת בכך, "שבקרוב אהיה בת שלושים. הצליל שאת שומעת הוא השעון הביולוגי שלי שמתקתק."
"שלושים זה כלום."
"לא נכון. גיל הבלות של אימי היה מוקדם. למיטב ידיעתי זה תורשתי."
"אני עדיין אומרת שאי שם יש גבר שמיועד לך."
"לא אם גם טעמה הגרוע של אימי בגברים הוא תורשתי. קדימה, תני בי את המבט הזה, אבל מי יודע? היא הייתה נשואה שלוש פעמים, תמיד לממזר עשיר, משגע ואיש העולם הגדול. לולא הייתה מעורבת בתאונה הזאת, היא הייתה מגיעה קרוב לוודאי לבעל מספר ארבע."
"מה בנוגע לכך שילדים זקוקים לשני הורים?" אמרה ברב בעקשנות.
"האם לך היו שני הורים?"
"לא, אבל..."
"הורה אוהב אחד טוב משניים שדופקים את העניינים. וכן, אני יודעת שהפריה מלאכותית אולי אינה התשובה המתאימה לכל אחת, אבל לי כן."
"את באמת רצינית." אמרה ברב לאחר שנייה.
"כן." מדיסון חייכה חיוך רועד. "אני כל כך רוצה ילד... כואב לי כשאני רק חושבת על כך. כל העניין, את יודעת? הטוב והלא כל כך טוב. חיים קטנים שבועטים בתוכי. התינוק שלי בזרועותיי, חיתולים והאכלות בשתיים בבוקר, היום הראשון בגן הילדים, ביקורים של פיית השיניים ואחרי מספר שנים ויכוחים על שעת ההגעה הביתה..."
"טוב. השתכנעתי. אולי באמת תעשי את זה."
מדיסון נשמה עמוק. "אני אכן עומדת לעשות את זה." היא אמרה בשקט. "עשיתי כבר את הסידורים."
עיניה של ברב התרחבו. "מה?"
"נפגשתי עם הגניקולוג שלי, אני מתעדת את המחזורים שלי – ועברתי על תיקי תורמים בפיוצ'רבורן ובחרתי בחור שנראה מושלם."
"כלומר?"
"הוא בשנות השלושים שלו, הוא דוקטור לפילוסופיה, בריאותו מושלמת, הוא אוהב אופרה ושירה ו..."
"איך הוא נראה?"
"גובה ומבנה גוף ממוצע, שיער חום בהיר, עיני חום שקד."
"אני מתכוונת איך הוא נראה?"
"הם לא נותנים לראות תמונה. הכול אנונימי מאוד. טוב, אלא אם התורם רוצה לשמור את זרעו לשימושו שלו בעתיד, כמובן, אך כשאישה רוכשת זרע..."
"רוכשת?" אמרה ברב בהרמת גבות.
מדיסון משכה בכתפיה. החלק הזה בשיחה היה קל יותר. הדיבור על הרגשות שהניעו אותה היו קשים. הצד הטכני היה משימה קלה.
"זה לא סיפור רומנטי," היא אמרה ביובש. "המטרה היא תינוק, לא מערכת יחסים."
"ואת עומדת לעשות זאת... מתי?"
"ביום שני. ואם העניינים יתנהלו כשורה..."
"ביום שני? כל כך מהר?"
"אין טעם לחכות. כן. ביום שני, בשעה שתיים. אם הכול יתנהל כשורה, בעוד תשעה חודשים אהיה אם." מדיסון היססה. "תאחלי לי הצלחה?"
ברב הביטה בה רגע ארוך. אז היא נאנחה, הרימה את כוסה והושיטה אותה. "כמובן. אני מאחלת לך את כל המזל שבעולם. את יודעת זאת. אני רק מקווה..."
"אני אהיה בסדר."
החברות הקישו בכוסותיהן. הן חייכו זו לזו, מהחיוכים שנשים חולקות כשהן אוהבות זו את זו אך אינן מסכימות בנושא באמת חשוב. אז ניקתה ברב את גרונה.
"אז," היא אמרה בזריזות. "היות שיום שני הוא היום הגדול, אולי נחגוג הערב?"
"את לא נפגשת עם האנק?"
"למען האמת חשבתי ששתינו נפגוש את האנק. הבוס שלו קנה זה עתה בית בפינת רחוב 60 והחמישית, והוא עורך מסיבה גדולה."
מדיסון נפנפה בריסיה. "מסיבה בעיר בחודש יוני?" היא אמרה בקול הפנימייה-בחוף-המזרחי הטוב ביותר שלה. "כמה לא אופנתי."
"קדימה, אל תגידי לא. יהיה כיף."
"ואולי, רק אולי, יסחף אותי איזה נסיך חלומות." צחקה מדיסון מול הסומק של ברב. "את כל כך שקופה, ברברה!"
"לעזאזל, היום רק יום שישי. הפגישה שלך עם המבחנה תתקיים רק ביום שני."
"מצחיק מאוד."
"בחייך, מדי. אם את נחושה בדעתך בעניין המבחנה הזאת..."
"לא קוראים לזה מבחנה, קוראים לזה..."
"אני יודעת איך קוראים לזה."
מדיסון נאנחה. "היה לי יום ארוך, ואיני לבושה ל..."
"המסיבה נערכת במרחק רחובות מספר מביתך. נוכל לעצור שם קודם כדי שתוכלי להחליף בגדים. בבקשה?"
"לפעמים אני שוכחת איך את כשנכנס רעיון למוחך."
ברב גיחכה. "כמו כלב עם עצם, זו אני. תראי, ניסיון אחד אחרון למצוא את נסיך החלומות לא יכול להזיק."
"אין נסיכים, יש רק צפרדעים."
"את אישה קשה, מדיסון ויטני."
"לא, אני משוגעת על חברה ותיקה."
"תבואי?"
מדיסון הנהנה. היא תבוא, אך רק משום שזה היה כל כך חשוב לברב. מיום שני היא תשאיר מאחוריה את כל השטויות.
התהליך יצליח. היא תיכנס להיריון.
יהיה לה תינוק, היא תגדל אותו לבדה ותעניק לו את כל האהבה שבלבה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
