15.4.2011
22:47
------
החושך
״קודקוד כאן פרפר, 7 מלוכלכים בדרכם לגדר. אני חוזר, זה לא תרנגול! זה לא תרנגול. קו דיווח 189 בשחור מערבה, עבור.״
״פרפר מקודקוד, רות.״
"נכנסים למארב חפוז, ממתינים לפקודה, עבור."
ההאמר עוצר 150 קצרים מהנ״צ. מדוממים מנוע, מכבים אורות.
צביטה מורגשת באזור החזה. אני שם לב שהלב רץ על מאתיים. מנסה לנשום עמוק ולהירגע.
המנוע נשמע מתקרר בקפיצות מתכת קטנות.
קולות ירי נשמעים מהמרחק בצרורות קצרים.
פאק. זה קורה. זה אשכרה קורה, ואני לא על הספה מול הסוני. ואני לא באימון. ואני לא בחלום.
לא מצליח לראות כלום מהמושב האחורי. מנסה להתכופף קדימה, לתוך המושב הקדמי, נאבק עם הציוד והקסדה המזדיינת שמחליקה, נתקעת בכל דבר קטן בהאמר.
"פרפר לקודקוד. מזהה חוליה באזימוט 172 עבור." נשמע חורק באוזנייה.
המבט סוקר את המדבר החשוך דרך ראיית הלילה, נתקל בכמה דמויות שכובות מעבר לגדר: "מ"פ, אני מזהה את החוליה, 50 מטר מהגדר, זוחלים לכיוון ישראל."
הוא לא מגיב.
הקשר שמימיני עוזר לי לשחרר את כל הציוד שנתפס בפנים הרכב, ואני מצליח לתקוע את הראש במושב הקדמי, בין הנהג למ"פ, "אתם כאילו מסתכלים לתוך חושך מוחלט, כן?"
המ"פ לא עונה.
"פצצת תאורה?" הצעתי בבלבול.
המ"פ הוציא קולות מבולבלים, "כ-כ-כ-כן, תאורה. אבי, תרים אחת." ביקש בחוסר אונים.
"כ-כן המפקד," אישר בחוסר ביטחון הקשר מימיני, יצא החוצה, ותוך שנייה, "בום!" נשמע, והקשר חזר פנימה.
אור מסנוור האיר את המדבר החשוך מעבר לשמשת ההאמר המאובקת - ובמרחק, קבוצה של כמעט עשר דמויות קטנות רצות משטח מצרים לכיוון גדר הגבול עם ישראל.
הוקי מושך וגוער, הוא רוצה לצאת. הוא רוצה אקשן.
'בוא נעוף, בוא נעוף! בוא נלך לתת בראש, דוד!' הוא מאותת לי.
"הוקי, תירגע!" צעקתי. והוא עוצר את הריקוד המתחנן שלו, מסתכל לי לתוך העיניים בפרצוף דורש ומסכן. יוצר מעין קולות שכמעט נשמעים כמו 'אבל...אבל-אבל!' ומגרד לי את הירך.
המ"פ והנהג פשוט בוהים קדימה בהלם. מה הסרט שלהם, נו!: "טוב. מה עושים?!" אני שואל.
ואין עונה. כולם בוהים בפיות פתוחים.
"הלו! מה יש לכם?! המ"פ, תענה לי!" צעקתי. אבל הם לא הזיזו שריר. כלום. נענעתי אותו מהכתף.
"הא..מ..ה..." מלמל וחזר לבהות.
"נו!"
"דוד! תשב ותמתין!" צעק ופשוט המשיך לבהות במתרחש.
היריות ממשיכות, השומרים המצרים מרססים מהצריחים שלהם מטה. פיצוצי אבק ואש קופצים מתחת לרגלי המחבלים. אני שומע את הצעקות של כולם ברקע הריסוסים. מחבל אחד נופל, והשאר ממשיכים, רוקדים בין פיצוצי המתכת. השאר רצים ישר לתוך הגדר - רומסים אותה מטה וממשיכים בתוך הפאקינג תיל, מטפסים אחד על השני. אחד נשאר תלוי על התיל ללא רוח חיים, וכולם חוצים מעליו.
מה אני עושה! הם חודרים לישראל. פשוט צא לשם! זה התפקיד שלך! אני צריך זוג ברזל לחיפוי... פאק! הם לא מגיבים! אתה חייב לצאת! אתה רוצה להגיע גבוה, אז תגיע! תפסיק 'זיין ת'מוח, צא, לך! לך!
הוקי מלקק לי את האצבע.
"אתם לא רציניים. הם פיזית חודרים לישראל מול הפרצוף שלכם. אני יוצא." הודעתי. סעמק, מה יש להם. אני פותח את הדלת, הנשק נתפס במושב, ושולח את הפרצוף שלי לתוך דלת הברזל ומטה לתוך רצפת האבן החולית. אני מתרומם מסוחרר, "כאן טורף לקודקוד תורן, מלוכלך 200 קטנות ממני. מבקש אישור לשליחה, עבור." אומר לתוך הקשר.
חושך מוחלט, הוקי מושך אותי בקרחנה על הרגליים, אני מתקדם אחריו, הנשק מפוצץ לי את הברך עם כל צעד, סלעים, חרא של הנגב כמעט מפילים אותי, ואני ממשיך בהליכה מסורבלת, הרגליים נתפסות בצמחייה המתה. התרסקות עוקבת, כאבים עמומים ושריטות מורגשות, חול נדבק לעורף וחודר לתוך החולצה, נדבק לאורך הגב ומשתפשף על הגוף.
הוקי גורר אותי למעלה. אני קם ומנסה להציץ דרך השפנפן החד-עיני שמחליק לכל כיוון אחרי הקסדה, על הראש המזיע. אני מצליח לקבל תמונה כלשהי ואגל זיעה נוזל ושורף לתוך העין. בין התסכול ללחץ, רעש מוכר נשמע, 'וויז..! ווז-ז!' שריקות... זמזומים - "טאק!" פיצוץ, הקסדה שולחת את הראש שלי בסיבוב.
האסימון נופל ומתרסק: יורים עליך יא אידיוט! אתה לבד, בלי חיפוי!
"הוקי תפסיק למשוך!!! א-אבי, תן תאורה!!! תאורה!!!" אני צורח וקופץ על הוקי, מצמיד אותו לרצפה בין שריקות הכדורים. מסיבה לא ברורה, אני שוכח לפחד: "קשר! זוג ברזל?! תן פצצת תאורה! אבי, תן לי תאורה!!!"
הוא נבהל החוצה מהאוטו ויורה פצצת אור שנייה לשמיים. המחבלים נראים במרחק, בצד הגדר שלנו. צרחות בקשר, ובין כל הטירוף קול אחד מוצא אותי: "100 מטר לפניך" - "וזז-טינג-בום!" סלע קרוב מתפוצץ לי בחתיכות חצץ לצד הפנים והפה.
