היהלום שבכתר

ז'אנר: מתח תרגום: אורית הראל עמודים: 419 הוצאה לאור: תכלת / סטימצקי תאריך יצאה לאור: 08-2019 "היהלום שבכתר" הוא מותחן מסחרר של משחקי קזינו, מכוניות מהירות, נשים עשירות ואקשן ללא הפסקה – מי צריך יותר מזה? סיימון ריסק יודע לפתור בעיות. בייחוד גדולות ומסוכנות. אבל גם הוא – מרגל תעשייתי מיומן עם נפש של מתנקש – נדהם מהתסבוכת שנקלע אליה. לכאורה, זהו סיפור פשוט: קזינו מפואר במונטה קרלו נופל קורבן לכנופיית מהמרים מקצועית ומתוחכמת שחולבת ממנו מיליוני אירו. כשריסק מגיע לקזינו בפרארי דייטונה, הוא מגלה שזהו רק קצה הקרחון: בנוסף לשוד, אחד הדילרים נרצח, ובנה של נסיכה גרמנייה השוהה במלון נחטף ונעלם. ריסק מתחיל לחפור קצת בעניינים, ובתגובה רשת הבריונים ממטירה עליו מכות כמו ז'יטונים בקזינו. כשהנסיכה עצמה נעלמת, זמן קצר לאחר שבילתה במיטתו, ריסק יוצא בנחישות למסע חסר מעצורים כדי להבין מי עומד מאחורי רשת ההונאה והחטיפות. הוא יודע שהוא חייב להציל את הנסיכה – ואת הכסף – לפני שיהיה מאוחר מדי. כריסטופר רייך הוא מסופרי המתח המוכרים והמצליחים בעולם. המותחן הקודם שלו, 60 שניות, ובו הופעת הבכורה של סיימון ריסק, היה לרב מכר בינלאומי.

1
הפנימייה השווייצרית הבינלאומית )לִיסֵאּום אַלְּפִינּום צּואֹוץ(
אֶנְגָדִין, שווייץ
הגברים שוב עקבו אחריו.
הם היו שניים, למעלה ליד המנזר שעל הגבעה המשקיפה על
מגרש הספורט. הם עמדו בין הצללים ברחבת הכניסה המקורה,
מגיחים כדי לצלם תמונה ומיד חוזרים להסתתר בין הצללים. הנער
קלט שהם חושבים שהוא לא הבחין בהם.
אבל הוא הבחין בהם.
כמו תמיד.
"תיזהר!" שאג מישהו. "רוּבי! תתקיל אותו!"
רוּבי שב והתמקד במהלך המשחק, וראה את הקשָר — קרל
מרשל, השחקן הטוב ביותר בקבוצה — מנמיך את כתפו ונכנס בו.
רגליו של רוּבי נפרדו מהקרקע והוא נחת ישר על גבו ונותר בלי
אוויר, משוכנע שלעולם לא יחזור לנשום. שאר השחקנים חלפו
על פניו, רצים וצוחקים.
"אם אתה כבר על הארץ, אולי תבנה גם ארמון של בוץ."
"הארמון היחיד שיהיה לך אי פעם."
הוא שמע שריקה. קרל מרשל הצליח להבקיע.
רוּבי נעמד על רגליו ומחה את העפר מפניו. כששב והסדיר את
נשימתו, התחיל לעשות את דרכו בחזרה למשחק המתנהל במגרש,
תחילה בצליעה, ואחר כך התאושש והתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו.

הוא היה קטן ורזה בהשוואה לתלמידים אחרים בכיתה ו', עורו
חיוור, עם רעמת תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות וסקרניות.
ממדי גופו לא הטרידו אותו. אביו היה גבוה. ביום מן הימים הוא
יגדל. אולי הוא לא גדול או חזק כמו האחרים, אבל הוא לבטח לא
תבוסתן. אחד ממוריו התייחס לנחישותו וכינה אותו "הקרוקודיל".
הכינוי דבק בו למשך ימים אחדים. הוא אהב שקראו לו "קרֹוק".
כעבור שבוע, כולם שכחו מהכינוי.
