זה היה יום מושלם למסיבת גן. השמים היו בצבע תכול עמוק; אור השמש שטף את העמק; בריזה מצננת הורידה את הטמפרטורות. העצים פרחו, והתפרחות הצבעוניות הפכו את האזור הכפרי לגן ענק ועוצר נשימה ביופיו. זה היה עולם כה מושלם שהתושבים של סילבר ואלי הכירו תודה על הזכות לחיות בו.
רק שרלוט פרסקוט, אלמנה בת עשרים ושש, עם ילד בן שבע, עמדה לפני קיר המראות בחדר הארונות שלה, ובהתה בבבואתה בעיוורון. סופה של תקופה הגיע לבסוף, אבל לא היה בכך שמחה עבורה, עבור אביה, ועבור כריסטופר, בנה הנבון והמהורהר. הם היו המנושלים, ולא היה דבר בעולם שהיה יכול להקל על כאב האובדן.
במהלך החודש האחרון, מאז שההזמנות התחילו להגיע, סילבר ואלי ציפתה בלהיטות ליום הפתוח: מסיבת גן של היכרות שתיערך בגנים של בית האחוזה הקולוניאלי הגדול ביותר בעמק, ריוורבנד. ריוורבנד היה בית אחוזה פרטי, הפאר שלו שיקף את העושר ואת מעמדו הקהילתי של האדם שבנה אותו בערך ב-1880, צ'ארלס רנדל מרסדון, איש צעיר ובעל אמצעים שהיגר מאנגליה למדינה שלא היה לה עבר מפואר כמו למולדתו, אבל לדעתו היה צפוי לה עתיד מזהיר. הוא התכוון להיות חלק מהעתיד! הוא התכוון להגיע לצמרת!
הייתה אולי יהירות מסוימת במטרותיו של הצעיר, אבל הסתבר שלא זו בלבד שהיה איש חזון, אלא גם איש עסקים חריף שהתקדם במהירות מעוררת קנאה.
ריוורבנד היה בית אחוזה רומנטי, בן שתי קומות, עם חזית ג'ורג'יאנית ועמודים לבנים וגבוהים, הארכיטקטורה הקלסית הותאמה לצרכי האקלים באמצעות מרפסות גדולות שסיפקו צל לבית. הוא היה במשפחת מרסדון – המשפחה שלה – במשך שישה דורות, אבל למרבה הצער, בנה האהוב כבר לא יירש אותו. מהסיבה הפשוטה: ריוורבנד לא היה שלהם עוד. האחוזה, עם הכרמים וחורשות עצי הזית שהקיפו אותה, הוזנחה מאוד מאז הטרגדיה, ונמכרה לחברה בשם וורטקס. מעט מאוד היה ידוע על וורטקס, מלבד העובדה ששילמה את המחיר הגבוה שאביה הצמיד אל הנחלה. לא שהוא היה יכול להרשות לעצמו את הגישה המתנשאת. הכסף של המשפחה כמעט אזל לגמרי. אבל ויויאן מרסדון היה אדם גאה במיוחד שלרגע לא הפחית בחשיבות מעמדו בעמק. היה לו חשוב מאוד לשמור על התדמית. בכל אופן, המחיר שנקב, שהיה גבוה מאוד, שולם לו במהירות – וללא כל התמקחות.
עכשיו, חודשים מאוחר יותר, המנכ"ל של החברה הגיע לאזור לבסוף. כמובן שהיא ואביה הוזמנו, אף על פי שעד עכשיו הם לא פגשו באף נציג של וורטקס. המכירה טופלה בהצלחה על ידי עורכי הדין של המשפחה. חלק מהעסקה היה שאביה יקבל חזקה בקוטג' – שהיה במקור מוסך לכרכרות – למהלך חייו, ואחר כך יוחזר הקוטג' לרשות הנחלה. הבית שופץ והורחב על ידי סבה לבית נוח שבו שיכנו את אורחי האחוזה, ושנעשה בו שימוש רב בתקופה ההיא שבה סבה הרבה לארח, ובקוטג' הזה הם חיו עכשיו. רק שלושתם: אב, בת, נכד.