הוקי מבוהל, בוכה, נצמד לרגל שלי. אני יורד למטה ומחבק אותו, הוא מחבק חזרה ומלקק לי את האוזן כשפצצת התאורה שוקעת חזרה לתוך החושך: "בוא, קזנובה. לא משנה מה, אנחנו יחד בטירוף הזה." הוא מסתכל עמוק לפנים שלי, מאשר עם העיניים, ומבטיח: 'אני שומר עליך'.
"המחבל הראשון לבד, זאת ההזדמנות שלך." נשמע בין הקשקשת בקשר.
זה הזמן שלנו, עכשיו: "פאסט!״ והוא מסתער בספרינט. אני רץ לכיוון הרעש, מתרסק, קם, רץ, מנסה לראות דרך השפנפן, מזהה אותם מולי ושוב מתרסק. קם, רץ ומושך בציוד שיושב בצורה עקומה. מתרסק, קם ושולח את עצמי על המחבל, מפריד את הוקי ממנו, "סטיי היר! וואקף! אבאק הונה!!---"
שריקה מזמזמת קרוב מדי ושולחת אותי מטה לרצפה, "כאן טורף, הלו... הלו! שומעים?! מה אני עושה?! אני לבד! אני לבד. רות עבור, תעזרו לי!״ אוזק את המחבל שהפסיק להילחם.
"יש עוד שלושה. תירגע, תנשום. אני צריכה אותך מרוכז, תקשיב לקול שלי, ורק לקול שלי. המחבל הבא: 100 קצרים לפניך" נשמע ברקע ההיסטריה. הזיעה הקרה והחולית על העורף, המרפק הפנימי מגרד בצורה נוראית. ואני במרכז כל זה. תתרכז, אין זמן: ״פאסט!״ אני צועק ורץ אחריו, נופל, פנים נגררות בתוך החול והאבנים, אני לא מסוגל לפקוח את העיניים, הפרצוף מלא בשכבה עבה של טבע מכל סוגיו. קם ורץ קדימה בדילוגים וביריקות לכיוון הרעש, קופץ בעיניים עצומות לתוך גוף אדם ומתחיל להיאבק איתו, משחרר פיצוצים לעברו והוא לעברי. הוא פוגע בשפנפן ומכניס לי אותו לתוך העין, מושך אותי לכיוונו ושם לי מרפק לתוך האף. הוקי מתערב ומחנג'ר לו את היד התוקפת, אני דוחף אותו על הגב וקופץ עם שתי הברכיים לתוך הצלעות שלו. הוא לא מצליח לנשום. אני תופס את ההזדמנות כדי לאזוק אותו באזיקונים.
תופס את הקשר: "מה עכשיו?!" צועק לתוכו.
"50 קטנות מולך!"
אני יורד ומלטף את הוקי, "פאסט!" צועק.
רץ אחריו, הוא מקבל בעיטה ועף הצדה. אני תופס את הידיים של המחבל ומנסה להשתלט עליו, אור הירח המעומעם מאיר על נצנוץ סכין שאחוזה חזק באחת הידיים שלו. "הא!" אני צועק בהיסטריה. זה לא קרה אף פעם, זה קורה עכשיו? לא, לא! הגוף מתכונן לקבל דקירה, רק שלא תיכנס באיברים הפנימיים...
יד נשלחת לכיווני, הסכין מתכוננת לנעוץ - 'גרר-עא!', ומתוך החושך, גוף פרוותי קופץ בינינו, חוסם את התוקף בגופו.
יללת כאב דקה נשמעת. הוקי נופל מטה לידי, מתפתל מכאבים. הגרון משתנק ואני תופס את הנשק, מעיף את הקת לתוך ראש המחבל, הוא מאבד הכרה ויורד לרצפה. הידיים הרועדות מחפשות את האזיקונים, וכשמוצאות, מנסות ללא הצלחה לקשור אותן בחושך המוחלט. הוקי מדלג אליי בקולות בכי, מלקק לי את הידיים. הוא מבין, הוא מנסה להרגיע אותי, והוא מצליח. המחבל נוטרל.
"טורף מקודקוד תורן עבור-טס!-ססס!"
"...ססטס-דוד!!! 150 קטנות! מחבל חמוש לכיוונך!" הכדורים ממשיכים לשרוק, פגיעות עמומות מתחפרות סביבי לתוך האדמה החולית.
אני מרים את הנשק, הקת בכתף. שומע בראש את המפקד שלי מקורס קלעים צועק עליי. סוחט את ההדק, פעם אחר פעם עד ש: "טורף, האיום נוטרל."
אני לא מצליח לדבר.
"דוד. תנשום. רק תנשום. אתה בסדר." קול רך מרגיע מתוך הקשר.
אני לא מצליח לחשוב.
מה... קרה... עכשיו...
מעל הגבעה הרחוקה עמוק יותר לכיוון ישראל, אין-ספור אורות מופיעים, האמרים צבאיים יורדים יחד מפסגת הגבעה, כוחות סוגרים מכל הכיוונים, והשמיים השחורים נצבעים בגוון כהה שמרמז,
האור עולה.
אני דוד וטין,
אני לא אומר את זה בקטע של אני דוד וטין אומייגאד תראו אותי, אלא יותר בקטע של זה השם שלי פשוט.
אני חושב שזאת תהיה אחלה דרך להתחיל, עם השם שלי. כי לכולם יש אחד, שהוא אישי ושלהם, ואולי דומה או זהה לאחרים. אבל לא משנה מה, הוא תמיד יהיה השם של הגיבור הראשי, בסיפור האישי שלך או שלהם. נכון, גם הסיפורים שלנו יכולים להיות דומים. הרי כולנו גדלנו בבית, לבשנו חולצה, דפקנו את הזרת בפינה, ממש אהבנו אוכל, וגם מוזיקה שליוותה אותנו בכל שלב בחיינו. כולנו נשברנו וכולנו התרסקנו. ככה גם עלינו וצמחנו - שוב, בדיוק כמו כולם. כאילו כמעט... וממש לא.
וזה, הוא בסך הכול הסיפור שלי. ומה הוא שווה? זה כבר תחליטו אתם.
איפה מתחילים... אוקיי אז...
בכלל לא ידעתי עברית עד גיל 3. ההורים עלו מצרפת והם כנראה לא חשבו יותר מדי על הקטע של השפה שלי. כי הגננת התקשרה אליהם ואמרה להם שאני פיזית לא יודע לדבר, אז אין לי חברים ומה לעזאזל.
ואז הם התחילו ללמד אותי עברית והכול היה סבבה. חוץ מזה שבגלל שהייתי פיצי, אז את הצרפתית שלי שכחתי. בכל מקרה, למדתי שוב בשלב מאוחר יותר כדי לתקשר עם הסבתא היחידה שלי.