הוא חזר והשתלב במשחק והספיק להיכנס להיתקלות. הוא הופל
עוד פעמיים, אבל תפס פעם אחת את הכדור, וכמעט התקיל את
קרל מרשל. רוּבי היה מעשי. הוא ידע שאין טעם לצפות ליותר.
לבסוף נשמעה השריקה. המשחק הסתיים.
כשהלך לעבר מרכז הספורט הציץ אל המנזר. השעה כבר היתה
שעת בין ערביים, ורחבת הכניסה למנזר נעטפה בצללים. לגברים
לא נותר כל זכר. כך או כך, רוּבי לא היה מודאג. אנשים צפו בו
ועקבו אחריו כל חייו. הדבר הטוב ביותר הוא פשוט להתעלם מהם.
רק מאוחר יותר, כשהתכונן לישון, שב וחשב על אותם שני
גברים. הוא שם לב שזו היתה הפעם הרביעית שראה אותם בשבוע
האחרון. לאחד היה אף גדול ונשרי ושיער שחור. השני היה קירח
והוא אף פעם לא הוציא את ידיו מהכיסים. רוּבי ניחן בראייה יוצאת
מן הכלל. זו היתה תכונה שעברה במשפחה. הטריד אותו שהם
שמרו על מרחק כה רב, יותר מהמרחק שבית הספר תבע מעיתונאים
וצלמים להקפיד עליו. וזה מוזר, הסיק רוּבי בדרכו השיטתית.
"תמוה," היה אומר מר ּבְראדשֹו־מָאק, המורה שלו לספרות. "אכן,
תמוה עד מאוד."
רוּבי ניגש לחלון והציץ החוצה. במורד הגבעה זהרו בחמימות
אורות הכפר צּואֹוץ, ובו זרקור שהאיר את הצריח המלבני הגבוה
של הכנסייה הפרוטסטנטית. הסהר נתלה נמוך בשמים, והוא הצליח
להבחין בצללי הפסגות המשוננות מסביב. הר ּפִיץ ּבְלַייזּון, הקֶרסְטָה
מֹוָרה והלאה במערב, סמוך לסן מוריץ, הקֹוְרבאץ'.
הוא סגר את החלון, נעל אותו ונכנס למיטה. אלן, שותפו לחדר,

היה שקוע בקריאת ספר מסדרת הקומיקס אסטריקס, שאביו שלח
לו מפריז. רוּבי השתוקק לאב שישלח לו ספרי קומיקס, או עדיף —
ספר על רוגבי, הספורט החביב עליו. אך הוא לא חש עצבות של
ממש, כי מעולם לא הכיר באמת את אביו, וחוץ מזה — היתה לו
אמא נפלאה.
רוּבי לקח בידו את הטלפון ושקל להתקשר אליה. ככל שחזר
והרהר בצופים בו, כך הם הטרידו אותו יותר. הוא מיאן להשתמש
במילה "פחד" כי על אנשים מסוגו של רוּבי חל איסור לפחד.
העניין היה להציב דוגמה נכונה. הוא שמע את אלן נוחר והחליט
לא להתקשר. נימוסים טובים היו גם הם חלק מהדוגמה הזאת.
רוּבי כיבה את האור והניח את ראשו על הכרית. השיעור הראשון
מחר יהיה מתמטיקה ואחריו היסטוריה, ואחרי הלימודים שוב רוגבי.
כשהחל לצוף אל השינה, נפקחו עיניו לשנייה, אפילו פחות, ונדמה
היה לו שהוא רואה צללים בחלון. העוקבים. אולי היה זה רק חלום,
או רסיס דמיון. כך או כך, המראה לא נרשם בזיכרונו. הוא הסתובב
ושקע בשינה עמוקה.
זה היה יום ארוך, וילד בן שתים־עשרה התעייף בו מאוד.
10
2
לֶז אַמּבָסָדֹור, לונדון, אנגליה
סַיימֹון ריסְק לא אהב להפסיד כסף.
ממקום מושבו במרכז שולחן קלפים באולם המהמרים הכבדים
בלז אמבסדור, מועדון ההימורים האקסקלוסיבי ביותר בלונדון,
הוא הציץ בקלפיו ואחר כך הרים את עיניו לערימת האסימונים
המצטמקת שהיתה מונחת לפניו. הוא תהה עד מתי יימשך מזלו הרע.