משפחתה מנישואים – הוריו של מרטין ואחותו ניקול – כמעט לא הכירו בקיומם בימים אלו. הניכור העמיק במשך שמונה עשר החודשים שמאז מותו של מרטין. בעלה, מבוגר ממנה בשלוש שנים, נהרג כשאיבד שליטה על מכונית הספורט רבת העוצמה שלו והתרסק לתוך עץ. הייתה איתו אישה צעירה. למזלה היא נזרקה מהמכונית וסבלה מפגיעות קלות בלבד. בהמשך התברר שהיא הייתה פילגשו של מרטין במשך קרוב לשישה חודשים. כמובן שמרטין לא קיבל את מה שהיה צריך לקבל בבית. לו שרלוט הייתה רעיה אוהבת הטרגדיה לא הייתה מתרחשת. הטרגדיה הגדולה השנייה בחייה. כמעט נדמה היה ששרלוט פרסקוט הביאה מזל רע.
מסכנה שכמוך! שרלוט דיברה בשקט אל בבואתה. איזה בלגן עשית מחייך!
היא באמת לא הייתה צריכה לשמוע את זה ממישהו אחר. האירוניה הייתה שאביה עשה בלגן לא פחות מחייו – ואפילו לפני הטרגדיה. הטרגדיה הראשונה. היחידה שהייתה חשובה להוריה. אביה לא העריך את מרטין, אף על פי שגם הוא עצמו היה אדם שלא הכיר במגבלותיו הוא. אולי החיסרון המרכזי שלו היה התנערות מאחריות. ויויאן מרסדון לא היה מסוגל לקחת אחריות על מעשיו. כל דבר שהשתבש היה תמיד באשמתו של מישהו אחר, או בשל נסיבות שמעבר לשליטתו. התחלת ההִדרדרות של משפחת מרסדון הייתה כשסבה המכובד, סיר ריצ'רד מרסדון מת. בנו ויורשו היחיד לא היה מסוגל לאחוז במושכות. זו בדיוק הייתה תיאוריית השלושה. אדם אחד עשה את הכסף, האדם השני הגדיל את ההון, השלישי איבד אותו. לא כל דור הביא עמו יורש עם הכישרון הכלכלי המתאים, ובוודאי לא עם המוטיבציה הנכונה כדי לנהל ולהגדיל את ההון המשפחתי.
אביה, שנולד להון ולמעמד, לא ניחן באופיו החזק של ריצ'רד וגם לא במוח החד שלו. ההון המשפחתי התחיל להיעלם עוד בשלב מוקדם. אביה גילה נטייה לחלומות באספמיא ולמיזמים לא סבירים שעוררו את התלהבותו. הוא התעלם מאזהרותיהם של רואי חשבון ועורכי דין כאחד. הוא ידע יותר טוב מכולם. למרבה הצער, זה צמצם מאוד את ההון המשפחתי. וזה היה עוד לפני שחיי המשפחה נפגעו על ידי הטרגדיה.
באנחת צער שרלוט הרימה את הכובע המקסים עם שוליו הרחבים והניחה אותו על ראשה. לעתים נדירות היא הלכה עם שיער פזור בימים אלו, והעדיפה לאסוף אותו בכל מיני צורות. בכל מקרה, כובע הקש דרש שתאסוף את שערה לאחור. שמלתה הייתה שמלת משי בצבע ירוק צהבהב, סטרפלס א-סימטרי עם חצאית קצרה. הכובע התאים בצורה מושלמת, מקושט כפי שהיה בפרחים בצבע ורוד עמוק שהשלימו את הצבע הירוק-זהוב של השמלה.