אני חושב שהזיכרון הראשון שלי התחיל בגן.
אני זוכר שאיתן לקח לי את הרובוטריק והכריז שזה שלו מהבית, וקראתי לגננת כמו המלשן שאני. אמרתי לה שהוא גנב לי את הרובוטריק. היה נראה שמבחינת היגיון, בשביל איתן, להגיד שזה שלו מהבית הופך את זה לשלו מהבית. וכנראה ככה גם בשביל הגננת, כי היא האמינה לו. הסברתי לה שהמציאות כרגע היא שאיתן גנב ושאם לא אקבל את הצעצוע שלי, אתקשר למשטרה ולאמא שלי, אז מאוד כדאי שהרובוטריק יחזור אליי. בעצם, ככה לראשונה למדתי שבהתאם לכל סיטואציה, תמיד קיים משהו שאוכל להגיד שישנה אותה לטובתי, זה פשוט צריך להיות מספיק טוב בשביל האינטרס של הצד השני. הבנתי שהגננת יותר רוצה שלא אתקשר לאמא שלי ולמשטרה מאשר לרדוף אחרי הספק שהצעצוע הזה של איתן, רק בגלל שהשתמש בצמד המילים "שלי מהבית". זאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי דיל.
פתאום נהיה לי אופי. קיבלתי החלטות, והכול נהיה יותר ברור מאותה נקודה. ברור ומסובך. ומעצבן. וסבבה. אבל יותר מעצבן ומסובך נראה לי.
אני חושב שבתור בן-אדם אני מאוד פרקטי. הרבה אנשים מוצאים איזושהי רוחניות באופן כלשהו בדרך. אני לעומתם תמיד הרגשתי שרוחניות היא מין תקווה רומנטית. כזה "תקווה לטוב, יהיה טוב. אז קח את זה באיזי". מה שאני תמיד ראיתי כ: "אל תעשה כלום עם עצמך. בוא, תמרח על הספה הזו כאן בתנוחת עובר במקום, ותחכה שמשהו שאתה ממש רוצה פשוט יקרה לך."
אני לא קיצוני או משהו, אבל חונכתי להאמין שחיים פעם אחת, והיא הפעם שמשנה כרגע, אז אנחנו צריכים לחיות בשביל עצמנו עד הסוף. אנחנו חייבים לנו את זה. חוץ מזה הספה שלי בבית נוראית, כאילו מישהו ממש היה צריך להתאמץ לעשות אותה כזה זבל.
אני חושב שזו קונספירציה של ההורים שלי, כי אני לא אוהב ספות עכשיו.
איך אני נראה...? אני חושב שאני ממש חמוד, לא בקטע מיני כמו בראדלי קופר או משהו, אלא בקטע מקסים. הרבה פעמים אנשים רנדומליים ברחוב מציעים לי לעשות בייביסיטר על הילדים שלהם וקונים לי עוגת שוקולד.
בערך בגיל 12, כשכל שאר הילדים התחילו להצמיח שפם בר מצווה, הבנתי שיש תקלה.
הייתי פחות מפותח מהשאר בקטע מאוד קיצוני. ההורים אמרו שאם אוכל הרבה שום זה יסתדר, אבל זה לא עזר לכלום, חוץ מלהריח כמו שום. מבחינה פיזית, אני נראה חמש שנים צעיר יותר ממה שאני. שזה טוב למחמאות ולמשטרה וללקבל עוגה, ורע לסיגריות ולבנות. כשהתגייסתי נראיתי בן 13. אבל אנחנו עוד ממש לא שם.
אז צחקו עליי כל החיים, והתרגלתי לחיות בצד המסריח שלהם, לפחות חברתית. פשוט באמת האמנתי שזה יעבור, ולא ישנה יותר. ובסוף צדקתי. להיתקע על העבר זה בוקרף, זה כמו לראות באפי.
אני לא מרדן, מעולם לא שכנעתי את עצמי שאני שונה. כשחשבתי שגם אני מאותו הזן המוכר של אלו שחושבים יותר מדי, פשוט הסתכלתי על שאר החברים המבולבלים שלי שפרחו בחצ'קונים והפיצו ריח קרם ידיים, ושאלו בדיוק כמוני את אותן השאלות ששאלתי את עצמי. רק שהם הספיקו לתייג את עצמם כשונים, ולספר לכולם איזה עמוקים ומיוחדים הם. ככה הבנתי שאני פשוט סטנדרטי. ההבדל ביני לבין כל המוזרים והשונים הוא שאני לא מזיין על זה במוח. נראה לי שזו היא די התמצית.
ככה יצאתי ילד רגיל בעולם שתכנן אותי אחרת.
זה לא שהייתי מגה-צ'יל לגבי הכול, עדיין הייתי ילד רגיל שמפנטז כל יום לפני השינה על הבת הזו שהוא אוהב ואיך שהיא צוחקת איתו באוטובוס ואז אנחנו מתנשקים בפה ואין לי אומץ להסתכל לה בעיניים מחוץ לזה.
תמיד היו ניסיונות להתעלל בי ולהדביק לי שמות, אבל שום דבר לא תפס. בכיתה ד' ניסו לקרוא לי דוד פח אשפה, כי הייתי קם לזרוק דברים לפח באמצע השיעור יותר מהרגיל. בכיתה ז' ניסו לשים עליי את דוד האידיוט וזה לא אכל ומישהו שינה את זה לדוד ההומו מהר מאוד, אז הייתי דוד ההומו ליומיים. גם זה לא תפס. הרגשתי רע, כולם מאוד התאמצו בשבילי ולא הצליחו. קראו לי בוטן, זה כן תפס, כי הייתי קטן ושמנמן, אבל זה לא היה מספק בשביל אף אחד. וכאילו שזה הזיז לי, פאקינג נראיתי בן ארבע וחצי כל החיים, אז כאילו זה שאני 'בוטן' עכשיו יגמור אותי. גדלתי לחבב את השם.
נולדתי וגדלתי בירושלים. למדתי ברובע היהודי - הארדקור. כרטיס היציאה שלי היה שטח שההורים קנו בקיסריה בתחילת שנות ה-90, בזמן מלחמת המפרץ, עוד כשהייתי באינקובטור הזה שנראה כמו אקווריום לתינוקות.
במשך שנים, לאט לאט, אבא בנה והרחיב את הבית, חסכנו איפה שאפשר והפרויקט של אמא ואבא הלך והתגשם.
את שנת הלימודים הראשונה שלי העברתי בבית ספר ממלכתי דתי, ברובע היהודי בירושלים.
כל בוקר, הייתי מגיע לבית הספר בשבע וחצי, ויוצא עם הכיתה בין שאר בית הספר לתפילת שחרית בכותל. כל הבנים היו עומדים ברחבה ומקבלים סידור תפילה, נעמדים בין מאות אנשים ומתחילים להתפלל כמו הגדולים, מתנדנדים קדימה ואחורה. לחשושי תפילה ברקע מכל כיוון, כולם יודעים מה הם עושים ועל מה הם מתלחששים ומתנדנדים עם עצמם...