"טוב," אמרה לוסי ּבְָראּון שישבה צמודה לכתפו, כדי שתוכל
לראות את הקלפים שלו. "מה אנחנו עושים?"
"מה את חושבת?"
"שני הקלפים שונים."
"אכן כן."
"אף אחד מהם לא תואם את הקלפים שמונחים לפני הדילֶר."
"ולכן?"
לוסי העוותה את פניה, וסיימון נתן לה רגע לפענח את המצב.
שיחה בין שחקנים על היד שלהם אינה דבר שבשגרה, במיוחד
כשסכומי כסף גדולים מונחים על כף המאזניים. אבל לוסי היתה
צעירה, בלונדינית ויפה, וברגע שהתיישבו לשולחן המשחק הסביר
סיימון לכל הנוכחים כי הוא מתכוון ללמד אותה דבר או שניים
על משחק הפוקר. השחקנים האחרים — גברים כולם — הציצו )מי
בחשאי ומי פחות( בשמלתה השחורה של לוסי, בגזרתה ובעיניה
הכחולות. אם מישהו מהם הביע מחאה — סיימון לא שמע אותה.

"מתקפלים?" אמרה לוסי.
"מתקפלים," הוא אמר והחליק את קלפיו למרכז השולחן.
"אּוף," אמרה לוסי.
סיימון חשב על מילה עסיסית יותר. במקום לומר אותה, הוא עשה
כמיטב יכולתו לשגר חיוך של "הכול בסדר" ואותת שהוא מבקש
משקה: פנטה בשביל לוסי ומיץ אשכוליות עם סודה לעצמו. שילוב
של אלכוהול והימורים עלול להיות נפיץ בערך כמו גפרורים ודלק.
זה היה ערב שגרתי ב"לֶז־אָ" )כפי שכונה המקום בפי לקוחותיו
הקבועים(. בקומה התחתונה הסתובב בין שולחנות המשחק קהל
ערני, והאווירה היתה כמו בבית ג'ורג'יאני כפרי מהודר. מספר זהה
של שולחנות משחק הוקצה לרולטה, ּבלֶק־ג'ק ובאקארה. מכונות
מזל היו נחלתן של השכבות הנחותות ואסורות בתכלית האיסור.
אלא שהאקשן האמיתי התרחש בחדרים הפרטיים שבקומה
השנייה.
סיימון תכנן לצפות במשחק מרחוק, ואגב כך להסביר ללוסי
את חוקיו. הרעיון התפוגג כחמש שניות אחרי שראה שחקן זוכה
בקופה של חמשת אלפים פאונד עם יד חלשה. בהיותו אדם צנוע,
חף מיומרנות, סבר סיימון שיוכל להצליח יותר. זה היה שעתיים
ועשרים אלף פאונד קודם לכן.
"עוד סיבוב," אמרה לוסי בעליצות. "המזל שלנו חייב להשתנות."
סיימון הסתכל במבטה חדור הציפייה, במנח גופה ההרפתקני.
לוסי היתה בת עשרים ושלוש וניחנה במה שיש מי שהיו מכנים —
במסגרת כללי הנימוס של לז אמבסדור — גזרה חטובה. כמו מרבית
בנות גילה, היא אהבה להבליט את יתרונותיה. יחסיו של סיימון איתה
היו אפלטוניים לחלוטין, משהו בין דמות אב לידיד. בטריטוריה
מעורפלת. למעשה, הוא היה הבוס שלה. לוסי עבדה כמתמחה במוסך
הרכב שלו, שם למדה לשפץ מכוניות ספורט איטלקיות עתיקות,
בעיקר מתוצרת פרארי ופה ושם גם למבורגיני אחת או שתיים.
במובן מסוים היא היתה פרויקט השיקום שלו. אבל זה סיפור אחר.
