הטבעת האבודה

הַנְּסִיכָה אָלִינָה הָיְתָה יְדוּעָה בְּיָפְיָהּ הָרַב, בְּחָכְמָתָהּ וּבְעַקְשָׁנוּתָהּ. הוֹרֶיהָ אָהֲבוּ אוֹתָהּ מְאוֹד וְדָאֲגוּ לִשְׁלוֹמָהּ.

הַנְּסִיכָה חַיָּה אֶת חַיֶּיהָ בְּשַׁלְוָה וּבְנַחַת וְזָכְתָה בְּאַהֲבָה רַבָּה מִכָּל הַסּוֹבְבִים אוֹתָהּ.

מֵאַחַר שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לְהִנָּשֵׂא, הֵחֵלּוּ הוֹרֶיהָ לְחַפֵּשׂ עֲבוּרָהּ בַּמַּמְלָכוֹת הַסְּמוּכוֹת לַנְּסִיכוּת אֶת הַבַּעַל הַמֻּשְׁלָם. נְסִיכִים רַבִּים הִגִּיעוּ לְבַקֵּשׁ אֶת יָדָהּ שֶׁל אָלִינָה, אוּלָם הִיא סֵרְבָה לְכֻלָּם.

הַמֶּלֶךְ הִצִּיעַ שֶׁיְּפַרְסֵם מוֹדָעָה וּבָהּ יִכָּתֵב שֶׁאָבְדָה טַבַּעַת הַמַּלְכָּה, וְהַמּוֹצֵא – לוֹ תִּנָּשֵׂא הַנְּסִיכָה. הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ אֶת הַסְכָּמָתָהּ שֶׁל אָלִינָה לַדָּבָר וְהִפְצִיר בָּהּ שֶׁלֹּא תְּסָרֵב לְהִנָּשֵׂא לְמוֹצֵא הַטַּבַּעַת, וְלֹא מְשַׁנֶּה מִי הוּא יִהְיֶה.

אָלִינָה הִסְכִּימָה כִּי לֹא רָצְתָה לְהַמְרוֹת אֶת פִּי אָבִיהָ.

תַּדְהֵמַת הַמֶּלֶךְ וְאָלִינָה הָיְתָה גְּדוֹלָה כַּאֲשֶׁר רָאוּ מִי מָצָא אֶת הַטַּבַּעַת.

הַאִם תִּנָּשֵׂא אָלִינָה לְמוֹצֵא הַטַּבַּעַת?

חֲבַצֶּלֶת בֶּן מֹשֶׁה, נְשׂוּאָה וְאִמָּא לְבַת, סָבְתָא לִשְׁנֵי נְכָדִים,

חוֹבֶבֶת אַגָּדוֹת וּמְסַפֶּרֶת אוֹתָן לְאַחְיָנֶיהָ וְלִנְכָדֶיהָ בְּכָל עֵת.