רוב הזמן לא הבנתי בכלל מה בדיוק אני קורא מהסידור, או עושה בכלל, אבל עשיתי כמו שאמרו לי, ודאגתי להתנדנד ולהשתחוות. כל הזמן להגיד ״תודה לאלוהים, תודה על שעשני גבר ולא אישה... תודה שברא אותנו נקבים נקבים חלולים חלולים". זה שיגע אותי! לא רוצה להודות על נקבים חלולים, זה מוזר. וכל הבנות יותר טובות ממני בחשבון ועם הטרור שההורים שלי עושים לי בנושא, אני מעדיף טיפה להיות בת לרגעים האלו ולהיות טוב בחשבון.
בקיצור, המון תודות לאלוהים הלכו שם, ולא שאלתי שאלות.
אני לא זוכר הרבה, כל הזמן ההוא מרגיש מחוק. אני רק זוכר את מגלשת המתכת בבית הספר, שעליה ביליתי את רוב הזמן שלי, כילד קטן עם כיפה וציצית.
שנאתי כדורגל, והאופציה השנייה באותה תקופה מבחינתי, הייתה לנסות להתגלש מטה לבד, בעמידה, במגלשת המתכת.
היה לי חבר אחד בתקופה ההיא, מידד. עשינו הכול יחד.
פעם יצאנו כל הכיתה לטיול בנגרייה בעין-יעל. יאפ, טיול בנגרייה.
בזמן הפסקת האוכל, מידד ואני הלכנו לשחק ליד הגלגל-מסור העגול הזה שחוצה חתיכות עץ. מידד נפל עליי בטעות והאצבע שלי החליקה לתוך המסור המסתובב.
חוויה מוזרה לראות את האצבע שלך תלויה על חתכת בשר קטנה. דם משפריץ לכל מקום, צעקות סביבי - ואני בן 7 וחצי.
מידד ואני רצנו למורה, מידד אמר לה בהתלהבות, "תראי מה קרה לאצבע של דוד!", והצגתי בפניה את האצבע עם החתכה.
היא פשוט התחילה לצרוח, ולהרביץ לי עם התיק. ואז היא התרסקה על הרצפה והתחילה להתעלף לסירוגין תוך כדי מלמולים על השם ועל בן או יוסף פורת או מישהו. עשרות ילדים סביבי וכולם צורחים בהיסטריה.
מידד ואני מסתכלים אחד על השני בבלבול. המורה המעולפת שעל הרצפה מתעוררת, ושולחת בעיטות לכיווני שאתרחק. באיזשהו שלב זרקה עליי את התיק צד שלה והתחילה לרוץ.
"המורה, מה לעשות?! אף אחד לא אומר לי!" צעקתי.
"לך למיון! בעאה!" פלטה בדרך החוצה.
פניתי לזו שדחפה אותי על הרצפה ראשונה, "המורה, מה לעשות? אף אחד לא אומר לי."
היא עצרה, כיסתה את העיניים, "לך למיון! לך!" צרחה עליי ורצה החוצה.
"מה זה מיון?" שאלתי את מידד.
"לא יודע. בוא נלך לשאול את השומר בחוץ." הציע.
כל הכיתה נצמדה לקירות הנגרייה בצעקות ובבכי עד שיצאתי. מחוץ לדלת ישב שומר ועישן סיגריה. הראיתי לו את האצבע שלי והוא הקיא על הרצפה.
"מה זה מיון?" שאל אותו מידד.
הוא הצביע לכיוון הכביש בלי לסובב את הראש.
וככה הגעתי לבית חולים שערי צדק שיתפרו לי חזרה את האצבע. לבד, בן 7 וחצי.
קצת אחרי זה, התחיל להיות מאוד מתוח בירושלים. האינתיפאדה הראשונה הסתיימה, הפיגועים המשיכו, ואחרי אחד רציני בבית קפה שבו חברה של אחותי נהרגה, הכול השתנה. ההורים דאגו לחיינו, אסרו על אחים שלי לעלות על אוטובוסים, לצאת לחברים... היה כל כך חרא ומסוכן.
כשההורים החליטו, ארזנו הכול, ויצאנו לקיסריה.
הם עשו כל שהיה ביכולתם, וסיום בניית הבית הגיע בחודשים שחלפו.
מכאן הכול התחיל להשתנות.
שני דברים קרו, רשמו אותי לבית הספר "ניר עציון" ולחוג אופטימיסט, שזה בעצם חוג שייט של אמבטיה עם מפרש. בניר עציון כולם דתיים. להורים היה ממש חשוב שאלמד שם כי הייתי הסיכוי האחרון מכל הילדים שלהם לאורח חיים דתי. אחיות שלי עברו לתיכון חילוני, ואחי התגייס לצבא.
ניר עציון הוא בית ספר דתי, הנמצא במרחק ארבעים דקות נסיעה מקיסריה. קידרתי את ההורים שלי שייקחו אותי אליו בכל בוקר, כי אם הייתי נוסע באוטובוס הייתי מקיא.
ביום הראשון שלי שם, לא הכרתי עוד אף אחד, וכבר יצאתי עם כיתה של אנשים זרים להתפלל שחרית. לא הבנתי למה אני ממשיך עם השטויות האלה. כולם מכפכפים אחד את השני, ילדים בני 8 ממלמלים שטויות בחוסר הבנה.
התפילה נגמרה, והלכתי לכיתה שלי. כולם כבר היו בפנים, נעמדתי ליד דלת הכיתה הממוזגת בהלם.
"דוד וטין." נשמע קול המורה בין הד של שקט, גרירות וחריקות, "שב בבקשה." בערך ארבעים זוגות עיניים בוהות בי בעניין מינימלי. היו הרבה מקומות פנויים, אבל כמו אידיוט, בחרתי לשבת דווקא ליד הילדה הכי יפה שראיתי. אין לי מושג למה, נראה לי מהפאניקה. היא הייתה מכוסה במלא בגדים דתיים, והייתה יפה כמו חלום. החזקתי את עצמי מלצעוק כל השעה הראשונה. היא אמרה לי כל מיני דברים לא ממש מצחיקים כדי להיות נחמדה, ואז הבנתי שזה בסדר, כי חוץ מזה שהיא יפה בת 8, היא גם לא מצחיקה לפעמים, וכנראה גם בת-אדם.
כבר על היום הראשון התחברנו. שם אני חושב שלמדתי שבנות יפות לא נושכות, להפך, הן צמאות לתשומת לב ממישהו נורמלי. כי או שמפחדים מהן, או שהיצורים של השכבה באים למשוך להן בשיער או משהו נוראי שמסתיר מחווה של אהבה.