סיימון עצמו לבש חליפה שחורה וחולצת כפתורים לבנה עם

צווארון פתוח. שתיהן חזרו זה מקרוב מניקוי. ציפורניו היו גזוזות,
והוא הקדיש עשר דקות לקרצופן מגריז. מתוך אוסף החפתים שלו
בחר לענוד הערב את הזוג החביב עליו — קמע למזל — זוג שקיבל
מאם־איי־5 ,שירות הביטחון הבריטי, לאות הוקרה על משימה שביצע
בשבילם שנה קודם לכן. מבטו נפל על ערימת האסימונים העלובה
שלו והוא הזעיף פנים. עד כאן כוחם של קמעות. תסרוקתו היתה
מוקפדת, שערו מסופר כך שמברשת בלבד מספיקה כדי לסרקו —
נוסח מנומס לומר בו ששערו נסוג מהר יותר ממדף הקרח של
גרינלנד. בניגוד לאיש שישב במרחק מושבים אחדים לשמאלו —
טיפוס חיוור ודוחה שלקח יותר מדי מכספו של סיימון — הוא
התגלח והתכבד בהתזה של בושם הגברים אַקוָוה די ּפארמָה. נעלי
השרוכים שהעידו על אנינותו היו מצוחצחות למשעי, ורק עיניו
הירוקות כאזמרגד נצצו יותר מהן.
אלא שכל עידונו לא היה יכול להסתיר את טיבו האמיתי. סיימון
עשה זמן רב מדי בשכונות הלא נכונות ולכן לעולם לא יוכל להיחשב
לג'נטלמן אמיתי. יש דברים שאדם אינו יכול לקרצף מעליו.
"נו?" תבעה לוסי בשרבוב שפתיים מתפנק.
"זה מספיק להערב," אמר סיימון. "כבר גרמנו מספיק נזק."
"אבל נשארו לך כמה אסימונים."
"הרעיון הוא לצאת מפה עם כמה אסימונים בכיס," הוא אמר.
"יותר מאשר פחות."
לוסי נראתה מאוכזבת קשות.
"יש כאן בדיוק מספיק כדי לצאת לארוחת ערב מפוארת," הוא
המשיך. "מה דעתך על ה'אַייבִי'?"
"זה מקום של זקנים."
"זה המקום החביב על הנסיכים."
"בדיוק."
סיימון שקל את הדברים והבין שבעיני לוסי, כל אדם מעל גיל
עשרים וחמש נחשב זקן. "מה דעתך על פיש־אנד־צ'יפס בפאב
שמעבר לפינה?"

"אני לא רעבה." לוסי שילבה את זרועותיה ושרבבה את שפתיה.
זה היה שרבוב מהסוג המזמין, וסיימון ריחם על החבר שלה.
"סיבוב אחרון," הוא אמר. "ואני רציני."
הבעת פניה של לוסי התבהרה, היא לפתה את זרועו והתקרבה
אליו. "אנחנו עומדים לנצח. אני יודעת שננצח!" היא נשקה ללחיו,
וסיימון אמר שהיא התקרבה מספיק והרחיק אותה מעליו כמה
סנטימטרים.
זה היה הרגע שבו חל המפנה הדרמטי של הערב.
סיימון הניח את האסימונים שלו. הקלפים חולקו. היד של סיימון
היתה איומה כרגיל. השחקנים הכריזו, העלו את סכום ההימור והשוו
שוב. הדילר הטיל את הקלפים האחרונים.
ובאותו הרגע סיימון ראה את זה שוב. סיבוב מהיר של מפרק היד.
רשרוש שרוול. הבזק לבן. השחקן במרחק שני מושבים לשמאלו —
הגבר המרושל שזכה כל הערב — רימה. כבר פעמיים — סיימון
קלט את זה. האיש היה טוב, מקצוען, או "חד" בז'רגון המקצועי,
אלא שסיימון עצמו ידע דבר או שניים על קלפים, ועל יתרונות
לא הוגנים.
"מה העניין?" דחקה בו לוסי, שהרגישה כי משהו השתנה.
"כלום."
לוסי המשיכה להביט בו. הוא נתן לה רמז קל שבקלים — מבט
קשה יותר, לסת חשוקה — והיא הסיטה את מבטה, בידיעה שמוטב
לא לשאול שאלות נוספות. אם אי פעם תהיה לו בת, הוא היה רוצה
שהיא תהיה דומה ולו במעט ללוסי, אם כי הוא לעולם לא ירשה
לה לצאת בלבוש כמו שלה.