הבגד לא היה חדש, אבל היא לבשה אותו רק פעם אחת לגביע מלבורן כשמרטין עדיין היה בחיים. מרטין התגאה מאוד בהופעתה. היא תמיד הייתה חייבת להיראות במיטבה. בימים ההם היא הייתה פאשוניסטה, זה היה סגנון החיים הזוהר, וניתן לומר – הריקני, שלהם. מרטין דמה מאוד לאביה – יורש של הון שיכול היה לעשות מה שרצה, כשרצה, ואם בכלל בחר לרצות. מרטין עשה את הבחירה שלו. הוא תמיד ציפה להתחתן איתה, עוד מהילדות, דבר שהיה אמור להביא לאיחודן של שתי משפחות כפריות מבוססות ומיוחסות. וברגע שהשיג אותה – הוא תמיד היה מטורף עליה – הוא התפנה לאורח חיים של הנאה מתמדת, עד למותו בטרם עת.
מעת לעת היא ניחמה את עצמה עם המחשבה שאולי מרטין יתבגר, יפסיק לעמוד בהתגוננות מול אביו השתלטן גורדון, יכיר במחויבויות המשפחתיות שלו ואז יפגין כישרון ונחישות בהשגת יעדים בוגרים.
למרבה הצער, כל תקוותיה – ותקוותיו של גורדון פרסקוט – התרסקו אחת אחרי השנייה. והיא הייתה חייבת להכיר בכמה עובדות לא פשוטות לגבי עצמה. האם היא לא נשארה עם מורשת של אשם? היא מעולם לא אהבה את מרטין. היה ביניהם קשר מאז ילדותם, והיא תמיד התייחסה אליו בחיבה גדולה. אבל אהבה רומנטית? מעולם לא! הלב לא מציית לציפיותיהם של אחרים. היא ידעה מה זו אהבה רומנטית. היא הכירה תשוקה – תשוקה מסוכנת ופיתויים אינסופיים – אבל היא לא ברחה מהם מסיבות של צורך בביטחון. היא התמסרה להם לגמרי.
שנים מאוחר יותר לבה עדיין פעם עם שמו.
רוהאן.
היא שמעה את קולו של בנה. הוא נשמע חרד.
"אימא, את מוכנה? סבא רוצה לצאת."
רגע אחר כך, כריסטופר, ילד נאה להפליא, לבוש בחולצה כחולה ובמכנסי דגמ"ח אפורים, נכנס בסערה אל החדר.
"קדימה, קדימה," הוא זרז אותה, שולח אליה את ידו. "הוא רוקע ברגליים ונעשה אדום בפנים. זה אומר שלחץ הדם עולה, נכון?"
"שום דבר שאתה צריך לדאוג בגלל חמד," שרלוט ענתה בשלווה. "הבריאות של סבא מצוינת. הרקיעה ברגליים היא דרך להשיג את תשומת הלב שלנו. בכל אופן, אנחנו לא מאחרים," היא ציינה.
אחרי מותו של מרטין ובעידודו של אביה, היא וכריסטופר עברו להתגורר איתו בקוטג'. אביה היה עצוב ובודד והתקשה להתגבר על השינויים הגדולים בחייו. היא ידעה שבשלב מסוים היא תצטרך לבנות חיים חדשים עבורה ועבור בנה. אבל היכן? היא לא יכלה להימלט מהעמק. כריסטופר אהב את המקום. זה היה ביתו. הוא אהב את החברים שלו, את בית הספר, את הסביבה היפהפייה ואת הקשר עם סבו. זה הקשה מאוד על האפשרות לעקור לסביבת מגורים אחרת, והיו עוד שיקולים לאם חד הורית עם ילד צעיר.
מרטין הוריש לה מעט כסף. הם חיו עם הוריו באחוזה הענקית שלהם בהי גרוב. לא היה חסר להם דבר, כל ההוצאות שלהם שולמו, אבל אביו של מרטין, מודע לנטיותיו של בנו, החזיק אותו די קצר. האלמנה שלו, כך האמינו כל בני משפחת פרסקוט, לא הייתה ראויה לעזרה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