כרגיל, לא היו לי הרבה חברים, הייתי שומר על פרופיל נמוך והייתי טוב בזה. לא ממש שעמם לי וידעתי להעסיק את עצמי.
הגעתי הביתה, זרקתי את התיק על הרצפה ויצאתי ליום הראשון בחוג האמבטיה עם מפרש, חוג האופטמיסט. ופתאום זה הכה בי, אני ילד ירושלמי שמעולם לא ראה ים, ואני צריך לשבת באמבטיה מפלסטיק שמרגיש שיציבות זה משהו שרק עלול לקרות מדי פעם איתה?
פחדתי, אבל לא שללתי כלום. ראיתי את הים והוא היה מגניב וכולם נכנסו לאמבטיות שלהם, אז נכנסתי לשלי וחיכיתי לראות אם אני מת. כולם נורא שמחו. ואני חיכיתי. בהתחלה באמת לא מתתי. אבל אז התחילו להיכנס גלים ומצאתי את עצמי בהתקף חרדה מפחד שאטבע כשהמים נכנסים עם כל גל ואני מנסה להוציא אותם. כך התהפכתי וזכיתי בטראומה יוקרתית ביותר, מסוג טראומת המים. זה קצת כמו פוקימון מים, רק טראומה.
כשחזרתי הביתה חיבקתי את אמא שלי, ואמרתי לה שמעכשיו אני מפחד ממים וזהו דטס איט.
היא שאלה מה אני מתכוון לעשות לגבי זה, אז אמרתי לה שזה לא ממש נעים לפחד אז עדיף שאתגבר על זה בצורה מסוכנת כי אחרת זה יישאר ויציק לי. היא אמרה שזה רעיון גרוע ושלא לעשות את זה, אבל לא שמעתי טוב אז החלטתי כן לעשות את זה במועד יותר מאוחר.
כבר ביום השני בבית ספר חטפתי קריזה. וואלה, פאקינג שבע בבוקר, וגוררים אותי להתפלל. אני משער שבבית הספר הקודם פשוט קיבלתי את זה. אבל בגלל שעכשיו זה היה שונה, פתאום עלו שאלות שלא עלו לפני. הרי אני מסתכל על קיר ומתנדנד מלא ואומר תודה לאלוהים. לא מדבר, לא שואל - רק תודה. ואני לא מבין למה אני אומר לו תודה.
שמבחינתי, אני לא מבין מי זה אלוהים הזה ועל מה כל התודות. אבל כל בן אדם חי שהכרתי אמר לי שזה מה שצריך לעשות בזמן שאתה מתנדנד, ושמי שלא עושה את זה כופר וטועה ויסבול סבל בלתי יתואר לנצח נצחים ומשהו ביידיש. כאילו, על מה אני צריך להודות? אני שמנמן קטן בלי חברים, ועכשיו עוד יש לי טראומה מסוג המים? אין מצב.
אמרתי לרב של בית הספר שכואבת לי הברך או משהו ושאני לא בא.
הוא אמר לי לחכות בפינת החי, שזה תכלס גן חיות ענקי.
אז הלכתי, ישבתי עם הבבונים, עם הדורבנים, הקרקלים והנחשים. ישבתי והתלוננתי להם שנמאס לי ללכת להגיד תודה לאלוהים, שלא נראה לי שהוא מקשיב ושאם הוא מקשיב אז כאילו... זה לא מתאים. וואלה הוא לא גבר. אם אני הייתי אלוהים, והוא היה שמן בלי חברים בכיתה ב', קל הייתי עוזר לו. מה שהוא רוצה הייתי מביא לו, קל. ומה שבטוח זה שלא הייתי נותן לו טראומה מסוג המים. קיצר לא סבבה ואני לא הולך להגיד לו תודה. וואלה יש מספיק אנשים שבכלל חושבים שהוא פרה או משהו ומקבלים מלא חברים ולא נראים כמו בוטן. הם חיים חיים מאושרים ויש לי הרגשה שהם לא הולכים לגיהינום או משהו.
החלטתי שכשארגיש שבא לי להודות למשהו בלתי מוסבר, שלא השגתי בכוחות עצמי, משהו כמו שיפול עליי פסנתר מהשמיים, ואז ייפול עוד אחד בזווית אבל משום מה, ויפגע בפסנתר הראשון ויציל אותי ויביא לי 50 שקל - אז אני אגיד תודה.
הגעתי הביתה בסוף היום, זרקתי את התיק בבית ורצתי בקריז לבית של הרב שלי בקיסריה. הוא אמר שהוא מופתע לראות אותי ושיש לי קקי של ציפור בשיער. הוא הביא מגבון וניקה לי אותו. אחר כך הזמין אותי לאכול צהריים איתו ועם אשתו הרבנית. היה נחמד, והוא שאל הרבה שאלות על בית הספר החדש ועל ההורים והאחים. לא עניין אותי מכל זה בכלל, אבל הייתי מנומס.
כשסיימנו לאכול אמרתי, "תודה רבה היה מאוד טעים, אני לא רוצה יותר להתפלל בבית ספר וללבוש ציצית בבקשה." לא ידעתי איך להכניס את זה אחרת.
"ולמה זה?" שאל כשהתמתח אחורה לפוזיציה של אחרי האוכל.
"כי זה מוזר."
"החיים מוזרים לפעמים." נפנף אותי וקם לפנות את השולחן.
ס'עמק. מה עכשיו. אוקיי, יש לי רעיון: "אני אעשה איתך דיל."
הרב עצר בדרך למטבח והסתובב לכיווני בחצי גוף, "דיל?"
"כן," קמתי ונעמדתי לידו, "אנחנו נשחק חיובים. ואם אני אנצח אז אני לא מתפלל שם יותר. ואם אני מפסיד, אז... אני... עוזר לך באיזה משהו שאתה צריך איתו עזרה כמו להביא בורקסים לעלייה לתורה של מישהו, פעמיים."
חריקה נשמעה מאחורי כשהרבנית התכווצה על הכיסא ונגזרה מצחוק.
אני לא הבנתי מה מצחיק בשום אופן. אבל היא הנהנה לו שיסכים. "בסדר." מלמל והמשיך למטבח. התרגשות מלאה אותי, "אוקיי יאללה!" צעקתי והתחלתי לרוץ החוצה, החלקתי ודפקתי את המצח ברצפה אבל מהר קמתי וזה לא כאב בכלל. חזרתי עם כדור-סל בדיוק כשסיים לנקות וגררתי אותו למשחק. בדיעבד, אני מאוד מופתע שניצחתי בגלל שאני מזעזע בחיובים, אבל מצד שני הוא בן 100 בערך אז אולי בגלל זה, או שהוא נתן לי לנצח אותו. בכל אופן, הלכתי איתו חזרה הביתה וקיבלתי בידיים רועדות פתק קטן וירקרק, שאומר שמהיום אני רק מתפלל בקיסריה, או במילים אחרות: פטור מתפילות בבית הספר. ושאני לא חייב ללבוש ציצית גם.