סיימון סימן למלצר. "ג'ק דניאלס," הוא אמר. "עכשיו."
לוסי משכה בשרוולו. "אמרת שרק טיפש שותה כשהוא מהמר."
"ככה אמרתי?"
לוסי הנהנה בדחיפות.
"זה היה לפני שהפסדנו את המשכורת השנתית שלך."
"אולי כדאי שנלך."

"שטויות," הוא אמר. "לא בדיוק כשהכיף מתחיל." הוא פנה
אל הדילר. "חמשת אלפים פאונד... לא, בעצם — עשרת אלפים."
הדילר שיגר מבט דיסקרטי אל רוני, מנהל הקזינו שעמד ליד
הדלת. רוני היה חבר. בשבתות של עונת הסתיו, הוא וסיימון שיחקו
יחד רוגבי באותה קבוצה. הוא היה בן ארבעים, גבוה ואלגנטי
בז'קט ערב לבן, עם ציפורן אדום בדש. קלארק גייבל שחור עם
אותו שפם של מהמרים ומבט פרחחי. רוני הנהן, ירה לעבר סיימון
מבט מתרה ויצא.
עשר ערימות אסימונים הונחו לפני סיימון.
המלצר הגיע עם המשקה שלו. סיימון חטף אותו מהמגש ובלע
אותו בלגימה אחת. "עוד אחד," הוא אמר והחזיר את הכוס הריקה
למגש, והטיל עליו גם אסימון של חמישים פאונד, טיפ למלצר.
"ועוד אחד, גם לחברה שלי."
לוסי התרחקה מסיימון בצעד זהיר. היא עבדה אצלו זה שלוש
שנים והכירה את מצבי הרוח שלו. היא ידעה מתי פצצה עומדת
להתפוצץ.
סיימון הבחין כי הרמאי נע בכיסאו, זוויות פיו מתרוממות
בהנאה ובציפייה.
הדילר ביקש להכריז על הימורים. סיימון הימר על חמש מאות
פאונד, המינימום הנדרש.
היו שתי אפשרויות. הוא יכול להמתין ולקחת את העניינים לידיו
או לפעול עכשיו, לחשוף את הרמאי ולאפשר לרוני לטפל בעניין.
סיימון העדיף את האפשרות הראשונה. עימות בסמטה ואחריו
חילופי דברים ישירים ומלאים. הוא ייקח בחזרה את כספו, והרמאי
יאסוף את עצמו מהקרקע וייסע לבית חולים כדי לטפל בשיניו
החסרות ועצמותיו השבורות.
אלא שהיתה כמובן גם לוסי, ואותה היה עליו להביא בחשבון.
המשחק התקדם. לשם שינוי, היתה לסיימון יד סבירה. הוא
הכריז והעלה את סכום ההימור, השווה והעלה.
הדילר פתח את הקלף האחרון, הידוע בכינוי "ִריבֶר". שמונה פיק.

לסיימון היו ביד שני מלכים ושמונה לב אדום. שמונה פיק העניק
לו שני זוגות. היד הטובה ביותר שהיתה לו כל הערב.
שתיקה ירדה על החדר, והרעש היחיד שנשמע היה קלאק־קלאק־
קלאק — קרקוש כדור הרולטה המדלג על הגלגל בחדר החיצוני.
השחקן שלצד סיימון השליך את קלפיו. "אני בחוץ."
"מעלה לאלפיים פאונד," אמר סיימון.
האיש שמצדו השני השליך את קלפיו. "בחוץ."
"משווה," אמר הרמאי, הרים ארבעה אסימונים והשליך אותם
לקופה.
רגע האמת הגיע.
"שני זוגות," הכריז סיימון. "מלכים ושמיניות."
עיניו של סיימון נפנו אל הרמאי, שהתעלם בשלוות נפש מהמבט.
לזכותו ייאמר שהאיש לא מצמץ. יד אחת נשלחה אל ממלכת
אסימוניו, אצבעותיו ממהרות בין צריחי האסימונים, ממששות כל
אחד בתורו. זו היתה הסחת דעת, תנועה שנועדה למשוך את העין.
