הסוד האחרון של איימי סנואו

פתח דבר

ינואר 1831

אוֹרֶליה וֵנֶוֵויי עצרה את נשימתה והתגנבה על קצות אצבעותיה מהטרקלין הגדוש לאורך הפרוזדור. אמה ודודותיה לא הקדישו לה כל תשומת לב בשעה האחרונה, אבל אין פירוש הדבר שיוּתר לה לפרוש. אמה חשבה שעקב מזג האוויר היא תישאר בתוך הבית ושלשם שינוי תשב בפינה בשקט ובנימוס, כמצופה מילדה קטנה.

היא משכה את כובע הפרווה שלה על תלתליה המסודרים בקפידה, ותחבה את כפות רגליה לתוך מגפיה האיתנים. היא עטתה את שכמייתה התכולה באותה מהירות שבה היתה פושטת מעליה את הגורל שנקבע לה לוּ רק יכלה, ופתחה את הדלת במאמץ.

זה היה יום מהסוג המנצנץ והמזמין כמו טעימה מגן עדן. השלג חדל לרדת, ומעטה עבה וכסוף־לבן נח על האדמה. השמש סימאה את עיניה, וצבע כחול עשיר ונשגב מילא את השמים. ביום כזה, העולם כולו עשוי להשתנות.

אורליה שקעה בשלג עד ברכיה, זקפה את כתפיה, והחצאיות שלבשה שכבות־שכבות נראו לה מגוחכות. היא אספה אותן לצרור גדול והתנודדה בשלג כאיל מדשדש, עד שריאותיה להבו בזוהר של רסיס זכוכית.

בשבוע הקודם היא לא ראתה את אמה במשך חמישה ימים. ריחו המתכתי של הדם והצרחות שעלו מחדר השינה לא היו כעת אלא זיכרון, ואמה היתה שוב בחיק המשפחה — אך היה קשה מתמיד לרַצותה. אורליה לא היתה משוכנעת שהיא מעוניינת לנסות. אווירה שברירית ומתוחה שררה בבית.

לאור השמש לא היתה כל דרך לחדור אל היער שמחוץ לבית. ענפי טקסוס גדושי שלג ואצבעות אלון מדולדלות ודקיקות הושטו לעבר אורליה. היא הניחה עליהם את ידיה, קידמה את פניהם כמו היו ידידים ותיקים ומנחמים. תלתליה הנוקשים רפו והיו לנחשים. רק עורבנים צווחנים השמיעו קול. היא הניפה את עצמה אל ענף נמוך כדי להאזין ולחלום על המועד שבו תעזוב את הֶטְוויל קוֹרט ולא תשוב עוד.

לפתע שמעה קול בכי לא מוכר וכמעט נפלה על השלג. הוא היה מלוּוה השתנקויות, חלוש ומרוסק, והיא זינקה מטה בנחישות ועקבה אחריו. היא חשה כאילו כוחות טבע כלשהם משחקים איתה בתופסת. הוא נשמע שוב — שירת שדון — משך אותה דרך העצים ואל אור השמש.

לבסוף עמדה על כתף גבעה. משהו כחול וקירח התפתל בשלג מולה. לרגע דבק בה כישופם של העצים עתיקי היומין, והיא חששה לנגוע ביצור. אך הסקרנות ביטלה את הלחש, והיא התקרבה. זה היה ילד. תינוק קטנטן. היא קרעה מעליה את שכמייתה והרימה את התינוק מהשלג. עורו היה קר כקציפת תות. היא עטפה אותו ואספה אותו לחיקה.

משהו השתבש לחלוטין, החליטה אורליה, אם תינוק שוכב לבדו בקצהו של יער נטוש.

"מישהו?" היא קראה והביטה לכל עבר. "יש כאן מישהו? התינוק שלך אצלי!"

היא לא שמעה דבר מלבד דממה, ועורב שפרשׂ כנפי משי והתרומם. התינוק היה קר מאוד, וכמעט חסר משקל.

אורליה הסתובבה ורצה משם מהר ככל שהתירו לה חצאיותיה.

חלק ראשון

ינואר 1848

פרק 1

אני יודעת שהם צופים בי הולכת. הדרך המובילה מן הכפר ארוכה וישרה. קילומטרים עוד יחלפו לפני שהיא תתעקל ותישא אותי אל מחוץ לטווח הראייה מהחלונות העליונים של הבית הגדול. אני יודעת מה הם רואים: כלום. אף אחת. דמות קטנה ומוצקה, בודדה, אבלה ולובשת שחורים, חצאיות נוּקשות מרשרשות סביב מגפַי, שכמייה מהודקת סביבי מפני הקור. על ראשי מצנפת שחורה, נוקשה וקודרת, סרטיה מתנופפים ברוח. איני אלא ייצוג מדכא של נווד חורפי.

השדות והדרך מכוסים קרח, הכפר ריק ומוזנח, מגפי מותירים שביל של עקבות הדועכות אל הנצח. זה מה שהם מקווים שאעשה — שאיעלם כמו העקבות הנמסים. אם אוכל — אספק את מבוקשם. הסיבה לקיומי כאן, האישה היחידה שאהבתי אי פעם, שוכבת עתה תחת שני מטרים של אדמה וענפי טקסוס ירוקים־אפורים עבים בפינה שקטה של חצר הכנסייה. היא נטמנה שם אתמול.