למחרת, רצתי על הבוקר לרב בית הספר והגשתי לו את הפתק בפנים מחויכות.
"מה זה, מה עכשיו...? טוב תחכה ב... תחכה בפינת החי." אמר בפרצוף משועמם והלך.
"יש!" צעקתי, וישר רצתי לספר לחיות איך אמרתי לו, ואיך אני לא הולך להתפלל יותר ובמקום זה אשאר איתן כאן.
סיפרתי למנהל פינת החי שאני חופשי בזמן הבוקר, והתנדבתי לנקות את התאים ולהאכיל את החיות. הוא הסכים, נתן לי מפתחות והסביר לי את העבודה. וככה, כל בוקר הייתי זוכה לבלות עם כל החיות.
זה היה ידוע שהדורבנים היו יורים חצים על כל מי שהתקרב. אבל אני הגעתי, ועשיתי איתם דיל. הם לא יורים עליי חצים, ואני מאכיל אותם ומנקה להם את הקקי. הם הסכימו וקיבלו אותי, ואמרו לי שכל הקטע עם הקוצים שהם יורים זה לא נכון ולא להאמין לכל אהבל שאומר לי שטויות.
כשהגעתי לכלוב של הבבונים, הצעתי בננה לאחד מהם. ואז רץ לכיווני קוף גדול באגרסיביות. חשבתי שאני הולך למות כי זה הגיוני. הוא נעמד מולי באיומים. מתוך לחץ ובגלל שזה הדבר היחיד שהיה לי בידיים, הצעתי לו בננה. הוא הסתכל עליי ועל הבננה. לקח אותה בעדינות והלך לפינת הכלוב, השתופף לישיבה מזרחית עם הגב אליי, סובב את הראש ונתן לי מבט מאשר, יש דיל.
ומאותו יום זה מה שהיה קורה: אלפי, קוף האלפא, היה מקבל ראשון, מאשר לי עם הראש, ורק אז השאר היו מקבלים.
והכול נהיה קצת טוב יותר. שמחתי והרגשתי פרודקטיבי ופחות פראייר ועם פחות סחרחורת מהנדנודים. פתאום הרגשתי שבא לי לעשות משהו גדול, בא לי לחגוג את החופש החדש שלי עם אירוע מחונן, אז כשחזרתי הביתה, זרקתי את התיק ורצתי בהחלטיות לים, להתגבר על הטראומה מסוג המים שהרווחתי ביושר. התהלכתי על חוף הים וחשבתי... איך אני עושה את זה עכשיו... ואז פגשתי בחתיכת קרש מעץ, בעיניים מסוימות זה נראה כמו גלשן מימי הביניים, כנראה מישהו זרק את זה כאן מרוב שזה ישן וחרא. ידעתי שעץ צף, ואם לא אסחף, אז אין באמת סיכוי שאמות - כל עוד אני והעץ יחד. אז נכנסתי איתו למים ותפסתי גלים. ראיתי שזה לא כזה נורא, גם בלי העץ.
סחף התחיל אחר הצהריים וחזרתי הביתה לספר לאמא שלי שכבר אין לי טראומת מים כי החלטתי להיסחף על חתכת עץ לבד בים.
אמרתי תודה לאלוהים בשקט אבל בקטע של פרגון. הוא לא התגבר במקומי בכל זאת. אבל מי יודע אולי הוא שׂם שׁם את החתכת עץ.
מאז אותו היום, לפחות פעמיים בשבוע, הייתי הולך לנסות לתפוס עם החתכה שלי גלים. ומסתבר שאחרי הכול, הים זה המקום שאני הכי אוהב בעולם. הייתי מתעורר מוקדם והולך לגלוש לפני בית ספר. בגיל מאוחר יותר, גם בזמן בית ספר. ומן הסתם אחרי בית ספר.
היה לי חבר בשכונה, החבר הכי טוב שלי, קראו לו יונתן. תמיד אמרנו שאני דוד המלך, כי חבר הכי טוב שלו היה יהונתן. אבל ההורים שלנו עשו לנו פרצופים ואז אבא שלי אמר לי שהם היו נאהבים. הוא פשוט לא משתמש במילה "הומואים", אבל הוא התכוון הומואים. אז הפסקנו להגיד את זה.
הוא היה בא איתי כל יום לים לראות שאני לא מת ולפעמים לשחות או לגלוש איתי.
יום אחד לכדו לו את הכלבה ולקחו אותה למכלאה. נובה, קראו לה. היא הייתה כלבה פח, באמת. קשה לשנוא כלב, אבל היא הייתה בלתי נסבלת - קטנה, צווחנית, מציקה, מעצבנת, נובחת, מסריחה ומגעילה. הייתה אוכלת טיטולים מלאים בחרא של השכנים ומביאה לבית שלו. עד כדי כך, שההורים של יונתן לא רצו לשלם כדי שיוציאו אותה מהמכלאה. אמרו שיזרקו אותה מצדם.
יונתן, מצד שני, אלוהים יודע מה הוא מוצא בכלב הזה, ממש התבאס, ורצה שתחזור. לא הפסיק לבכות עליה עד שלא רצה לבוא איתי לים.
יונתן חבר, והוא תמיד בא לראות שאני לא מת בים. אז חשבתי על רעיון:
"יש לך עדיין את הצדפות שדוד שלך הביא לך ממדגסקר?" שאלתי.
"ברור." הוציא בבלבול, "למה?"
"תביא אותן. בוא נלך להחזיר את הכלבה החרא שלך."
הלכנו יחד לתחנת אוטובוס בשכונה, עצרנו מכוניות שעברו, והצענו להם לקנות את הצדפות, התחננו שיביאו לנו כסף כדי שנציל את נובה. בסוף היום, היה לנו כפול שלוש כסף ממה שהיינו צריכים.
יונתן כל כך שמח, שנתן לי את שאר הכסף ואמר לי ללכת לעשות עם זה את הדבר שאני הכי אוהב. אז הלכתי עם אבא שלי עוד באותו היום, לקנות גלשן חדש, משומש, אבל חדש - הגלשן הראשון שלי.
השנה שעברה היתה טובה יחסית. התמקצעתי בגלישה. בסופה, מנהל פינת החי תפס אותי בתוך הכלוב של הבבונים וכמעט קיבל שבץ. בכלל הייתי צריך להאכיל אותם מעבר לגדר, מסתבר שזו סכנת חיים ושזה היה רעיון מגה אידיוטי. אבל יצא טוב. המנהל הכניס אותי בהדרגה יותר ויותר ובסוף אישר לי כניסה חופשית, כשבדיעבד זה פשוט חוסר אחריות משוגע והבן אדם הזה לא צריך להיות אחראי על שום דבר.