הוא הרים את הקלפים מהשולחן, פרש אותם בזריזות כמניפה,
ובתנועה כלפי מטה ביצע את החילוף. סיבוב מהיר של מפרק היד.
רשרוש של חפת. הבזק לבן, אף כי הפעם התנועה היתה כה מיומנת
שאפילו סיימון, שעיניו היו נעוצות בו, לא הבחין בה.
"פּול האּוס," הכריז הרמאי, ופרש את קלפיו על השולחן.
נשמעו קריאות. הבעות התפעלות ואי אמון.
"לעזאזל," אמר השחקן מימינו של סיימון. השחקנים האחרים
פשוט הנידו את ראשיהם.
ברגע שהרמאי הושיט את ידיו לקופה, סיימון זינק קדימה, תפס
מפרק יד אחד והידק סביבו את אצבעותיו כצבת. עיניהם נפגשו.
במקום למחות או לצעוק על סיימון, האיש קם, משך ושחרר את
ידו בתנועה אלימה שהפילה את כיסאו. הוא מעד לאחור, סובב את
ראשו וחיפש נתיב מוצא.
גם סיימון כבר היה על רגליו, חצי צעד אחריו. כתריסר אנשים
הקיפו את השולחן. כולם נותרו נטועים במקומותיהם, הבעות פניהם

מאובנות כרגליהם. הרמאי דחף את האיש שלידו בכוח והפיל אותו
על האישה שמאחוריו. שניהם נפלו ארצה, ללא גינונים מיותרים.
הוא זינק ברווח שנוצר ביניהם ויצא מהחדר בריצה לכיוון המדרגות
המובילות מטה, אל האולם המרכזי. סיימון רדף אחריו, דילג מעל
שני הנופלים, עצר בראש המדרגות ואז קפץ מעל המעקה ונחת
באמצע שולחן בלק־ג'ק, כשני מטרים וחצי מתחתיו. הוא קפץ ממנו
לרצפה וחסם את מסלול מנוסתו של הרמאי. האיש האט את קצב
ריצתו כשראה שנתיב הימלטותו נחסם. הוא פנה שמאלה ואחר כך
ימינה ולבסוף עצר לחלוטין.
סיימון התנגש בו עוד לפני שהאיש הספיק לעשות צעד. הוא
נגח בכתפו, מכוון לעצם החזה אך פוגע בעצם הבריח של האיש.
הוא הרגיש אותה נשברת כשנחתו על הרצפה. האיש, שפניו היו
במרחק סנטימטרים ספורים מסיימון, גנח, וסיימון הבחין שמצב
שיניו בכי רע, ושהבל פיו מצחין מברנדי אלכסנדר ששתה כל הערב.
אבל אם סיימון ציפה שהאיש ייכנע — הוא טעה. ברך שנשלחה
אל מפשעתו אותתה על התנגדות, ואחריה הגיעה נגיחת ראש
שפגעה בגשר אפו של סיימון. המום, חסר נשימה ומשותק רגעית
לא הצליח סיימון למנוע מהאיש לקום על רגליו. בייאושו, שלח
סיימון יד ולפת את קרסולו. לרוע המזל, היה זה הקרסול הלא נכון,
שהיה שייך לאישה אסייתית מבועתת. האישה צרחה, והצרחה
עוררה את סיימון. הוא קם על רגליו בעוד הרמאי מפלס את דרכו
בקהל המהמרים.
בשלב זה אנשי האבטחה כבר פעלו בתגובה לאירוע. שני גברים
בז'קטים בצבע חציל חסמו את נתיב היציאה היחיד מהקזינו. הרמאי
סב על עקבותיו והצביע לעבר סיימון. "זה הוא," אמר באנגלית עם
מבטא שסיימון יזהה רק מאוחר יותר.
השומרים היססו לרגע שהספיק לרמאי לתקוף אותם באלת גומי.
הוא הכה את הראשון ישירות בלסת והפיל אותו, ואז שיגר מכת גב
יד לשני. האלה פגעה ברקתו וניתרה חזרה. משפינה את הנתיב אל
דלת היציאה, זינק הרמאי לעברה. הוא תפס את ידית הדלת, משך

אותה אליו ולא הבחין בסיימון שהתקרב אליו. באנגליה, דלתות
יציאה סובבות על צירן החוצה. הדלת לא זזה. באותו רגע סיימון
לכד אותו. הוא אחז בצווארון הז'קט של הרמאי ומשך אותו אחורה.