האוויר קר כל כך שדמעות ניגרות מעיני, אף כי הייתי משוכנעת כי העיניים הללו לא ידמעו עוד לעולם. לאחר המבול שניגר ממני בשלושת הימים האחרונים חשבתי שלא נותרו עוד נוזלים בגופי המדולדל. ובכל זאת נראה כי החיים והאבל והחורף נמשכים. אני מכתתת את רגלי לאורך הקילומטרים המרחיקים אותי מקברה של אורליה ומהטוויל קורט, ובהונותי חסרות תחושה. עוין ככל שיהיה, זהו הבית היחיד שידעתי מימַי.

עד מהרה החשכה מאיימת. מגל הירח החד והמשונן ביותר שראיתי מעודי תלוי בשמים האפורים, ולפנַי אני רואה את צלליתו של לֵיידיוֶול, הכפר הסמוך. אני הולכת כבר שעות.

אני עוצרת שם כי אין לי ברירה, אף כי את המחסור שאני חשה אי אפשר לשכך במזון או בבירה או באח מרצדת. הצינה שבעצמותי היא כאין וכאפס אל מול הקיפאון שבלבי, ואין בעולם כולו חברה נעימה דיה שתוכל לפצות אותי על אובדנה של אורליה. אך עשרה קילומטרים עדיין מפרידים ביני ובין הכפר שאחרי ליידיוול, וצללים מכסים את השבילים. יהיה זה שיא הטיפשות להתקדם הלאה. אישה צעירה ובודדה היא מאז ומעולם מטרה קלה לבני בליעל. ואף כי אני מתקשה להאמין שאמצא שוב טעם בחיי, עדיין איני חפצה להשליכם מעלי. אורליה אולי איננה, אך היא טרם נפטרה ממני. אשא עמי את המשאלות שהביעה לפני מותה בנאמנות אין קץ, כפי שעשיתי כשהיתה עמדי.

אני נכנסת ל"רוז אנד קראון". בעזרת הירושה הסודית השנייה שקיבלתי מאורליה, יכולתי להרשות לעצמי את "וַייט הַרט רויאל", בית מלון בעל מוניטין מסוים. אך השמועות נעות בין לֵיידיוֶול ואֶנדֶרבּי. אם ישמעו בהטוויל קורט שאיימי סנואו נראתה כשהיא שוכרת חדר ב"הרט", הם יצאו בכרכרה כבר מחר כמו שדי השאול. שכן אז ינחשו כי הירושה שלי חורגת ממה שנגלה לעין.

די לי ב"רוז אנד קראון". השיחה בטרקלין אולי אינה מעודנת דיה לאוזניה של גברת צעירה החרדה לשמה, אבל אני לא גברת. הדבר הובהר לי היטב.

אני מהססת במבואה. מה אני? אישה צעירה ומכובדת או ילדת רחוב? משרתת, אחות או חברה? תפקידי בסיפורה של אורליה ונוויי מבלבל את כולם, ואותי יותר מכול, בעיקר כעת, כשעלי להכריע בעניין.

"אפשר לעזור לך, מיס?" בעל בית שקולו רך מתקרב אלי, פוכר את ידיו כאילו הוא חרד שעצם נוכחותו מפריע לסביבה. אני מכירה את התחושה הזו היטב.

"תודה, אדוני. חדר ללילה, אם אפשר, ואולי משהו קטן לארוחת ערב — שום דבר מיוחד — ומשקה מחמם."

"בהחלט, מיס, בהחלט. בֶּלָה!" הטון המכניס אורחים מזנק לשאגה, ומשרתת צעירה מקפצת אל המבואה כמו ארנב ממחילה.

"בלה, תדליקי את האח בבַּרְלִי רוּם, וקחי לשם את התיק של הגברת." הוא מצווה, וקולו שב לגובהו הרגיל. "אם יורשה לי להמליץ, מיס, שתסעדי בטרקלין הלילה. לא הייתי מציע זאת, אבל יש שם אש נהדרת, וייקח זמן עד שהחדר שלך יגיע לטמפרטורה נוחה. הטרקלין שקט — רבים נשארים בבית בגלל הקור — ואם תסלחי לי, את נראית קפואה עד לשד עצמותייך, מיס..."

"סנואו."

ואז הוא מביט בי, והוא מבין. בלה עומדת שם, התיק שלי מושך את זרועה הדקיקה כמעט עד הרצפה, והיא מביטה בי בסקרנות גלויה עד שהוא מצווה עליה ללכת לדרכה.

"סלחי לי, מיס סנואו, אם הטרקלין מקובל עלייך, אשרת אותך בעצמי, ואוודא שאיש לא יטריד אותך. עד שתסיימי לאכול, החדר שלך יהיה מוכן לקראתך."

טוב לבו מעלה דמעות חדשות בעיני, ורק מאמצי־על מותירים אותן שם.

אני סועדת את ארוחת הערב בטרקלין, ואף כי איני יכולה לאכול אלא מעט, החום והטעם משיבים את נפשי. איני מתמהמהת שם, אלא פורשת לחדר קטן ופשוט, אשר מחומם, כפי שהובטח לי, במידה נוחה. אני מנקה קלות את פני וגופי, הלומת חושים.

בזמן שצעדתי, הרהרתי ברעיון לתעד בכתב את קורותי ומסעותי, אולי כדי לחוש שיש לחיי ממשות, עדות כלשהי. לבדי בדממה, היעדרה של אורליה מעיק עלי, אבל איני יכולה להיכנע עדיין, לא בשלב מוקדם כל כך במסע החיפושים שלי. עלי להיות חזקה ככל הנדרש.

אני מתחילה לכתוב. למען האמת, אין שום דבר אחר שאוכל לעשות.