התחלתי חוג סיירות במקום החוג אמבטיה עם מפרש, כי גם ככה לא הייתי צריך אותו. למדנו על היער והשטח, על ניווט, קשירות והישרדות.
החלטתי לבנות בית על עץ כי עכשיו אני יודע דברים שקשורים לזה. אז עשיתי את זה עם יונתן במשך שנה. היה לנו בית מטורף. בסוף השנה החלטתי להזמין את שני לזולה כי הייתי מאוהב בה ומפנטז על צחוקים איתה באוטובוס. הכול היה סבבה חוץ מזה שהגעתי לה לפופיק.
היא הסכימה לבוא איתי לבית על העץ, הרשמתי אותה כל הדרך בידע שלי מהחוג סיירות. הגענו והתחלתי לטפס, וכשהגעתי למעלה, תפסתי לא נכון ונפלתי מהעץ, ריסקתי את הצלע וברחתי הביתה, הקאתי בשיח בדרך ולא דיברתי איתה יותר בחיים. היא ניסתה לדבר איתי אבל הייתי בהיסטריה ונמנעתי בקטע מוגזם.
ואז התחלתי את העסק הראשון שלי, בגיל 12, סופרגולים. הייתי קונה חפיסות ומתחיל להחליף קלפים בשביל כאלה שידעתי שאחרים צריכים, ואז מוכר אותם בשביל כסף או מחליף אותם בשביל אסים יותר שווים. זה היה סבבה אבל לא קירב אותי לגלשן חדש. למזלי הג'וג'ואים נכנסו לאופנה, והיצרן שלהם היה אילן, השכן שלי. ביקשתי ממנו שיביא לי, הוא לא הסכים, אז הצעתי לו דיל - אני אכסח לו את הדשא ואביא לו חלב פעם בשבוע, והוא כן יביא לי, אבל את ההכי שווים. וזה מה שקרה. הייתי מוכר אותם לכל הילדים בכל בתי הספר. ורק חסכתי. הייתי מחביא את הכסף במגירת גרביים.
נהייתי ילד בן 13. שפם בר-מצווה עדיין לא גדל לי כי יש לי בעיות עם לגדול, אבל עשיתי בר-מצווה פרופר גם בלי השפם. לכבוד העניין, כל המשפחה המורחבת הגיעה, מכל רחבי הארץ והעולם. נסענו כולם לכותל באוטובוס גדול, כולם הסתובבו עם דגלי ישראל עצומים, שרו שירים בקולי קולות, סחבו אותי גבוה באוויר ואמרו איך קרה שדווקא עכשיו נהייתי גבר. כולם אמרו שאני בוגר עכשיו, כבר לא ילד, ככה בבום. לא הבנתי את זה ממש כי באופן ודאי אני עדיין ילד. קצת הרגיש לי כמו לשים על תינוק חליפה עם עניבה ושעון והכול, ולעשות כאילו הוא מדבר איתך על עסקים ומניות ולעשות כאילו זה רציני. אבל הנחתי לזה. אז עליתי לתורה, והתנדנדתי כמו בוס. כולם זרקו עליי סוכריות והלכתי לשים פתק בכותל.
אני זוכר שהסתכלתי על כל השטריימלים סביבי, וכולם נראו לי אותו דבר. ראיתי עוד ילדים שמניחים פתקים בכותל, ולא הבנתי מה הקטע. אם כולנו הולכים באותה דרך, עושים את אותם הדברים, ואז מגיעים לגן עדן, אז מה המבחן פה, בלהיות אותו הדבר ולא לצאת מהתלם? נראה לי שאם אלוהים מסתכל עליי מבין כל האנשים עכשיו, הוא היה רוצה שאעשה משהו שגם אני אהיה גאה בו. הרי הוא יצר את האדם בדמותו, אז גם בטח באמונתו, ואמונתי היא שאני צריך לעשות משהו עם עצמי, ולהיות שמח. אבל יותר חשוב מהכול, להיות הכי אני שאפשר.
אז שמתי פתק ורשמתי בו שאני רוצה גלשן חדש. ואז התחרטתי ורשמתי: "בוא נעשה דיל, אתה תראה לי את הדרך ותציב מולי את הקשיים הכי גדולים ואת ההזדמנויות הכי גדולות לעשות משהו ראוי, ואני אעבור אותם ואתגבר עליהם. רק שאוכל להיות הכי אני בצורה הכי לא שגרתית שאפשר. ושתדע שבאחד הימים היית צריך ליצור את הדאודורנט ולהגיד להם לשים אותו כי מסריח כאן בקטע מבחיל. אה, ואם אתה יכול לוותר על החטאים שעשיתי עד עכשיו בשביל אבא שלי? אממ... תודה רבה מראש."
הסתובבתי והלכתי חזרה למשפחה שלי בין כל המתנדנדים. כנראה הלכתי לא טוב כי לא מצאתי אותם. המשכתי להסתובב בין הרחובות שמול הכותל, והם לא היו בשום מקום. לא הבנתי מה הדיבור, מה זאת הבדיחה הזאת ואיפה כולם מתחבאים לי, אבל מצחיק זה לא היה, והתחיל לעלות לי הלבכות של הילדים. פניתי לאדם הראשון שראיתי, תאילנדי שעמד ליד הכיכר בכביש. הוא הביא לי את הטלפון שלו והתקשרתי לאחותי, שירה.
"איפה את?"
"מאחורה. דוד? מה זה המספר הזה?" הסתכלתי אחורה. חוץ מאבנים ירושלמיות ובקבוק פלסטיק מעוך, לא ראיתי כלום.
"איפה מאחורה?!" שאלתי בלחץ.
"מה זאת אומרת? אני מאחורה באוטובוס."
"מה?! איפה האוטובוס?"
"דוד, מה אתה רוצה."
"שכחתם אותי בכותל, שירה! אני בכותל מדבר מביג טוק של תאילנדי ושכחתם אותי בכותל! תחזרו לקחת אותי!"
"דוד, אני רואה אותך. תפסיק עם המשחקים."
"כן? אז לכי אליי ותבדקי אם זה אני."
"דו..." - "תעשי את זה! לכי עכשיו ותגעי בי! נו!"
"הנה דוד, אני נוגעת בך. תפסיק לשגע אותי."
"כן, שירה? את נוגעת בי? איך זה יכול להיות שאת נוגעת במישהו שהוא לא אני בזמן שאני מדבר איתך בטלפון?! לכי עכשיו ותגעי בי!!!"
"אתה לא רציני... נו באמ... מה. אימא!!! שכחנו את דוד בכותל!"
"אני מחכה פה עם התאילנדים בכיכר ליד הירידה ביי."