כיוון שהיה מוכן, התכופף וחמק מהאלה שהונפה בכיוון ראשו.
הוא שם לב למסמר שבלט מהקצה החובט של האלה. סיימון שיגר
כף יד פתוחה כלפי מעלה, והיא פגעה בלסתו של האיש והטיחה
את ראשו לאחור. ידו השנייה של סיימון ננעלה על מפרק ידו של
הרמאי. הוא ירד על ברך אחת וסובב בכל כוחו את מפרק היד ואת
הזרוע המחוברת אליו. נשמע צליל פיקוק — כפקק הנחלץ מבקבוק
שמפניה — כשהכתף נפרקה. האיש זעק. האלה נפלה לידו של סיימון
והוא סובב אותה כך שהמסמר כוון החוצה. זה היה נשק קטלני.
"לא!" שאג מישהו. "סיימון, עצור!" זה היה רוני, מנהל הקזינו,
שהגיח ממשרדו הפרטי בצד השני של האולם, ורץ לעברו.
סיימון לא שמע אותו, או לא רצה לשמוע. הוא רצה להעניש
את הרמאי, להכאיב לו מאוד. הוא הסתובב להסתער על פניו הלא
מוגנות.
אישה צרחה. זו היתה לוסי. הוא ראה אותה מזווית עינו.
המסמר נעצר מילימטר מעינו של האיש.
"יש לך מזל," אמר סיימון והטיח את האיש אל הקיר. "תגיד
תודה לגברת."
הרמאי לא אמר דבר. שתיקתו עצבנה מחדש את סיימון והוא
הכה אותו בבטנו. "אני לא אחזור על הבקשה."
האיש נאבק לשאוף אוויר, ועיניו קיללו את סיימון. מבטו הוסט,
הוא התמקד במשהו... או במישהו.
סיימון התחיל להסתובב, ואז הוטח אגרוף בכלייתו. זו היתה
חבטה מקצוענית, מפרקי אצבעות ראשונים, והיא שוגרה בעוצמה
ובדייקנות. חבטה שנייה הוטחה בצד השני, בעוצמה רבה עוד יותר.
סיימון התקפל וכפף את מותניו, דמעות ערפלו את ראייתו. בזה
זה נגמר. הוא יצא סופית מהמשחק. נוקאאוט טכני.
הוא כרע על ברך אחת, מודע להמולה סביבו — לרוני הדולק

אחרי הרמאי ושותפו הסודי — אבל לא להרבה מעבר לזה. הוא
השתדל לא לזוז, הכאב היה נדיר בעוצמתו ולא הרפה. הוא שמע
את לוסי צועקת, "תעצרו אותו! אל תיתנו לו לברוח! תחזור הנה,
גנב מזדיין!"
כעבור שעה הם יצאו מלז אמבסדור. סיימון יצא מהכניסה הראשית,
דוחף את הדלת בכוחות עצמו. מכוניתו הובאה לכניסה, והוא אחז
את דלת המכונית פתוחה כדי שלוסי תיכנס וסירב להצעתה שהיא
תנהג. משהתיישב מאחורי ההגה הקיף את סְלֹואן סקוֶור ונסע מזרחה,
לכיוון לֹווֶר גרֹוסבֶנֹור ּפְלֵייס.
"אתה לא לוקח אותי הביתה," אמרה לוסי. "לא אחרי כל מה
שקרה."
עיניו של סיימון נותרו נעוצות בכביש. הוא לא היה במצב
רוח לקבל הוראות. צד גופו כאב לו מאוד. הוא התנקה והלך
לשירותים. כצפוי, היה לו דם בשתן. זו לא היתה הפעם הראשונה.