עליתי לחטיבה מסורתית באור עקיבא, שהייתה קרובה לבית, לשם שינוי. 5 דקות נסיעה באוטובוס. לא הייתי מקיא בדרך, כולה 5 דקות. חוץ מפעם אחת שהיה פקק חצי שעה והקאתי קורנפלקס בפח ליד הנהג. אני מקיא בשקט אז לא שמו לב.
חוץ מזה שההורים רצו שאכנס לבית הספר הזה, גם מאוד עניין אותי מסלול "יובלים" שהם הציעו. בגדול מה שזה אמר זה שאם אני מצטיין בכיתה ז', אני נכנס למסלול ב-ח', ובזמן החטיבה והתיכון אני לומד קצת אחר הצהריים חומר אקדמי של אוניברסיטה, ואחרי צבא אני נותן עוד שנתיים קלילות במקום שמור רק לי באוניברסיטת תל אביב, ויוצא עם תואר כמו גנגסטר או חנון.
קשה להסביר כמה זה חשוב להביא גאווה להורים בבית דתי. במיוחד אם אתה חנטריש כמוני שמקבל פטורים מתפילות ומתחמק ממצוות.
חוץ מזה שהורים תחרותיים חינכו אותי והראו לי את הדרך, להצטיין היא דרך החיים שבחרתי כדי לא לאכזב אף אחד. וכדי לעקוף את אחותי בהכול. זה גם חשוב.
יונתן רצה לבוא איתי לבית ספר, אז הוא עלה לחטיבה איתי, וגם שניר. תכלס לא יודע מאיפה שניר הגיע. יום אחד הוא הופיע עם שיער אדום מפורים, והלכנו אליו הביתה אחרי בית הספר ומאז אנחנו חברים.
המשכתי לגלוש עם יונתן ושניר לפני בית ספר, וללכת לישון מוקדם. חסכתי שעה וחצי של נסיעות ביום עם החטיבה הזו! החיים היו טובים. הסתדרתי בבית הספר, לא הציקו לי, ויונתן היה איתי כל הזמן.
התחלנו ללמוד ערבית, פשוט התאהבתי במקצוע, כאילו מה זה במקצוע, במורה. היא הייתה שווה בקטע אחר... פצצה. מה זה פצצה, בלונדינית, יפהפייה, לבשה בגדים מאוד לא סבבה יחסית לזה שהיא עומדת עם הגב למתבגרים כמוני.
שירלי קראו לה. וכשהיא דיברה בערבית, היה עומד לי כמו בצפירה.
זה תמיד היה נגמר בזה שעומד לי, זה היה הכי רחוק שהגעתי וכל מה שידעתי. אני סתם יורם גמד עם כיפה, ידעתי שהיא לא תסכים להתנשק איתי. אז פשוט הייתי מרוח על השולחן הכי קרוב ללוח כל יום. אף אחד לא רצה לשבת לידי כי השולחן שלי הריח מוזר מכל הריר שהיה מתייבש עליו במהלך השיעור. הייתי מפנטז שהיא לוקחת אותי לטיול ברובע המוסלמי בירושלים ואז בסמטה כשאף אחד לא רואה היא אומרת לי שהיא מאוהבת בי ומביאה לי נשיקה בפה ואז עומד לי רצח.
בהמשך השנה קראו לכולם לבדיקות משקל וביצים, ומה שהכי הפחיד אותי - גובה. הרי הייתי דרדס 'חושרמוטה, ואני יודע איך הדברים האלו נגמרים. כולם ישבו בחוץ ויגידו איזה גובה הם ואני אצטרך להגיד גם, ואז יצחקו עליי שאני גמד והומו וכזה כל השכבה תראה ואף אחת לא תתנשק איתי עוד יותר ומישהו יירק עליי וייתן לי סטירה.
רציתי לקבור את עצמי.
כשקראו את השם שלי בכיתה ושלחו אותי לחדר האחות, יצאתי רועד.
נכנסתי לחדר האחות ואיזו רוסיה נגעה לי בביצים לרגע ושמה אותי על המשקל. לא עניין אותי שהרגע בת נגעה לי בביצים. אני לא יודע מה ההבדל אמור להיות כשבן עושה לך את זה או אפילו רובוט כלשהו. הרגשתי כפפות ובכלל לא עמד לי.
בכל אופן, "מטר עשרים ותש... ושמונה." היא קבעה.
אוי לא. מטר עשרים ו... זה נשמע כל כך נורא. אוי לא!: "המור... האחות או משהו, אפשר בבקשה שאהיה לפחות מטר שלושים ושלוש?"
"מה זאת אומרת?" שאלה במבטא רוסי כבד והתחילה לכתוב.
"לא! חכי! בבקשה! בבקשה תכתבי שאני מטר שלושים ושלוש!" הורדתי את הטון, "בבקשה." היא נענעה את הראש ורשמה את הגובה שלי, התחילה למלמל: "מה פתאום. איזה מין דבר זה. זה לא מקוב..." - "בבקשה." התחננתי, ואין לי דיל להציע לה. אין לי כלום. אין לה שום סיבה.
היא השתהתה והעלתה את המבט אליי, סקרה אותי, מטה לידיים הרועדות, "פיזדץ..." מלמלה, מחקה את הגובה שלי ורשמה מחדש, "מטר... שלושים וחמש..."
נחנקתי משמחה.
"קדימה, החוצה! הבא!!!"
התפרצתי החוצה מהחדר ודפקתי את האוזן בדלת ולא היה אכפת לי.
סיפרתי לכל הילדים ששאלו אותי בתור וגם אמרתי לאחד שלא שאל אבל עשיתי כאילו חשבתי שכן. אחד מהם אמר אפילו, "חשבתי שאתה יותר נמוך, וואלה." ואחר הוסיף, "כן יש כאלו שרק נראים נמוכים ממה שהם. כמו הקוקסינל הזה, דוד פח אשפה." אני הייתי הקוקסינל הזה! אני! במטר שלושים וחמש!!! בהפסקה, צחקו והרביצו למישהו אחר על זה שהוא גמד, במטר שלושים ושלוש. ירקו עליו והוא קיבל סטירה. בכיתי בשירותים מאושר.
סיימתי את השנה בהצטיינות והתקבלתי למסלול "יובלים". אמא הייתה גאה בי, אני לא אשכח את הרגע הזה, כשהגענו חזרה הביתה מהטקס ורעשי הצעדים של אבא המשיכו למטבח והובילו לפתיחת דלת המקרר כשאמא התכופפה אליי עם התעודה ואמרה בשקט: "יום אחד... אתה תהיה טייס." נישקה אותי על הלחי ונתנה לי חיבוק מלא בגאווה והערכה.
טייס... זה נשמע טוב. ואמא שלי חושבת שזה טוב. נראה לי שאני אהיה טייס מעכשיו.
בחופש הגדול, אדם הצטרף לחבורה שלי ושל יונתן. הוא היה ילד מבית
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