אם זה יימשך, הוא ילך לרופא. ראשו פעם בכאב, ומעל גשר אפו
צצה בליטה ניכרת. הוא הצמיד אליה מטבע ישן של חמישים
פני למשך דקה בתקווה למנוע את הנפיחות, אבל ויתר כעבור
דקה. מה שיהיה — יהיה. גאוותו הפגועה כאבה יותר מכול. הוא
עצר את פעילותו של הקזינו הטוב ביותר בלונדון רק כדי לאפשר
לרמאים שגנבו ממנו עשרים אלף פאונד להימלט. ההפסד היה
היפותטי. הרמאים לא הצליחו להימלט עם הרווחים שגנבו. רוני
החזיר לו את סכום הימוריו המקורי. אלא שהידיעה לא ממש ניחמה
אותו.
"אני מלאה באנרגיה, לא יכולה ללכת לישון," המשיכה לוסי.
"אנחנו ממש חייבים לעשות משהו. לאן כדאי שנלך?"
"השעה אחת־עשרה," אמר סיימון. "את בת עשרים ושלוש. יש
לך עבודה מחר. אם אשמע שחזרת הביתה לפני השעה שש מחר
בבוקר, את יכולה לחפש לך עבודה אחרת."
לוסי הביטה בו כאילו סטר לה. "מה?"

"שמעת אותי."
"אין לך שום זכות," היא הכריזה. "אני יכולה לעשות מה שאני
רוצה."
"תרגישי חופשי."
סיימון המשיך לחצות את העיר בנסיעה, מודה על כך שעומס
התנועה כבד, לא זוועתי. לוסי התלוננה ורטנה כל הדרך, אך הוא
לא הוסיף דבר עד שהגיעו לדירתה. "הגענו. תעלי למעלה. תיכנסי
למיטה ולכי לישון. היה לשנינו מספיק ללילה אחד."
לוסי שחררה את חגורת הבטיחות שלה. היא נעה כאילו היא
עומדת להתחיל להתלונן שוב, אבל נמלכה בדעתה. "לא הוגן,"
היא אמרה ויצאה מהמכונית.
הוא ציין לזכותה שהיא לא טרקה את הדלת.
אולי היא מתבגרת סוף כל סוף.
סיימון המתין עד שנכנסה לבניין ונעלמה בחדר המדרגות, ואז
העביר את המכונית להילוך ראשון וביצע פניית פרסה. דירתו
והעסק שלו היו בדרום־מערב לונדון, מרחק יריקה מווימבלדון.
במקרה הטוב ביותר, זו נסיעה של שלושים דקות. הלילה זה היה
עלול לקחת פי שניים. אבל עומס התנועה לא העסיק את סיימון.
אפילו לא מעט.
הוא היה מתוח מכדי לחזור הביתה. דבר לא הסעיר אותו כמו
קצת אלימות פיזית, גם אם היה בצד המפסיד של ההתגוששות. כל
גרם של שיקול דעת הלך לפח ברגע שהחל לרדוף אחרי הרמאי.
באותה שנייה הצטמצם עולמו למאבק נגד האיש הרע, הטוב נגד
הרע, אם כי האגו המשתולל שלו הוא שעמד במרכז ולא משהו
נשגב כמו שמירת הסדר ביקום. אם תתעסק איתי — תשלם על כך.
כל כך פשוט. לא מֹוטֹו לחיות לאורו חיים מוצלחים, אבל באותו
הרגע שום מוטו לא הזיז לסיימון. למען האמת כלום לא הזיז לו,
למעט לכידת הגנב והענשתו.
שעתיים אחרי כן עדיין שעטו בדמו אותם דחפים פראיים ובלתי
נשלטים. אם היה קשוח עם לוסי, הוא נהג כך בגלל החשש שהיא

שותפה לחיבתו לתוהו ובוהו אלים. הוא לא יכול לשלוט בעצמו
אבל הוא יכול לשלוט בה. הוא צבוע. אז מה?
סיימון הפנה את המכונית צפונה, לעבר קֹובֶנט והסיטי. הוא
פתח את החלון והתענג על האוויר החמים והמבאיש, ריחו של נהר
התמזה המסתתר בין אדי המפלטים והלכלוך של מרכז לונדון. הוא
עשה את דרכו לאותו אזור דמדומים שיש בו גבולות מטושטשים
וארצות לא נודעות, לאזור המסוכן והמפתה שמכונה "מִרבצם של
דרקונים".
סיימון ריסק יצא אל הלילה.